'הזכות לאהוב' מאת לורי נלסון ספילמן ; מאנגלית: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

משפחת פונטנה האיטלקית, חושבת שהיא סובלת מקללה משפחתית עתיקה. אחת מצאצאות המשפחה, פילומנה פונטנה, שנאה את אחותה הקטנה, מריה, ושינאתה יקדה במיוחד, כשראתה איך ארוסה מנסה לפלרטט עם אחותה היפה ממנה. בקינאתה היא משליכה עליה אבן שמעוורת את מריה היפה ומעוותת את חייה לעד. מריה לא נישאה מעולם.

כשהסיפור הזה חוזר ומסופר מאם לבת, מבינות הבנות שנולדו שניות במשפחת פונטנה לדורותיה, שעתידן בסכנה. בסופו של דבר, נראה שהנבואה/הקללה מגשימה את עצמה, ורבות מהבנות השניות של משפחת פונטנה לא התחתנו.

אמיליה פונטנה, אף היא בת שנייה. היא גרה עם אחותה הבכורה, דאריה, ועם משפחתה בשכונת בנסונהרסט בברוקלין. שכונה המאופיינת במהגרים, שרבים מהם הגיעו מאיטליה. המשפחה מנהלת מעדנייה איטלקית ואמיליה מתמחה בהכנת קנולי. מאפה מתוק במילוי גבינת ריקוטה, שמנת, אבקת סוכר ודובדבנים. ימיה חולפים בשיגרת העבודה ובכניעה לצו הקללה. בראש המשפחה עומדת נונה רוזה, הסבתא, שמגדלת את הבנות שהתייתמו מאימן בגיל צעיר, ביד קשה ובנרגנות. אביהן, נשאר במעדנייה, אך חושש אף הוא מרוזה השתלטנית, ואינו מעז לתת ביטוי לאהבתו את גברת פורטינו האלמנה.

כבר מגיל שבע, נחשפת אמיליה לסיפור הקללה. היא מבינה שהיא בת שנייה, ואולי זהו גורלה. אמונתה מתחזקת במקרה שאירע לה בילדותה. בשעה שישבה עם דאריה אחותה, ליד אביהן ואחיו שדגו דגים, מלמד אותן האב להשליך את הקרס למים. דאריה משליכה חזק מדי לאחור, והקרס ננעץ בשפתה התחתונה של אמיליה. הם מצליחים להוציא את הקרס משפתיה הכואבות, אך בעוד היא שותתת דם, וחולצתו המגולגלת של אביה לחוצה לשפה, הם מגיעים בנסיעה מטורפת לנונה רוזה, שרק אומרת: "אלוהים ישמור... 'עכשיו כבר אין שום תקווה. בחיים היא לא תמצא בעל עם פרצוף כזה.'" אבא שלי הציע שניגש למיון. אני זוכרת כאילו זה היה אתמול" משחזרת אמיליה את הרגעים שייחרטו בזיכרונה לעד "אבל נונה הניפה את כפות הידיים כלפי מעלה, הסתובבה בשביל לחזור לדירה שלה ואמרה, 'פֶּרקֶה פְּרֵאוÊקוּפַּרסי?' – בשביל מה לטרוח?" כשמאחורי התגובה הזוועתית הזו, מסתתרת האמונה בקללה של הבת השנייה.

השינוי מתחיל בדודה פופי מפילדלפיה. אותה דודה – שמסיבה לא ידועה לבנות – מנודה מהמשפחה. כל חג יוצרת דודה פופי קשר עם אמיליה ושולחת לה ברכות. הפעם, מתקשרת דודה פופי במטרה אחרת לגמרי. היא רוצה לחגוג את יום הולדתה ה-80 באיטליה, והיא רוצה שאמיליה, ובת דודתה לוסי, שאף היא בת שנייה, תיסענה איתה במימון מלא שלה. נונה רוזה, שמחרימה את אחותה, מטילה וטו על נסיעתה של אמיליה, אבל אמיליה אוזרת עוז ומתחילה את המסע לשיחרורה מכבליה של רוזה. היא נוסעת.

