יום שישי, 26 בדצמבר 2014

קריאת הקוקייה – רוברט גלבריית? / ד"ר רותי קלמן


שוב ספר בלשי או רומן מתח, עליו דנו במפגש מועדון הקוראים שלנו בשבוע שעבר, עם המנחה אבישי מונק (ולמה אתם לא מצטרפים?).
מעבר לחיפוש הבלשי הרגיל אחר פיתרון חידת מותה של דוגמנית-על, טמון בספר מסר. ואולי כדאי שאתחיל בעניין המחבר, או יותר נכון, המחברת. שכן רוברט גלבריית, הוא/היא לא אחרת מאשר ג'יי קיי רולינג, המחברת המפורסמת של ספרי הארי פוטר.
בתקופה שבה חשבו שהמחבר הוא אכן סופר בשם רוברט גלבריית, היללו המבקרים את הספר, אבל הוא נמכר רק ב-1500 עותקים. אולם ברגע שנודע, שהספר נכתב בעצם על-ידי הסופרת של סדרת הארי פוטר, זינק הספר מהמקום ה-4,709 באמזון, למקום הראשון! ונמכר ביותר משני מיליון עותקים. הנה לכם דוגמא לכוחו של שם, שבו זכתה כמובן ג'יי. קיי. רולינג בכבוד וביושר בשל כתיבתה המרתקת והחכמה.
ומה בספר שלפנינו? קורמורן סטרייק הוא בלש פרטי, שלא הרבה לקוחות משחרים לפיתחו. הוא איש גדול מימדים, לא מטופח, ומוזנח למראה בשל מצבו הכספי. באותה עת הוא נפרד מבת-זוגו היפיפייה, ומביתה המפואר, לאחר מריבות רבות. בהיעדר יכולת לממן שכר-דירה ועם חובות שהולכים ותופחים, הוא מתגורר במשרדו, גאה מדי מכדי להודות במצבו העגום בפני בני משפחתו או בפני חבריו הבודדים, ואפילו לא בפני מזכירה הזמנית, רובין אלקוט, המצטיינת בטאקט וברגישות רבה ביותר למצבו.
סטרייק יוצא ממלחמת אפגניסטן, כשהוא גורר רגל מלאכותית, ומצטייר בעיניי כאיש בשר-ודם. זאת  בניגוד לכמה בלשים בספרות. בתוך כל הצרות האנושיות שלו, גופניות ונפשיות, אנחנו רואים אותו מתמודד בתבונה רבה עם תעלומת מותה של דוגמנית-העל, כהת העור, לולה לנדרי. יש משמעות לחלק מהשמות בספר. "לנדרי" (כביסה), קורמורן (עוף גדול ומגושם) ו"קריאת הקוקייה", מצטיירת כמסר של לולה, הנקראת "קוקייה" בפי חבריה, המתרה במותה על פריקת מוסר, ועל רדיפת בצע.
המשטרה הלונדונית קבעה, שלולה לנדרי, שאומצה בילדותה, התאבדה ממרפסת ביתה. העיתונים שפכו טונות של כתבות, השערות, צילומים, וניסו להצביע על רצח. לבסוף, דעכה התקשורת ו- "סוף סוף, התזזית מיצתה את עצמה ואיבדה כל טעם, ואפילו לעיתונאים לא נותר יותר מה לומר, חוץ מזה שיותר מדי כבר נאמר." ("קריאת הקוקייה", ע' 14). אחיה הלבן של לולה, ג'ון בריסטו, אף הוא מאומץ, מגיע אל משרדו של סטרייק, ומבקש ממנו להתחיל לחקור במקום שהמשטרה נכשלה לדעתו. אין סיכוי שהיא התאבדה. הוא אומר, וסטרייק ורובין יוצאים להשגת ההוכחות לתיאוריה של האח.
המצב מורכב, ואנו לומדים על הדמויות השונות המעורבות בפרשה. החבר המפורסם והמסומם של לולה, השכנים שלה, הדוד, שמצטייר כדמות הרעה בסיפור, האם החולה, הידיד המעצב שלה, והחברות. מכל אלה מצטיירת דמותה, מצטיירים מהלכיה האחרונים, ומצטייר הסוף המפתיע.


יום שבת, 20 בדצמבר 2014

על השינה / ד"ר רותי קלמן


האם קרה לכם שהתעוררתם בלילה אחרי כמה שעות ולקח לכם שעות להירדם שוב? רבים מכם ודאי מנענעים כעת את ראשכם לאישור. אלה החווים זאת לעיתים קרובות חושבים, מן הסתם, שהם סובלים מהפרעת שינה. אך, חוקרי שינה, ובראשם פרופ' רוג'ר אקירש (Roger Ekirch), סבורים – שזהו המצב הטבעי. ואילו שינה של 8 שעות רצופות, היא הלא-טבעית, ומקורה במהפיכה התעשייתית ובהמצאת התאורה המלאכותית.
ב-2001 חשף פרופ' אקירש את מחקר השינה שעליו עבד במשך 16 שנה. על-פי מחקרו מסתבר שעד לפני 150- 200 שנה נהגו אנשים לישון שתי שינות בלילה. השינה היתה מפוצלת לשניים, והשינות נקראו בשם: השינה הקטנה/הראשונה, והשינה הגדולה/השנייה. לפני שהומצאה הזכוכית שיכלה להגן על הנר, היה החושך יורד על העולם, הרחובות היו חשוכים, והאנשים נכנסו למיטותיהם בסביבות 20:00. הם נרדמו לשעתיים, בערך, ואז היו מתעוררים לשעה וחצי עד שעתיים: קוראים לאור נר, מתפללים, הוגים, מעשנים טבק, מדברים ביניהם, הולכים לבקר שכנים וכדומה, וחוזרים לישון עד לבוקר.
במאמרו של רוג'ר אקירש 'Sleep We Have Lost: Pre-Industrial Slumber in the British Isles' ובספרו: 'At Day's Close: Night in Times Past', יש כ-500 דוגמאות מתוך פרוטוקולים של בתי-משפט, מיומנים אישיים, מכתבים רפואיים של התקופה, ומיצירות ספרותיות כאודיסאה של הומרוס, או כתביו של צ'וסר.
לדברי אקירש, הפכו שתי השינות לנורמה של שינה אחת ארוכה ורציפה בת 7 שעות, רק החל מסוף המאה ה-17, ואילו שרידיה של השינה מפוצלת, נעלמו לחלוטין אחרי 1920. אז מה באמת טבעי? ומה מלאכותי? אקירש מאמין, שבעיות שינה רבות מקורן בחוסר ההסתגלות של גופינו למנהג החדש של השינה הרציפה, אחרי אלפי שנים של שינה מפוצלת.
בלא שידע על מחקרו של אקירש, מספר הסופר רוברט לואיס סטיבנסון, שכתב את 'אי המטמון', שהוא שהה תקופה ארוכה על אי בודד, בצפון צרפת, ביחד עם הקוף שלו. בחושך של המקום, ללא תאורה מלאכותית, הוא התעורר באופן קבוע, כל לילה, לאחר כשעתיים של שינה. מצב ערות זה, היה מופלא בעיניו. מחשבתו היתה צלולה ביותר, החלומות ברורים וזכורים, והוא קרא לשעה הזאת של ערות "שעה מושלמת".
גם הניסויים שנעשו על-ידי חוקרי שינה מאז, גילו שאנשים הנחשפים רק לאור השמש, חוזרים בהתנהגותם לימי-הביניים ולשינה המפוצלת. בין שתי השינות, כשהם מתעוררים, יש להם תחושה של בהירות מחשבתית, והם מרגישים שגופם רגוע כמו אחרי יום שלם של ספא.
בעקבות מחקריהם של אקירש ומומחים אחרים לשינה, יש מגמה לראות היום במקרים בהם מתעוררים באמצע הלילה ולא מצליחים לישון – לא הפרעת שינה, אלא הרגל קדום של הגוף, והם ממליצים לנצל את השעה כטוב בעיניכם – להתפנות, לקרוא, לחשוב, ולאחר-מכן לחזור ולישון.



יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

ספרים בנושא סכנות באינטרנט / ד"ר רותי קלמן


בספרה של דנה אבירם "פייסבוקס" יש משחק מלים משמעותי. השם מזכיר פייסבוק, מצד אחד, שזה באמת הנושא המרכזי,  אך לאמיתו של דבר בשינוי קל מדובר בתרגום מאנגלית המורכב משתי מלים: "פייסבוקס", כלומר, אגרוף בפרצוף.
רוני, גיבורת הספר, נרשמת לפייסבוק למרות האיסור של הוריה, כי כל חבריה כבר נמצאים שם. לאחר שהיא מכניסה את כל נתוניה האמיתיים, היא רואה: "ברוכה הבאה לפייסבוק!" "כן, זה אמיתי, רוני, גם לך יש!" היא חושבת "איזה כיף!" שאגו הקולות בראשי כמו קהל צוהל באוהל קרקס ענקי," ואז היא אומרת בכל מפוקח שלאחר מעשה "רק לא ראיתי אז שאני הלוליינית הפוסעת על חבל דק מאוד, ולא ידעתי שבזמן הקרוב החבל יימשך מתחתי, ואני אפול מטה מטה ואתרסק, כי לא אמצא שם רשת הצלה, אלא קרקע כואבת ומסוכנת."
זה מה שקורה ברשת, כשלא נזהרים, אומרת המחברת, דנה אבירם, שהיא עובדת סוציאלית בין השאר, המזהירה שוב ושוב את הילדים וגם את ההורים, בספרים שכתבה: "טורף ברשת", "פייסבוקס" ואחרים, וגם בהרצאות שהיא מקיימת לנוער ולהורים. שימו לב לילדיכם. אם יש שינוי לרעה בהתנהגותם, אם הם מסוגרים פתאום בחדר, עצובים, לא יוצאים לחברים. אולי קרה להם משהו ברשת החברתית, והם זקוקים לעזרה. תעודדו את ילדיכם לשתף אתכם בדברים שמציקים לכם, שתדעו לאן הם גולשים, שתהיו עם היד על הדופק.
ובחזרה לרוני גיבורת הספר. כשהיא מתחילה לקרוא את מה שכותבים חבריה לכיתה בפייסבוק היא נדהמת: "ככה כותבים כאן? התבלבלתי לגמרי. הילדות שאני מכירה בכיתה, אלה שכותבות חיבורים רהוטים בשיעור הבעה ומתבטאות במילים גבוהות בפני המורה מיכל, כתבו ברשת כמו חבורת ילדות פרועות בגן..."
במקום שבו רק בני הנוער כותבים ואין דריסת רגל למבוגרים ולהורים, משתלחים בני הנוער אחד בשני, חופשיים להגיד כל מה שהם רוצים, כולל כל הרוע שיוצא מהם.
רוני מגלה שפתחו קבוצת שנאה בפייסבוק של הכיתה שלה, כנגד עינב, אחת הבנות. למרות שהן אינן חברות, מחליטה רוני לעזור לה בעזרתו של נער בשם יובל.
בספרה של אבירם "טורף ברשת" עומדת ניצן, חברתה של רוני, בפני בעיה חמורה עוד יותר. בזמנים שבהם אחיה נוסע לחו"ל, אמה מעצבנת אותה, כיוון שחשפה סוד כמוס שלה, וגם ילדי הכיתה מציקים לה, מתנחמת ניצן בחבר שגילתה ברשת "הכרתי דרך האינטרנט חבר חדש ומסקרן. היה נדמה לי שהוא הפתרון לכל הבעיות שלי"...
ספר מפחיד וחשוב, ובסיומו תרוצו לבדוק מי באמת החברים שלכם ברשת...
ולבני הנוער מזכירה אבירם במפגשיה: לא לרשום את השם האמיתי והכתובת. לא להסגיר פרטים אישיים. לעולם לא להיפגש עם מישהו שהכירו באינטרנט, ולא להעביר תמונות אישיות שלכם!!!
הסופרת, השחקנית ומנחת קבוצות הורים, זוהר אביב, מתרה אף היא על הסכנות ברשת בספרה "זאב במחשב" מסידרת הספרים "חבורת כוח-המוח" (מספר 22 בסידרה).
איל קורן, ראש חבורת "כוח-המוח" מקבל הודעה מאיימת בפייסבוק. היומן של התלמידה ליטל, תלמידה מכיתתו, נגנב, ואיש מסוכן מסתובב בסביבה. האם יש קשר בין המקרים? כיצד יפעלו תלמידי הכיתה?
אני ממליצה להורים לקרוא בעצמם את ספריה של דנה אבירם וזוהר אביב, וכמובן שיש עוד ספרים רבים בנושא זה, ולהמליץ בפני ילדיהם על ספרים כאלה. ההורים יוכלו להבין את הסכנות העלולות לפגוע גם בילדיהם, והילדים ילמדו, שעליהם להיזהר.
כבר שנה שלישית מקיימת הספרייה של דימונה מפגשים עם שכבות שלמות של תלמידים הלומדים מסופרות כמו דנה אבירם וזוהר אביב. השנה גם יהיה מופע הנקרא "על גגות תל-אביב" האמור, להזהיר אותם מהסכנות. בתקווה, שהם ילמדו, ייזהרו, וגם יזהירו אחרים.

יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

אמני הזיכרון / ג'פרי מור – טור שבועי – ד"ר רותי קלמן


על גב הספר 'אמני הזכרון', כתוב: "רוב האנשים רוצים ללמוד איך לזכור טוב יותר; עבור נואל בורון המשימה הגדולה ביותר, המעיקה ביותר, היא ללמוד איך לשכוח... יש לו היפרמנזיה (זיכרון-יתר) וסינסתזיה – הזיכרון שלו מדויק להפליא, וכאשר אנשים מדברים, הוא רואה את המילים שלהם בהבזקי צבעים. אמא שלו, מנגד, הולכת ושוקעת לאיטה בביצת האלצהיימר הטובענית. גבר שזוכר יותר מדי, אישה שזוכרת מעט מדי – הוא והיא נאבקים למצוא היגיון בעולמם בתוך בית גדוש זיכרונות."
בתור מי שזיכרונה גרוע לגמרי, ברור לי שאני מעדיפה את מחלתו של נואל, על מחלתה של אמו. מה גם, שאמי ז"ל, סבלה מאותה מחלה נוראית, למרות שמוחה עבד כל הזמן. היא הייתה בן-אדם של מלים, של כתיבה, כמעט גרפומנית, ולמרות זאת...
והנה אני קוראת את הספר הזה והוא מעורר בי תקווה. יש בו טיפים רבים לבני-משפחה של חולה מסוג זה, ויש גם טיפים למניעה כגון: קפה מונע אלצהיימר; 45 דקות של הליכה נמרצת ממריצה את מחזור הדם ומפתחת עירנות ואריכות ימים; שתיית יין אדום מונעת את תהליך הניוון המוחי; ממתיקים מלאכותיים גורמים לפירכוסים, לעיוורון ולאובדן הזיכרון; ושילוב של נרקיס, חד שפה מצוי, יסמין, נימפאה ואמרנטוס מחוללים פלאים (אמני הזכרון, ע' 272- 273).
ג'פרי מור, שכתב את הספר, הוא במקרה הזה סופר צללים, שמשמעו, שהוא כתב את היצירה עבור מישהו אחר, והיצירה הזו, היא בעצם סיפור אמיתי. בהקדמה לספר כותב ד"ר אמיל וורטה, נוירופסיכולוג ופרופסור בגימלאות בקוויבק שבקנדה, שהסיפור מבוסס על מחקרים שעשה במעבדתו, במשך יותר מעשרים שנה עם מטופל צעיר ומרתק. לקראת הסוף, נוצר קשר בין צעיר זה ואמו, לבין שלושה משתתפים אחרים שהיו קשורים לניסויי הזיכרון שערך. הקשר הניב תגלית מפתיעה, וזהו הבסיס לסיפור.
בחלק הראשון של התהליך, מתמודד נואל לבד עם מחלתה של אמו. הוא חוזר לגור איתה, הוא מפסיק ללמוד, הוא אינו מבלה, אלא רק יוצא לעבודתו וחוזר כדי לטפל בה. העומס הנפשי והפיזי, נותנים בו את אותותיהם. הוא מזניח את עצמו, הוא נראה נורא, נפשו מתייסרת וכל כולו שקוע בניסיונות לעזור לאם. בשלב הזה, תהיתי, היכן חבריה של אמו? היא אינה מבוגרת. היא רק בתחילת שנות החמישים שלה, ובעבר היו לה חברים, שבדיעבד, נראה שלא היו חברים של ממש. שהרי אילו היו – היו עוזרים לה, גם במצבה.
ואז מגיעים החברים שלו. ומתגלים בגדולתם. הם מעסיקים את האם, יוצרים עבורה פתרונות מעשיים ויצירתיים, משחקים איתה, מבלים איתה, ו... אחד מהם, הנקרא ג'יי ג'יי, טיפוס אופטימי ביסודו, עוזר לנואל, הנעזר בזיכרון היתר שלו, כדי להמציא את נוסחת הפלא שעוזרת לאם להתאושש.

יום שני, 1 בדצמבר 2014

הקרקס הגדול של הרעיונות – מיקי בן כנען

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כל מה שמוזר במציאות של ספר זה, יכול להיות הגיוני לגמרי מבחינה רעיונית. מין סוג של פתיחות רעיונית שאנו נדרשים לה, כשאנו קוראים את הספר הזה, כפי ששותלת המחברת, מיקי בן כנען, בפיו של פינקי, נכדה של פוטרקו, המספר את הסיפור: "מחשבות לדעתי זה הכי חשוב כי ממחשבות נבנית המציאות" ("הקרקס הגדול של הרעיונות", ע' 48)

לכאורה מדובר כאן בארבעה אנשים זקנים בבית אבות ירושלמי. כשכבר לא מצפים שיקרה משהו יוצא דופן במיוחד הנוגע אליהם. כשכבר נראה, שהם, את תרומתם לחברה, כבר מיצו. וכאן, הרשו לי במאמר מוסגר להזכירכם כתבה אחרת שלי, שהתייחסה לספר: "הזקן בן המאה שקפץ מהחלון ונעלם" של יונס יונסון. גם שם, כשחשבנו, שהגיבור של הספר נמצא בערוב ימיו, וכבר אין לו מה לחדש לנו, הוא מפתיע אותנו, ומצחיק אותנו במעשיו הלא צפויים. (את הכתבה ניתן למצוא כאן בבלוג שלי "עולם של חוויות ולמידה"). 

