'באהבתו אותה' מאת חוה עציוני-הלוי

  כתבה: ד"ר רותי קלמן

חוה עציוני-הלוי היא פרופ' אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן. אך במקביל לפרסומיה הרבים, בתחומי התמקצעותה, החלה עציוני-הלוי מ-2010 לפרסם מדי שנה רומנים מקראיים מרתקים. במרכזם – דמויות נשיות מקראיות, המוכרות לכולנו, אך נחשפות לפני הקוראים כדמויות מלאות, מועשרות ומועצמות, שלא כפי שהן מצטיירות בתנ"ך, לרוב, כדמויות פלסטיות שטוחות. לעיתים מקומן בתנ"ך מתבטא באיזכורים בודדים, במשפטים קצובים וללא אישיות.

הספר 'באהבתו אותה', של חוה עציוני-הלוי, יצא לאור ב-2021. זהו הספר האחד־עשר בסדרת הרומנים התנ"כיים שכתבה עציוני-הלוי, שעל שבעה מתוכם כבר כתבתי בבלוג ספריית דימונה.

כמו ביתר ספריה, גם עלילה זו נשענת על מקורות מקראיים ותלמודיים ועל ממצאים ארכיאולוגיים, כגון תכשיטים שנמצאו מהתקופה הנ"ל, אבני בישול, בגדים שמופיעים בציורי קיר, ומתוארכים לתקופת האבות והאמהות, ומאמרים.

על כל אלה מוסיפה עציוני-הלוי את תבליניה שלה, את הרוח המפעמת בדמויות; את עוצמתן וחולשותיהן; את התלבטויות הנפש; ואת האהבות הגלויות והנסתרות. עוד מאפשרת לנו הסופרת, לבחון את תפקודן של גיבורותיה; מקומן בתא המשפחתי ובחברה, וגינוני הכבוד המתקיימים או חסרים – מהן וכלפיהן. הכול – בהתאם להתרחשויות.

גיבורותיה של עציוני-הלוי, אינן תמיד גיבורות ידועות ובולטות בתנ"ך. וכך תמיד היא תדאג לקדם את הנסתרות והפחות מקובלות אל מרכז הבמה, כדי שתקבלנה אף הן את אור הזרקורים.

ברומן שלפנינו, מתקנת עציוני-הלוי עוול היסטורי, שהשתרש עם השנים. ומחזירה לשתי אמהות שהוזנחו, את מקומן המכובד. השתיים הן: זילפה, שפחתה של לאה בת לבן בן בתואל, ובלהה, שפחתה של רחל בת לבן בן בתואל. ארבע הנשים, תהפוכנה לנשות יעקב, ולארבע האמהות של שנים־עשר בניו של יעקב, שמהם יקומו שנים־עשר השבטים, המהווים את עם ישראל:

 לאה היא אמם של: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, ושל הבת היחידה במשפחה – דינה. בלהה תלד את דן ואת נפתלי, זילפה תלד את גד ואשר, ורחל – את יוסף ואת בנימין, שבלידתו, היא נפטרת.

עד כאן, העובדות ההיסטוריות שאותן אנו מכירים מהתנ"ך. אך שאלות רבות שישאל הקורא הסקרן, עדיין נשארות שם ללא מענה: האם זיהה יעקב את לאה, שניתנה לו בעורמה בליל כלולותיו, במקום רחל? כיצד חשו האמהות זו אל זו? האם קינאו האחת בשנייה על תשומת לבו של יעקב כלפיהן? מהו אופייה של כל אחת? מה הייתה הדינאמיקה המשפחתית שלהן? מה בליבן של בלהה וזילפה, השפחות, שניתנו ליעקב, כדי להוליד בנים נוספים? האם נאלצו להסכים להינשא לו? האם אהבו מישהו אחר, ונאלצו לוותר בגלל יעקב? כיצד גדלו הילדים? מה עשו? מה מקומו של לבן, אביהן של לאה ורחל, במערך המשפחתי שנוצר? ואת מי שיתף יעקב ברגעי חרדתו ולבטיו?

על כל השאלות האלה, נבנה הרומן. כשהוא מובא מתוך סיפוריהן-מחשבותיהן של ארבע האמהות: לאה, בלהה, רחל וזילפה, באופן שווה. ארבעה עולמות נפש, יתגלו בפנינו, על מורכבותם והקשרים שביניהם.