לוסי ואמיליה, יוצאות למסע הזה, לא בהתלהבות יתירה, מוּנעות בעיקר בשל ההבטחה של דודה פופי, שקללת "הבת השנייה" תוסר לאחר מסע זה. הן לא מאמינות, ובכל זאת מוכנות לנסות.

המסע הזה יהיה לא רק מארה"ב לאיטליה, אלא בעיקר מסע לגילוי עצמן, ומסע שייאפשר להן להבין מהי אהבת אמת, אפילו בגיל 80, ואיך הן באמת היו רוצות להיות.

זהו ספר מעניין נוסף מבית היוצר של לורי נלסון ספילמן, שכתבה גם את 'רשימת המשאלות', 'אבני הסליחה' ו'מחברת הלב'.

'בית קפה ליד הים' מאת ג'ני קולגן ; מאנגלית – ניצן לפידות

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בהקדמה יוצאת הדופן, הנושאת את השם "מילה מג'ני" כותבת הסופרת: "ברוכים הבאים ל"בית קפה ליד הים"! מוזר כל כך שאנחנו נוסעים לעתים קרובות למקומות זרים לחופשות, אבל כמעט אף פעם לא חוקרים מספיק את המדינה שאנחנו גרים בה... בשנה שעברה חזרתי לגור בסקוטלנד אחרי עשרות שנים שבהן חייתי בחו"ל והחלטתי לתקן את זה... קודם לכן מעולם לא ביליתי זמן ממושך ברמות סקוטלנד ובאיים (היות שנולדתי בדרום סקוטלנד), ולכן ניצלתי כל הזדמנות לבקר באזורים האלה ולחקור אותם, ואני מוכרחה לומר שהתאהבתי באיים מיד... רציתי לכתוב ספר שמתרחש בצפון הרחוק מאוד, אבל לכבוד הספר הזה המצאתי אי שהוא מעין יציר כלאיים... אבל אני מקווה שהוא ניחן במהות ובאווירה שיש באיים המדהימים האלה בצפון הרחוק..."

אז לאי הבדיוני של ג'ני קוראים מיור, והוא ממוקם בצפון סקוטלנד. זהו מקום שבו לילות הקיץ בלתי נגמרים, שכן החושך אינו יורד בלילה. את בואו של החורף, שבו ישרור לילה אמיתי, חוגגים תושבי המקום בשירה, ריקודים מסורתיים ולבישת הקילט (החצאית המסורתית).

גיבורת הרומן היא פלורה מקנזי. פלורה נטשה את האי מיור לאחר שאימה נפטרה. הקשר החזק שהיה ביניהן גרם לפלורה להרגיש – לא רק את צער הפרידה, והחור הנפער בלב עם אובדן האם – אלא גם תחושה של החמצה. כל חייה זכרה פלורה את אימה עומדת במטבח, מבשלת מופלא, דואגת לבית ולמשפחה, ולא עושה כלום למען עצמה. ועכשיו היא מבינה, שהאם לא תוכל יותר לעשות זאת, להשלים את כל מה שלא עשתה. ומה התפקיד שלה, של פלורה, עכשיו? היא שואלת את עצמה, האם היא אמורה להיכנס למטבח ולהעביר את כל חייה בטיפול במשק הבית,  באביה ובבנים? האם זה ייעודה בחיים?

פלורה מתמרדת. מיד לאחר ההלווייה, ואחרי התפרצות רגשות עזה ופוגעת, היא אורזת את חפציה ויוצאת לחפש את ייעודה בלונדון "היא טסה משם כי לא רצתה להיות כבולה כמו אמא שלה לחיי אשת איכר, עונה אחר עונה; לבהייה הנצחית בשמים האפורים ובציפורים החגות ובסירות המרקדות." היא משלימה מסלול במשפטים לתואר ראשון, ומוצאת עבודה במשרד גדול של עורכי דין בתפקיד זוטר של עוזרת משפטית. החיים בלונדון יקרים להחריד, המקום מנוכר, והרחובות הומי אדם. אבל פלורה מעדיפה להיות בלונדון, מאשר לחזור למיור. במיוחד לא אחרי מה שאמרה בהלוויית האם, ובמיוחד לא – לנוכח מבטי האשמה שיפנו אליה בני משפחתה ותושבי המקום. 