אחד ההבדלים בין שני הספרים הוא, שכאן, מדובר בארבעה זקנים, פוטרקו (הנקראת בקיצור "פו"), פסקה, עמנואל וליאון, שמתכננים בקפידה את הגשמת חלומותיהם ואת סופם, ובין שאר עלילותיהם, הם נותנים משמעות לחייהם בחבורת הזמר, שהם מקימים יחד. "בשעת אחר צהריים, כששמש רפה כבר הספיגה חמימות בלוחות הפח, הצליחו לראשונה להפיק צליל משותף, ענוג ומדויק, כרביעייה מתואמת של כלי מיתר... קולותיהם העתיקים נשלבו לישות אחת, ולצליל שמהותו געגוע. איש איש וגעגועו."(שם, ע' 31)

מה שמיוחד ביניהם הוא ההבנה ההדדית שבין כל הארבעה, כשברור להם לגמרי שהם נועדו להיפגש יחד בבית האבות הזה. מתוך הקשר המופלא שביניהם, אנו נפתחים גם לעבר הנפרד של כל אחד מהם בשואה. חוויות מטורפות, שרק מוח מטורף יכול היה לברוא, ורק תיאור מטורף יכול לתאר, ולגרום לו להיות אנושי כל כך, ואולי רק דרך הפנטזיה, הכוללת: פילים מעופפים, כיסאות שצומחים מעצי דובדבן, ומופעי סטנד אפ מול אסקימוסים, ניתן לראות את השואה מזווית חדשה, ולא שחוקה. דוגמא לכך היא גם ראיית השואה מזווית מבטה של משפחת עורבים, שאמנם מתקיימת מאכילת גוויות, אבל יודעת לבכות על אחד מבניה שנרצח.

אולי לכן מי שמספר את הסיפור הוא פינקי, נכדה של פו, הסובל מסינאסתז (ערבוב חושים). אולי רק מי שנהיו לו פחות מלים ויותר צבעים, יכול לתאר את מה שהיה שחור משחור בעבר, ואת ההווה, שאין לו עתיד, בצבעוניות ובקרקסיות המתאימה.

הספר מתחיל בבוקר של יום חורף אחד ב-2009, כשמתגלות גופותיהן של שתי קשישות החיות בבית האבות הירושלמי המוזכר. מלבד המסתוריות שבמות שתי נשים מתנור גז, למרות שנהגו לכבות אותו תמיד, הרי שהצורה בה היו לבושות, היא המעצימה את המסתוריות שבמצב. אחת נמצאה לבושה בתחפושת ישנה של פיל, והשנייה נמצאה לבושה כבובה, בשמלה רכוסה בכפתורי זהב ולרגליה נעלי לכה כשל בובה. אחרי שקוראים את כל ההתרחשויות הפנטסטיות שבספר, הרי שהסיום הזה הופך למובן מאליו.

ובין כל ההתרחשויות, בעבר ובהווה, של חיי הזקנים, משתחל אובך, שעוטף את המדינה, ושם לאל את קדחת הקניות הישראלית. הנה לכם מימוש סוריאליסטי של רעיון.



יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

לקרוא מחשבות / ד"ר רותי קלמן



קריאת מחשבות אינה מיומנות רגילה שלנו כבני-אדם, שהרי אילו הייתה כזו, לא היינו צריכים לדבר. הדיבור מהווה כיום את אמצעי התקשורת הנפוץ ביותר בין בני האדם, משום שאיננו יכולים לדעת מה חושב מי שמולנו, ולכן אנחנו זקוקים לאמצעי התקשורת הזה כדי לתקשר. בעזרת אינטליגנציה ורגישות לשפת הגוף ולאחר – אנחנו יכולים לנחש מה הוא חושב, אבל עדיין מדובר רק בניחוש. עם זאת, כל אחד מאיתנו ודאי נתקל בסיטואציה שבה היה חשוב לו מאד לדעת מה חושב הזולת.
אם אתה קוסם, ואתה מפתח מיומנות לשפת הגוף ולשפת הפנים, אתה יכול לעשות נפלאות בתחום, ואנחנו משתאים בכל פעם מחדש כשאנו רואים את ניחושיהם הטובים של אורי גלר, נמרוד הראל, רון פרשט ואחרים. תחום אחר שיכול לעשות נפלאות עם קריאת המחשבות הוא עולם הסרטים, וכבר ראינו סרטים רבים שמכילים את התכונה המופלאה הזו, כמו "מסע בין כוכבים", או הסרט הקומי "מה נשים רוצות" בכיכובו של מל גיבסון. גם סופרים יכולים להשתמש בדמיונם כדי לחבר לנו סיפור מופלא על קריאת מחשבות, ואפילו לשכנע אותנו שזה אפשרי, שהרי אנחנו רוצים להשתכנע שאפשר לעשות זאת.
על שני ספרים כאלה אספר לכם עתה. האחד לילדים בגיל יסודי "הילד קורא המחשבות" של אוריה שביט. ואחד למבוגרים, הנקרא: "בדידותו של קורא המחשבות" של דלית אורבך.
אוריה שביט, בספרו "הילד קורא המחשבות" לקח  את המושג המקובל על-ידנו "כתוב לו על המצח" כשאנחנו רוצים לומר על מישהו שאנחנו יודעים מה הוא חושב, והפך את זה לכישרון שנולד פתאום לילד בן תשע בשם יוני סתר.
במהלך טיול עם בני משפחתו ברחוב, רואה יוני אישה מבוגרת הצועדת לאט עם מקל ולאחריה גבר צעיר, שיכול ללכת מהר ולעקוף אותה, אבל למרות זאת, הוא מתאים את צעדיו לצעדיה. כשיוני ומשפחתו מתקרבים לשניים רואה יוני שכתוב להם משהו על המצח. להפתעתו הרבה הוא רואה שלאשה מתחלפות הכותרות: "רק נדמה לי או ששוב שכחתי לקחת את התרופה?" הוא קורא, ואחר-כך זה מתחלף ל-"לא, את התרופה לקחתי, אבל אולי שכחתי לכבות את הגז?". הכיתוביות על מיצחו של הבחור מתחלפות אף הן מ"קצת אחרי שהמשפחה הזו תעבור אותנו, אני אחטוף לזקנה את התיק" ל"הארנק שלה בטח מפוצץ בכסף". יוני לא מאמין למראה עיניו, אבל הוא מבין שהוא צריך לעזור לאשה. הוא לוחש לאביו, העובד בחקירות משטרה, שהאישה במצוקה. האב כמובן שאינו מאמין לילד, אבל שנייה אחרי שהם עוברים את השניים, הם שומעים אותה צועקת "הצילו". האב מזנק ותופס את האיש, ובזכותו של יוני ניצלת האישה משוד.
אביו של יוני מנצל את יכולתו החדשה של בנו ומצליח להכניס את השודד לכלא, ונראה שמתחיל עידן טוב בחייו של יוני, כשיכולתו המופלאה מגיעה לידיעת הילדים, שמנצלים זאת כמובן כדי לדעת מה תהיינה השאלות במבחן בתנ"ך, והוא אף זוכה לכתבת שער בעיתון, לחשיפה בטלוויזיה ולפורום מעריצים באינטרנט. אבל, הידע הזה עומד בעוכריו, כשהילדים מתחילים להבין שהם חשופים בפניו, לטוב ולרע, והתקשורת מתחילה להאשים אותו ואת בני משפחתו בשרלטנות. זהו אם-כן הצד הרע של היכולת המופלאה הזו. אנשים לא רוצים להיות חשופים בפני אף אחד, ומי שמסוגל "לקרוא" אנשים, לא הופך לחביב הקהל. כשיוני מבין זאת, ומדבר על כך עם סבו, משתנה המצב. ספר נחמד מאד לילדים (וגם למבוגרים, שלא מתביישים לקחת ספרים ממדף הילדים), עם איורים יפים של גיא מורד.
בספר השני "בדידותו של קורא המחשבות" של דלית אורבך, אנו מוצאים את הסייפא של הספר הקודם, כבר בכותרת הספר הזה, המצביעה על כך, שתכונה כה מיוחדת ומושכת, אינה מביאה בהכרח את בעליה לאושר הנכסף.
בספר שלפנינו, יכול נרי, הגיבור הראשי, כבר כילד בגיל הרך, לראות את המראות שאנשים רואים במוחם בזמן שהם בסביבתו. אם כי לוקח לו שנים כדי להבין מהם המראות שהוא רואה ומה משמעותם, מעצם היותו רך בשנים. נרי גדל ללא אהבת הוריו, וללא הדאגה והתמיכה האמיתיים. ההכרחיים לשלמות נפשו של כל ילד. כיוון שהוא מרגיש אשם, הוא מקבל עליו גם אשמות של אחרים, שהוא לא קשור להם. הוא רואה איך אנשים שמתנהגים בחיוביות, מלאים לעיתים במחשבות אלימות, ולומד עם התבגרותו, שיש סוגים שונים של מחשבות "אלה הנהגות כדי לשחרר קיטור פנימי בלבד, ואלה הנהגות כדי להתבצע". הוא גם מבדיל בין מחשבות ששחזרו מעשים לבין מחשבות שמעולם לא יצאו לפועל. ההבדל ביניהן מבחינתו היו בצבע, תמונה ותחושה, ואפילו הריח שונה. אבל למרות יכולתו המופלאה, הוא אינו משתמש בה כדי להיטיב לעצמו, אלא להיפך. מין סוג של הרסנות עצמית. הוא אינו שמח בתכונתו זו: "אני יודע יותר מכל אחד אחר," נרי אומר. "כל כך יודע וכל כך לא רוצה לדעת. וכל מי שאומר שידע זה כוח, יש לי ויכוח איתו."
במהלך הסיפור הוא נחשף לבית המשפט, כשאחד מחבריו ללימודים מואשם ברצח. עורך דין נחשף ליכולתו של נרי לראות מחשבות, ונרי הופך לנשק הסודי שלו, שמצליח להביא לזיכויים של חפים מפשע. אבל בשלב מסויים, הופך נרי עצמו לחשוד העיקרי בפרשה של רוצח סדרתי, והוא זקוק להגנה.
במעצר הוא פוגש באישה היחידה בעולם, שיכולה להעמיד מולו מראה ולהכיר לו את עצמו, שכן היא ניחנה באותה התכונה המייחדת אותו. מפגש מופלא ומעניין מתרחש עתה בין שני קוראי המחשבות. ספר מעניין בהחלט, אך בסופו של דבר, לאחר קריאת שני הספרים האלה, נראה לי שההשתוקקות להיות בעלי התכונה המיוחדת הזו, קצת מתפוגגת, אבל עדיין ותמיד תהיה משהו שמעניין לקרוא עליו.
קריאה נעימה.

יום שישי, 14 בנובמבר 2014

קולו של המלאך – גיום מוסו / ד"ר רותי קלמן


בפתח ספרו "קולו של המלאך", מתאר גיום מוסו, התנהגות, שרבים מאיתנו נוהגים בה כיום. מדובר ביחס שלנו לטלפון הנייד שברשותנו. בהתחלה לא ראינו בו צורך אמיתי, ולכן רכשנו מכשיר פשוט, רק כדי להיות בעניינים. עם הזמן למדנו לשלוח אס-אם-אסים, לצלם תמונות ולשמור בגלריה, להעלות סרטונים, להשתמש ביומן אלקטרוני, לעבור לדגם חדש יותר, להוריד אפליקציות, לגלוש באינטרנט, לשחק, ו... להיות מכורים, למכשיר הזה, שהפך כמעט לשתל בגופנו.
והנה, בספרו זה, מתאר מוסו מצב חדש, שבו גבר ואשה, זרים לחלוטין זה לזה, נתקלים זה בזה באולם הנוסעים של נמל תעופה, ומעוצמת ההתנגשות, מתהפכים ונופלים מגשי האוכל שנשאו בידיהם. הם כורעים לאסוף את האוכל, ואת חפציהם האישיים, תוך שהם מאשימים זה את זו באחריות לתקרית, ונעלמים לכאורה, זה מחייו של זו, ולהיפך.

אך מסתבר, שבמהומת האיסוף, נטל כל אחד מהם בטעות את הטלפון הנייד של השני. הם מגלים זאת רק כשהיא כבר בפריז, והוא בסן פרנסיסקו. ומה עושים עכשיו? הרי כל עולמם מצוי בתוך הטלפון שלהם, הנמצא כעת בידי זר/זרה בארץ רחוקה.
ג'ונתן הוא הראשון שיוצר קשר עם מדלן, כשהוא משתמש בטלפון שלה, כדי להתקשר לטלפון שלו, שבידיה. הם ממשיכים להתקוטט גם בטלפון, ובזמן שהמכשיר הזר עוד בידיהם, הם מתחילים לבחון בסקרנות את תוכנו.
ג'ונתן מגלה את תמונותיה, את מקום עבודתה, הנוכחי, כמוכרת פרחים, ואת מקום עבודתה הקודם, שבו הייתה מדלן חוקרת במשטרה. בתוך יומניה, הוא מגלה את סודותיה הכמוסים ביותר, ובתוכם – דמות,  שהוא מכיר, של נערה שנעלמה, ואשר עמדה במרכז חקירותיה של מדלן.

מדלן מגלה אף היא דרך הנייד של ג'ונתן, שאותו זר שבו התנגשה, היה בעבר השף הגדול והמוערך ביותר בעולם. אבל משהו קרה לו, ששיבש את הקריירה שלו, שגרם לו לעבוד בהווה כשכיר במסעדה פשוטה. מדלן מחליטה לברר, ולעזור לו.
הפגישה ביניהם היא לא רק בלתי נמנעת, אלא כפי שמבינה מדלן "זה היה כתוב. תעלול משונה של הגורל, שבחר לקרב ביניהם ברגע המכריע, קולו של המלאך, כמו שסבתו נהגה לומר..."
מהשלב הזה בספר, מתחיל המתח לגבור מדף לדף, וממש ממש קשה לעזוב את הספר!  וכך נכתב על ספר זה בדף האחורי של הכריכה: "קולו של המלאך הוא סיפור שמתחיל כקומדיה רומנטית והופך ביד אמן למותחן מרתק בעל סוף מתוזמן להפליא". גם המבקרים הספרותיים בצרפת, היללו את הספר בעיתונים: "אלכימיה מתוחכמת שמתח ורגשות נשזרים בה בכישרון מופלא" (לה רפובליקה) ; "מוסו סוחף אותנו במותחן רומנטי יוצא דופן." (לה מאטן) ; "אנחנו צוללים לתוך המסתורין של מוסו כמו ילדים שקופצים לתוך השלוליות עם שתי הרגליים." (לה פריזיאן).

יום שני, 10 בנובמבר 2014

עפיפונים – רומן גארי / ד"ר רותי קלמן מנהלת הספרייה העירונית ע"ש מאיירהוף



הספר "עפיפונים" של הסופר הצרפתי רומן גארי קסם לי בדרך הכתיבה, באירועים המשולבים במאורעות היסטוריים של מלחמת העולם השנייה בצרפת הכבושה, ובסיפור אהבתם של לודו, נער כפרי מחבל נורמנדי שבצרפת, ונערה, בת-אצילים פולניה. אני שמחה שזה הספר שיפתח השבוע את מועדון הקוראים של הספרייה, המאופיין השנה בנושא: "אהבות-שנאות". אתם, כמובן, יכולים להצטרף.
לודו מעביר את זמנו במקום הקרוי "המעין העתיק". שם הוא הקים בעזרת דודו, סוכת ענפים מחופה שעוונית, שבה הוא קורא ספרים, וחולם על מלחמות של "מעטים מול רבים". שם גם מתחיל סיפור אהבתם של לודו ולִילה, כפי שלודו הבוגר מתאר: "יום אחד באמצע יוני, לאחר שהשבעתי את גרגרנותי והתנמנמתי, פקחתי פתאום את עיני וראיתי לפני ילדונת בלונדית, חבושה כובע-קש רחב-תיתורה סוקרת אותי בחומרה. מתחת לענפים שיחקו השמש והצל, ועד עצם היום הזה, לאחר שנים רבות כל-כך, נדמה לי כי משחקי האור והצל סביב ללִילה לא חדלו מעולם, באותו רגע של התפעמות, שאז לא הבנתי את טיבה ואת סיבתה, ניתנה לי כמין התראה... חופן תותים הושטתי להתגלות הבלונדית חמורת-הסבר. אך לא נחלצתי מידה בקלות כה רבה. הילדונת התיישבה לה לצדי, ובלי לשעות למנחתי הניחה ידה על הסל כולו. כך נקבעו התפקידים לצמיתות. כשלא נותרו עוד על קרקעית הסל אלא תותים ספורים, השיבה אותו לי וקבעה בנעימה ברורה של קובלנה: "זה יותר טעים עם סוכר."
שני נושאים עוברים כחוט השני בעלילה המתפתלת. הראשון - עפיפוניו של אמברואז פלרי, דודו של לודו, שאינם סתם עפיפונים. פלרי, הוא "דוור" כפול. לא רק שהוא מחלק את הדואר לתושבי הכפר, אלא אף משתמש בעפיפוניו להעברת מסרים פוליטים, ורואה בהם כלי שיכול לעזור לו להביע את דעותיו "עפיפוני כל העולם, התאחדו" (ע' 133). זו הדרך שלו להילחם בשלטון הנאצי. הזיכרון, שהוא כשרון גנטי במשפחת פלרי, עוזר לו, כמו גם ללודו ולאחרים, לשמור על התקווה. העפיפונים, מקבלים כמעט חיות משלהם, ובהחלט אינם רק סתם משחק של ילדים.
הנושא השני, הקשור גם לנושא הראשון, הוא עניין ההישרדות. הנער לודו מקבל מהמורה שלו לצרפתית הוראה לכתוב חיבור בנושא: "בחנו את שני הביטויים: 'להישאר בחיים' ו'להישאר שפוי' – עירכו השוואה ביניהם וציינו אם קיימת, לדעתכם, איזו סתירה בין שני המושגים." (ע' 18). את התשובה לכך אנו מקבלים במהלך הרומן כולו. כדי לשרוד את המלחמה הנוראה, עליך להיות מעט מטורף. כשהמשפחה של לילה חוזרת לפולין, וקשה ללודו הפרידה, הוא שואל את הדוד שלו: "מה בדיוק אתה מנסה לומר לי, דודי? אתה מציע לי 'להישאר שפוי' או 'להישאר בחיים'?" (ע' 79), והדוד עונה לו במקום אחר בספר: "צריך להיות מטורף, כדי להישאר בחיים" (ע' 154), וגם "שמור על הטירוף שלך, לודו. אל תבזבז אותו. הארץ תהיה זקוקה לו יותר ויותר" (ע' 164).
ואכן, בגלל שהנער נחשב למטורף, המדמיין שאהובתו הפולניה איתו, בשעה שהיא בפולין, משאירים אותו הגרמנים בחיים. הוא משתמש בזיכרון המדהים שלו, לשוות לא רק את מראה אהובתו, אלא אף מקיים עימה דיאלוגים דמיוניים, בהתאם לזיכרונה בראשו. באמצעות הזיכרון הוא יכול לתת צ'אנס לתקווה, בימים שנראים כחסרי תקווה. גם אביה של לילה, מחזיק מעמד במהלך המלחמה בפולין, רק כי נכנס לתוך קליפתו, ומצטייר כלא-שפוי. לאחר שנגמרת המלחמה – הוא שב לתפקד כרגיל.
הקריאה סוחפת, הכתיבה מצויינת, כיאה לרומן גארי, כפי שגם ספריו, הכתובים תחת השם הבדוי שלו "אמיל אז'אר", ראויים ומומלצים לקריאה.