זילפה מצטיירת כחכמה מבין הנשים: "יעקב לא הרבה לפנות אליי בדברים, וחלפו שש שנים מאז בואו ועד אשר החמיא לי לראשונה: "את עולה על כולן בחוכמתך. דברייך לאורך השנים תמיד מלאי תבונה, ועינייך משקפות אותה."

בלהה מתאפיינת בחוש הריח שלה. למעשים ולאנשים מתלווה באפה ריח, שממנו נובעות הבנותיה: "אל בית לבן מגיע עוד איש זר. שמו חנוך. הוא גדול וחזק. הוא אוהב את רחל. כמו כולם. רחל לא אוהבת אותו. זילפה כן. היא לא אומרת את זה. אבל האהבה כתובה על הפנים שלה. ושולחת ריח מתוק אל אפי."

לאה החרוצה, האחראית על הבישול ועל משק הבית של בית לבן, מוצאת לאט את דרכה אל נפשו של יעקב, למרות שרחל תהיה תמיד מושא אהבתו הראשונה: "באותו זמן התגלה לי כי מלבד בישול, יש עוד דבר שאני יודעת: להקשיב ליעקב. הקשבתי גם לצליל קולו. לנשימותיו. לשתיקותיו. לתנועות ידיו. מתוך כל אלה הבנתי כי נפשו רוגשת מרוב פחד שאין לו יסוד: עשו לא יוכל להרע לו מפאת מקומו המרוחק, ויראתו של יעקב שאחיו ירדוף אותו עד חורמה נובעת... מתחושת האשמה על מה שעולל הוא לאחיו... ואשמתו, שהייתה גם חולשתו, רק הגבירה את אהבתי אליו... ידעתי כי הפצע שבנפשו יוסיף לדמם, לא במהרה יימצא לו מרפא, ואני אעמוד לצדו."

ורחל, רחל היפה, שכולם מתאהבים בה, אך אין לה דרך קלה, לא להרות, ולא ללדת. בכל זאת היא מצליחה ביסורים רבים: "לחצתי לחיצה אחת אחרונה, וחשתי כי גופי נקרע לגזרים... הוולד הבקיע את דרכו מתוכי, ובו־ברגע, רגע ההקלה, התעלפתי. כאשר התעוררתי שוב שכבתי במיטתי, רחוצה, לבושה, תלתלתיי מסורקים, הוולד המחותל בזרועותיי, ובשורת המיילדת, "ילדת בן זכר", מהדהדת באוזניי. ראיתי את בני, והנה הוא יפה אף יותר מאשר היה בחזיוני. יעקב נכנס... הוא לקח את העולל מידי, נשק לו ופצח בזמירות הלל ותודה לאל על החסד שעשה עמנו... חשבתי על רצונו העז של יעקב בבנים. הייתה בי תחושה שרצון זה הוא גם תכלית חיי שלי. ועתה קראתי את שמו יוסף, לֵאמֹר: יֹסֵף אֲדֹנָי לִי בֵּן אַחֵר. מרוב חולשה נרדמתי טרם שמעתי את הבשורה הרעה אשר בפי המיילדת."

דמויותיהם של הגברים – יעקב, לבן, תחש, ראובן וחנוך – לעומת זאת, תצטיירנה מתוך סיפוריהן של הגיבורות, ולעיתים מתוך יותר מזווית ראייה אחת.

כרגיל, בזכותה של חוה עציוני-הלוי, קם התנ"ך לתחייה אל מול עיניי, ונשותיו – חושבות, אוהבות ורוגשות – סיפרו לי את סיפורן ושבו את ליבי.

'אשת לפידות' מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אני אוהבת את ספר התנ"ך,עוד מהתקופה שבה מורתי בתיכון בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, הכריחה אותנו ללמוד היטב וביסודיות. וכל כך התקמצנה בציוניה, עד שבאמת עבדנו קשה, ושיננו וקראנו פרשנויות ולמדנו היטב, והיום אני יכולה רק להודות לה.

