איש ושמו אוֹבֶה מאת פרדריק בקמן תרגמה משוודית: יעל צובארי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אני לא מאמינה שזהו ספרו הראשון של המחבר השוודי הצעיר פרדריק בקמן. פשוט לא היפסקתי לצחוק, אפילו בקול רם, במהלך הקריאה, ואפילו – להיפך. הספר פשוט כתוב נפלא, ואני רוצה שכולם יקראו אותו.

אוֹבֶה המוצג לנו בתחילת הספר, מיואש מהתנהגותם של אנשים, משטחיות למידתם ועבודתם. הוא אינו מתחבר לטכנולוגיה ומאמין בחוק. אובה, מוכשר בשכלו ובבנייה, מוכרח להיות עסוק. כל עוד עבד, וכל עוד היה באפשרותו להבריג בורג ומה לתקן – הכל היה בסדר: "אדם צריך להיות מועיל, זו הייתה דעתו. והוא תמיד היה מועיל, זאת עובדה שאיתה איש לא יכול להתווכח. הוא תמיד עשה את מה שהתבקש. עבד, מעולם לא לקח ימי מחלה, התחתן, החזיר חובות, שילם מסים, מילא את חלקו, נסע במכונית ראויה. וכיצד החברה הודתה לו? פשוט נכנסו אליו למשרד ואמרו לו ללכת הביתה, זה מה שהחברה עשתה. וביום שני אחד הוא כבר לא היה מועיל."
אוֹבֶה נשבר. אבל מי שלא מניחים לו להישבר, הם השכנים החדשים, מלאי החיים והחברותיים, שעוברים לגור לידו, ומביאים אותו, בעל-כורחו, לראות את החיים אחרת.  פראוונה ההרה, שהיא הרוח החיה, פטריק, בעלה, והילדות, ובתוספת כמה שכנים מעניינים, מצליחים לחדור את השריון הזועף שלו.

הפגישה הראשונה בין אובה לבין המשפחה שתגור מעתה לידו נראית כך: "אוֹבֶה מסיט את הווילונות... כמה דמויות נגלות לעיניו. אישה נמוכה, כהת שיער וממוצא זר באופן מובהק, כבת שלושים. היא מחווה תנועות ידיים זועמות כלפי איש מגודל ובהיר בן גילה שמצטופף במושב הנוסע של מכונית יפנית קטנה. למכונית מחוברת עגלה נגררת שברגעים אלה ממש משפשפשת את חזית הבית של אוֹבֶה... "לכל הרוחות..." נוהם אוֹבֶה דרך החלון כשאחד מגלגלי העגלה רומס את גינת הנוי שלו. הוא שומט את הארגז מידיו, הוא קופץ את אגרופיו. דלת ביתו נפתחת... "מה לעזאזל נראה לכם שאתם עושים?" צורח אוֹבֶה..."
והוא מצחיק ברצינותו: "אוֹבֶה בוחן את המוכר ארוכות, ואז מנופף לעברו בקרטון לבן בגודל בינוני. "אז זה מה שנקרא או-פד?" הוא תובע לדעת. המוכר... נראה מוטרד. ברור שהוא נלחם בדחף לחטוף את הקרטון מידיו של אוֹבֶה. "כן, בדיוק. אייפד..." "והוא טוב?..." כן... הוא מעולה... אבל תלוי כמובן באיזה סוג מחשב אתה מעוניין." אוֹבֶה מכוון אליו עיניים רושפות. "אני רוצה מחשב! מחשב רגיל! "... כן, כלומר, זה בעצם לא מחשב רגיל. אולי תעדיף... לפטופ?"... אוֹבֶה מטלטל את ראשו בזעם ורוכן מעל הדלפק. "לא. אני לא רוצה 'לפטופ'. אני רוצה מחשב!" המוכר מהנהן בהבנה. "לפטופ זה מחשב." משתררת שתיקה נוספת, לא שונה בהרבה משתיקה שעלולה להשתרר בין שני אקדוחנים ..."