יום שישי, 31 באוקטובר 2014

הבשורה על-פי יהודה – עמוס עוז / ד"ר רותי קלמן


"הבשורה על-פי יהודה", הוא שם ספרו החדש, המפתיע והמרתק של עמוס עוז, שמזכיר קודם כל את הבשורה שלא כלולה בקאנון הנוצרי, בו נמצאות הבשורות של מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. בשורה זו של יהודה, מן המאה ה-3 שהייתה בתוך "קודקס צ'אקוס" ופורסמה רק ב-2006, שונה מן הבשורות האחרות שכן, ממנה ברור שיהודה איש קריות היה תלמידו הנאמן ביותר של ישו, עימו חלק את כל הידע שלו, והוא זה שביקש מיהודה להסגירו לרומאים. יש בכך כמובן כדי לטהר את שמו, הידוע לשמצה, של יהודה איש קריות, ולהוריד מעליו את תדמית הבגידה שדבקה בו.
נושא הבגידה כבר הופיע אצל עמוס עוז בספריו, כמו למשל ב"פנתר במרתף". שם מופיעה הכתובת: "פרופי בוגד שפל" על קיר ביתו של פרופי הילד, המתרועע עם שוטר בריטי בתקופת המנדט. פרופי, בן השתים עשרה ורבע, שואל אז: "האם יכול להיות בוגד לא שפל?" ועל השאלה הזו עונה עמוס עוז בספר זה.
משכיל צעיר בשם שמואל אֵש, המתואר כבחור רוחני, עם זקן עבות, כשל נביאי זעם, עוזב את האוניברסיטה באמצע לימודיו המצטיינים בחוגים להיסטוריה ומדע הדתות. בין השאר בגלל בעיות כספיות. כתוצאה מכך נקטעת כתיבת עבודתו בנושא  יחסם של היהודים אל ישו במהלך הדורות.
הוא מוצא עבודה יוצאת דופן בחורף של 1959. בתקופה שבה עדיין ירושלים מחולקת לצד הירדני ולצד הישראלי. תפקידו הוא לארח לחברה בכל יום אחר הצהריים לישיש נכה בשם גרשום ולאד. לסעוד אותו, ולהקשיב להרצאותיו. בתמורה הוא מקבל מקום לגור וחלק מארוחותיו. באותו הבית, שבחזיתו יש גם גפן וגם תאנה, גרה גם עתליה, אשה יפה, שגילה כמעט כפול מגילו של שמואל. זוהי כלתו של ולאד, אלמנת בנו, מיכה, שנהרג בבאב אל ואד, והיא בתו של שאלתיאל אברבנאל. אברבנאל היה ידוע ומקובל בחוגים הפוליטיים בארץ, עד שבשנת 1947 החל להטיף בגלוי לחיים בשלום עם הערבים. הוא אינו רואה בעין יפה את הקמת המדינה על חשבון הערבים, ומנבא שתוצאות מלחמת העצמאות תהיינה רק פתיחה לשנות איבה ומלחמות רבות בינינו לבין הערבים. בן-גוריון מסלק אותו, וכולם מכנים אותו "בוגד". שאלתיאל אברבנאל מסתגר באותו הבית ולא יוצא יותר. איש אינו מוכן לדבר איתו, ושם הוא נפטר מנודה וגלמוד.
במהלך שהותו בבית זה, מתאהב שמואל בעתליה, וגם חוזר לעסוק בנושא האקדמי שנטש. יותר מכל, הוא מתעניין בדמותו של יהודה איש קריות "הבוגד". יהודה איש קריות, כותב שמואל ברשימותיו, היה יותר נוצרי מכל היתר, שכן הנצרות נוצרה בגללו. אלמלא צעדו – לא הייתה קמה הנצרות, וישו היה ממשיך לרפא חולים ולחולל נסים, כיהודי. את מעשהו, מסביר שמואל על פי מחקריו, לא עשה יהודה איש קריות כבגידה בישו, אלא להיפך, מתוך אמונה בו. יהודה איש קריות האמין בישו בכל מאודו. אך כשהצלוב לא ירד מיד מן הצלב, מבין יהודה שטעה באמונתו, והוא מתאבד. שמואל מזכיר את נתן ביסטריצקי שכתב מחזה "ישוע מנצרת" ובו מבקש ישו מיהודה שיסגירו לידי הרומאים. המחזה נכתב ב-1921 (ע' 256- 257), וייתכן וביסטריצקי נחשף למקורות הקדומים של "הבשורה על פי יהודה", שאליהם אולי ייחשף גם שמואל, גיבור הספר, שהרי זמן הסיפר הוא 1959, ועדיין לא פורסם קודקס צ'אקוס בשנה זו.
את התשובה של עמוס עוז לשאלת הבגידה, אפשר למצוא, בין השאר, בהקבלה שבין שני הסיפורים. בגלל ה"בגידה" שבדיעבד מתגלה כ"לא בגידה" של יהודה, נולדה הנצרות, ובהקבלה, התאוריה של אברבנאל נחשבת כבגידה, אבל אילו היו מקבלים את דעתו,  אולי היתה נחסכת מלחמת העצמאות, והמלחמות שלאחריה. אולי גם כאן היה מסתבר שזו "לא בגידה", כלומר, שזה הפתרון הנכון לשני העמים, שהיו אולי אז, מקיימים חיים משותפים, בשלום וללא מלחמות, כמו שכתוב "וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר-שבע..."(מלכים א, ה, 5),
אבל מכיוון שלא התקבלה דעתו ה"בוגדנית" לכאורה, פורש אברבנאל מחברת האנשים, נותן למלחמה לקרות, והוא יושב בדד, "תחת עץ תאנתו" (ע' 154, שם), מלווה בעצב של מחותנו, האב השכול של מיכה, ובבתו, אלמנת מיכה. מה שהיה אמור לסמל את הישיבה המאושרת יחד - לא יכול להישמע עצוב יותר.
ובין שני הסיפורים, ניצב שמואל, שבחלומו קורא לו סטלין "יהודה", שמבין שעליו לעזוב את הבית הבוכה על אובדנו. "מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי..." אומר שמואל לואלד (ע' 254- 255). האם ימשיך בבגידתו ויוסיף לנדוד ואולי יפיץ את בשורת אברבנאל? או יחזור בו מ"בגידתו" וישוב לאקדמיה, לחקור על יהודה איש קריות, לחשוף את "הבשורה על פי יהודה" ולהצביע על "אי הבגידה"?

יום רביעי, 15 באוקטובר 2014

שומרת הסוד - קייט מורטון / ד"ר רותי קלמן


"שומרת הסוד" הוא שם ספרה החדש של קייט מורטון, סופרת אוסטרלית שזכתה להצלחה בינלאומית. ספריה תורגמו ל-38 שפות ונמכרו עד כה במיליוני עותקים. בעברית ראו אור ספריה רבי-המכר "כערפל המתפוגג" ו"הגן הנשכח" בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן.
קווי דמיון מקשרים בין דורותי סמית'ם, ובין בתה לורל ניקולסון. שתיהן סקרניות, שתיהן שחקניות באופיין. האם – בהתנהגותה ובהסתרותיה שנבעו , מסתבר, מכורח המציאות, ואילו הבת, לורל, שהפכה עם השנים לשחקנית מפורסמת. שתיהן שומרות סוד. סודה של הבת, הוא חלק מסודה הגדול יותר של האם. על ערש מותה של דורותי, הולכים ונפתחים כל הקשרים שלא התירה עד כה, ולורל מתוודעת לעברה של דורותי, לפני שקיבלה "הזדמנות שנייה" ולמדה להיות אמא מקסימה ומלאת חיים לחמישה ילדים.
הסיפור מתחיל ב-1961 כשלורל, בת השש-עשרה, גונבת עוד כמה רגעים של בדידות מתבגרת בבית העץ שבחצר ביתה, כשהיא חולמת על נער ושמו בילי, ועל היום שבו תוכל לעבור לגור בלונדון, ותתחיל ללמוד משחק. תיאור הנוף והאווירה מכינים אותנו לאירוע: "למרות הדממה, ואולי בגללה, בתמונה כולה רוחשת איזו ציפייה, איזו דריכות טעונה, כמו במת תיאטרון רגע לפני שיוצאים השחקנים מאחורי הקלעים. כל האפשרויות עוד פתוחות, והגורל עוד לא נחתם בכוח הנסיבות..."
ואז, לאחר שנואשו בני המשפחה מלמצוא את לורל המתחבאת בבית העץ, ובזמן שהם מחכים בחיק הטבע לאם שתביא את הסכין המסורתית של עוגות ימי ההולדת,  רואה לורל את אמה יוצאת מהבית עם אחיה התינוק ועם סכין יום ההולדת, אבל הדרך התמימה הזו, הופכת לאירוע טרגי. איש זר, שלורל, אינה מכירה, נכנס דרך השער. כשאמה רואה אותו, היא מחווירה. לורל אינה שומעת את השיחה, אבל שומעת שהאיש אומר את שמה של אמה. דורותי שומעת מה שיש לאיש לומר לה, היא מניחה את התינוק מידה במהירות, ותוקעת את הסכין בגופו של הזר. בשלב זה לורל מאבדת את הכרתה מעוצמת הזעזוע.
החקירה המשטרתית, המלווה בעדותה של לורל, מזכה את האם, כמקרה של הגנה עצמית. ההורים מעדיפים שלא לספר ליתר הילדים על המקרה, וכך חולפות השנים.
בשנת 2011, כשהיא שחקנית מוכרת ואהובה, מרגישה לורל שהיא חייבת לפתור את תעלומת העבר של אמה. היא לוקחת חופשה מעבודתה, ומתמקדת בבדיקת מסמכים וביקור אנשים מהעבר. כאן היא מגלה שלושה שחקנים ראשיים במחזה חייה של האם: דורותי עצמה, בחור בשם ג'ימי וחברה בשם ויויאן.
השנים הן שנות מלחמת העולם השנייה, והאירועים מתרחשים תחת הפצצות הבליץ המפורסמות שהפכו את לונדון לתל חורבות. ובתוך המלחמה, מנסים אנשים להתנהל, לעבוד, לאהוב, לעזור.
הסיפור מסופר בקפיצות זמן בין העבר המתאפיין במחשבות ובמעשים של דורותי, ג'ימי וויויאן, שאינם חשופים בפני לורל החוקרת, לבין ההווה, המתאפיין בבדיקה שקדנית של מסמכים בארכיונים ובספריות, וברמזים שהיא מקבלת, המעוררים בה זכרונות מילדותה שלה. כל אלה מובילים אותה לפתרון המפתיע ביותר של תעלומת חיי אמה. מרתק ומומלץ.

יום שלישי, 7 באוקטובר 2014

האמיתית – שאנדור מאראי / ד"ר רותי קלמן מנהלת הספרייה העירונית ע"ש מאיירהוף


הספר "האמיתית" של שאנדור מאראי, אינו ספר של התרחשויות ודמויות פועלות. זהו סיפור בשלושה קולות שונים, כשהעלילה אינה מתרחשת בפועל, אלא נמסרת בשלושה מונולוגים.
אילונקה, האשה הראשונה של פטר, יושבת בבית קפה עם חברה, שהייתה איתה בפנימייה בילדותה. והן לא נפגשו שנים רבות.  אנו "שומעים" רק את קולה של אילונקה בשיחה. היא מצטיירת כאשת חברה. לאמיתו של דבר אנו מבינים שהיא אשה בודדה, שאהבה גבר שלא אהב. כשהיא מגלה יום אחד שכנראה הוא היה מאוהב מאז ומתמיד ביהודית אלדונזו, המשרתת  של אמו, שנעלמה לפתע, היא מנסה לקרב את ליבו אליה בכל כלי הנשק שברשותה. כשהיא מבינה שהקרב אבוד, היא נשארת איתו כמו רופאה עם חולה, עד שההיא תופיע, כי היא חושבת שיהודית היא "האמיתית" שלו, ואז הם מתגרשים.
פטר, נפגש עם חבר שהיה שנים רבות בפרו. בווידויו של פטר אנו מגלים איש יפה תואר, בורגני מבית עשיר, שחי בבדידות מזהרת בבית הוריו, בית שהכל מתנהל בו בסדר, מדוייק, מנומס, אבל מנוכר. כשהוא נתקל שם לראשונה במשרתת החדשה בת השש עשרה, הוא מבין שיש ביניהם משהו, שהוא היה רוצה שיהיה ניצחי. הבעייה העומדת בפניו היא בעיית המעמדות. הוא מבית בורגני, אמיד, והיא נערה ענייה, משרתת. הוא אינו מעז לעזוב הכל. היא קוראת לו פחדן. ומאז אין הם מחליפים אף לא מילה אישית אחת, מלבד, מילות נימוסין. הוא מתחתן בינתיים, עם אשה מושלמת, ואוהבת, אך אינו מצליח להשיב לה אהבה. הם חיים חיים בורגניים. בית יפה ומטופח. מפגשים חברתיים, אירוח, יציאה לבילוי, תיאטראות, מסעדות. אבל התהום שביניהם אינה ניתנת לגישור.

החלק השלישי של הספר, שייך לווידוי של יהודית, אותו היא מספרת לבן-זוגה, המתופף, העובד בלילות בברים. היא מספרת לו בין השאר, שמכיוון שגדלה במשפחה מרובת ילדים בבור באדמה, שהיה מלא בעכברים, הייתה משאת נפשה להיות כמו האדונים שבביתם עבדה, להרגיש את השפע. אבל גם כשהייתה לאשתו של פטר, והשפע הוגש לה על מגש של כסף, בלא הגבלה, היא אינה שבעה. למעלה מזה, היא אף מתחילה לבוז לפטר, וטוענת שאינו בורגני אמיתי.
החלק הרביעי והקצת משמים של הספר הוא סיפורו של המתופף, אהובה של יהודית. חלק זה נראה קצת מיותר. אפשר היה להסתפק בשלוש הנפשות המהוות את שלושת צלעות המשולש הרומנטי, הבאות משלושה מעמדות שונים, ומספרות מעומק נפשן את סיפור בדידותן. המסבירות מנקודת מבטן את הסיבה לשבר. את הניכור החברתי שלהן, את אי ההסתגלות למעמד מבוסס, את האומללות. כשיש לכאורה הכל, ובעצם אין כלום. או כשאין כלום, ומקבלים לכאורה הכל, ועדיין נשארים רעבים למשהו שאי אפשר להשיג. כי הרעב כבר טבוע בנשמה.
זהו ספר פילוסופי, המעמיק לנבכי הנפש, ששואל שאלות של קיום. מי שאוהב סוגה זו של ספרות – ייהנה.
 קריאה נעימה.


יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

יוונית למתחילים / ד"ר רותי קלמן


הספר "יוונית למתחילים: סיפור אהבה" של ג'יימס קולינס, מצטייר בשנייה הראשונה כספר לימוד יוונית או לפחות פרסומת לברליץ. אבל התת – כותר שלו ממהר להבהיר שמדובר ברומן. באהבה, ששני גיבוריה נופלים לתוכה מהרגע הראשון, בעקבות ישיבה מקרית משותפת של שני זרים בטיסה מניו יורק ללוס אנג'לס.  היא בדרכה הביתה, הוא לעסקים.
האפשרויות מכאן והלאה נעות בדרך כלל בין פרידה בלי כוונות להיפגש שוב, או בהחלפת טלפונים ופגישות נוספות. ג'יימס קולינס מתאר סיטואציה שלישית לא פשוטה. מה קורה כששניים כאלה שמוצאים עצמם מאוהבים זה בזה בעוצמה לא מובנת במטוס, אכן רוצים להמשיך ולהיפגש. הבחורה, הולי, רוצה להשאיר לו את מספר הטלפון. אין לה נייר זמין. היא קורעת פיסה קטנה מתוך הספר שלה "הר הקסמים" של תומאס מאן (נא לא לאמץ את הרעיון!), ורושמת עליו את מספר הטלפון שלה. הם נפרדים. עד כאן נשמע מבטיח, לא? הבחור, פיטר ראסל שמו, הולך למלון בלוס אנג'לס, עוסק בענייניו, ואז נושם נשימה עמוקה ורוצה להתקשר להולי, מתוך תקווה להיפגש ולהכיר את משפחתה. אבל... הנה הרגע בו העניין מתחיל להסתבך. הוא בשום אופן לא מצליח למצוא את פיסת הנייר הקטנה, שהכילה את מספר הטלפון שלה!
פיטר אינו יודע את שם משפחתה של הולי, הוא נוכח בפלצות שאין לו שום אפשרות לאתר אותה, והוא חש שהוא איבד את הסיכויים לאהבת חייו. הולי מצידה מחכה בקוצר רוח בימים הקרובים לצלצולו. כל צלצול טלפון היא קופצת. אבל ככל שהימים עוברים היא מתחילה לאבד תקווה.
אולי במקרים אחרים שניים כאלה, פשוט ישכחו זה את זו. אבל למרות שנותקו בלא רצון, מסתבר שהאהבה הזו, חזקה ביותר, ולמרות שהם פוגשים בני זוג ואפילו נישאים לאחרים, אין הם שוכחים לרגע, והלב לא מניח, לאהבה ממבט ראשון זו.
כעבור ארבע שנים מפגיש ביניהם הגורל, ובאורח פרדוקסלי, כהמשך לניתוק שנגרם רק בשל אובדן מספר הטלפון, עומד פיטר לגלות שאהובתו של החבר הטוב ביותר שלו, היא לא אחרת מאשר הולי.
אמרנו יוונית למתחילים? הנה לכם: טרגדיה יוונית במיטבה הקלאסי ובתלבושת מודרנית: אוהבים המתקשים להתחבר, גורל שמפריד וגורל שמחבר, בני זוג אחרים שאינם מאפשרים לזוג להתאחד, ואפילו לא להביע זה בעיני זה את אהבתם.
פיטר חושב שרק הוא מאוהב בה. הולי חושבת שרק היא מאוהבת בו. נסיבות חייהם אינן מאפשרות להם להתוודות על תחושותיהם, וכך עובר הזמן בייסורי אהבתם.
כשפיטר מתארח בארוחה חגיגית של הבוס שלו, הוא מצטט שיר שנקרא "יוונית למתחילים". קטע מהשיר רלוונטי למה שקורה בין פיטר להולי: "כל מה שאיננו / נתפש בשכלנו / מסוכן הוא, מוטב נימנע / מלקום ולומר "זה הדבר אשר אהבתי, אשר הוקרתי!' מוטב נישמר / מפני זאת העוצמה / שמא / נדע צער או אושר, או כל רגש עז אחר."
האם יתאפשר להם להתגבר על כל המכשולים? קיראו ותדעו. להתראות בספרייה.

יום שלישי, 23 בספטמבר 2014

אות מאבשלום / ד"ר רותי קלמן


נאוה מקמל-עתיר כתבה בספרה "אות מאבשלום" את סיפורו המופלא של אבשלום פיינברג, שייסד את מחתרת "נילי" והיה ממנהיגיה. אבל, אין זה רומן היסטורי פשוט. הסופרת בחרה בדרך מיוחדת לספר את הסיפור, כשהיא משלבת עוד אירוע טראגי בחיי אותה משפחה. הנכד של צילה, אחות אבשלום הנקרא על-שמו, נפצע בתאונת אימונים בבסיס מצפה רמון, ובסופו של דבר מת מפצעיו ב-1971. את הרגע הזה שבו הוא עובר מהעולם הזה לעולם הבא, אין הוא עובר לבד. אבשלום פיינברג, שנרצח ב-1915 בא למראשות מיטתו של קרובו הפצוע, והוא מלווהו. שני ה"אבשלומים" יוצאים לדרך, שאין ממנה חזור, כשבדרכם הם רואים את כל הדרך שעבר אבשלום הראשון, כולל דברים שהתרחשו לאחר מותו, כמו התאבדותה ההרואית של שרה אהרונסון, אהובתו.

סיפור נוסף, סיפור של טעויות, משתחל בין אבשלום הראשון לאבשלום השני בדמות גרפולוגית צעירה בשם אלמה, המקבלת חבילה ללא שם של השולח, ובה כתב-יד לפיענוח. כתב היד מהלך עליה פלאים והיא מתאהבת באותו הרגע באישיות העומדת מאחוריו. זהו כתב ידו של אבשלום פיינברג, והוא אחד המכתבים ל"שרתי", היא שרה אהרונסון.
אלמוני שלח לה את כתב היד הישן של אבשלום פיינברג, כשהיה צעיר. היא מאבחנת שהכותב הוא בחור צעיר, כך על-פי הכתב, אך מסיקה בטעות שהשולח אליה את כתב היד הוא הבחור עצמו ששמו אבשלום, שאישיותו המושלמת צצה לקראתה מבין השורות. היא גם טועה לחשוב, שהמכתב מכוון אליה. לכן היא יוצאת למסע של חיפושים.

כאן אני מוכרחה להודות על האמת, שלא השתכנעתי. גרפולוגית, שאמונה על הבנת רמזים, שעולים מכתבי-יד, אמורה להבין רמזים שהיא נתקלת בהם במהלך החיפוש. אבל לא כן אלמה. כל מקום שאליו היא מגיעה, וכל אמירה שנאמרת לה, אמורה להדליק אצלה נורה אדומה, שאולי מדובר באבשלום פיינברג, ולא היא. בעקשנות היא ממשיכה לחפש את אבשלום שפנה אליה, לכאורה, כשבאותו הזמן היא כמעט ומתעלמת מיותם המחזר אחריה.

עם זאת, אין זה גורע מיופיו של הסיפור, וממשפטים יפים כגון: "ופאני חשבה בליבה על אולגה המתרוצצת עם יהושע לקנות אדמות, שוקעת איתו בבוץ של חובות ושוכחת לגמרי שהטיט המחבר בין החלומות עשוי מחיי היום יום." (ע' 57), או "דרך החלון הפתוח למחצה נכנסו אל החדר קרניו הכסופות של הירח ונגעו בפניו של אבשלום. שום רוח לא נשבה בחוץ, אבל הווילון זז בכל זאת כאילו נגעה בו כנף אדם." (ע' 87), או אפילו בתוך דיבורה העילג של מרקדה: "אני קוראים אותי מרקדה," אמרה פתאום כמדליקה את משואת חייה. "מוסלמה שנולדה בבית זה... ככה את, מרקדה,' אמרה לי אמא שלי. 'כולם עוזבים אותך, ורק השפות שלהם נשארות'." (ע' 281).  קריאה נעימה.

יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

זאבים בשלג / ד"ר רותי קלמן



שני סיפורים משתרגים זה בזה בספרה של אורלי קראוס-ויינר "זאבים בשלג". סיפור חייה של גיבורת הספר, דנה, המתרחש מתקופת מלחמת שלום הגליל (1982) ולאחריה, וסיפור חייה המופלא של אשה כריזמטית ואמיצה בשם אגי פרקש שעלתה לארץ מהונגריה, ואשר סיפור חייה מתפרש משנות ה-30 של המאה העשרים, במהלך מלחמת העולם השנייה, והלאה.
לכאורה זהו 'סיפור בתוך סיפור', שכן דנה, גיבורת הספר, מבקשת לגלות את האמת על סבה דרך סיפוריה של אגי. אבל בפועל מה שקורה הוא, שדנה נשאבת לתוך חייה של אגי, לא רק באופן פאסיבי של האזנה לסיפור החיים המרתק ביותר, אלא אף באופן אקטיבי, המשנה את חיי שתיהן.
הסיפור מתחיל בקטע הזוי: "חדר חקירות מטונף ומצחין באבו כביר. זאת התפאורה שנדרשה לי כדי להבין, לראשונה בחיי, את הפתגם הסיני העתיק: "היזהר במשאלותיך פן יתגשמו". רק כשישבתי... מול חוקר עצבני ומזיע, הפנמתי את מלוא משמעותו האירונית. האירוניה נבעה מהעובדה שבדיוק שעתיים לפני כן עמדתי באמצע הבר הסואן שבו עבדתי ושאלתי את עצמי מתי יתחילו החיים שלי להיות מעניינים."
הגיבורה הצעירה עובדת למחייתה בבר תל-אביבי, והצלחתה האישית במקום, חריצותה ויושרה, מעוררים את הערכת בעלי המקום, מצד אחד, ואת קנאת העובדים, מצד שני, ואז מישהו מהעובדים מעליל עליה, שהיא גנבה מקופת הבר, סכומי כסף גדולים. סיטואציה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להימצא בה. בדיעבד, נראה שהקטע הזה, הוא רמז מקדים, לחקירות קשות הרבה יותר שעברה פרקש אגי בגסטפו, כמו גם כמה מחבריה.
יש הרבה מהדומה בין שתי הנשים. אגי מספרת בעזרת יומניה את ההיסטוריה שלה כיהודייה בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ודנה הצעירונת, בת-ימינו, שותה בצמא את סיפוריה של אגי על הימים בהם הייתה בגילה, כשההיסטוריה האישית של דנה בהווה מתרחשת אף היא בתקופה של מלחמה, אבל בישראל, כשחיילים רבים מגויסים, היא חרדה לחבר שנלחם, והשמועות שעוברות הן רק מפה לאוזן בעורף, בתקופה שבה היו רק אסימונים, או טלפון ביתי, מה שנראה לנו היום כמצב בלתי אפשרי.
קשה יותר היה בתקופתה של אגי פרקש. גם אגי מצאה עצמה חרדה לחברים שנלחמו כפרטיזנים, לחברים שנלקחו לחקירות, לחברים שנעלמו, וכל זה בתקופה בה לא היו בכלל טלפונים, כך שעוד יותר קשה היה לעמוד על המתרחש בחזית ומסביב.
הקבלה בין שתי הנשים קיימת גם בנושא האהבה. אגי נמצאת בתווך בין שני ידידיה האוהבים: דוד וקארול, ודנה מתלבטת בין מיקי לעומר.
נשאבתי לסיפורי השתיים, כשזו המבוגרת, משתלטת בסיפוריה על חייה של הצעירה, וזו הצעירה, משתלטת בסופו של דבר על חייה של המבוגרת ויוצרת משני הסיפורים – אחד.



יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

הסוד טמון באנשים / ד"ר רותי קלמן


"תרבות היא יותר מסביבה נעימה ותנאי עבודה טובים" כותב מורטון ל. מנדל בספרו "הסוד טמון באנשים". "התרבות היא בעיקר האופן שבו אנחנו מתייחסים זה לזה. התרבות מייחסת משקל רב לכבוד של כל אחד. בכירים לא מתנשאים על זוטרים, אף אחד לא מנסה להשתלט, לא לשחק משחקים, לרכל או לקדם עצמם על חשבון אחרים". אחד הדברים שמציין מנדל הוא שלכל אדם יש אגו, ולכן צריך לטפל בו בעדינות, ולעולם לא למתוח ביקורת על אדם בפני אחרים.
מורטון ל. מנדל נוהג באנשים בדיוק כך גם בשטח העסקי וגם במפעלים ללא מטרות רווח, שבהם הוא פעיל גם-כן, והוא נחשב לאחד הפילנתרופים היהודיים הגדולים ביותר של ימינו.
הוא הבין, כבר בשלב מוקדם בעסקיו, שכשרוצים להגיע להישגים במקום עבודה, צריכים קודם כל לדאוג שלעובדים יהיה טוב. מאידך, היחס צריך להיות הדדי. אם העובדים אינם ממלאים את תפקידם ומועלים באמון שניתן להם – אין מקומם בארגון.
ברף התכונות הראויות לעובדים תקינים הוא קובע 5 קריטריונים עיקריים: 1. עוצמת אש אינטלקטואלית. 2. ערכים. 3. להט – רמת ההתלהבות והעניין בעבודה ובחיים. 4. מוסר עבודה 5. ניסיון.
"האינטליגנציה היא המקור לניתוח שקול, לשאלות הנכונות, לשיפוט טוב ולהחלטות עדיפות". אומר מנדל, אבל, שום אינטליגנציה שבעולם לא תעזור לאדם שאין לו יושרה בסיסית, ושאינו מגלה אכפתיות כלפי בני אדם אחרים."
לא רק שמורטון ל. מנדל היה מפטר לאלתר עובד שכזה, שלא יועיל לארגון, אלא הוא גם מצביע על כך, שאדם כזה, "מושך איתו למטה את כל השאר." גם "עובדים שהם רק כמעט טובים מזיקים לארגון, משום שהם תופסים מקום שיכלו למלא שחקנים מועילים יותר". אחת הדוגמאות שהוא מביא מתייחסת למפעל פניציה בירוחם. הוא מספר שלפני שנכנס למפעל, הוא היה כושל ולא רווחי. כשהוחלפה ההנהגה במנהלים מעולים, הפכה פניציה לחברה רווחית, תנאי העבודה והבטיחות שופרו ויש כיום קשר טוב עם העובדים.
בספרו מציע מנדל כיצד למשוך עובדים מצויינים (משכורת מושכת, סביבת עבודה טובה, מחוות סמליות), כיצד לזהות בין שחקן מעולה לשחקן טוב. מציע שלל של טיפים למנהלים – מה שחשוב הוא לא מה שאתה אומר, אלא מה שאתה עושה, תוך מחויבות להתנהגות אתית. מציע לעולם לא לסגת מעקרונות, שכן בטווח הארוך זה ישתלם. לא לעגל פינות, להציב סטנדרטים ברורים, לתאם ציפיות, וגם טיפים כיצד להתנהל במישור האישי.
מנהלים ימצאו בספר זה מקור גדול להשראה, מקור טוב לחיקוי, מסלול נכון להתנהלות ודרכים לשיפור. כמובן שלא הכל אפשרי ליישם בכל ארגון, אבל, גם לכך יש לו טיפים. כיצד להוציא מעצמך ומעובדיך את המקסימום, כדי להביא את ארגונך למקום טוב יותר. כי הסוד טמון באנשים.




יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

ילד אחד יותר מדי / ד"ר רותי קלמן


איך מגיע אדם להיות גנב? מה המרחק הרגשי, המנטלי, המוסרי, אם בכלל, שבין לגנוב ללרצוח? איך נראים חייהם של משפחות הפשע? האישה של? הבן של? מה חושב אדם רגע לפני שהוא רוצח אדם אחר בדם קר? ומה הוא מרגיש לאחר הרצח?
רם אורן, בספרו המרתק "ילד אחד יותר מדי", פותח לפנינו, האנשים הנורמטיביים, צוהר לחייהן של משפחות פשע.
דרך מחשבותיהם ופעולותיהם של עזרא שאולי, החולש אפילו מהכלא על אימפריית הפשע שלו, ברוך רזיאל בעל חוש המנהיגות והמחשבה הקרימינלית, ושלמה אפללו נער צעיר הגדל פרא בשכונת מצוקה להורים קשי יום בעלי באסטה בשוק, אנו מקבלים מקצת מהתשובות, ואפילו יותר.
 הרומן משתרע על פני שנים רבות. הגיבורים גדלים, מבלים חלק מזמנם בבתי הכלא, עוסקים בגביית כספים מעסקיהם הבלתי כשרים, כמו היו אלה, חנויות מכולת והם ספקים מורשים. הם אוהבים ושונאים, אוהבים ומקנאים עד מוות, ולמרות מקצועיותם, הם טועים, כמו כולם.

מן הצד השני, כמו תמיד, נמצאת המשטרה. כאן, בראש מחלקת החקירות, עומדת החוקרת הבכירה רב-פקד דורית שקד, המצטיירת באור מחמיא בהחלט "...עסקה ללא לאות בביעור הפשע בעיר. בד בבד לא החמיצה שום השתלמות, למדה פסיכולוגיה בשעות הערב וקנתה לה שם כחוקרת מעולה. מספר הפושעים שהכניסה לכלא גדל ללא הרף, התיקים שלה הכילו ראיות שלא ניתן היה להפריכן, ושופט מחוזי אף שיבח אותה באחד מפסקי הדין שלו. מעולם לא גילתה מורך רוח, התעלמה ממכתבי איום ומשיחות אזהרה טלפוניות  וקיימה יחסים מצויינים עם חבריה לעבודה." (ע' 30).
רב-פקד דורית שקד חכמה, מהירת מחשבה, קוראת נכון את שפת הגוף של הקליינטים שלה, ואי-אפשר לשחד אותה. וכשהמאפייה במקום חוגגת, נראה שהיא התשובה הנכונה לפתרון הבעייה.
אבל, כמובן שהדברים לא כל כך פשוטים. ה"מאפייה" הממוקמת בנתניה, על-פי הספר, חזקה, זהירה מאד ומתוחכמת, ובעייה נוספת היא, שלדורית יש גם פן אחר. היא אמא מאמצת נהדרת ומלאת אהבה לילדה שהביאה מרומניה. הפן האחר הזה של חיי מפקדת התחנה מהווה את ה"עקב אכילס" שלה, את נקודת התורפה. האם תצליח לשמור את הילדה מחוץ לתמונה?

בניגוד לספרי מתח אחרים, שמשך זמן העלילה שלהם הוא קצר יחסית. כאן יש פריסת זמן רחבה של יותר מעשרים שנה, יותר משנות דור. פריסת זמן זו מאפשרת לפושעים לצאת מהכלא. מאפשרת להם חיי משפחה, ילדים שגדלים, קשרים שנפרמים וקשרים חדשים שמתחילים. התנהלות של חיים שלמים מתרחשת לפנינו ומאפשרת לנו צפייה בפעילות המשתנה, בהתקדמות העלילה ובסיום המפתיע.
בספרייה העירונית בדימונה מצוי ספר זה גם בפורמט של נייר, וגם בגירסה קולית של הקראה. מוכרחה לספר לכם שהיו לי נסיעות רבות וארוכות לאחרונה, ושמיעת סיפורים בדרך, הקלה עלי מאד את הנהיגה, שמרה על עירנותי, והפכה את הנסיעה לחוויה.
ספר זה, בפורמט של הקראה, וספרים אחרים למבוגרים, לנוער ולגם לקטנים נמצאים עתה בספרייה וניתנים להשאלה ללא תשלום. מוזמנים!

