'בתו של סוחר המשי' מאת דיינה ג'פריס. מאנגלית: עידית שורר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"ניקול שאפה אל קרבה את הניחוח המשכר של פרחי הגרדניה הלבנים שריפדו את הפינה המוצלת של הגן. היא הביטה למטה מחלון חדרה וראתה שאביה מוודא שהכל בחוץ הוכן כיאות... היא ראתה שסילבי אחותה פוסעת עכשיו לצד אביה, ראשיהם צמודים זה לזה, כרגיל. לרגע הרגישה ניקול זנוחה והבליעה פרץ חטוף של קנאה... סילבי התמירה והדקיקה ירשה את מראהו של אביהן הצרפתי, ואילו ניקול דמתה לאִמן הווייטנאמית שהלכה לעולמה מזמן...  היא התעשתה, זקפה את כתפיה ויצאה מחדרה. היא לא תניח לשום דבר לקלקל לה את היום הזה..."

קטע זה, הפותח את הרומן 'בתו של סוחר המשי' מבהיר היטב את מהותו של הרומן כולו. ניקול, בת למשפחה מבוססת ואמידה של סוחרי משי, נדחקת על-ידי אביה ואחותה הצידה. סילבי מקבלת את רוב עסקיו של האב, בעוד ניקול מקבלת חנות משי קטנה ברובע הוייטנאמי. המצב הפוליטי עדין, על רקע ניסיונה של וייטנאם להשתחרר מהכיבוש הצרפתי, והשתלטות הוויטמין על האזורים הצרפתיים. ניקול, בהיותה שילוב וייטנאמי-צרפתי, מחפשת את זהותה, כמו וייטנאם עצמה, המבקשת לעצמה עצמאות, ביסוס כלכלי ושלווה.

למרות שאיש לא תלה תקוות בהצלחת החנות הקטנה שהועברה לטיפולה, מצליחה ניקול להעשיר את קהל לקוחותיה והעסק הקטן משגשג, כשהיא עוברת גם להתגורר מעל חנותה, וקושרת יחסים טובים עם מוכרת וייטנאמית צעירה בשם או-לאן.  אבל מצב המלחמה הולך ומחמיר, וניקול מסתבכת עם טראן, בן־דודה של או-לאן, מראשי המורדים הווייטנאמים הידועים ביותר לשמצה. 

ברקע ובסביבתה, מסתובב מארק ג'נסן, ששובה את ליבה. הוא אמריקאי, ויש לו עסקים שאינם ברורים לה גם עם אביה ואחותה. כשהיא מגלה במהלך נשף, שכל השלושה קשורים לרצח בחור וייטנאמי – תם עידן תמימותה, והיא מתפקחת. במקביל היא מגלה גם את סוד לידתה, ואת היחסים המורכבים שהיו בין הוריה, לפני ואחרי מותה של האם. יחסים שהשפיעו על הקשר הבעייתי בין ניקול לאביה, ובין שתי האחיות. מי שגידלה אותה, במקום האם, ומהווה את הפינה החמה והמחבקת היא ליסה הטבחית, ובתוך הכאוס של התקופה, חוזר וצף זיכרון ישן: מה אירע בנהר בהואה? "כמה מזיכרונותיה מהואה היו מאושרים מאוד, בעיקר אלה שהיו כרוכים בליסה. אבל לצד ריח הדגים העז כרסם בה עוד משהו, משהו נושן שלא הרפה ממנה. היא שמעה בראשה את קולה של סילבי והתמקדה בניסיון להיזכר. "לכי. את הראשונה, ואני אחרייך," אמרה אחותה. היא נזכרה שסילבי צחקה וצחקה, ונזכרה במים. הם נראו עצומים, אינסופיים. היא התעוררה בבית חולים. שמעה את קולה של ליסה ואת הרעש המכני של העגלות, שאון שנמשך ונמשך עד שרצתה לצווח..."