מצחיק. מקסים. מרגש!!!

'עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות' מאת אלכס פז-גולדמן

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופר אלכס פז-גודלמן הוא גרוש ואב לשלוש בנות ובן. כשבנותיו עברו תהליך קשה בעטיים של הגירושים בינו לבין אשתו, הוא חיפש ספר ילדים שמציג בהומור וברגישות את הנושא. משלא מצא – החליט לכתוב ספר כזה. הספר 'עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות', לא מהסס להגיד את האמת. יש דמעות, ויש כאב, ויש רגשי אשם, אבל ביחד – בעידוד ובתמיכה הדדית - לומדים כל בני המשפחה לעמוד בפני המציאות,  לקבל מצבים חדשים ולהשלים עימם.

במרכז הספר עומדת תעלומת היעלמה של 'רוקפור' חתולת הבית הלבנה, עם העיניים הכחולות והסרט האדום. דלית, הבת האמצעית, שהיא בכיתה ה', מספרת את הסיפור, את תגובות המשפחה ואת צערה שלה, על החשש מפרידה סופית מחתולתה האהובה. החשש מצטרף לטראומה, שטרם התאוששה ממנה, של פרידת הוריה "כמה רציתי לשכוח את הלילה ההוא. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שההורים שלנו רבו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהלכנו לישון לצלילי הצעקות שלהם... אבל בלילה ההוא זה נגמר לגמרי אחרת... ואמא אמרה לאבא בקול חנוק שהיא כבר לא יכולה, ושאי-אפשר למשוך את זה לנצח. והיא הסתכלה לעברנו ואמרה בקול רם וצלול, "אנחנו מתגרשים!" היא אמרה את זה מגבוה, כאילו היא לא מדברת אלינו בכלל. כאילו המילים אמורות לטוס לנו מעל הראש ולצאת מהחלון האחורי של הבית. אבל המילים לא עברו מעלינו ולא נעלמו, אלא הידהדו בחדר בקול גדול ומצלצל..."
בינתיים הזמן עבר. הילדים התרגלו לשגרה חדשה, שבה האב גר בדירה קרובה. הוא קנה בגדים לילדים, כדי שלא יצטרכו להביא איתם מזוודה בכל פעם, וגם משחקים, וכדומה ופעם בשבוע כל השלושה שוהים אצלו. אבל עתה, ברגע של משבר, משתפים ההורים פעולה, והמשפחה מתאחדת במאמציה לאתר את החתולה האהובה.

הם תולים מודעות בשכונה, אך מתברר להם שהמודעות נתלשו, ודלית חושדת בתלמיד מכיתתה: "... כשחזרנו לכיתה, גיליתי לתדהמתי שמישהו הסיר את המודעה שתליתי. לא הייתי צריכה לנחש מי זה: רום מזרחי, ראש ועד הכיתה, עדיין עמד ליד הלוח והחזיק בידו את הדף התלוש, ועל פניו חיוך מדושן עונג. "למה הורדת לי את המודעה?" צעקתי עליו. "זה לוח מודעות כיתתי, לא ציבורי רק לוועד הכיתה מותר לתלות פה מודעות!"

בזמן החיפוש, עולים זכרונות אצל דלית. זכרונות של תקופה יפה, שבה היו 'רוקפור' ואבא בבית. איך הוריה התרפקו זה על זה באהבה, ואיך החתולה התרפקה עליה.  האם יהא עליה להשלים גם עם אובדנה של 'רוקפור' ? המפנה החיובי מביא עימו גם קשר חדש ומיוחד.
ספריו הקודמים של פז-גודלמן  - 'תעלומת העיניים השחורות-כחולות', 'המרגל האבוד והשמלה הירוקה' ו'הרפתקה בחולות' נבחרו למצעד הספרים.

