'בלדה לארוחת שישי' מאת לילך שריד וייטמן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

'בלדה לארוחת שישי', היא בעצם בלדה למשפחתיות וליציבות שנעלמות מחייה של תות ינאי, כשהוריה, עמירם ינאי, עיתונאי ידוע ושנוי במחלוקת, ותרצה, האם הספרנית, מודיעים לילדיהם הבוגרים שהם נפרדים. זהו הזמן היחיד שבו רוב המשפחה נוהגת להתכנס, ומכיוון שזה הזמן היחיד שבו כולם נפגשים, אז זה גם הזמן להודעות דרמטיות כמו זו האחרונה.
איילה, אחותה הגדולה של תות, מקבלת את ההודעה בבגרות, כשהיא מוקפת בבעלה ובבנה הקטן עופרי. דני, אחיה הקטן של תות נמצא בכלל בהולנד, לומד אדריכלות וחי עם בן זוגו, ותות, העומדת במרכז הרומן, שעדיין רווקה, מתקשה לקבל את המצב ומרגישה אבודה.

היא מסתמסת עם אחיה: "אני: מה יהיה עם ארוחות שישי? דני: גם ככה את לא מתה על המפגשים האלה אני: אבל כשאין ארוחות שישי זה כאילו אין לך משפחה דני: אני בלי ארוחות שישי כבר הרבה זמן ולא מתגעגע... אני: ממתי נהיית כזה מעצבן? דני: (סמיילי מלאך) למה את דואגת, תותי? אני: איך זה יתנהל? ניפגש פעם איתה ופעם אתו? דני: כנראה... אני: אתה מדמיין לשבת עם אבא לארוחה בלי אמא? דני: כן, כדאי שתביאו איתכן את האוכל... אני: מצחיק מאוד, דוביק!"
הרומן פורש בפני הקורא את התהליך שעובר על כל אחד מבני המשפחה מאז ההודעה הדרמטית בארוחת יום שישי. איך כל אחד מההורים מתנהג בדרך לעצמאות חדשה, איך כל אחד מילדיהם מקבל את המצב, ואיך נחשפים בשלב זה הסודות המשפחתיים וכיצד מתמודדים איתם.

הרומן מתרכז בחייה של תות, שכאילו איבדה את עמוד השדרה, במקביל לדברים לא גמורים ולא סגורים בחייה. הזיכרונות מהזמנים המשותפים הטובים חוזרים ועולים, ביחד עם הרע, שלגבי חלק ממנו, היא מרגישה לגמרי אשמה.
אחד הדברים שהיא מחליטה לעשות בשלב זה של חייה הוא לנסוע לאחיה באמסטרדם. לפני כן היא מנסה להתייחס לקבוצה המשפחתית: "מיד אחרי שהזמנתי את הכרטיסים, קונקשן דרך קייב במחיר של הרגע האחרון, החלטתי לכתוב הודעה חגיגית בקבוצה המשפחתית. תירוץ מספיק טוב להעיר אותה מתרדמת, אולי מישהו מהם ירצה לשלוח משהו לדני. כשפתחתי אותה קיבלו את פני שלוש הודעות: איילה עזב/ה, אבא עזב/ה ו-את/ה כעת מנהל/ת. רק אמא, דוביק ואני נשארנו. לרגע שקלתי לנטוש בעצמי, למחוק את אנדרטת הזיכרון המטופשת מהטלפון שלי, אבל לא הייתי מסוגלת ללחוץ על ה'יציאה מהקבוצה'..."

דווקא המשבר הזה בחיי המשפחה, כולל מריבה גדולה וניתוק קשר עם אחותה, מייצב אותה, והופך אותה לבוגרת יותר ולעצמאית, וגם מאפשר לה לראות את הדברים באור חדש. כולל מה באמת היא מרגישה כלפי אהבת נעוריה, תום ברגר, ומה תפקידו של ידידה ארתור בבנייה המחודשת של עולמה הבוגר.

