יום ראשון, 28 בפברואר 2021

'שבע האחיות : סיפורה של מאיה' מאת לוסינדה ריילי מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ה"אחיות" של לוסינדה, אומצו כולן, לא ביחד, על-ידי פא סולט, מי שֶׁיְּגַדֵּל אותן כְּאָב אמיתי ובאהבת אמת. כל אחת הגיעה בזמן אחר, ממקום אחר, כמתנה לאחיותיה, כשחזר ממסעותיו הרבים. לעתים חלפו מספר שנים בין אחות לאחות, לעתים חודשים ספורים. 

הן גדלות בחממה של בית גדול, שכולו שפע. פא דואג לתת לכל אחת מהן הרגשה שהיא האחת והמיוחדת. הוא דואג לפתח ולעודד כל אחת בכיוון שנראה לו מתאים לה, והוא יודע עליהן מעבר למה שהן חושבות. מצד שני, הן לא יודעות עליו כמעט דבר.

הרמז שאני קיבלתי לדמותו המסתורית, על־פי ספר ראשון זה, שהוא סיפורה של מאיה, קשור לאהבתו את הפלאידות שברקיע.

הפלאידות הן שבע האחיות, שעל-פי המיתולוגיה היוונית הפכו לכוכבים כדי לנחם את אביהן, אטלס, שנגזר עליו לשאת את כיפת השמיים על כתפיו. בשמיים ישנו צביר כוכבים שבין הבולטים שבכוכביו נמצאות הפלאידות, שבע האחיות. גם המכונית היפנית סובארו, נקראת על שם האחיות, כשהלוגו שלה הוא שרטוט של מיקום הפליאדות במבט ראשון אל השמיים.

"היה זה לילה זרוע כוכבים בתחילת ינואר 2013 כשצץ בי הרעיון לכתוב סיפור אלגורי על שבע אחיות מיתיות" כותבת לוסינדה ריילי בסוף הספר עב־הכרס הראשון. בהמשך היא הוסיפה עוד ששה ספרים, שכבר יצאו באנגלית. אחד לכל אחות. האחרון שביניהם, הוא על האחות החסרה, שלא זכתה להשלים את השביעייה, ועל הסיבות לכך. הספרים הפכו מיד לרבי־מכר עם צאתם לאור, וחברת הפקות בהוליווד כבר רכשה את הזכויות לסדרה רב־עונתית. לעברית תורגמו בינתיים רק שלושת הספרים הראשונים.

מאיה היא הבכורה. ראשונת המאומצות. סיפורה, מתחיל מהרגע שבו נודע לה שאביה נפטר, והלווייתו כבר נערכה, כפי שביקש, כדי למנוע את צער ההלווייה מבנותיו. לאחר ההלם, נפגשות כל האחיות בבית המשפחה, ואחרי שהן שומעות מעורך הדין של אביהן, שהן מסודרות ברמה הבסיסית לכל חייהן, כשרק את המותרות הן צריכות להרוויח בעצמן, הן עוזבות אחת אחת, לא לפני שהן נחשפות לספרה ארמילרית Aarmilary sphare, מיצג אסטרונומי, שהוצב בגן שלהן לאחר מותו. שמותיהן מופיעים על הטבעות הצרות המקיפות את הגלובוס, כשקואורדינטות מכוונות כל אחת מהן, אל המקום שבו החלו חייה. שכן הן אינן יודעות דבר על מוצאן האמיתי, מאיפה באו, ומי היו הוריהן. בנוסף לכך, הן זוכות במשפט ביוונית, המאפיין ומכוון כל אחת מהן. מעורך הדין של אביהן, הן תקבלנה מעטפה. עם רמזים נוספים לעבר שהן לא יודעות עליו כלום.