יום שני, 25 באוגוסט 2014

היורשת מדלהי / ד"ר רותי קלמן


דלהי היא העיר השנייה במספר התושבים שלה בהודו (אחרי מומביי). מספר האנשים החיים בתוך דלהי ובסביבותיה עומד כיום על יותר מ-18 מיליון איש. מבחינת שטחה, היא העיר הגדולה ביותר, אבל, כשגרים יחד כל כך הרבה אנשים – הצפיפות רבה, וכגודל החלומות, כך גודל  הייאוש.
על בסיס זה כתב ויקאס סווארופ את ספרו "היורשת מדלהי". סווארופ כבר כתב ספר מוצלח ביותר קודם לכן, היה זה הספר "נער החידות ממומביי" שהפך לרב מכר עולמי ולסרט מוצלח לא פחות.
בשני הספרים משלב סווארופ את תעשיית החלומות המאכזבת. ב"נער החידות ממומביי" אנו פוגשים  נער תמים ופשוט, חד תפיסה, שבמקרה יודע את כל התשובות לשאלות בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר" ההודית. מתוך אירועים שקרו לו, הוא לומד, מפנים, ומסוגל לענות את התשובות הנכונות להפתעת הצופים כולם, שלא מאמינים למראה עיניהם.
בספר שלפנינו – תוכנית הטלוויזיה המוזכרת היא "פופסטאר", שאליה מגיעים מיליוני צעירים הרוצים להצליח בעולם השירה והמוסיקה. משהו בסגנון "אמריקן איידול" ו"אקס פקטור" הבריטי, ובדומה לתוכנית המשודרת גם בארץ The Voice"". מה שמתגלה לנו הוא האמת המכוערת שמאחורי החלום. אבל זוהי רק אפיזודה קצרה ומעניינת מתוך שבעה מבחנים שצריכה לעבור גיבורת הספר, צעירה בשם "סאפנה".
הסיטואציה שאליה נקלעת סאפנה בתחילת הספר, נראית הזויה לגמרי. וינאי מוהן אצ'ריה, מיליארדר, שהוא תעשיין ידוע ומפורסם, עוצר אותה ברחוב ומציע לה בלי שום הכנה מוקדמת להיות היורשת שלו, כלומר, להיות המנכ"לית של קבוצת איי-בי-סי שבבעלותו, וכפועל יוצא מזה, להרוויח סכום עתק כל חודש.
כמו כל אדם נורמלי, גם סאפנה מנסה להדוף את הרעיון הלא-הגיוני-בעליל, שמצד אחד מושך ומפתה, שכן היא זקוקה ליותר כסף ממה שהיא מרוויחה עבור בני משפחתה, ומצד שני ההצעה נראית כמזימה אפילה עם כוונות לא טהורות.
אבל המציע המוזר מוכיח לסאפנה, שהוא אכן וינאי מוהן אצ'ריה, המילארדר, בעל החברה, כפי שהצהיר, ושאין זו בדיחה על חשבונה, אלא שהוא רציני בכוונותיו. את פנייתו אליה, מסביר אצ'ריה בכך, שלא מצא אף אחד בחברתו, שהוא בעל תכונות שלדעתו הן חובה למנכ"ל מושלם כדי להצליח ולנווט בעולם העסקים המודרניים, כשאדם לאדם הוא זאב, ואלה התכונות אותן בחן: מנהיגות, יושרה, תעוזה, ראיית הנולד, תושייה והחלטיות.
המבחנים אינם כוללים דף ועט ושאלון אמריקאי, הם גם לא ניתנים לה בגלוי, ואין לה מושג מה הוא רוצה בכלל לבחון. הוא פשוט עוקב אחרי התנהלותה, ולעיתים אף מביא אותה לכלל פעולה במכוון. כשהיא צולחת מבחן הוא ממהר לקרוא לה אליו, כדי להודיע לה שעברה, ואז היא מגלה שמה שקרה לה, היה מבחינתו מבחן.
אני רואה את הדרך שעברה סאפנה, כרכבת שדים, שהיא נכנסת אליה בלא לדעת לאן היא תגיע, ומה יקרה בדרך. האירועים, שאליהם היא נקלעת, אכן דורשים את תגובתה. היא נוהגת לא כגיבורת-על, אלא כבן-אדם, שמפעיל היגיון, שלא נכנע, שפועל למען צדק חברתי, שיודע להשתמש בקשריו בשעת הצורך, בלא לדרוך על אף אחד, אבל גם מבלי לוותר על זכויותיה. האם היא תעבור את כל המבחנים? האם תוצע לה בסוף המישרה שעלתה לה בדמים? האם סאפנה, המוכרת הפשוטה מחנות החשמל תהפוך למיליארדרית? הפתעות צפויות למי שיקרא, ואולי הן הלקח הנכון ביותר, שיש ללמוד מהספר. קריאה נעימה.

יום ראשון, 17 באוגוסט 2014

המלך הקבצן וסוד האושר / ד"ר רותי קלמן


איך יכול מלך להיות קבצן? ודאי תשאלו את עצמכם. במוטיב הזה, של מלך קבצן, אפשר לפגוש בהרבה אגדות וסיפורים. הרעיון הוא פשוט. רק כשהמלך חסר דבר מה חשוב ביותר, הוא מבין שהוא אדם ככל אדם, רק אז הוא מבין שאין מקום ליהירות. רק אז הוא מבין שלפעמים פחות, זה בעצם יותר. רק אז הוא מבין מהי אשליה, ורק בנדודיו כקבצן, הוא מרגיש את התחושה הפשוטה של שלווה, שכן למד לאמץ את כל אשר קיבל מהחיים."אגדה שהיא משל, שהיא לקח ודוגמא לכולם.
קראתי הפעם את הספר: "המלך הקבצן וסוד האושר: סיפור אמיתי", ספרו של ג'ואל בן איזי, מספר סיפורים יהודי-אמריקאי, נשוי ואב לשני ילדים, שמגלה יום אחד גידול סרטני בצווארו. הניתוח שהוא עובר מסיר את הסרטן, אבל באותו ניתוח הוא מאבד את קולו.
כיצד יכול מספר סיפורים להמשיך במקצועו, ללא קול? את השאלה הזו שואל בן איזי את עצמו במהלך כל הספר. את התשובה הוא מוצא דרך הסיפורים שהוא נהג לספר, דרך הסיפורים ששמע בילדותו, ומהסיפורים שמספר לו חברו ומורו הרוחני, לני.
הסיפורים שהוא שומע, משורגים בין הרהוריו, פגישותיו עם לני, שיחותיו עם אשתו טלי ומעשיו. בין לבין הוא מלווה את אמו בימיה האחרונים, והבילוי המשותף הזה, גורם לו להבין דברים נוספים על חייו, על אמו, על עצמו, ועל החיים בכלל, וכיצד דווקא ההתקרבות אל המוות, מביאה אותנו קרוב יותר אל החיים. כיצד ברכה היא בעצם קללה, וקללה היא למעשה ברכה.
אחד הסיפורים היפיפיים והמרגשים בספר הוא סיפור אמיתי על הכנר יצחק פרלמן. פרלמן, שחלה בילדותו בשיתוק ילדים, משתמש עד היום בזוג קביים ותמוכות לרגליו. זה כמובן לא מפריע לו להיות מהכנרים המופלאים בעולם. באירוע מסויים אחד במרכז לינקולן בניו יורק, עולה יצחק פרלמן לבמה. ועומד להתחיל לנגן. אחרי מספר תווים, כולם שומעים פקיעה של מיתר. הקהל חשב שהנגן יקום ויחפש כינור חלופי, אבל פרלמן לא עשה זאת. הוא סימן למנצח להתחיל שוב. "כולם יודעים שאי אפשר לנגן יצירה סימפונית על שלושה מיתרים בלבד. אני יודע זאת ואתם יודעים זאת אך באותו ערב, יצחק פרלמן סירב לדעת זאת." פרלמן הצליח להפיק מנגינה מדהימה, ולאחר התשואות הרמות של הקהל הוא אמר בשקט: "אתם יודעים, לפעמים תפקידו של אמן הוא לגלות כמה מוסיקה אפשר עדיין להפיק ממה שנותר לו..."
הסיפור על המלך אף הוא אחד הסיפורים שבספר. בגירסה זו של מוטיב "מלך קבצן". מדובר במלך שלמה, החכם מכל אדם, שמתעמת עם אשמדאי, הופך לקבצן, וחוזר לאחר כל תלאותיו לשבת על כיסא מלכותו: "... אך היה כעת אדם אחר. נעלמה יהירותו, הסתלקו אשליות הגדלות. מאותו יום ואילך הוא הפגין חכמה שלא ידע כמותה לפני כן – חכמת הלב. הוא ידע כעת כיצד מרגיש אדם האהוב על ידי כול וכיצד מרגיש אדם אבוד ובודד, ללא חבר ורע בעולם כולו. הוא ידע איך זה כשיש לך הכול – ואיך זה כשאין לך כלום. הוא ידע כל זאת משום שזכה להיות הן קבצן – והן מלך."
המקור לסיפור זה, כותב בן איזי, הוא התלמוד הבבלי, מסכת גיטין. אבל זהו רק סיפור אחד מתוך סיפורים רבים העוזרים למחבר לבנות שוב את עצמו, ואת הסיפור האישי שלו, להבין למה הוא רוצה לספר סיפורים, ובמה הם עוזרים לו, ולאחרים.

יום ראשון, 10 באוגוסט 2014

מלכת היופי של ירושלים / ד"ר רותי קלמן


יש ספרים שאינם נותנים לך לעזוב אותם. אתה מרותק, הולך שבי אחר הסיפור, נישא על גבי הקולות, האווירה והאירועים.  וגם כשאתה מניח לספר, בלית-ברירה, והולך לענייניך, עדיין הוא מלווה אותך, הסיפור, ואתה תוהה מה קרה לגיבורים, ומתי סוף סוף תוכל לחזור ולקרוא.
אז זה מה שקרה לי עם הספר "מלכת היופי של ירושלים" של שרית ישי-לוי, עיתונאית, חברת מערכת "עולם האישה", מחברת ספרי תיירות ומגישת פינות בטלוויזיה. זהו הרומן הראשון שלה, והיא ראויה לכל המחמאות.
זהו סיפור על משפחת ארמוזה, משפחה שורשית של כמה דורות בירושלים. משפחה שמוצאה הספרדי בא לידי ביטוי במסורת רבת שנים, במאכלים, במנהגים בסגנון הדיבור.
המספרת היא גבריאלה, בתה המורדת והסקרנית של לונה. לונה היפה, המכונה "מלכת היופי של ירושלים", שכמו הדורות הקודמים, גם היא חלמה חלומות והתפקחה מהם. נראה שקללה רובצת על המשפחה, קללה שבעטיה אנשים נישאים לא לאלה שבהם התאהבו. הם לא נישאים להם בגלל מסורת משפחתית, ובגלל ציות לכללי החברה בה הם חיים. הם נישאים לאחרים, אבל נושאים בכאב כל חייהם, את סוד אהבתם האמיתית, כמו נטל שאין להשתחרר ממנו.
גבריאלה לומדת את סודות המשפחה לאט לאט, כשהיא משכנעת את סבתה ודודותיה לגלות לה את מה שלא הבינה בעצמה. לגלות לה, את העצב שליווה את סבה וסבתה, ואת אביה ואימה. כבר מהרגע שנולדה, היא לא מסתדרת עם האם, לונה. לאחר מותה של האם היא אומרת: "שנים רבות אחרי מותה, כשמצאתי בליבי מקום להכיר את אמא שלי, להכיל אותה, גילתה לי דודתי רחליקה את סוד ייסוריה, את כאבה שמעולם לא פג, אלא שאז כבר היה מאוחר מכדי לתקן את מה שנשבר ביני לבין אמי." (מלכת היופי של ירושלים, ע' 11).
דרך תולדות משפחת ארמוזה, אנו עוברים את סוף השלטון התורכי, את המנדט הבריטי, המחתרות, יחס התושבים לתורכים ולאנגלים וכיצד אלה נהגו ביהודים, הרצון לעזור להקים את ארץ ישראל, ותקופת מלחמת העצמאות. כמו-כן אנו מתוודעים ליחסים בשכונה הירושלמית, הרכילויות, הקירבה, השפה הספניולית המושחלת בדיבור הירושלמי, והאהבות הנכזבות.
 גבריאלה מחפשת אחר האמת של המשפחה: "סבתא רוזה ידעה חיים קשים" היא מגלה "היא חיתה עם גבר שנהג בה כבוד אבל לא אהב אותה כמו שגבר אוהב אישה. כל חייה היא לא ידעה אהבת אמת, אבל מעולם לא התלוננה, לא בכתה... סבתא רוזה אף פעם לא הייתה מחבקת... אבל אני הייתי יושבת בחיקה, עוטפת את צווארה בזרועותיי הקטנות ומדביקה נשיקות ללחיה הכמושה. " די, די גבריאלה, באסטה, את מציקה לי," הייתה גוערת בי ומנסה לנער אותי מעליה. ואני הייתי מתעלמת לוקחת את ידיה הגסות ומקיפה בהן את גופי, מכריחה אותה לחבק אותי." (ע' 17).
כמי שחסרה אהבה בילדותה, מחפשת גבריאלה את האהבה במקומות אחרים, אפילו בחו"ל. אבל הבחירות שלה מתגלות כלא נכונות. האם גם גבריאלה נידונה להתחתן שלא מתוך אהבה? כמובן שאיני מתכוונת לגלות לכם. אבל אתם מוזמנים לקרוא את הספר. הוא זורם, הדיאלוגים אמינים, ובקיצור – חוויה.

יום ראשון, 3 באוגוסט 2014

דברים שרציתי לומר – רמי בר אדון / ד"ר רותי קלמן


רמי בר אדון, הוציא לאור השנה את ספרו הרביעי. הספר הוא אוסף אנקדוטות שאסף לאורך 63 שנותיו. סיפוריו, מזכירים לכל אחד מאיתנו, משהו מההוויה המקומית הארץ-ישראלית. בשפה יומיומית, תיקנית מאד מצד אחד, וסלנגית רבת-שנים, מצד שני, מספר בר-אדון, על עצמו, על הנפש התאומה שלו, אשתו, לילי, על חלק מהלידות של נכדיו, על חברים, מפורסמים יותר, ומפורסמים פחות, על רעות, על שובבותו בילדות (השנים שבהן עמד בפינה רוב הזמן, אצל מורים מסויימים, זוכרים? זוכרים את העונש הזה?), על אהבתו הגדולה לנופי ארצנו, על אנשים פשוטים, על הוריו ושכנותיו.
גם כשהוא אומר דברים קשים, יש בהם אמירה וראייה של מישהו שמביט בעיניים פקוחות מצד אחד, ובהרבה הומור מצד שני. יש לו זיכרון נהדר, והוא מספר את כל האמת (שלו בכל אופן) ללא כחל ושרק, כולל את הפשלות שלו בחיים, את הצדדים הטובים והרעים שלו ושל אחרים. על  חברים מהיסודי, חברים לנשק, ואנשים מעניינים שפגש במהלך חייו. כתיבה קלה, לא מתיימרת, לעיתים נראית על גבול הגוזמה, ולעיתים קרובות מסתיימת בפואנטות עם קריצה.
כמו למשל על אותה תקופה בחייו, שבה התמחה בקיבוץ בעבודה עם חרמש, ואפילו ייצג את הקיבוץ בתחרות, שבה הפסיד בבושת פנים. מאותו הפסד עברו שנים רבות, שבהן לא חזר לנגוע בחרמש, אך זה לא מנע בעדו לעבור פשלה נוספת ואף לספר על-כך: "באחד הימים הזדמנתי לעמק יזרעאל ונתקעתי בפקק אין-סופי, בצומת עין חרוד חתכתי לשטח והתחלתי לקצר דרך השבילים. לאחר כמה דקות נסיעה אני רואה שני חבר'ה עומדים עם חרמשים וקוצרים אלומות חיטה. כנראה לקראת חג הביכורים במשק... בהתקף שובבות של רגע עצרתי את הרכב, קפצתי החוצה וביקשתי מאחד הבחורים את החרמש, תוך כדי שאני מספר לו ניסים ונפלאות על ניסיוני הרב בתחום הקציר בחרמש בשדות מגל. את ארבעים ומשהו השנים שחלפו מאז כמובן העלמתי ממנו... אני אוחז בחרמש הארוך, קורץ לבחור, מטה את גופי בחצי סיבוב אחורה וימינה, מניף את החרמש, מסתובב בתנופה ו... נשאר עומד תקוע... לקח לשני הבחורים הנחמדים עשר דקות להושיב אותי בחזרה באוטו... מזל שאלוהים המציא את הוולטרן..."
מסתבר שיסוד השובבות שכה איפיין אותו בילדותו, לא עזבו, גם בבחרותו. בכנות הוא מספר גם על פשלה אחרת הקשורה למפוחית קטנה שקיבל כשהיה מרותק כילד במשך חודשים ארוכים למיטתו בגלל צהבת זיהומית עקב אכילת פלאפל ברחוב. אחרי שנים, הוא מנודב לנגן במפוחית בערב יום הזיכרון שמארגן הקיבוץ. בביטחון עצמי מופרז הוא מגיע לאותו ערב. אך כשמגיע תורו לנגן – לא יוצא שום צליל: "...הצלילים נחנקים בתוכי ומתוך המפוחית עולה קרקור... אני מנסה לשלוט בצלילים אבל הם שולטים בי. אני מצרצר את השיר וחש שהזמן עובר כמו נצח. המקהלה מאחוריי אינה מצליחה להיכנס... האנשים בקהל מולי זעים באי שקט על כיסאותיהם..."
מאז אותו לילה הוא אינו נוגע יותר במפוחית...
הזיכרונות שהוא מעלה מזכירים לכל אחד מאיתנו רגעים מילדותו שלו. לי למשל, הזכיר בר-אדון את המסרגות שבהן היתה אחות בית הספר בודקת אותנו בכיתה, כדי לגלות אם יש לנו כינים. מעולם לא חשבתי עליהן, מאז ימי בית הספר היסודי. האם גם אתם עברתם את זה???