'חטיפתו של אדגרדו מורטרה' מאת דיוויד קרצר. מאנגלית: ימימה עברון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר 'חטיפתו של אדגרדו מורטרה' הוא סיפור אמיתי היסטורי, המתאר את השתלשלות חטיפתו ולקיחתו בשבי של ילד יהודי בן שש, בידי הוותיקן בשנת 1858, ואת המאבקים הבלתי נלאים של משפחתו, קהילתו ומדינות גדולות בעולם, לנסות להחזירו למשפחתו.

מוסד האפיפיורות שלט על נתיניו במשך מאות שנים. בשנת 1858 שלט האפיפיור פיוס התשיעי מרומא עד טוסקנה ובולוניה. בשטח זה היו אז כ-15,000 יהודים, שהיחס אליהם היה מרכזי במובן השלילי מצד הכמורה.
היהודים נסגרו בגטאות כדי להרחיקם מהנוצרים, ובתוך הגטאות הם חיו חיים מלאים, תוך שמירה על יהדותם ומסורתם. בגטו של בולוניה, היו באותה עת 200 יהודים, כשיום אחד מופיעה המשטרה בביתם של בני משפחת מורטרה, וטוענת שאדגרדו, ילדם בן השש, הוטבל לנצרות, ולכן הוא חייב לעזוב את הבית ולגדול כנוצרי.

בדיעבד התברר שאנה נינה מוריסי, המשרתת הנוצרייה של הבית, סיפרה למשרתת אחרת, שהיא חששה לחייו של הפעוט שהיה חולה, ולכן נקטה בפעולות שחשבה כהטבלה, כדי להציל את הילד ממוות, מנהג שהיה נפוץ אז באיטליה כולה. לא עזרו למשפחה כל התחינות, הבכיות וההתעלפויות. אדגרדו בן השש נלקח מהבית לזרועות הכנסייה.
על פי חוקי הנצרות של האפיפיור פיוס התשיעי, בעצם פעולת ההטבלה, מנתקים המומרים את קשרי הדם שלהם עם שארי הבשר היהודיים שלהם. מחאת האיטלקים הייתה שקטה, בשל החשש לפגיעה בהם, אך באירופה ואפילו בארה"ב קם גל של מחאה. בין המנסים לפעול למען משפחת מורטרה נמצאים בני משפחת רוטשילד, השר מונטיפיורי ואפילו נפוליאון, ומחזות נכתבים על המקרה.

החקירות מגלות שהמשרתת מוריסי היתה מושחתת ושקרנית, שאדגרדו מעולם לא היה קרוב למות, ושהחנווני, שלכאורה ייעץ והסביר למוריסי איך להטביל את אדגרדו, דובר אמת, כשהוא מתכחש לעובדה, שהייתה לו יד בכך.
עבור מתנגדי האפיפיור היה מקרה זה מתנה משמיים. המחאה הבינלאומית מתגברת. האב מנסה לאסוף ראיות המוכיחות שהכנסייה שגתה כשלקחה את בנו. האפיפיור לא מתרשם, ואף נפגע מניסיונות משלחת יהודית לומר לו מה לעשות.
בינתיים מצליח מומולו, אביו של אדגרדו, להשיג אישורי ביקור ברומא אצל בנו. הוא לעולם לא נפגש איתו לבד. האפיפיור והבישופים מחזיקים את הילד קרוב אליהם, ומספרים על עילוי, שהופך לנוצרי נאמן. הילד עובר שטיפות מוח. הוא מובא מדי חג מולד אל האפיפיור, והם מבלים שעות ביחד.

בשנים הראשונות, בפגישות עם הוריו, שב אדגרדו ומביע את רצונו לשוב אל משפחתו היהודית, כשהוא מבטיח להם שהוא ממשיך להתפלל מדי יום את התפילות היהודיות. אבל שטיפת המוח והדרך בה הוא מתחנך עושים את שלהם. הוא גדל להיות מטיף נוצרי. חלק מבני משפחתו בקשר איתו. מקרה אמיתי עצוב. הספר מרתק.