אהבה ומלחמה בווייטנאם של שנות החמישים. רומן סוחף.

'חנות הספרים של שבורי הלב' מאת רוברט הילמן. מאנגלית: יעל ענבר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

טום הופ, חוואי בן שלושים, גר בעיירה קטנה באוסטרליה. אשתו טרודי, היא בחורה מאד לא יציבה, קלת דעת וקצת מעופפת. היא עוזבת אותו למספר חודשים, וכשהיא חוזרת, היא מגלה לו שהיא בהריון, ולא ממנו. טום מוכן לקבל את אשתו בחזרה. כשהילד נולד, מגלה טרודי חוסר יציבות גם בטיפול בבנה עד לאדישות, ואילו טום מתגלה כאבא מדהים לפיטר. 

כשמגיע בנה לגיל שלוש, עוזבת טרודי, שולחת מסמכי גירושין, ועוברת עם אמה לקהילה דתית פנאטית באי פיליפ. טום נשאר בחווה, כשהילד צמוד אליו ברוב שעות היום. בשעת החליבה, היה זה הכלב בו, שאירח לילד לחברה, עד שטום התפנה. "הם קראו סיפורים פעמיים ביום, מתוך ספרים מספריית הומטאון. בלילה, כשפיטר ישן, טום נאבק להחזיק את עיניו שלו פקוחות אחרי תשע בערב. אבל הוא וידא שהאש דולקת בתנור שהחשבונות מעודכנים. אפילו התשישות לא פגמה בהנאה שהפיק מחייו. הוא שכב במיטה בחיוך ונזכר ברגעים נעימים מהיום. הוא ידע שטרודי תבוא ותיקח את הילד ביום מן הימים. המחשבה תמיד עלתה בראשו בדיוק בשיא אושרו. הוא טלטל את ראשו, נופף יד מול פניו וכך הדף אותה ממנו."

ואמנם, כעבור שנתיים הוא מקבל מכתב מאשתו, שבתאריך מסוים היא תגיע עם אמה לקחת את הילד אליה. כשהוא בודק את העניין משפטית, הוא מבין שהחוק לא יעמוד לצידו. טום ופיטר נפרדים למשך שנים, כשפרידה זו שוברת לגמרי את ליבו של טום.

במהלך שנות בדידותו, הוא מתוודע להאנה בייבל, יהודיה ששרדה את אושוויץ. היקף ידיעותיו המצומצם בנושא יהודים, יגדל לכלל נגיעה אישית בסבל שעברה האנה, באובדן משפחתה הקרובה והרחוקה, ובצלקות הנפשיות שהיא נושאת עימה לעד. אנו מתוודעים לכל מה שעבר עליה במחנה מתוך מחשבותיה. לא הכל היא מספרת לטום. 

"כשהאנה דיברה על בני משפחתה היא בודדה אותם מהשואה. היא סיפרה לטום, פעם אחת בלבד, שכל בני משפחתה נהרגו: כל המחותנים, כולם, שלושים ושניים בני אדם. יש לה מחותנים מהנישואים השניים שעדיין מתגוררים בהונגריה, כן. היא כותבת להם מכתבים. אבל כשהיתה במצב רוח עליז, כשסיפרה לו על נוח עם הפתק מנורמה שירד מתחת לכרית, או על סוזן שצהלה בזמן שכיסא הגלגלים שלה קיפץ במורד הגבעה. היא מיקמה אותם בצד אחד של קו שחור ועבה. וטום היה מרוצה מזה. הוא לא ידע איך להתמודד עם רצח המוני." 

האנה מקימה בעזרת טום, חנות ספרים עשירה של 7000 כותרים, בעיירה, שמעולם לא זכתה לכך. הוא מטפל בחווה. היא – בחנות. הם נישאים ומוצאים נחמה ואהבה זה בזרועות זו. אבל העבר של שניהם יביא אותם לסף משבר, ואהבתם תעמוד למבחן.