בראש המשרד עומד עורך דין יהיר וקר בשם ג'ואל בינדר, שלא ממש מודע לקיומה, אבל פלורה מאוהבת בו בסתר. כאשר פונה אליו איש עסקים מיליארדר בשם קולטון רוג'רס, ומבקש את העובדת הסקוטית דווקא, לעניין שלשמו הוא הגיע אליו, מתוודע ג'ואל אל פלורה. היא חיוורת. שקטה. מכונסת בתוך עצמה. וממש לא ברור לו, כיצד העוזרת הזוטרה הזו, יכולה לעזור. אבל קולטון מתעקש. בבסיס בקשתו הוא מספר, שהוא מקים אתר תיירות על הצוק של מיור, שהוא המקום הנפלא ביותר בעולם, לדעתו. הוא מתקדם בשיחזור, אבל תכנון אזורי של הקמת טורבינות רוח, בדיוק מול הצוק שרכש, מאיים להרוס את המיזם שלו. הוא מבקש מפלורה לחזור למיור, כנציגת המשרד המשפטי, אבל גם כילידת המקום, ולדבר עם האנשים ועם המועצה, בכוונה לשכנע אותם לוותר על הקמת הטורבינות.

לאחר שלוש שנים שבהן נעדרה מביתה, פלורה ממש לא רוצה לחזור. אבל אין לה ברירה, כי יש לה תפקיד למלא. היא חוזרת.

המפגש המחודש עם בני משפחתה – אמביוולנטי לכולם. מחברת המתכונים של אמה, תחבר אותה מחדש למה שהיא אוהבת, ולזיכרונה הטוב של האם. היא תתחיל לבשל. היא תכיר אנשים חדשים. תתוודע לצדדים שלא הכירה במכריה. אבל בעיקר, תלמד להכיר את עצמה, ומה היא באמת היתה רוצה לעשות.

ספר יפיפה, זורם ומעניין של ג'ני קולגן, שכתבה גם את "חנות ספרים על גלגלים" שעליו כבר כתבתי בבלוג. קיראו.

'להגן על ג'ייקוב' מאת ויליאם לאנדיי ; מאנגלית: מירב זקס-פורטל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אנדי בארבר מכיר את רזי החוק על בוריים, כמי שכיהן בפרקליטות המחוז של עירו, ניוטון, למעלה מעשרים שנה. אבל כשהוא נדרש לעולם המשפט מהצד השני – לא כנאשם, אבל כְּאָב לג'ייקוב בן הארבע עשרה, שנאשם ברצח חבר לכיתה – זה כבר סיפור אחר.

בן ריפקין, בן הארבע עשרה נמצא מוטל בפארק קולד ספרינג, בשעה 9:07 דקות בבוקר, על ידי אישה שיצאה לריצת הבוקר שלה. אנדי לוקח את החקירה לידיו, והחשוד המרכזי שלו הוא פטס, חולה מין, שנטפל לנערים. אבל לפני שהוא מתחיל לחקור את פטס, מחליטים בפרקליטות להוריד אותו מהחקירה, לכאורה בגלל ניגוד אינטרסים, כי בנו, ג'ייקוב, הוא בן כיתתו של הנרצח.

ג'ייקוב טוען שבקושי הכיר את הנרצח, למרות שהיה בכיתתו. אבל מחקירת התלמידים, וכניסה לרשתות החברתיות שלהם, מתחילים אנדי וגם בפרקליטות להבין, שהחשוד העיקרי הוא דווקא ג'ייקוב. בן ריפקין נהג להתעלל בו מילולית, לכנותו בשמות ולהכפיש אותו בעיני כל התלמידים. אנדי מוצא במגירתו של בנו סכין, ומסתבר שג'ייקוב הגיע לכיתה עם כתם של דם. בנוסף, בבדיקת המעבדה של בגדי הנרצח, מתגלית טביעת אצבע של ג'ייקוב על הסווטשירט של הנער המת.  