'סודות באחוזת השושנים' מאת הילה ארוון

כתבה: ד"ר רותי קלמן 

רחל רוזילייו, מנהלת בית־ספר אלפסי בדימונה, אישה יקרה לליבי, הייתה זו שהמליצה בפניי על ספריה של הסופרת הילה ארוון. גיליתי שקיימים חמישה ספרים שלה: 'אי התפוחים', 'כחותם על ליבך', 'סודות באחוזת השושנים', 'הדרך הביתה', ו'זר של קוצים'.
לקחתי לידיי ספר עב כרס, את 'סודות אחוזת השושנים'. היבטתי על עוביו (572 עמודים), ותהיתי אם אצליח לעמוד במשימה. ומה אומַר? הילה ארוון עשתה לי חיים קלים. הספר כתוב כל כך טוב, וכל כך מותח, ומסקרן, שהיגעתי לעמוד האחרון, ואז ל'דבר המחברת', ואז ל'תודות', ו... זהו. פשוט הצטערתי שלא נשארו עוד עמודים.
אבל ברור לי, שלא יהיה זה הספר האחרון שאקרא של ארוון, ואני שמחה לבשר לכם שביום שני 18.3.19 בשעה 20:00 בערב, נפגוש בספרייה המרכזית שלנו את הסופרת הזו, את הילה ארוון, שתגיע במסגרת פרוייקט חדש של נעמ"ת הנקרא "סופרות שוות" לכבוד יום האישה הבינלאומי. זהו פרוייקט ארצי, שיקיים פעילות רוחבית ארצית באותה השעה, בדיוק, בספריות רבות בארץ, וספריית דימונה ביניהן. המפגש הוא בחינם. אנא הירשמו (טל.: 0732756165).

אז מה ריתק אותי כל־כך בספר זה? הכתיבה הזורמת, הסיטואציות הלא צפויות, המתח, כפועל יוצא מהן, חיבור עבר ועתיד, קונספירציות, טרגדיות, ואהבה, שעומדת בסכנה.
ד"ר רומי אלקיים, היא נציגת המועצה לשימור אתרים היסטוריים. היא מנסה להציל אחוזה עתיקה, מראשית ימיה של נס ציונה. האחוזה מועמדת להריסה על־ידי יואב לנדאו, בעליה של חברת 'לנדאו אחזקות בע"מ'. "הוא יעשה הון בזמן שדחפוריו ישבשו את האיזון העדין שבו חיו בעלי החיים באזור ויבריחו אותם משם, יהרוס את האחוזה העתיקה שעדיין עמדה על תילה ועוד כהנה וכהנה מפגעים שרומי כבר לא יכלה למנות על אצבעותיה... יואב לנדאו מעולם לא הראה את פניו בבית המשפט – אנשיו עמלו וטרחו עבורו, כדי להיחלץ מהתביעות שלה... אך לא הפעם... אצבעותיה טופפו על העתק מצו המניעה שהוציא השופט באותו הבוקר לפי בקשת המשטרה. הפעם, מר לנדאו, הפציע חיוך על פניה, נראה שאין לך בררה אלא להתמודד מולי באופן ישיר. הפעם הצלחתי לעצור אותך."

הפגישה הזו, שעומדת להתרחש במשרדו, תחולל מהפיכה ביחסי האיבה שבין רומי ליואב, שכללו עד לאותה העת: מכתבים, בתי משפט, צווי מניעה, התקפות שלה, והתחמקויות שלו, עוד בטרם נפגשו פנים אל פנים.
שתי משפחות עומדות במרכז הדרמות. משפחת ויינבאום, הגיעו לנס ציונה, לאזור ואדי אל-חנין ב-1883 בתקופת השלטון העותומני. אבי המשפחה קנה 150 דונמים ועליהם בנה את ביתו. מי שבסופו של דבר יקנה את המבנה ממשפחת ויינבאום, הם בני משפחת לנדאו. הטרגדיות האופפות את שתי המשפחות יתגלו במהלך העלילה על ידי רומי ויואב, וישנו את חייהם לעולם.