יום שני, 21 ביולי 2014

הבושם / ד"ר רותי קלמן


במקרא וגם בשפה העברית של היום, שמות בעלי חיים הם פועל יוצא של מידת השימוש והחשיבות שלהם. אין הבחנה בין זכר לנקבה במלה "ציפור", כך גם במקרה של תיקן, נמלה, וזיקית. לעומת זאת יש הרבה מלים שמגדירות ומבדילות בין בעלי החיים ששימשו לצרכי האדם במשק ביתו.  גמל, נאקה, ביכרה, תרנגול, תרנגולת, אפרוח, פרה, פר, שור, עגל וכדומה.
בספר שקראתי השבוע,  הנקרא "הבושם" של פטריק זיסקינד, מרגיש ז'ן באטיסט גרנוי, כבר כילד קטן, שאין מספיק מלים בשביל לתאר את הדברים שהוא מריח. למשל, כשחילקה מאדאם גאיירד לאסופיה חלב. בחושים שלו משתנה טעמו וריחו של החלב מדי בוקר – על-פי דרגת חומו, הפרה שנחלב ממנה, המזון שקיבלה אותה פרה, מידת השמנת שנותר בו, וכן הלאה. ולמרות זאת, הוא נדהם לגלות שלכל דקויות החושים האלה יש רק שם אחד "חלב" ולכן "בגלל כל האי-התאמות הגרוטסקיות האלה בין עושרו של העולם הנתפס בחוש הריח ובין דלותה של השפה התחיל הנער גרנוי מפקפק אם אמנם יש לה טעם כל עיקר."  (ע' 26- 27). בגיל שש הוא כבר המציא לעצמו שפה שלמה של ריחות וסוגים שאיש לא חש בהם.
בתור יתום, שגדל עם יתומים אחרים, הוא היה ילד מסוגר מאד, שאינו זוכה לאהבה. אלא רק למילוי צרכיו הבסיסיים והגופניים. למרות אפו הרגיש לריחות, לא היה לו ריח גוף משלו, מה שמהווה אלמנט חשוב בעלילה, לא פחות מאפו המפותח. הוא בורא לעצמו עולם משלו, עולם של ריחות, כשהוא ממיין את הריח שמגיע לאפו אפילו ממרחקים.
הנער גרנוי חי בעולם הזה, אבל העולם לא מכיר בו, הוא מהאנשים השקופים, שלא מעוררים שום תשומת לב. אין לו משפחה וחברים. יש לו רק אותם בשמים שהוא עובד אצלם ולומד מהם את תורת הבישום. באלדיני הוא הבשם הראשון שמבין את הפוטנציאל הגלום באפו של גרנוי, ובזכות גרנוי, הופך באלדיני למפורסם, ומבוקש, וכמובן עשיר מאד.
אבל באלדיני הוא רק תחנה ראשונה בשביל הנער. ממנו למד דברים חיוניים בתורת הבישום, וזכה בתעודת אומן. הוא ממשיך לגראס שבצרפת, שהיתה ידועה כמרכז ייצור הבשמים "למרות כל הלכלוך, למרות כל הרפש והצפיפות, דומה שהעיר מתפקעת מעסקנותם ומהמולתם של אומניה. לא פחות משבע מבשלות סבון מנה גרנוי בשיטוטו, תריסר בשמים ותופרי כפפות, אינספור מזקקות קטנות, יצרני משחות וחנויות תבלים, ולבסוף כשבעה סיטונאי בשמים."
בצרפת של המאה ה-18, בחיי ההישרדות היומיומית, בחיים הקשים של האנשים, הם לא מבחינים איך לידם חי מי שיהפוך לרוצח קר לב, שרוצח למטרה אחת בלבד, כדי להגיע לריח הריחות ולשלוט באנשים באמצעות הריחות שהוא יוצר.
הקורא מוצא עצמו מקוטב בין סימפטיה לנער, שהחיים הביאו אותו לדאוג לעצמו, שכן איש לא עוזר לו, ואיש לא מקל עליו את החיים, והוא מנצל את הכישרון היחידי שש לו, לבין הזעזוע מהקלות הבלתי נסבלת של מעשיו הלא-מוסריים. הספר הפך לרב מכר ולסרט. אין ספק שהסופר פטריק זיסקינד עושה עבודה נפלאה, גם בתחום הריח, וגם בתחושות האמביוולנטיות המתעוררות בנו לנוכח גיבורו המושחת.


יום שלישי, 15 ביולי 2014

אני ליאונה/ ד"ר רותי קלמן



"אני ליאונה" הוא שם ספרה החמש-עשרה של הסופרת גַיל הראבן, כלת פרס ספיר לשנת 2002, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2013, ומחברת רבי-המכר "שאהבה נפשי", "השקרים האחרונים של הגוף" ו"לב מתעורר".
גיבורת הסיפור, נולדה באפריקה לקיבוצניק ישראלי שהתאהב במתנדבת שהגיעה לקיבוצו. אמה האמריקאית של ליאונה, מגדלת אותה באהבה רבה ובחום, אך נראה שהיא נותנת לתופעת המיגרנה, ממנה היא סובלת, להשתלט על חייה, ולהפוך לתירוץ לאי-יכולתה להיות אקטיבית יותר.
אביה, שהיה מוערך ביותר כגיבור קרבות, עוזב עם אמה של ליאונה לאפריקה, ועל פניו נראה שהוא עוסק בענייני איסום. מסיבה זו או אחרת, רבים הנדודים של המשפחה עם ליאונה הקטנה, והילדה סופגת תרבויות רבות, דרכי חינוך שונות, השכלה רחבה ושפות רבות. אהבתה לספרים אינה יודעת גבולות, ואהבה זו תציל אותה, כשתהפוך לגיבורת חייה שלה.
כשעסקיו של האב לא מצליחים להביא למשפחה חוסן כלכלי, מחליטות שתי הסבתות של ליאונה, סבתא בקי מאמריקה, וסבתא דרורה מהקיבוץ, להגיע יחד לאפריקה כדי לשכנע את ההורים לאפשר לנכדתן היחידה לעבור לגור איתן. ריב גדול פורץ ביניהן על החזקה של הנכדה, והפור נופל על הקיבוץ. ליאונה נוסעת עם סבתה דרורה לארץ.
לא קל לילדה הקטנה והזרה להסתדר בקיבוץ, עם כלליו הנוקשים, כבישת הרגשות, משטר הצימצום, והשינה בחדר הילדים, עם ילדות שגדלו יחד ולא במהרה נפתחות אל הילדה הזרה. ליאונה שראתה עצמה, עד עתה, נאהבת בשלוש יבשות, עטופה בחום ומוגנת על-ידי אהבת הורים, מוצאת עצמה נטושה. איש לא מנסה לברר איך היא מרגישה ומה היא חושבת, ועד מהרה יש גם מי שמנסה להתנכל.
נפשות טובות עוזרות לה, ועם זאת, את עיקר הישרדותה היא חייבת לחינוכה הטוב, ולעברה הרוחני. גם בקיבוץ, וגם כשהיא נאלצת לעזוב, ולעבור תקופות חיים קשות מאד, היא מפלסת לה את דרכה בחיים על-פי המודלים של גיבורי הספרים שקראה. בהיעדר משפחה תומכת ומחנכים מבינים, היא נעזרת בידע שקראה, ובתבונת גיבורי ספריה כדי להסתדר ולהתקדם בסיפור חייה. ההחלטות שהיא מקבלת, הן החלטות אמיצות, העומדות לעיתים בסתירה לסביבתה, אבל מתקבלות מתוך תחושת צדק, שעולה לה לעיתים, בשינוי אורח חיים, לרעה, או לטובה.
לימודים לא פורמליים שהיא לומדת, פותחים לפניה חלון הזדמנויות רחב. היא מתחילה להשתכר מעזרה לסטודנטים בתרגומים, סיכומי מאמרים, וכתיבה בכמה עיתונים בו זמנית, כשהיא כותבת תחת שמות עט שונים, כשמות החיבה שאמה נהגה לכנותה.
שוב מקבל סיפור חייה תפנית חדשה. רעה בתחילה. אך בסופה מצליחה ליאונה להתחזק ולקום מהאפר, והעיקר – להבין שהיא כבר יכולה להשתמש בשמה. והיא משתמשת בו לא רק כשם, אלא כהגדרה מלאת עוצמה "אני ליאונה", אני לביאה!  

יום ראשון, 6 ביולי 2014

הגבירה והחד-קרן / ד"ר רותי קלמן


במוזיאון קלוני בפריז, הנקרא גם "המוזיאון הלאומי של ימי הביניים" תלויים שישה שטיחי קיר יפיפיים, עם רקע אדום, מסוף המאה החמש-עשרה, שנקראים "הגבירה והחד-קרן". הם הוכנו כנראה בבריסל, שהייתה ידועה בגילדת האורגים הטובה שלה, שהתמחתה באריגת רקע פרחוני. שטיחים אלה נחשבים ליצירה המשובחת והמופלאה ביותר של אמנות האריגה בימי הביניים, אבל לא ידוע מי ארג אותם.
בחמישה מתוך ששת השטיחים, קשור נושא היצירה לאחד החושים: טעם, ריח, ראייה, מישוש, ושמיעה, ובכל אחד מהם מצוייה דמות נשית אחת לפחות, וחד קרן, אותה חיה אגדתית דמוית סוס יפיפה עם קרן על המצח, שהייתה נפוצה בסיפורי ימי-הביניים. השטיח השישי שונה מכל האחרים בגודלו, והוא נקרא: "תשוקתי היחידה". הסמל של משפחת לה-ויסט מופיע בכל אחד מהשטיחים, אך לא ידוע מי מבני המשפחה הזמין, מדוע, ומה מסתתר מאחורי הסיפור בשטיחים.
ואכן סיפור מסתורי ארוג בתוך שטיחים אלו, והוא נמשך מאחד לשני. מספר ספרים כבר יצאו בניסיון לתהות על האמת שמאחורי האמנות הארוגה והמרהיבה הזו, שניתן לראות אותה בקלות באינטרנט בחיפוש תמונות "הגבירה והחד-קרן". טרייסי שבלייה, מחברת "הנערה עם עגיל פנינה" ספר יפיפה ומומלץ אף הוא, החליטה לתת את הפרשנות הסיפורית שלה לשטיחים הללו, וכך יצא הספר "הגבירה והחד-קרן", הוצאת כנרת, 2005.
ציר העלילה של שבלייה עוסק בצייר דיוקנאות צרפתי בשם ניקולה דה-אינוסן, שהוזמן על-ידי ז'ן לה-ויסט לצייר בסיס להכנת סדרת שטיחי קיר לחדר האוכל בביתו. לה-ויסט קנה את תואר האצולה שלו, והוא רוצה להתגאות ביצירה מדהימה שתעלה את קרנו בעיני המלך והאצולה הפריזאית. דה-אינוסן, שתרגום שמו: "התמים" או "ממשפחת התמימים", עומד ביחס הפוך לדרכו הדון-ז'ואנית, מצייר עבורו ששה ציורים עם הגבירה והחד-קרן, ונוסע עם סוכן הבית לבריסל כדי לעקוב אחר טיפול האורגים ביצירתו. בעוד שבפריז הוא מסבך מצד אחד משרתת פשוטה, מארי-סלסט, ומצד שני את קלוד, בת משפחת לה-ויסט המתאהבת בו, הרי שבבריסל, בבית משפחת דה לה שאפל, הוא פועל, בדרכו, לטובת בתם העיוורת, אלינור.
כל פרק אנו שומעים את מחשבותיה של אחת הדמויות. זוהי סוגה ספרותית שנקראת 'רשומון', היוצרת את התמונה המורכבת השלמה של הסיפור.
דרך עיניה של טרייסי שבלייה אנו נחשפים לעולם אריגת השטיחים, לעבודה הקשה, שגוזלת כל רגע פנוי של משפחה שלמה, הפועלת יחד כדי שהשטיחים יהיו מוכנים בזמן, ועל תקופה שבה אבות בלבד מחליטים עבור בנותיהם, עם מי הן תתחתנה. יש כאלה שזוכות בבעל טוב, שהן יכולות לדבר איתו, דוגמת יחסיהם של ז'ורז' דה לה-שאפל, האורג, ואשתו, כריסטין, ויש כאלה שנאלצות לחיות לצד בעל קר ומתעלם, דוגמת ז'נבייב דה-נאנטר ובעלה ז'ן לה ויסט.
הספר מעניין ומרתק. מומלץ.


יום ראשון, 22 ביוני 2014

בנות ריאד / ד"ר רותי קלמן


הפעם זהו ספר מיוחד. הוא נקרא "בנות ריאד" והוא נכתב על-ידי סופרת סעודית בשם רג'אא אל-סאנע, שגדלה בריאד ומתגוררת כיום בשיקגו. היא בוגרת הפקולטה לרפואת שיניים
מה מיוחד בספר? מדובר בקול אמיץ שמתאר לפנינו הוויה מלאת הפכים של סעודיה המסורתית, המגבילה את עצמאותן של נשיה, ומשאירה בידי הגברים שבמשפחה לקבוע מי יהיו בני זוגן, ואת תפקידן במשפחה, ומצד שני, זוהי סעודיה העשירה לא רק בכסף, אלא אף בתרבות, השכלה ועכשוויות, ושבחדרי חדרים, מתנהגים בה כמו בכל מקום מודרני אחר.
בנות ריאד הצעירות, המוזכרות בספר, שייכות למעמד הקטיפה האליטיסטי, והן מדברות בדיוק כמו הנערות הצעירות שלנו, שאף הן מנסות להבין מה הגברים רוצים, וכיצד לנהוג בהם. הן מצ'וטטות באינטרנט, לומדות ומצטיינות באוניברסיטאות, ואוהבות ללכת עם מותגים. כל אחת מארבע הבנות המוזכרות, חווה קשרים של אהבה ו/או נישואין, שלא תמיד הולכים יחד, ובחדרי חדרים, בפגישות שלהן, הן מנסות לעזור זו לזו, להבין, לפענח את סוד האושר וכיצד לזכות בבעל אהוב ואוהב.
מה שמיוחד בספר הוא גם הדרך, בו נקטה הסופרת, להעביר את המסר שלה. זה אינו רומן רגיל. זה גם לא רומן במכתבים, כפי שאנו מכירים מספרים כמו: "קופסה שחורה" של עמוס עוז, "יסורי ורתר הצעיר" של יוהן וולפגנג פון גתה, או "התמסרות" של חבצלת חבשוש. הרומן כולו בנוי בסגנון מודרני. הקול של היום הוא קולו של האינטרנט, ולפנינו סדרה של כ-50 הודעות אלקטרוניות, שהיא מכנה אותן "סודות נחשפים" בדואר האלקטרוני בתפוצה גדולה מאד, ששולחת הדוברת פעם בשבוע, לאחר תפילות יום השישי. וכך היא אומרת בהודעת המייל הראשונה שלה, כשהיא מזמינה את האנשים לקרוא: "לכל מי שהתברך באומץ הפנימי הנדרש כדי לקרוא את האמת העירומה הפרושה ברשת האינטרנט ובנחישות הדרושה כדי לקבל את האמת הזאת, וגם כמובן בסבלנות הנחוצה כדי להישאר איתי לאורך ההרפתקה המטורפת הזאת."
בקול אמיץ פותחת הדוברת לפנינו את הדלת לסיפורן של ארבע חברות, אשר מוזכרות בשמות בדויים, לכאורה, כדי לא לחשוף את זהותן האמיתית. באמצעות סיפורן, היא חושפת את דמותה השמרנית של סעודיה, אך לא הולכת כנגד הדת. כל הודעת יום שישי שלה נפתחת בציטוט מדבריהם של אנשים חכמים בעולם הערבי ומחוצה לו, ציטוטים מתוך שירים, ופעמים רבות, אלה ציטוטים מהקוראן.
תפוצת המייל שלה הולכת וגדלה, והיא הופכת לשיחת היום בכל יום שישי. הקוראים, גברים ונשים כאחד, משיבים לה, תוקפים, מעודדים, מתרגשים למשמע הסיפורים. מזדהים לעיתים עם הגברים, לעיתים עם הנשים, ונוצרת דינמיקה, כמו בפורום אינטרנטי, שבו כל אחד יכול להביע את דעתו. קולה של סעודיה המודרנית מציץ, נושם ומבקש לחיות, גם מבעד לעבאיה ולחגאז', מבלי לוותר עליהם. מומלץ בהחלט.