ארטמיס מאת אנדי וייר. מאנגלית: דידי חנוך

כתבה: ד"ר רותי קלמן

'ארטמיס' הוא ספרו השני והמותח של אנדי וייר שכבש את הקוראים בספרו הראשון 'לבד על מאדים', ונראה שהעולם שמחוץ לכדור הארץ עושה פלאים לדמיונו של וייר. הפעם הוא בונה מושבה דמיונית אבל כזו שנראית לגמרי אפשרית על... הירח.

לא סתם נבחר השם 'ארטמיס' לעיר זו. תוכנית החלל הנוכחית של נאס"א האמריקאית נקראת כך, על שם האלה ארטמיס מהמיתולוגיה היוונית שהייתה גם אלת הירח. אחיה התאום של ארטמיס, אפולו, שימש השראה לסדרת החלליות שכונו על שמו, ושאחת מהן, אפולו 11, אכן נחתה על הירח.

כל האסטרונאוטים שהיו בחללית היסטורית זו, זכו מוייר לבועה בארטמיס. בועה שהיא בעצם סוג של שכונה. הבועות-שכונות מקושרות ביניהן על־ידי מנהרות. כל שכונה והאופי שלה. קונרד, לדוגמא היא שכונת ה"פועלים". אולדרין לעומת זאת היא אתר נופש עם בתי מלון, בתי קזינו, תיאטראות, ועוד. האוויר קיים רק בתוך הבועות־שכונות, ומחוץ להן צריך להסתובב עם חליפת חמצן.

המספרת היא בחורה צעירה בת 26 בשם ג'זמין (ג'אז) בשארה, שגדלה בארטמיס. אם היא תרצה להגיע לביקור לכדור הארץ תהיה לה בעייה של כוח כבידה. היא מבריקה, אבל לגמרי לא חפה מטעויות שמשפיעות על חייה, ואפילו על חיי ארטמיס כולה. עד כה עבדה כשליחה, או יותר נכון כמבריחה של מוצרים בלתי חוקיים מכדור הארץ למושבה שעל הירח, אבל בעבודות האלה היא לא מצליחה לחסוך כסף כדי לצאת מתאה. המקום שהצליחה לממן לעצמה הוא מין קפסולת שינה, כמו שרואים היום ביפן בבתי מלון מיוחדים, וכבר קיימים כיום גם במקומות אחרים. התא מאפשר לך להיות בו רק במצב של שכיבה, כשהתקרה מעליך במרחק של פחות ממטר. בבניין הפועלים שבה היא מתגוררת, כל הקומות הן כאלה.

ג'זמין מבקשת לעצמה יותר מזה. היא הייתה רוצה מקום שיכיל גם שירותים אישיים ואפשרות להתרחץ בפרטיות, ולא כפי שכיום, בחדרי הרחצה הרחוקים והציבוריים. כדי לנסות להגשים לעצמה את הפנטזיה של חיים נוחים יותר, נענית ג'זמין להצעתו של טרונד, אחד מהאנשים, שלהם היא מספקת הברחות באופן קבוע, לחבל במפעל האלומיניום המקומי, כדי שהעסק של טרונד יוכל להפוך למונופול. התמורה שהובטחה לה הייתה מיליון גנטים (גנט הוא המטבע המקומי), סכום עצום, שיאפשר לה את חיי הנוחות שהיא מבקשת לעצמה, ואף לחיות ברווחה, ובבית נורמלי.

אבל, העניינים מסתבכים. למרות התיכנון המוקפד שלה, היא מצליחה לפגוע רק בשלושה מתוך ארבעת המיתקנים (הבוצרים). כשהיא מחבלת במיתקן השני היא קולטת שהיא תחת מצלמות. המתבוננים בה אינם יודעים מיהי, שכן היא עם חליפת אוויר, ומכוסה כולה, אבל היא מבינה שלא תצליח לסיים את המשימה, היא מצליחה לפגוע בבוצר נוסף ולהימלט.