מאיה, שגרה בקוטג' ליד בית המשפחה, מבינה מהרמזים שהשאיר לה אביה, שמוצאה מריו דה ז'נירו שבברזיל. שרשרת עם אבן ירח, ואריח משולש עם כתובת מסתורית ושני שמות לא ברורים, מהווים נקודת פתיחה קלושה ומאתגרת למאיה, להתחיל לחקור אחר מוצאה. מי שנהגה להתבודד, כבר שנים, מקבלת תמריץ לצאת ולגלות את שורשיה ותעלומת מוצאה. בד בבד אנו נחשפים לדרך הכנתו של פסל ישו הגואל, על-ידי האדריכלים: הייטור דה סילבה קוסטה ופול לנדובסקי. לימים יהפוך פסל ענק זה – שגובהו 38 מטרים, והוא מתנשא מעל ההר הגבוה קורקובדו – לסמלה של ריו דה ז'נירו.

הספר מרתק וכתוב נפלא, ואני משתוקקת כבר לקרוא את הספר השני בסידרה, 'אחות הסערה'. הוא סיפורה של אלי. 

קיראו גם אתם. 


יום רביעי, 17 בפברואר 2021

'נגד כל הסיכויים' מאת ג'ודי בלום ; מאנגלית: מיכל ארז

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שנות החמישים של המאה העשרים: נשים מסדרות את שערן בתסרוקת אליזבת טיילור ועסוקות בטיפולי פנים ומראות ווֹלוּפְִטֶה, בני הנוער המקומי של העיירה אליזבת בניו ג'רזי עסוקים בעניינים שבינו לבינה, ברכילויות, באופנה, במחשבה על היכן ילמדו בעתיד או מה יעשו, אם להתגייס לצבא בתקופת מלחמת קוראה, מה ללבוש למסיבת הסיום, ועם מי ללכת.  בני המשפחות עסקו באותם הימים בקניית מתנות לקראת חג המולד או לחנוכה לבני משפחותיהם. הטלוויזיה הגדולה ביותר הייתה אז בגודל שבעה עשר אינץ', וביותר קטנות ראו שלג בעיקר. האנציקלופדיה בריטניקה תפסה ברוב הבתים שלושה מדפים, מתבגרים רקדו סלואו לצלילי שירו של נט קינג קול Nature Boy, וקלארק גייבל כיכב בסרטים. שיגרה של מקום קטן וקהילה קטנה, שבה בדרך כלל לא קורה הרבה.

אבל החורף שבין 1951-1952 היה רחוק מלהיות שיגרה. את החורף ההוא, אף אחד מהם לא ישכח.

"כשיצאו מהקולנוע, מזג האוויר רק החריף. מירי וראסטי שילבו את זרועותיהן וצעדו מהר ובראשים מורכנים... מול ביתה, שיחק ילד שהיה כנראה אחד הילדים של משפחת בל... מירי הכירה לפחות ארבעה מהם. פתאום צרח הילד והצביע לשמים. מירי וראסטי הרימו את עיניהן וראו כדור אש מתקרב לעברן. מירי הרגישה את החום מגיע ממעל וראסטי אחזה בה ומשכה אותה אל מעבר לכביש. הן רצו מהר ככל שיכלו אבל כדור האש התקרב עוד ועוד. הן שמעו קול שאגה אדירה. ואז התנפצות גדולה, ולאחריה שני פיצוצים... הן הופלו ארצה מכוח ההדף, וראסטי כיסתה את גופה של מירי בגופה שלה בניסיון לגונן עליה..." 

כדור האש התברר לאחר־מכן כמטוס. המטוס התרסק בנהר, כמעט מעל חמישים מעובדי המים, שעבדו באזור, כמעט מעל חטיבת הביניים המילטון, שהייתה במרחק בלוק אחד. הנרי אמרמן, דודה של מירי, שהיה עד לחילוץ משרידי המטוס, ידע שזו תהיה כתבה גדולה שלו לעיתון המקומי "אליזבת דיילי פוסט". הוא רק לא ידע באותו הרגע, שזו אמנם הכתבה הראשונה שלו, אך ממש לא האחרונה, של תאונה אווירית מעל אליזבת, ניו ג'רזי.

שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, טסה מירי חזרה לאליזבת, לפגישת מחזור של מי שעוד נותר לאחר אותו חורף מסוייט. במטוס, יושבת לידה לילי, נערה בת חמש עשרה, בדיוק בגיל שבו הייתה מירי, כשהאירועים התרחשו. בדיוק בגיל, של בתה אלייזה כיום. וכשהדיילת מדגימה איך לחגור את חגורת הבטיחות ואומרת "אם, נגד כל הסיכויים, תתרחש תקלה כלשהי...", לילי נלחצת, ומירי מנסה להרגיע אותה "אלה סתם כללי בטיחות", אבל בתוך תוכה היא חושבת "החיים הם סדרה של דברים שקורים נגד כל הסיכויים... זה בהחלט נכון לגבי חייה שלה. בזה אחר זה קרו לה דברים נגד כל הסיכויים, שיחד יצרו חיים עשירים ומורכבים, ומי יודע מה צפוי עכשיו?"

כשיגיע תורה להתייחס לעבר המשותף, ששינה את חיי כל תושבי העיירה, היא תגיד: "כשחולף די זמן זה מתעמעם ואת מתמלאת תודה, אבל זה לא באמת עובר לגמרי. זה עדיין קיים, זה קבור בפנים, זה חלק ממך. הצחנה כבר עזבה את נחירייך וחוזרת רק אם מישהו משאיר על האש קומקום ושוכח את קיומו. הסיוטים הלכו והתמעטו... החיים נמשכים, כמו שהורינו הבטיחו אז, בחורף ההוא. החיים נמשכים, אם התמזל מזלך. אבל אנחנו בכל זאת חלק ממועדון סודי כלשהו, מועדון שלא היינו מצטרפים אליו לעולם מרצון, שבין חבריו אין שום דבר במשותף פרט לזמן מסוים ולמקום מסוים. תמיד יקשר בינינו החורף ההוא. ומי שטוען שלא, משקר."

לא להאמין, אבל הסופרת ג'ודי בלום, שכתבה את "נגד כל הסיכויים", אכן חוותה את אותם אירועים של 1951-1952. את גיבוריה, יצירי דמיונה, שילבה בלום באותה העיירה, על חלומותיהם, משבריהם, הצלקות שנותרו מאותה התקופה, ואושרם.


יום שלישי, 9 בפברואר 2021

'הפיתוי של גרייסי' מאת סנטה מונטיפיורי ; מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אנגליה 2010. גרייסי ברטון יושבת מול המראה במספרה ומביטה בערפל מבעד לחלון הזכוכית הגדול. על ברכיה מגזין עם תמונה של טירה בטוסקנה, זוהרת בשמש החמה של איטליה. הערפל שמכסה את הים והנוף שהיא רגילה לראות בכל יום, מכוון אותה להתמקד בכתבה מתוך המגזין שהיא אוחזת בידיה, ובמשמעות הצפונה בה. כמו גם – מכוון מבט אל תוך ליבה. 

היא מרגישה "ששמש קטנה מתחילה לצמוח בתוכה, והיא שלה בלבד"... גרייסי עצמה את עיניה ושאפה שאיפה עמוקה. היא כבר הריחה את תימין הבר ואת הרוזמרין, את פריחת היערה והיסמין... היא שמעה את שירת הצרצרים וראתה את שמי הקטיפה ואת אלף הכוכבים המנצנצים בכיפת יהלומים מעל גבעות טוסקנה. היא חשה כמיהה עזה, ערגה שכמותה לא הרגישה שנים רבות, עמוק בלבה. התחושה הזאת הפחידה אותה, כי גרייסי כבר מזמן שכחה מה עושים כשמרגישים כך... היא שכחה איך לחיות."

גרייסי גרה בבאדלי קומפטון שבאנגליה כבר למעלה מארבעים שנה. היא בת ששים ושמונה. טד, בעלה, נפטר שמונה שנים קודם לכן, והיא נשארה רק עם שני הכלבים, בִּתָּהּ, קרינה, אשת עסקים מוצלחת החיה בלונדון, ולא מרבה לבקר אותה. בִּתָּהּ של קרינה, אנסטסיה, לומדת בפנימייה מרוחקת, ולא יכולה להתעלם מהתחושה המלווה אותה תמיד, שהיא מהווה מטרד לאמה העסוקה.