יום שלישי, 10 ביוני 2014

על חבל דק / ד"ר רותי קלמן


בזמן האחרון לא הצלחתי להתחבר לספרים שלקחתי מהספרייה. הם לא דיברו אלי, ולא הצלחתי לפתוח את הדלת אל עולמם. הינחתי אותם מידיי, והימשכתי לחפש את הספר הנכון.
והוא הגיע. הספר "על חבל דק" של ז'ואן האריס, מתחיל ברגוע, אבל בראייה לאחור, הוא מכיל הרבה רמזים מקדימים למה שעתיד להתרחש בדרמטיות רבה, ובקצב התרחשויות הולך וגובר, כפי שאנו רגילים לראות על הבמה. הקריאה היא קריאה כפולה בכמה מובנים. כשז'ולייט, הגיבורה הראשית, פותחת את יומנה במלים: "הכל מתחיל בשחקנים" ומתארת קרון בלוי של שחקנים המסתובבים עם מסיכות של הקומדיה דל ארטה: ארלקינו, סקרמוש רופא המגפה, איזבל החסודה וז'רונט, וגם רקדנית על חבל ולהטוטנים, היא מדברת על שחקנים המגיעים להציג בפני הנזירות שבמנזר המבודד, בצרפת של המאה ה-17. אולם במובן אחר, היא מתארת במלים ספורות את עלילת הספר כולו.
בעברה היא נדדה בדרכים עם התיאטר דה סייה, בקרון כמו זה שלפניה, כשהתפקיד שלה בלהקה היה לרקוד על חבל. תפקיד שלכאורה הסתיים, כשנכנסה למנזר בתור הנזירה אוגוסט. בראש התיאטרון הנודד שלה, עמד אז גי לה-מרל, שעימו יש לה יחסי אהבה-שנאה. מה שמאפיין את הספור שלהם, הוא הריקוד המטאפורי הסמוי מהעין, מתחת למסיכות שהם עוטים עליהם ביומיום. הוא – כדי לנצל, והיא – כדי לנסות ולהציל את בתה. כך מתקדמת העלילה המדווחת דרך יומני שניהם, כששניהם פוסעים ללא הרף "על חבל דק", מסוכן מאד, בדיוק כמו התפקיד שמילאה בלהקה.
לעיתים לקח לי זמן להבין באיזה מהיומנים אני קוראת. אז קבלו טיפ: הקטעים שלה מסומנים בלב שחור קטן. הקטעים שלו מסומנים בפיק שחור, ומופיעים לראשונה בעמוד 99, לאחר מונולוג ארוך שלה. השימוש בלב ובפיק של קלפים, מצביע על המשחק של שניהם. כמו במשחק הפוקר.
התדירות שבה אנו עוברים מדיווח שלו לדיווח שלה, גוברת ככל שהעלילה מתקדמת, ואנו עוברים לקטעים קצרים יותר ויותר שעוברים מאחד לשני, ומגבירים את המתח של האירועים. הם כמעט לא מדברים זה עם זה, במציאות שבה הם חיים במנזר, אבל הקריאה ביומניהם מראה עד כמה הם מבינים זה את זה, חושדים, שונאים ואוהבים, וכל אחד מהם מנסה לנחש מה יהיו המהלכים הבאים של השני.
352 עמודי הספר, משתרעים על פני תקופה של כמה חודשים. בין יולי לספטמבר 1610. האווירה באותן השנים בצרפת קשה. המלך אנרי נרצח, הכמורה מושחתת, ורודפת כופרים. במקום שבו מתפתחת מגיפה, מאשים ההמון  את המיעוט – את שחקני התיאטרון הנודדים, את רוקחי הצמחים, ואת היהודים, אם הם  בסביבה. על יהודי אחד אנו קוראים במפורש. שמו ג'ורדנו. איטלקי במוצאו. הוא האחראי לחינוכה של ז'ולייט. הוא זה שלימד אותה לקרוא ולכתוב, והוא גם זה שעוזר לה להינצל כשהמצב נראה אבוד.
גם במנזר המצב הולך ומחמיר. לאחר שאם המנזר הטובה נפטרת, מגיעה במקומה ילדה בת 12, אחייניתו של הבישוף המושחת, שמונתה על-ידו להיות אם המנזר. חייהן של הנזירות הופכים לבלתי נסבלים, והגזירות והעונשים הולכים ומתרבים מיום ליום. לצידה של אם המנזר הילדה, משחק גי לה-מרל תפקיד כפול. לכאורה הוא כומר מוודה, שעוזר לה לשלוט במקום, אך לאמיתו של דבר הוא מתכנן נקמה.
מה אגיד לכם, מאז "שם הוורד" של אומברטו אקו, לא קראתי על מנזר עם כל כך הרבה אירועים. כאן אנו יודעים מיהו המושך בחוטים, אך איננו יודעים מהם מניעיו עד לסוף. מותח! קיראו.

יום שלישי, 3 ביוני 2014

הגבעות השחורות של דרום דקוטה / ד"ר רותי קלמן


הגבעות השחורות של דרום דקוטה נקראות כך בגלל העצים הצפופים הנראים מרחוק כגבעות שחורות. בין המערות שבעובי היער הצפוף, אורב אדם לטרפו. בספר "גבעות שחורות" של נורה רוברטס ישנו אדם הנוהג כחיה, וחיה הנוהגת כאדם.
לילי וקופר הם חברים מילדות. בשעה שהוריו של קופר עמדו על סף גירושין, הם שלחו אותו מניו-יורק לדרום דקוטה לחווה המרוחקת של סבו וסבתו, אותם כמעט לא הכיר. קופר מצוברח ובטוח שהוא ישתעמם הרחק מביתו, מחבריו ומהעיר הגדולה. להפתעתו הרבה הוא מסתדר מצויין עם סבו וסבתו המעניקים לו את האהבה המשפחתית, אותה אין הוא חווה בביתו. הוא גם פוגש במקום את לילי, שהיא כמעט בגילו, והשניים מוצאים שפה משותפת, כשהם מתכתבים במהלך השנה, ונפגשים בכל קיץ בחווה. 
באחד מטיוליהם הם פוגשים פומה, ולילי מוקסמת "עיניה הכהות והחדות מדדו את הפומה מקצה אפה עד זנבה. אף שרעדה מפחד, התמלאה במשהו נוסף. השתאות. היא ראתה את עיני החיה נוצצות באור הדמדומים, מביטות היישר אליה. בגרון יבש, חשבה: היא יפהפייה. כל כך יפה. הפומה פסעה בחן ובהתה בהם כשוקלת אם לתקוף או לסגת." הם יוצאים בשלום מההרפתקה, אבל בליבה נשבית לילי בקיסמה של החיה היפה. בעתיד היא תחקור אותה כמדענית, ותגדל פומה אחת מיוחדת, בשם בייבי. הפומה שייכת למשפחת החתוליים, ולאחת מהגדולים שבה. היא חיית צייד. שוכנת ביערות הרריים, והיא שנייה בגודלה לאחר היגואר. הפומה צדה בלילות וחיה ביחידות. בדרך כלל היא נועצת את שיניה בצוואר הקורבן, כשהניבים החדים שלה לא משאירים לו כל סיכוי.
כשהם מתבגרים נפרדות דרכיהם של לילי וקופר. לילי מנהלת חוות מקלט לחיות בר שעברו התעללויות. היא עובדת במסירות רבה, כשכל כולה נתון לחיות, ולצוות שלה ולמתנדבים. זהו מקלט שאמור להגן על החיות, והמקום פתוח לביקורי קהל, שמממן את הטיפול בהן. אבל ההגנה על החיות, אינה פותרת את הבעייה שלילי ניצבת בפניה, ולבעייה קוראים איתן האו.
איתן האו, הוא בחור שמוצאו משבט הסיוקס, אינדיאנים, שראו בגבעות השחורות את מרכז העולם המקודש "פאהה סאפא", ואת האדמה כמקודשת. האדם הלבן, חתם חוזה איתם שהבטיח להם מקום, אבל אז מצאו זהב, באזור, והמתיישבים החדשים סירבו לכבד את החוזה עם האינדיאנים. איתן גדל עם אב עריץ , שגרם לבנו לשנוא ולבוז לאמו ולנשים ולהפוך לפסיכופט. הוא עבד תקופה קצרה במקלט כמתנדב, דעותיו על  נשים הוקצנו והוא החל להרוג להנאתו, כשהוא משכנע את עצמו שהוא עושה זאת למען האדמה הקדושה של אבותיו. מכיוון שלילי ראתה את הנרצחת הראשונה שלו, הוא מרגיש במוחו המעוות שהם קשורים בגורל, והוא חי במערות ומשקיף על המקלט לחיות הבר, אותו היא מנהלת, ומתכנן להורגה.
לאחר שהוא משאיר סימנים במקום עבודתה, במקלט לחיות הבר, כדי לגרום לה לפחד, כולם מבינים שהיא אכן בסכנה גדולה, ומנסים לנקוט בכל ההגנות האפשריות, תוך ניסיון להמשיך בשיגרת הטיפול בחיות וקבלת המבקרים, ולקופר יש משימה נוספת. 
לאחר שעבד בניו יורק כחוקר, עוזב קופר את ניו-יורק ומגיע לדרום דקוטה לעזור לסבו בחווה, כשבריאותו של הסב מתערערת.  שתי משימות נוספות וחשובות עומדות בפניו. להחזיר את לילי אליו, לאחר פרידה של שנים, ולהגן עליה מפני האיום הממשי המסתתר בהרים.
לילי וקופר, הם טיפוסים כריזמטיים, חריפי שכל, ובעלי כושר מנהיגות. אבל האם כל אלה יעמדו להם ברגעים הגורליים? קיראו ותדעו.

יום חמישי, 29 במאי 2014

הבלש שמפיניון ונעמי בן-גור / ד"ר רותי קלמן


נעמי בן-גור, שכותבת לפעוטות ולילדים, כתבה כבר למעלה מ-40 ספרים, ביניהם: "ביצה שמסתכלת", "עירון וזהירון", "מצאתי, מצאתי", "תיבת הקלקולים", "איפה המוצץ" ורבים אחרים. אחד הספרים המרגשים והיפים שלה הוא הספר "בגלל עכבר הנפש של אבא". הגיבורה המספרת היא הילדה הקטנה של המשפחה, סתו, שהיא בכיתה ג'. סיפוריה עוברים בין התמודדויות של ילדה בכיתה, מול המורה, מול התלמידים, ובעיקר סיפורים על משפחתה. האב, שעוזב עבודה בהיי-טק כדי לעשות לנפשו, הדירה הקטנה בה הם חיים, שכניה, שכל אחד מהם שונה ברצונותיו ואופיו, וגם על הירתמותה של המשפחה כנגד החלטת העירייה לסגור את הספרייה שבמתנ"ס. כשברור להם שאין מנוס מסגירה, הם מוצאים פתרון מקורי להשאלת ספרים. הספר, עם איוריה היפים של נורית צרפתי, משתייך לסדרה "קריאת כיף" של סופרים שונים,. הסידרה מנוקדת ומיועדת לילדים שכבר רכשו את הקריאה. בספרי הסדרה יכולים הילדים למצוא גם דמיון וגם מציאות, גם הומור וגם סיפורים רציניים.
"הבלש שמפיניון והחיפושית שנסעה לאיבוד" הוא הספר הראשון בסידרת ספרי הבלש הצרפתי מתוצרתה של בן-גור, עם איוריו של דני קרמן. בספר זה אנו מתוודעים לראשונה לבלש השמנמן "שמפיניון", עם כובע הברט המשובץ שלו, שאליו פונים כשרוצים לברר מי גנב ולמה. הפעם, דווקא מכוניתו מסוג פולקסווגן ישנה, דגם "חיפושית", היא העומדת במרכז תעלומת ההיעלמויות, ביחד עם עוד כמה פריטים מרחוב הברוש, כמו כמה מיכלי צבע שנעלמו לדנה הסטודנטית. מי יכול היה לקחת את המכונית הטרנטה של הבלש שמפיניון? לאן נעלם העץ? מדוע הכלב של שרון,  שכנתו הקטנה של שמפיניון, חזר הביתה עם כפות רגליים בצבע ירוק? ולאן נעלם גם הוא? מה יגלו בתערוכה של רן? ומחשבות חדשות על מהות היצירה. בסופו של דבר כל הדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר, וכולם מרוצים.
המבוגרים ביננו שיעיינו בספר, ירגישו גם את חוכמתו של הבלש ביחסו לשכנתו הקטנה. אביה מעבר לים, ואימה עובדת למחייתן. הילדה קצת בודדה, וזקוקה לדמות אב, או לעצה מפעם לפעם. כמו למשל, השמיכה הילדותית שהיא מחזיקה בידיה כל הזמן. הבלש מוצא דרך נאה לשנות את המצב. מנוע ה"חיפושית" מתקשה להתחמם. השניים עומדים ליד האוטו והבלש מהמהם "המנוע קר... קררר מאד. מה עושים?" שרון צחקה, "למכונית הזאת יש מנוע בטוסיק במקום באף. אולי צריך לכסות לה את הטוסיק בלילה, כדי שלא תתקרר?" "רעיון מצוין!" התלהב שמפיניון. "אבל איפה נמצא שמיכה מתאימה?", שאל ונעץ את עיניו החדות בשמיכה שחיבקה שכנתו הקטנה. שרון הביטה לתוך עיניו הכהות של השכן-הבלש, התבוננה במנוע הקר והדומם, ואז הרחיקה את השמיכה מהגוף שלה והניחה אותה על המנוע. "תודה", שמח שמפיניון. "השמיכה הזאת מתאימה בדיוק... שמפיניון הושיט לשרון את המפתח של מכסה המנוע, "אני רואה שאת כבר גדולה. תוכלי לפתוח בעצמך את המכסה ולבקר את השמיכה שלך בכל פעם שתתגעגעי."
"הבלש שמפיניון ותעלומת העגבניות הגנובות", הוא עוד ספר באותה הסידרה. גם בספר הזה, מייצרת נעמי בן-גור אווירה בלשית לילדים. הבלש השמנמן והמנומנם משהו, שוב משתף פעולה עם שרון, שכנתו בת ה-8 (היא גדלה בינתיים), שבגאווה רבה מתמסרת לחקר המקרים הבלשיים כ"סגניתו".
התעלומה העומדת לפניהם נפתחת עם ביקורה המפתיעה של גברת תפוחי בשעות הצהריים בביתו של הבלש שמפיניון: "לגבירתי יש חנות," פתח שמפיניון. האשה פערה את פיה בתמהון, " איך אתה יודע? אני לא זוכרת שראיתי אותך בחנות שלי." "זה קל מאד לדעת," מהרה שרון לענות במקום שמפיניון. "פשפשת מקשקשת," סננה האשה ונעצה בה מבט עוין. שרון התעלמה מן ההערה. "אמרת שאת לא יכולה לבוא בשעות אחרות כי את סוגרת בשתים ופותחת בארבע, אז סימן שיש לך חנות ואת סוגרת להפסקת צהרים," הסבירה בנחת. היא הישירה מבט אל עיניה של האשה, ונדמה היה לה שראתה בהן זיק של הערכה. בשתי ידיה אספה את שערה הארוך מעל לקודקודה, ותלתליה השחורים נפרשו לכל עבר כמו מניפה של טוס. "נכון, יש לי חנות ירקות," הודתה האשה, קולה התגבר לצעקה, "וגונבים לי את העגבניות!" העלילה מסתבכת, כשבנוסף להיעלמותן של העגבניות מחנותה של גברת תפוחי, נעלמים גם צרורות הפטרוזיליה שהונחו כל בוקר לפתח מפתנו של רן הצייר, וכן נעלמות שוב ושוב הצנצנות שיועדו למיחזור  מהפיצוציה של שקדי.
שמפיניון ממנה את הילדה לסגניתו ודי מפנה לה את השטח לחשוב ולפתור לבד, כשבעצם נראה שהוא כבר מזמן הבין, כמו הגדולים שביננו, מה עלה בגורל הפריטים האבודים, דרך זו מאפשרת לילדה להפעיל את הראש, אבל בד בבד, היא מאפשרת לקוראים הצעירים להתנסות ולהתאתגר בניסיון לפענח אף הם את התעלומה. למרות שהשאלה לאן נעלמו העגבניות, הפטרוזיליה והצנצנות מובנת די מהר, הרי השאלה למה? ועל-ידי מי? היא קצת יותר מורכבת, ומגלה רגישות אישית וחברתית, והיא מובילה להתגייסות חיובית של כיתה שלמה. הרפתקה חיובית לילדים שרוצים לחשוב.

יום חמישי, 22 במאי 2014

כיתת אמן כפולה ומכופלת בספרייה העירונית דימונה


חוויה יוצאת דופן בספרייה העירונית עברה על תלמידי שכבה ד' עמי-אסף ועל תלמידי יב' במגמת האמנות של זינמן, בשבוע שעבר, במסגרת אירועי שבוע החינוך.
באולם העיון הגדול של הספרייה, שכבר מזמן הוסב לאולם תרבות, עקב פעילויות התרבות הרבות שבו, נערך בשבוע שעבר ניסוי מעניין. האמנית נורית צרפתי התייצבה מול הילדים, כשהיא נעזרת בלוח גדול, שעליו שני גליונות נייר גדולים. בווירטואוזיות רבה, תיארה נורית תהליך איור ספר, על-פי הספר המקסים של תמר אדר "מיץ גויאבות". במהלך התיאור היא שיתפה את הילדים, לקחה שתי בנות כמודל לציור שלה, והגיבה לתגובות הערניות של הילדים, שאמנות היא ביסוד לימודיהם, בבית-ספר זה.

סביב הילדים, שישבו ברובם על שטיחים, וחלקם על כיסאות, עמדו תלמידי מגמת האמנות של תיכון זינמן, מכיתות י"ב עם מורתם לאמנות, הגב' אורלי בן-סימון. לפניהם הונחו כני ציור עם דפי נייר גדולים, והם ציירו ורשמו את מה שהתרחש. במשך יותר משעה, התרחשו שני האירועים ביחד, כשני אירועים חופפים, המשולבים זה בזה, גדולים עם קטנים יחד. ולמתבונן מהצד, ואף לתלמידים עצמם, הייתה זו חוויה מיוחדת במינה.
יש לציין את השתתפותם הפעילה ביותר של תלמידי "עמי-אסף", שגילו בקיאות אמנותית מצד אחד, והקשבה והשתתפות עם הסיפור והתפתחותו, מצד שני.



תלמידי זינמן, רגע לפני מבחן הבגרות שלהם באמנות, טרחו להניח לרגע קט את העבודות עליהם הם שוקדים בבית, הפגינו נוכחות מרשימה, ושיתוף פעולה מדהים. היצירתיות שלהם, שהתפתחה עם יצירתה של האמנית, מצאה את מקומה על הנייר למולם. הרעיונות נישאו לכל עבר, אורלי מורתם עברה מאחד לשני ועודדה, והתוצאה היתה מרשימה ביותר.