בשלב זה מוכן ג'ייקוב להודות, שאכן ראה את הנרצח בפארק בדרכו לבית הספר. הוא מזהה אותו, כך הוא אומר, למרות שהנרצח היה מוטל על גבו, והוא מנסה להפוך אותו כדי לראות אם הוא צריך עזרה. בשלב זה מבינים אנדי ולורי אשתו, שבנם יחידם מואשם בפשע נוראי, ובאופן טבעי, מתוך היכרותם עם בנם, הם בטוחים שזו טעות. הם ממשכנים את הבית כדי להוציא אותו בערבות. ומכאן מתחיל תהליך מסוייט של ההורים והבן. משפחה שהולכת וקורסת אל מול סימני השאלה. האם הם באמת מכירים את בנם? האם השושלת של משפחת בארבר, אכן נושאת גֵּן רצח? האם שלושה דורות של רוצחים במשפחתו של אנדי, כולל אביו שיושב כל חייו בכלא, יכולים להצביע על אלימות גנטית ונטייה תורשתית לרצח? 

"הסיפור של אבותי" חושב אנדי "היה אצור אצלי בזיכרון עמוק כלשהו, תמיד מוכן ומזומן לצוף לתודעה. למדתי להסתדר איתו. מאוחר יותר, לטובתו של ג'ייקוב, למדתי לבלוע אותו לגמרי, לא להשאיר דבר שאפשר לראותו, דבר שאותו אפשר "לחלוק". אנדי הילד מעולם לא ידע בדיוק מה עשה אביו, ובפעם האחרונה שהוא ראה אותו, אנדי היה בן חמש. היה לו נוח לחשוב עם השנים, שאין לו אב, ולכן כשהכיר את לורי, נערה יהודייה טובה ממשפחה יהודייה טובה, הוא רק סיפר לה שלאביו יצא שם רע, אבל שלא הכיר אותו מעולם. כשעברו השנים, הוא הבין שהוא כבר לא יכול לספר "מתברר שאף פעם אין זמן טוב להודיע לאשתך שאתה בנו של רוצח".

לורי מתקשה לקבל את העובדה, שאנדי הסתיר ממנה את ההיסטוריה המשפחתית שלו. עובדה זו, בנוסף להאשמה החמורה כלפי בנה, כשהיא בעצמה מתחילה לפקפק בחפותו, נותנות את אותותיהם. כולם נוטשים אותם, ואנדי, חוטא בניסיונות הסתרה של מידע כדי להגן על הבן, ובכך הוא בעצם מסגיר את החשש שלו עצמו, שג'ייקוב אולי כן ביצע את הרצח, ואולי כן יש נטייה גנטית לכך.

סוף מפתיע. דרמה משפטית מותחת. קיראו.

'ג'נטלמן במוסקבה' מאת אמור טאוולס ; מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הרומן 'ג'נטלמן במוסקבה' כיכב ברשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס למעלה משנתיים ודורג כאחד הספרים הטובים ביותר של 2016 בידי מספר עיתונים. זה אינו רומן רומנטי, וגם לא ספר מתח, אבל מי שיתחבר -  ייהנה מרומן איכותי, אינטלקטואלי, מלא בהומור ומרתק.

ב-1922 קבע בית־דין בולשביקי, שהרוזן אלכסנדר רוסטוב הוא אציל חסר תקנה, ששירו מ-1913, התפרש כקריאה לפעולה לאחר כישלון מהפכת 1905. זו תקופה, שבה אין  יותר תארים, אין חופש ביטוי, אין מעמדות, ויש יותר הגבלות מזכויות. אי־לכך, נגזר דינו של הרוזן להיות חסר מעמד, ובמעצר בית. כלומר, לבלות את כל חייו, מעתה והלאה, במלון מטרופול, כשגם הסוויטה, שעמדה קודם לרשותו, מוחלפת בעליית גג פשוטה וקטנה בת 9 מטרים רבועים בלבד.