גרייסי רק לכאורה התרגלה למצב העניינים הזה. היא חיה חיים אפורים, ולא יוצאת כלל מתחומי העיירה. לכן כשהיא מחליטה לנסוע לשבוע לאותה טירה בטוסקנה, כדי ללמוד בישול איטלקי, ומספרת על הנסיעה הצפויה לאחד התושבים, מֻכֵּית העיירה כולה בתדהמה.

באותו זמן קרינה מכלה את ימיה במרוץ מטורף של משימות ופגישות עסקים במכון ליחסי ציבור שבבעלותה ובהנהלתה. בעלה כבר התרגל להיות בשולי חייה, אבל כשהיא לא מתייחסת לבתה שחלתה בפנימייה, ואין לה זמן אפילו ללכת לקחת אותה, הוא מטיח בפניה את האמת. היא מזניחה את כל מי שאמור להיות חשוב לה: את אמה, את בתה וגם אותו. הוא אף זורק לה, שהיא הייתה צריכה לנסוע עם אמה לאיטליה. 

קרינה מתחילה לחשוב על דבריו ומבינה שהיא לא יכולה לתת לאמה לנסוע לבד לאיטליה, שכן היא לא סומכת עליה שתסתדר. באותה הזדמנות היא כבר לוקחת איתה את בתה, מתוך תקווה לגשר על המרחק שנוצר ביניהן.

הן נוסעות יחד. עדיין מרוחקות זו מזו. שלושה דורות מנותקים, שיגיעו למקום שכולו טבע ורוגע, לקסטלו מונטפסקו, הטירה היפה של הרוזן טנקרדי האלמן. הרוזן משכיר את המקום לסדנאות הבישול של מאמא בנדטה ובתה אילריה. אל המקום מגיעים אנשים ממקומות שונים להשתתף גם כן בסדנת הבישול, וקשרים מתחילים להתפתח בין כולם. קרינה, שבהתחלה לא הפסיקה לשוחח בטלפון ולשלוט במשרדה מרחוק, וטעמה כזית, כדי לא להשמין. נכנעת לבקשת האיטלקיות "באמת קטנוני להיות במקום הנפלא הזה, ללמוד לבשל את כל האוכל הטעים הזה אבל לא לאכול אותו. היא סובבה את המזלג שלה בזהירות והעמיסה עליו מעט פסטה. ריח השום עלה אל אפה, ופיה התמלא רוק עוד בטרם נגעה הרוטב בשפתיה. ואז, כאשר זה קרה, היא הרגישה פרץ של טעמים על לשונה, חושיה הוצפו בעונג צרוף שהיה כמעט בלתי־הולם..." 

קרינה נרגעת בהשפעת האוכל הטוב ומניחה את הטלפון. אנסטסיה, שלא הפסיקה בהתחלה להביט בטלפון שלה, מגלה אף היא, את עצמה, בעיקר, אך גם את סבתה ואמה, מפתחת קשרים חברתיים ולומדת לחיות, לתקשר, להיפתח ולשתף. וגרייסי, מגלה סוף סוף את הסודות שהסתירה כל חייה, סודות שקשורים קשר הדוק לטירה שבה היא מתארחת כעת.

ומהצד מסתכלות מאמא ברנדטה ואילריה על כולם. בעזרת האוכל האיטלקי הטוב, והטבע היפיפה הן גורמות לקסם לקרות. "אילריה צפתה בהם בהנאה. "כל הניצנים נפתחו," אמרה לאמה בגאווה. "הם תמיד נפתחים בסופו של דבר," הסכימה מאמא ברנדטה עם ההבחנה. "יש כאלה שלוקח להם קצת יותר זמן, אבל אחרים מגיבים לקסם במהירות." היא חיככה אגודל באצבעות וצמצמה את עיניה. "הסוד הוא בטעם."