ימי שלישי עם מורי: איש זקן איש צעיר ומשמעות החיים מאת מיץ' אלבום. מאנגלית: דרורה בלישה

כתבה:  ד"ר רותי קלמן

יותר מ-180 שבועות כיכב ספר זה ברשימות רבי המכר בארצות הברית. שבו מעביר הפרופסור הזקן לסוציולוגיה, מורי, את ניסיון חייו לתלמידו, מיץ' אלבום, על ערש דווי.

גופו של מורי הולך ונעלם. מחלת ניוון השרירים גובה ממנו קורבנות חדשים מדי שבוע, ומספר הפעולות שהוא מסוגל לבצע בעצמו, הולך ומצטמצם. הצעיר, שכבר הספיק לחוות הצלחה בעבודה, נישואין, וצבירת רכוש, מוצא עצמו נחשף למה שבאמת חשוב בחיים.

הם נפגשים תמיד בימי שלישי, בביתו של מורי. מיץ' מגיע עם רשמקול, והם מדברים. בעיקר מורי, שעונה על שאלות הצעיר מבלי להתבייש במאומה. חשוף כפי שלא היה מעולם.
מורי מבין שזמנו קצוב וקצר, ומצבו רק יילך ויחמיר. הוא מחליט להקדיש את יתרת זמנו לקבל אורחים רבים שעולים אליו לרגל. להקשיב להם, לשמחותיהם, לצערם. לייעץ. לשוחח בפתיחות על המוות. הוא מחליט שזה בזבוז שהמתים אינם יכולים לשמוע את ההספדים של יקיריהם. אז הוא עורך לעצמו "לוויה לאיש החי". כל אחד מדבר וחולק לו כבוד. אחדים בכו. אחרים צחקו. הוא בכה וצחק איתם "וכל אותם דברים מהלב שלעולם איננו זוכים לומר לאלה שאנו אוהבים – מורי אמר אותם באותו יום. ה"לוויה לאיש החי" שלו היתה הצלחה מסחררת. אבל מורי עדיין לא מת. למעשה, החלק המיוחד ביותר של חייו עמד להתגלות... הוא יצר מעטפת של פעילויות אנושיות – שיחה, פעולת גומלין, חיבה – והיא מילאה אותו כמו צלחת מרק המלאה על גדותיה".

מורי מדגיש בפני מיץ', שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא ללמוד כיצד לתת אהבה, וכיצד לאפשר לה להיכנס. כסף לא פותר כלום בחיים, הוא אומר למיץ'. הצעיר מביט סביבו על ביתו של מורי וקולט. שום דבר חדש לא נכנס לשם. שום דבר לא שופץ. אבל הכל בבית נראה עכשיו שונה מאד. הבית מלא באהבה, משפחה, חברים, כנות ודמעות. הבית הפך לבית עשיר, למרות שחשבון הבנק של מורי הידלדל במהירות, בשל התרופות היקרות שנצרך להן.
"אם אתה מנסה להתרברב לפני אנשים בפסגה תשכח מזה" אומר מורי לתלמידו-חברו "הם ממילא יביטו עליך מלמעלה. ואם אתה מנסה להתרברב לפני אנשים בתחתית תשכח מזה. הם רק יקנאו בך. המעמד לא יוביל אותך לשום מקום. רק לב פתוח יאפשר לך לצוף במידה שווה בין כולם." והנוסחה של מורי ללב הפתוח היא להציע לאחרים את מה שיש לך לתת. לא כסף. משהו שבורכת בו. להעניק מיכולותיך בהתנדבות ומכל הלב. בבתי אבות, בבתי חולים, לקהילה. "הקדש את עצמך ליצירת משהו שיעניק לך מטרה ומשמעות" זה מה שיעניק לך באמת סיפוק, וזה מה שיהפוך אותך לעשיר.