הרוזן רוסטוב, שבשנות מלחמת העולם הראשונה שהה בפריז, וספג להווייתו גם את תרבות צרפת, מנהגיה ונימוסיה, מצליח, למרות התנאים המגבילים האלה, ליצור לעצמו עולם מלא בספרות, בתרבות, בידידות ובקשרי אהבה. הוא נוהג כלפי כולם בג'נטלמניות רבה, ומצליח בחוכמתו לגשר ולפשר בין יריבים. מה שאומר, שלנפש האדם ולרוחו, אין הגבלה של מקום, ושהכל תלוי באדם עצמו, במחשבותיו, ביחסים שהוא יוצר, בחוכמתו, וביכולתו לנצל את הפוטנציאל הטמון בו. גם אם זה מתרחש במקומות שלא חלם עליהם, וגם בדרכים שמעולם לא חווה קודם.

אחת הידידות שרוכש הרוזן היא נינה קולקובה בת התשע. נינה היא ילדה אינטליגנטית, מבריקה בצורה יוצאת מגדר הרגיל וחברותית. אביה הוצב באופן זמני בסביבה, ולכן היא אינה רשומה בבית ספר. ממנה לומד הרוזן רבות על מבוכיו ומסתוריו של המלון. "לאחר שגר במטרופול ארבע שנים, החשיב הרוזן את עצמו כמומחה במלון. הוא הכיר את העובדים בשמם, את השירותים הניתנים בו מניסיון ואת סגנונות העיצוב בסוויטות שלו בעל פה. אבל ברגע שנינה אחזה בידו, התחוור לו איזה טירון היה... בימים שלאחר מכן הציגה נינה את תוכנית הלימודים שלה באופן שיטתי והובילה את תלמידה מחדר לחדר."

קשרים טובים נוספים, שעוזרים לו להעביר את חייו, ובהמשך, הוא יוצר עם מרינה, התופרת של המלון; עם אברם הזקן, איש התחזוקה, שנותן לו לטעום מדבש הדבורים שעל הגג ומלמד אותו איך להכין קפה מעולה. "כששמש הקיץ החלה לזרוח והאש החלה לדעוך, הדבורים החלו לחוג מעל ראשיהם, ושני הגברים דיברו על ימי ילדותם, הימים שבהם קרקשו גלגלי עגלות בדרכים, שפיריות רפרפרו על הדשא ועצי תפוחים לבלבו מכל עבר". 

קשרים חמים וחשובים נוצרים גם עם אמיל, השף הראשי הזועף של המלון, עם אנדרי, רב המלצרים; עם המורה למוסיקה של נינה, ויקטור סטפנוביץ'; עם ריצ'רד ואנדרווייל מהשגרירות האמריקאית, ועם שחקנית הקולנוע המפורסמת, אנה אורבנובה.

הגלות הכפוייה של הרוזן רוסטוב, לא יכלה לעבור בשלום, אלמלא פיקחותו, עושרו הרוחני והתרבותי ותחושת הייעוד שמתבררת לו בהמשך. אך בעיקר היא מתאפשרת בזכות האנשים הטובים שעזרו לו.

וכשיש את כל אלה, אי אפשר לשבור את רוחו של אדם, ואי אפשר, כנראה, לעצור אותו מלממש את חלומותיו.

'זרות' מאת ליהיא לפיד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספרה של ליהיא לפיד נוגע בבדידות העצומה של האנשים, שגם כשהם מוקפים באנשים, הם בעצם לבד. התרגום לאנגלית של שם הספר, מבטא זאת בבהירות On her own.

בדידותה וקשייה של אירנה, אמה של נינה, המגדלת אותה לבד, לצד קשיי הפרנסה, והרצון לשמור על הילדה היפה שלה, שעומד בניגוד לרצונותיה של הילדה המתבגרת.