פַּרְנָסוּס על גלגלים מאת כריסטופר מורלי תרגום: יהונתן דיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

את הספר הזה חילקנו לחברי מועדון הקריאה כספר ראשון לשנה זו. לדעתי היתה זו בחירה מוצלחת מאוד של המנחה, אבישי מונק. זהו ספרון קטן, בן 195 עמודים בלבד, אבל כולו הנאה צרופה.
כריסטופר מורלי כתב את הספר ב-1917, והוא מתאר תופעה, שכנראה כבר הייתה נדירה בשלב זה, והיא תופעת מכירת ספרים נודדת שהייתה קיימת בימי הביניים, כשהספרים היו עוד כתובים ביד, ולא מודפסים. הפעם הראשונה שבה מוזכרת מכירה כזו היא ב'מחברות עמנואל' של עמנואל הרומי (מהמאה ה-13), כשהוא מספר שליד חבורתו עבר רוכל שמכר ספרים בתוך חביות גדולות.
הרוכל שלנו הוא רוג'ר מיפלין, ברנש קטן משכיל ומעניין, העוזב משרה של מורה כדי לנדוד ממקום למקום עם קרון שהוא קורא לו 'פַּרְנָסוּס'. לקרון שתי דפנות נפתחות 'מפרשים' החושפות שפע של ספרים מכל הסוגים. כל רצונו של מיפלין, הוא להביא את הספרים (המודפסים) לאדם הפשוט, שלא היה מגיע אליו, אלמלא הוא.

כדי לעודד מכירת הספרים, הוא גם קורא בדרכים בפני הקהל המתקבץ, או בחוות בודדות שהוא מגיע אליהם. בכישרון רב, הוא יודע לדבר בנימה אחרת, אל כל אחד מבני הבית. לאשה המבשלת הוא יציע ספרי בישול, לילדים – ספרי הרפתקאות ואגדות, לבעל הבית – ספר על חקלאות וכדומה.

יום אחד הוא מגיע לחוות סבין שבניו אינגלנד, ופוגש בהלן מק'גיל, בחורה לא נשואה, בת 40, הרגילה לדאוג למשק הבית, בזמן שאחיה אנדרו, שתחילה עבד בחקלאות עד שגילה את כשרון הכתיבה שלו, משאיר לה ולעובדי משק הבית את כל המטלות. מדי פעם יוצא האח ללמסעות לתקופות ארוכות כדי להוסיף לעצמו חומרים למחשבה וכתיבה.
כשמיפלין מגיע עם פַּרְנָסוּס אל פתח הבית, ומתעקש לחכות לאנדרו, כדי למכור לו את פַּרְנָסוּס על כל התכולה, מבינה הלן, שאם אחיה יראה את הקרון מלא הספרים, הוא ירצה לקנות אותו, ויפליג לדרכו, כשהוא עוזב אותה עם כל מטלות החווה. לכן בספונטניות מחושבת, היא מחליטה, שהיא תצא בעצמה להרפתקה שמעולם לא הייתה לה.
מיפלין מתחיל את המסע שלה ביחד איתה, והוא מלמד אותה את תורתו: "אין טעם בכתיבת רשימות ספרים לאיכרים... אתה צריך לצאת ולבקר את האנשים בעצמך, ולהביא את הספרים אליהם, לדבר עם המורים, למרר את חייהם של עורכי העיתונים הכפריים ושל ירחוני החוות ולספר לילדים סיפורים. וכך לאט-לאט, אתה מתחיל להחדיר ספרים טובים לוורידי האומה. זו עבודה גדולה, תדעי לך!"

בדרך מגלה הלן את החיים, את האהבה, ואת יכולתה לחשוב באופן ספרותי: "השמש כאילו התמקדה בפַּרְנָסוּס, ואנו נסענו לאורך הדרך הלבנה בתוך קרן של אור מוזהב... נראה שהפרופסור הקטן והמטורף הדביק אותי בחיידק הספרותי שלו..."