האירועים מתגלגלים בקצב מסחרר ומפחיד. יש מי שעוזר לה. יש מי שנפגע. מעניין ומותח. קיראו.

'הציור האחרון של ואן גוך' מאת אליסון ריצ'מן מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אליסון ריצ'מן, סופרת ידועה ואהובה בארה"ב, כבר זכתה להכרה בעולם כולו עם ספריה: 'גן המכתבים', 'אהבה אבודה', 'שעות הקטיפה' ו'דמעות של אהבה'. על ספרה 'גן המכתבים' כבר כתבתי בעבר בבלוג.

כמה אהובים עלי ספרים שמשלבים היסטוריה עם דמויות מהעבר, וסיפורים עליהן, שחלקם נולדו במוחם הפורה של הסופרים, אבל נראים כל כך אמיתיים.

כמה אהובים עלי ספרים על אמנים, שעל ציוריהם גדלתי מילדותי. זיכרונותיי מוצאים אותי יושבת ליד סבי המצייר, בוחנת ספרי ציירים, ורואה אותו בעבודתו, מערבב את הצבעים על פלטת הצבעים, ומצייר.

מרגריט גאשה, בתו של הרופא ההומיאופת, פול-פרדיננד גאשה, שטיפל בוואן גוך במהלך 70 יום, חיה צבעים וציורים, ורואה את העולם דרך פלאזמה של ציורים, צבע ומשיחות מכחול "לשמים היה צבע כחול של דרדר, ולשמש צבע של פרחי ציפורני חתול מעוכים..." "אבא בלט על רקע בתי האיכרים הכפריים כמו ציור פוביסטי בין המון ציורים של ברויגל...".

 אבל היא נידונה להיות עסוקה כל ימיה במשק הבית של אביה ואחיה. עם זאת, כשמגיע המטופל וינסנט ואן גוך – שאז עוד לא היה מפורסם, ואשר הצליח למכור רק תמונה אחת בחייו – הוא כובש את ליבה ופותח לה צוהר לחשיבה אחרת ולאהבה.

לא רק ציוריו כובשים אותה, אלא גם, ובעיקר, תשומת הלב שהוא מקדיש לה. נערה בת 21, שאינה זוכה לכך מצד משפחתה. כשהוא מגיע לצייר בגינת ביתה, היא רק מגישה תקרובת, ולא אמורה להיות נוכחת "קינאתי באבא על קרבתו לווינסנט. הוא ללא ספק יוכל לראות איך וינסנט מניח את שכבות הצבע וחורץ בליטות בקצה הלהב שלו... גם עכשיו הוא צייר באותו להט. הוא לא היסס להניח את הצבע היישר על הקנבס ולגרור אותו על הבד עד שקיבל את צורת העלה או הפרח שרצה ליצור. הוא צבע ברטוב על רטוב, עד שלא יכולתי להבחין היכן צבע אחד מסתיים ואחר מתחיל... וינסנט צייר כמו מתוך טראנס, הצבע זינק ממכחולו."

ב-1999 ביקרה הסופרת במוזיאון המטרופולין לאמנות בתערוכה שהציגה ציורים מן האוסף הפרטי של ד"ר גאשה. בתערוכה היו יצירות משל סזאן, פיסארו וואן גוך שהיו מטופליו. צילומי שחור לבן של בית הרופא האספן, הצביעו על אוסף רציני, בעיקר של ציורי ואן גוך בבית גאשה. לאחר תחקיר, גילתה הסופרת, את דמותה הנחבאת אל הכלים, של מרגריט, בתו היחידה של גאשה, ואישה נוספת עם ילדה, שהוחבאו בבית. דמויות אלו הציתו את דמיונה של הסופרת, ובעיקר העובדה, שבשני ציורים של ואן גוך, מופיעה מרגריט. מכאן היא בנתה הקשרים נכונים, או לא, אבל אין ספק שמעניינים על מה שהתרחש בין כותלי הבית. מומלץ.