"אומרים שהוא לא טוב, נינה." "אימא." "נינה." "מי זה אומרים? אולי נדבר בבוקר." "אני מבקשת שתעזבי אותו." "הוא חבר שלי." "הוא נשוי." "אני אוהבת אותו." "איזה שטויות," אירנה אמרה. "תחשבי ככה, לא אכפת לי מה את חושבת, לילה טוב." ומאותו הרגע כלום לא היה אותו דבר. "מה נשתנה", שרו השכנים שממול כשאירנה התעוררה. הכל השתנה, היא חשבה. ואת הכול היא הייתה נותנת אם רק נינה הייתה נכנסת עכשיו. כי די כבר. הסיפור המטורף הזה יצא משליטה."

בדידותה של נינה הצעירה, ילדה טובה של אמא, הנופלת קורבן לשמואלי, המתגלה כאיש העולם התחתון, נשוי ואב לילדים. שמואלי יודע לשבות את ליבה במחמאות ופינוקים, עד שהיא נשבית, ואז נָס לֵחָהּ ממנו, והיא הופכת לקורבן מנוצל.

"נינה התחילה לבכות. מהעצבים. נראה שאימא שלה צדקה, היא לא שיחקה אותה אלא אכלה אותה, והיא לא הבינה איך היא תצא מזה ואיך היא תראה את הפרצוף שלה, הרי אימא שלה ניסתה להזהיר אותה והיא לא הקשיבה לה, כי מה היא יודעת... היא נרדמה והתעוררה ולא כל כך ידעה מה השעה, רק ידעה שהיא לבד בדירה בעיר הגדולה. דירה יפה כמו בחלומות, לבנה כזו, עם נוף יפה ולובי. אבל זה לא עניין אותה כבר. היא רק דמיינה איך אימא שלה תהיה לבד בדירה שלהן בשעה שמכל הבתים יעלו שירים וריחות של חג. זו תהיה פעם ראשונה שהן לא יהיו יחד כמו שהיו תמיד, שתיים, מאז שבבושקה הלכה, שתיים שהן עולם ומלואו. שתיים שלא צריכות כלום. כל אחת תהיה עכשיו לחוד, כל אחת לבד, וזה צבט לה בלב..." 

בדידותה של כרמלה הזקנה, הסובלת לעיתים משיכחה, ומהיעדרו של איתמר בנה. אך בעיקר היא סובלת מהיעדרה של דנה, נכדתה האהובה, שעברה עם ההורים לארה"ב. "אימא," הוא היה שואל מעבר לקו כשהיא הייתה משתתקת, "את שם?" "כן," היא הייתה אומרת. היא תמיד שם. תמיד. זה בדיוק מה שהיא, זו ששם. מהצד השני, מחכה, נמצאת, בשקט... היא הייתה שם כשהוא אמר שהוא חייב בקיץ הזה לעבוד ולכן הם לא יבואו השנה, אבל נכון שזה בסדר? כי הוא היה איתה ממש לא מזמן, ביום הזיכרון, וכרמלה אמרה לו שזה היה בלי דנה... וכל כך הרבה פעמים היא אמרה לעצמה שאולי הייתה צריכה אז לצעוק עליו ולהגיד שלא, אבל היא לא צעקה. אולי לא הייתה צריכה לענות לטלפון. אבל היא ענתה. ושוב היא אמרה שבסדר... ועכשיו מבולבל לה, והיא לא יודעת כמה שנים של שתיקות עברו..."

יש את פני השטח, כשהנפשות מדברות או פועלות. ויש את המימד הפנימי, של המחשבות, שבהן כל אחד לנפשו. ורק כשמתרחשים חיבורים, כמו החיבור שמתרחש בין כרמלה הַזְּקֵנָה לנינה המפוחדת, חיבור שיוביל לחיבורים נוספים, כְּשֶׁלֵּב יִגַּע בְּלֵב יִגַּע בְּלֵב – יְפַנֶּה הכאוס את מקומו לסדר הטוב.