'כריסטופר קולומבוס : יהודי בסתר' מאת מייק אוונס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מזמן לא החזקתי בידיי ספר, שאינו ספרות יפה, ובכל זאת גרם לי לעניין כה רב. הספר 'כריסטופר קולומבוס – יהודי בסתר' עשה זאת. מחברו הוא סופר, שספריו הם רבי המכר מס. 1 של הניו יורק טיימס. מאמריו עוסקים בישראל ובמזרח התיכון, והוא נחשב למומחה גדול בתחומנו.
הספר הזה, הוא פרי מחקר, שבו נבדקו כל כתביו ומכתביו של האדמירל כריסטופר קולומבוס, שיצא בשליחות זוג המלכים הספרדי: פרדיננד ואיזבלה, כדי לגלות נתיב מערבי להודו, ובמקום זאת גילה את יבשת אמריקה. כמו-כן מובאות עדויות של אנשים אחרים בני אותה תקופה, וכן נבדקו מסמכי המלכים הספרדיים עצמם.

חביבים היו עלי בילדותי ספרי המסע של מגלי העולם: קולומבוס, מגלן, וסקו דה גאמה, ואחרים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שלקולומבוס היה קשר כלשהו ליהדות. עתה שכנע אותי הסופר מייק אוונס, שאכן היה קולומבוס יהודי, ומה היו ההשלכות של עובדה זו, על חייו, ועל חיי היהודים, אפילו עד ימינו.

העובדה הראשונה היא, שלא סתם יצא קולומבוס למסעו הראשון דווקא ב-1492, שנת גירוש ספרד. באותה השנה, החליטו המלך והמלכה הספרדיים, שהם רוצים לסלק את כל היהודים באופן מוחלט, ולמה? גם שנאה, וגם כדי לרשת את רכושם. אך צעדם זה הותיר את ספרד ללא המשאב החשוב הזה שלהם, היהודים שהיו גם בנקאים, רופאים, סוחרים ועוד. לפני כן, הכריחו את היהודים להמיר את דתם. חלק היו 'קונברסוס' – יהודים שהמירו את דתם, אך שמרו על המסורת בסתר, וחלק היו 'מאראנוס', אנוסים, שגם הם המירו את דתם, בלחץ האינקוויזיציה האיומה, ועזבו לחלוטין את הדת היהודית. קולומבוס היה אמור להפליג בשבוע שלאחר התאריך האחרון שבו יכלו היהודים להישאר על אדמת ספרד. למרות זאת, הכריח את כל אנשי צוותו, שחלקם היו יהודים, להתייצב שבוע קודם על הסיפון, עד שעה לפני שעת האפס של הגירוש.

אוונס מוכיח, שקולומבוס היה 'קונברסו', כלומר, לכאורה נוצרי, אבל קיים אלמנטים מסורתיים יהודיים. מסתבר ששפתו היתה 'לאדינו', היא השפה בה השתמשו יהודי ספרד. הוא נהג לציין במכתביו שני תאריכים: האחד לספירת הנוצרים, והשני לספירה היהודית. בראש מכתביו לבנו הופיעו האותיות העבריות 'ב"ה', וחתימתו המשולשת הכילה אותיות, שכנראה היו אותיות של אמירת קדיש. בצוואתו השביע את בניו וצאצאיו להמשיך ולחתום כך, ובעצם זו הייתה דרכו להגיד להם לומר עליו קדיש. הוא גם צירף למסע את דה טורס, שדיבר עברית, כי האמין שימצא גולים יהודים מעשרת השבטים האבודים, ורצה להיות מוכן לתקשורת איתם.
קולומבוס נפטר בן 55 ממחלות קשות, אבל בזכותו מצאו יהודי ספרד, המגורשים, מקום מפלט גם ב'עולם החדש' שגילה קולומבוס, ובכך הציל יהודים רבים.