לאחר לכתם של ה"קטנים", נותרה קבוצת הגדולים עם נורית לשוחח על יצירותיהם. הם קיבלו ממנה טיפים לחשיבה, סיפרו מה הרגישו מתחילת התהליך ועד סופו, והודו, שהייתה זו חוויה מעניינת גם להם. ד"ר רותי קלמן, שהגתה את הרעיון ציינה, שהתיעוד היה בנוי מארבעה רבדים: סיפורה של תמר ארד הסופרת, שתיעדה את תקופת קום המדינה; נורית, שתיעדה ביחד עם התלמידים הצעירים את תהליך היצירה, וגם את הספר עצמו, באמצעות המכחול; הגדולים שתיעדו את מה שמתרחש לנגד עיניהם; והתיעוד המצולם שנעשה לאירוע כולו על-ידי ליאור טל, איש השיווק של הספרייה, ועל-ידי. בדיוק כך תיארתי לעצמי שהמפגש יהיה, ואני שמחה על שיתוף הפעולה הנהדר לו זכינו מכולם: מהאמנית נורית צרפתי, מהמפיקה שלה, אחינועם לויתן (ז'וליק הפקות), מאורלי בן-סימון וכיתת האמנות שלה מזינמן, ומכיתות ד ומורותיהן מבית-הספר "עמי-אסף". אכן היה זה מופע מרשים ומרגש, שהביא את שבוע החינוך לשיא חדש.




יום ראשון, 11 במאי 2014

האי של עיוורי הצבעים / ד"ר רותי קלמן


תארו לכם שאתם חיים בעולם של גווני אפור. השמש באפור, השמיים באפור, הפרחים בגוונים של אפור כהה עד בהיר,  הבית, הגינה, התפאורה בהצגה, הכל כמו בסרט של פעם. נכון שזה נשמע נורא?
הסטטיסטיקה מצביעה על כך, שאחד מבין עשרים גברים הוא עיוור צבעים חלקי, כלומר, הוא מתקשה להבדיל בין אדום לירוק למשל. אצל נשים התופעה נדירה עוד יותר. כנראה שלקבוצה הזו שייך גם שר האוצר שלנו, יאיר לפיד, הנוהג ללבוש תמיד שחור כדי לא לטעות וללבוש משהו שיזעזע את המביטים בו. אבל עיוורון צבעים מוחלט, כפי שתיארתי בתחילה. עיוורון שבו קשת הצבעים מתרחשת בין השחור והלבן בלבד, זוהי מחלה שנקראת אכרומטופסיה, והיא קורית אחת ל-30 או 40 אלף איש בלבד. כלומר, בהחלט נדירה.

למרות נדירותה, אנו מוצאים בשני איים של מיקרונזיה, ריבוי מקרים של תופעה זו. הספר "האי של עיוורי הצבעים" נכתב על-ידי אוליבר סאקס, נוירולוג שחקר נושא זה בין שאר נושאי המחקר שלו (וכבר כתבתי על ספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע"). סאקס מתמקד בחלקו הראשון של הספר, בתופעה של עיוורון צבעים כפי שהוא חווה אותה בביקורו באיים, פוהנפיי ופינגלאפ. למסע הזה הוא יוצא עם חוקר נורבגי בשם קנוט נורדבי, שהתמקד במחקרו בעיוורי צבעים, והוא עיוור צבעים בעצמו. ואליהם הצטרף גם רופא עיניים בשם רוברט (בוב) וסרמן.

קנוט, שלא הכיר הרבה שחווים את  התופעה כמוהו, התלהב לפגוש קבוצה כל כך גדולה, שיש לה אותה התופעה. הם מסתנוורים מהשמש, ולכן ממצמצים בעיניהם כל הזמן. קנוט נוהג להשתמש בשני זוגות של משקפי שמש, כדי להתגבר על כך, ולאי הוא מביא כמויות של משקפי שמש, וגם משקפת. כי תופעה נוספת היא חוסר ראיית פרטים קטנים. בחדר אפלולי הם רואים טוב יותר מאנשים בעלי ראייה נורמלית, וכשאוליבר עשה להם מבחן צבעים עם חוטי צמר צבעוניים, הם חילקו את חוטי הצמר לפי הבהיקות שלהם, ולא על בסיס צבע. כך שצהוב וכחול בהיר היו עשויים להיכלל בקבוצה אחת עם לבן, ואילו אדומים וירוקים כהים יכלו להיכלל עם שחור.

ודאי נתקלתם פעם בלוחות שעשויים נקודות צבעוניות ובהן מספרים או צורות. לוחות אלה נקראים פסוודו-איזוכרומטים של אישיהארה, והם מאפשרים איבחון של עיוורון צבעים, מכיוון שהמספרים והצורות מופיעים בצורת נקודות צבעוניות ואם מישהו עיוור צבעים הוא אינו יכול לראות את ההבדל.
לרוב, המספרים והצורות נבדלים רק בצבע, ולא בדירוגים של בהיקות, מהנקודות המקיפות אותן. אבל באופן פרדוקסלי, כמה מהלוחות האלה, אינם ניתנים לראייה בעיניים נורמליות, אלא רק בעיניים אכרומטופיות. באלה יש נקודות שהן זהות בצבע, אך נבדלות מעט בבהיקותן. בשלב זה מצא את עצמו אוליבר סאקס, המספר שבדק אותם, בעמדת מיעוט, כשהילדים מתלהבים מכך, שהם יכולים לראות מה שהוא לא יכול לראות בעיניו הרגילות.
בפוהנפיי, בכל כיתה בבית הספר המקומי, מתוך 20 -30 ילד, לפחות 2 -3 הם אכרומטופים, ואם הם לא יושבים בשורה הראשונה, הם פשוט לא רואים את מה שכתוב על הלוח. מסתבר שילדים כאלה, לא רוצים להרגיש שונים, ולכן הם סיגלו לעצמם זיכרון טוב, ונעזרו בתשובות של ילדים אחרים.

המונח "מאסקון" שמשמעותו "לא לראות", נטבע כדי לתאר את המצב המוזר של אי-אבחנה בין צבעים, כשכל יתר התיפקוד הוא רגיל לגמרי. החוקרים הסבירו לתושבי האיים הללו, שהמאסקון אינו מתקדם, והוא משפיע רק על הראייה, ושבעזרת עזרים אופטיים פשוטים כגון משקפי שמש כהים, מגיני עינים, זכוכיות מגדילות ומשקפות, מתאפשרת קריאה וראיית מרחק, שהיא בלתי אפשרית עבורם כיום. הם יכולים ללמוד בבית, ספר, לחיות, לנסוע ולעבוד באופן דומה מאד לכל אחד אחר. דווקא בלילה הם רואים בבהירות גדולה מאשר אנשים רגילים, ולכן הם טובים בדיג לילי. המשלחת עברה חווית לילה כזו, וזו הייתה חוויה עצומה לקנוט, חבר המשלחת, שאף הוא, כאמור, עיוור צבעים. בערב האחרון לשהותם באיי מיקרונזיה, הוא נשאל מה נחרת בזכרונו יותר מכול, והוא ענה: "הדיג הלילי בפינגלאפ... נוף העננים על האופק, השמים הבהירים, האור היורד והחשכה המעמיקה, הגלים הכמעט מאירים בשוניות האלמוגים, הכוכבים המרהיבים ושביל החלב, והדגים המעופפים המבריקים המתרוממים מעל המים באור הפנסים... לא תהיה לי שום בעיה לעקוב אחרי הדגים ולצוד אותם – אולי נולדתי להיות דייג לילי!" (ע' 81). תראו איזה תיאור יפה ואיזו הנאה של מי שאינו יכול לראות אף צבע. האם עדיין זה נשמע כל כך נורא?
עם זאת, מכיוון שקנוט הוא אכרומטופ יחיד במקומו, יש בו איזו תחושה של בדידות, מה שלא כן באיים הללו, שבהם היוצא דופן אצלנו, הוא השכיח במקומותיהם. אין הם מרגישים בודדים, או מוזנחים. כי הם רבים, כי התופעה ידועה לכולם, וכולם מתחשבים בהם ותומכים.
כדי להקל על מאות עיורי הצבעים ברחבי העולם, שהם כן בודדים בסביבתם, יצרה עיתונאית אכרומטופית בשם פרנסיס פוטרמן, רשת אינטרנטית עולמית של עיוורי צבעים, כדי לאפשר תקשורת ביניהם, כדי שיוכלו להתחלק בחוויות, לקבל עצות, ולדעת שהם לא יחידים, ושאפשר ליהנות מיופיו של העולם גם כך.

יום ראשון, 4 במאי 2014

היזהר במשאלותיך / ד"ר רותי קלמן


בספטמבר 2013 פירסמתי במקומון "מביט" כתבה על הארי קליפטון, גיבור סידרת הספרים המצויינת של ג'פרי ארצ'ר "דברי ימי קליפטון": "ימים יגידו", "חטאי האב" ו"סוד שמור".
את הכתבה ההיא אפשר למצוא כיום בבלוג שלי "הספריה העירונית דימונה – עולם של חוויות ולמידה". באותה הכתבה התייחסתי לסופו של הספר השלישי: "יש לי הרגשה" כתבתי שם "שג'פרי ארצ'ר השאיר בכל זאת איזה פתח בסוף לספר חדש..."

אז כן. תמיד צריך לסמוך על ההרגשות שלנו, כי למרות שרבים חשבו  שמדובר בטרילוגיה סגורה, נפל לידי הספר המתורגם החדש של ג'פרי ארצ'ר והוא אכן המשך של אותו סוף בעייתי ב"סוד שמור". הספר החדש הנקרא "היזהר במשאלותיך" מתחיל בפרולוג המתאר את אותם רגעים נוראיים שעוברים על סבסטיאן, בנם של אמה והארי, ומשם הוא ממשיך, סוחף ומותח עד ש... מגיעים לסוף ומבינים, שכנראה גם זה עדיין לא הסוף!
אבל עד שמגיעים לסוף שאינו סוף, אנו מגלים שהארי קליפטון  מפנה מעט את הזירה לאחרים. הארי הפך לסופר מצליח ביותר, שספריו מככבים בראש מצעד רבי המכר הבריטיים. מי שתופסת יותר תשומת לב היא אשתו, אמה. דמות חיובית, חזקה, דומיננטית, חכמה, מתקדמת ומנהלת ביד רמה את מקום עבודתה.

דמויות נוספות הן ג'יילס, אחיה, הנאבק על מקומו בבית הנבחרים. הסופר עצמו הוא חבר הפרלמנט הבריטי, שכיהן בעבר כסגן יו"ר המפלגה השמרנית. סבסטיאן, בנם של הארי ואמה, שכמו כל צעיר מתחיל בעבודות פשוטות, ללא כפית של כסף, למרות מעמדם המכובד של בני משפחתו. אבל עם ראשו המבריק הוא מתקדם מהר יחסית לגילו. עוד מרחפת כחוט השני דמותה הענוגה של אחותו המאומצת של סבסטיאן, ג'סיקה, שכשרונה האמנותי מעמיד אותה במקום הראשון בבית הספר לאמנות בו היא לומדת, והיא היחידה שמתקבלת לבית הספר הגבוה לאמנויות.
עוד אנו צופים במאבקי הטובים מול הרעים. הטובים, משפחות קליפטון-ברינגטון ואנשי שלומם, ששכלם הישר ומוסר העבודה שלהם מביאים אותם אל סף ההצלחה, והרעים, מרטינז, פישר, וירג'יניה ועוד, שמנסים להתנכל למשפחה בערמומיות רבה ובתיחכום רב. לדון פדרו מרטינז, שהוא פושע מתוחכם, יש חשבון פתוח עם הקליפטונים, שכבר פעלו נגדו בעבר. כמו כל המאפיונרים הוא אינו בוחל באמצעים כדי לחסל את המשפחה בעזרת בניו. הוא מוצא את שעת הכושר לפגוע בבטן הרכה של המשפחה. אך שוב ושוב הם מצליחים להתאושש באיחודם ואהבתם. הספר, כמו קודמיו, בנוי כך, שאנו נחשפים לעלילותיהם של הפושעים במקביל להתנהלותם התמימה של המשפחות, שלא תמיד מודעות לרוע הרוחש מאחורי גבם. מה שמגביר בנו את המתח, מתוך אוזלת היד כקוראים פאסיביים, שאינם יכולים להתריע על מה שאנו יודעים, לקורבנות המיועדים.

אנו יכולים רק לקוות, שהנסיבות יביאו את המשפחות לפתוח עיניהם, להיחשף לקנוניות סביבן, לפתור את הבעייה לפני שהיא תגיע לסוף הדרמטי, שאנו רואים את התקרבותו, ודימיוננו כבר בונה את הסצנות הטרגיות עוד לפני התרחשותן.
הנקודה ה"יהודית" קיימת בספר אף היא. עוזרו האישי של הפושע, דון פדרו מרטינז, הוא קצין האס אס לשעבר, סגן קארל לנסדורף (דמות דמיונית כנראה), שהוא אחד המבוקשים, לכאורה, על-ידי רודף הנאצים הידוע, שמעון ויזנטל, שהוא אמיתי לגמרי, המוזכר אף הוא בספר.
אין ספק שג'פרי ארצ'ר יודע את המלאכה, והוא מותח אותנו כראוי. כתיבתו סוחפת, רהוטה, משלבת אירועים אמיתיים בדמיון, וכדברי הטיים מגזין ארצ'ר הוא מספר רב-אמן.
קריאה נעימה.

יום ראשון, 27 באפריל 2014

רשימת המשאלות / ד"ר רותי קלמן


עמדתי ביחד עם נטע ליד השולחן הקטן במועדון הקוראים שבספרייה, והכנו לעצמנו משהו לשתות.
"קראת את הספר רשימת המשאלות?" היא שאלה אותי. "לא" עניתי. "הוא טוב?" "כן" היא נשמעה נלהבת. "נהניתי מאד. עכשיו החזרתי. לכי קחי אותו לפני שייעלם". כשראתה שאיני מזנקת באותו הרגע, היא יצאה מהחדר, והביאה את הספר אלי. עד כדי כך היא הייתה נחושה שאקרא.

אז שאלתי את הספר, סיימתי את עבודתי ב-19:00 ובשעה 20:00 כבר התחלתי לקרוא, ולא הינחתי אותו מידיי עד חצות, כשאני כבר בחצי הספר ומרותקת לגמרי. אז תודה, נטע יקירתי, על ההמלצה המוצלחת, אכן נהניתי ואני יכולה בהחלט להמליץ לקוראיי. מדובר בספר "רשימת המשאלות" של לורי נלסון ספילמן, בתרגום מאנגלית של שרון פרמינגר. תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2013.

מה עושה את הספר למעניין? אין זה ספר בלשי או ספר מתח. בכלל לא. אבל יש בו סיטואציה מעניינת, שהגורם לה הוא אם מוכשרת, שהקימה במו ידיה אימפריה לקוסמטיקה. לפני שהיא הולכת לעולמה בעקבות מחלה קשה, היא מחלקת בצוואתה את רכושה לשני בניה, ודווקא לבתה האהובה, שגם סעדה אותה יום ולילה בחודשי חייה האחרונים, היא מתנה את קבלת חלקה בירושה בהתנייה שנראית לבת מופרכת לגמרי. מה שמזכיר את מוטיב הבן/בת השלישי/ת האהוב/ה באגדות-עם שצריכ/ה לבצע משימה מיוחדת כדי לזכות בירושה הגדולה ביותר.
בגיל ארבע-עשרה, הכינה הבת, ברט בולינג'ר, רשימת משאלות לעצמה. משימות כמו: לעזור לחלשים, להתאהב, להיות מורה מדהימה, להופיע בהופעה חיה על במה גדולה, לקנות סוס, ועוד משאלות של נערה, שמצפה מעצמה שתגשים אותם.

את הרשימה הזו היא זרקה לפח, ברגעים של אכזבה מעצמה, כשבטחונה העצמי בשפל. אבל האם שלפה את הרשימה המקומטת מהפח, שמרה אותו, מחקה את כל מה שהבת כבר הגשימה, ואפילו העירה הערות של עידוד. היא הורתה לעורך הדין לעמוד על כך, שברט תמלא אחר כל המשימות שהציבה לעצמה בתור נערה, משימה אחת לכל חודש. ותוך שנה, לאחר שתסיים השלמת המשימה, היא תקבל את הירושה "פי נפער. "אתה מתלוצץ." אני מנפנפת את הרשימה מול עיניו. "את המשאלות האלה כתבתי לפני עשרים שנה! אני בהחלט רוצה לכבד את הרצונות של אמא שלי, אבל המשאלות האלה לא באות בחשבון!" הוא מרים את ידיו כמו שוטר תנועה. "הי, אני רק השליח." אני נושמת עמוק ומהנהנת. "מצטערת." אני שוקעת בחזרה בכיסא ומשפשפת את מצחי. "מה היא חשבה לעצמה?"
ברט המומה. חייה שהיו על מסלול, כביכול, בטוח, מוסטים ממסלולם. אבל כשהיא לומדת להתמודד עם פחדיה, ולעמוד באומץ מול אתגרים, ומול הכוחות שבה, היא מתחילה להתקדם. בתור מוטו לספר בחרה הסופרת לורי נלסון ספילמן במשפט חזק ומעורר השראה של הפסיכואנליטיקן, קארל יונג, שאמר: "מי שמביט החוצה – חולם; מי שמביט פנימה – מתעורר".

אין ספק שברט בולינג'ר מתעוררת, ומוצאת את חייה שווים הרבה יותר, בזכות אם חכמה ואוהבת. מאמציה של ברט נעים בין כישלון להצלחה, כשעורך הדין תומך בה, ומעודד אותה. בכל פעם שהיא עוברת משימה, הוא נותן לה מעטפה ורדרדה. כל מעטפה מכילה מכתב מהאם, שמברך אותה על השלמת עוד משימה, ומעודד אותה לקראת הבאות.
אין ספק שהאם הכירה היטב את בתה, והיא מכוונת אותה, ברגישות ובחוכמה, ללכת בדרכים הנראות כבלתי אפשריות למי שלא מאמינה בעצמה, אך מתגלות כהכי נכונות לחייה. מומלץ!