'גוּדַאי' מאת זהבה גושן ומעין בן-הגיא

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שיתוף הפעולה בין זהבה גושן, עם סיפור ילדותה ובגרותה באתיופיה, לבין מעיין בן-הגיא, הפך לרומן רגיש ונוגע, המאפשר לנו הצצה לחיים באתיופיה, שהם לא קלים, אך מלאי יופי, חלומות גדולים, והקושי שבין אלה לאלה.
במרכז הרומן נמצאת גודאי, ילדה קטנה, שהופכת לנערה במהלך הסיפור. גודאי סופגת בכישרון את עוצמת החיים סביבה, ומיטיבה לספר.
דרך עיניה, אנו נחשפים למגוון החיים היומיומיים של יהודי אתיופיה ושל משפחתה המבוססת. עצי הקפה, עדר הבהמות, שדות הטֶף, השעורה, התירס והעדשים, השמירה על שדה קלחי התירס מפני הקופים, המוטלת על ילדות הבית, האוכל המיוחד המתובל היטב – ובמיוחד האינג'ירה, הלחם האתיופי.
עוד אנו קוראים על הבּוּנָה, טקס שתיית הקפה המסורתי בחברה האתיופית, הכולל קלייה והכנה של הקפה ושתייתו בצוותא כמפגש חברתי, המתרחש כמה פעמים ביום, בין בני המשפחה ועם אורחים וחברים.

משחקי הילדות עם האחיות, החברות ובנות הדודות, והמנהג, שהבנות המתחתנות בגיל צעיר, עוברות לחיות בבית הבעל, מה שגורם בביתה של גודאי, לשינויים מהותיים. אחיותיה, אמורות לעבור לבתי חתניהן, ואילו הכלות של הבנים, אמורות להגיע לביתם. רק מי ששידוכה לא הצליח, תחזור לביתה. וכך אומרת גבטה, בת הדודה, כשהן משחקות "מסכנות, שמעתי שעומדים לקחת לכן את למלם, ושבמקומה תבוא לגור אתכן הכלה של וורקט." (ע' 91).
עוד אנו נחשפים למסורת האתיופית של טקסי עונות החקלאות, האמונה היהודית ושמירת המסורת, הכבוד לקֶסים, למבוגרים ולהורים, והאגדות הנקשרות לירושלים: "ברהני אומרת שבירוסלם שיעורי הבית נעשים מעצמם.... וכשאת הולכת את דורכת על זהב. מרוב שיש שם זהב אף אחד לא טורח להרים אותו מהאדמה" (ע' 125).

בניגוד לרוב הילדות, מחליטה גודאי, שהיא חייבת ללמוד לקרוא ולכתוב. אחיה מלמד אותה, וגם מצליח לשכנע את האב לשלוח אותה ללמוד באמבובר, עיר שרחוקה מאד מהכפר שלה. כדי להגיע לעיר זו, היא צועדת ביחד עם אחיה, מהלך יום שלם, ומגיעה הביתה רק בסופי שבוע ובחגים: "אלה היו הימים שאחרי הקציר ולפני הפסח. קיבלנו חופשה מבית הספר כדי שנוכל לחזור ולעזור בבית בהכנות לחג שהיו בעיצומן. העמדתי את כל כלי החומר הישנים והסדוקים ויצאתי לשבור אותם. בבית כבר היו כלי חרס חדשים ויפים שדודה זאודה הכינה ושישמשו אותנו עד הפסח הבא. מערב החג נבשל בהם, ונאכל את בשר הכבש הצלוי שיישחט כקורבן החג... כל אחד מבני המשפחה יקבל בגד חדש – גלימות ושמלות מבהיקות מלובן מעוטרות בשוליהן ברקמה..." (ע' 139)
במהלך הסיפור הולך ומתגבר זרם הקבוצות הנעות בדרכן לישראל. הדרך מלאה בסכנות של חשיפה ומעצר, שודדים ואויבים, ונמשכת על פני ימים רבים של הליכה בתנאים קשים, לתחנות הביניים, ועד למטוס שיסיע אותם לישראל.
לקרוא, להזדהות, ולהבין.