וחוה עציוני-הלוי כותבת נפלא, מביאה אותנו אל ההוויה המקראית במלוא עוצמתה. אחרי שאני קוראת עוד ספר שלה, אני מתחברת לגמרי לדמויות המקראיות. שמחה שהן קורמות עור וגידים וחיות ורבודות שלל תחושות אנושיות שנמצאות בכולנו. אהבה, שנאה, קנאה, חכמה, תשוקה וטעויות.

'אשת לפידות' הוא רומן שמתמקד הפעם בדבורה השופטת והנביאה, המוזכרת בספר שופטים " וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שׁוֹפֶטֶת עַל יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה " (שופטים ד,ד-ה). ברומן של עציוני-הלוי, אנו נחשפים לילדותה, לאביה שחשף אותה לקריאה וכתיבה, לחכמתה ולרגישותה לאנשים "ככל שבגרה והוסיפה חוכמה ודעת כן גברה יכולתה לחדור במבטה אל נבכי נפשם של גברים ונשים ולחזק את רוחם. היא אף היתה אמונה על גילוי הונאות ושקרים, שהיו שקופים בפניה כמים זכים. אוזניה היו תמיד כרויות לקולות המצוקה שבקעו מלבם של בני אדם ולשוועתם לעזרה... אף אם כבדה המועקה שנשאו כשבאו אליה, יצאו האנשים מעל פניה בתחושת הקלה..."

בגיל תשע עשרה, על פי הרומן שלפנינו, פוגשת דבורה בלפידות שהופך לבעלה ולמשענתה. בכך בוחרת עציוני-הלוי במילה "לפידות", כשם שצורף אליה עם נישואיה אליו (בניגוד לכמה פירושים אחרים שרואים במילה זו תואר לאשת-חיל וכולי), אבל נישואים אלה עולים על שרטון, בשל קינאתו של לפידות בברק בן אבינועם, שדבורה ממנה אותו לשר צבאה ולמנהיג שיעמוד בראש הלוחמים מבין שבטי ישראל. 

ברק מרשים בחזותו, בכריזמטיות שלו ובכישורי המנהיגות שלו, ובשעה שעשרת אלפים המתנדבים מבין שבטי ישראל נחים ומתכוננים לקרב, קמה דבורה על רגליה, ניצבה על סלע בראש ההר, "ובקול חוצב להבות אש, שנשמע עד למרחוק – מתת מיוחדת במינה שבה חנן אותה האל – כשניצוצות אש מרצדים בעיניה, נשאה את דברה באוזני ברק והלוחמים:

בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן אֲדֹנָי אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא אֲדֹנָי יָצָא לְפָנֶיךָ.

לשמע מילים אלה הריעו אנשי הצבא תרועה גדולה. בהביטו בהם נוכח ברק כי הם מאמינים באדוני ובדבורה ובניצחון המובטח. וכך, חשב ברק, גם היא עצמה..."  

ברומן שלפנינו, מתגלה ברק כגבר יצרי מאד, קשוח מצד אחד, רך ואוהב מצד שני. מערכות יחסים מתפתחות והופכות מורכבות ורגשיות בינו לבין הדמויות המרכזיות: יחסי ה"עבודה" עם דבורה אל מול יחסיו האישיים עימה, כשהיא מותרת מבעלה; יחסיו עם שבויתו, הנסיכה הכנענית בתו של יבין, שהיא אף אלמנתו של סיסרא, ונלקחת על ידו בשבי; והקשר המתפתח בינו לבין נוגה, בתה של אם יהודייה, שנפלה בשבי הכנענים, הרתה אותה למלך יבין, ומשוחררת על ידי ברק עם השתלטותו על הארמון הכנעני.

כתוב נפלא ומרתק. קיראו.

'וַתְּמָאֵן וַשְׁתִּי' מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שתי נשים צעירות ויפיפיות מתגלות לעינינו בספר זה. שתיהן מוכרות לכל יהודי, אחת כגיבורה לאומית, אסתר המלכה, והאחרת, כמי שהודחה בבושת פנים על-ידי המלך אחשוורוש, ופינתה לה את מקומה, הלא היא ושתי.
חוה עציוני-הלוי, עקבית בִּסְפַרֶיה. באופן סיסטמטי היא לוקחת את "האנדרדוגית" שבסיפור המקראי, את מי שלא עומדת במרכז הבמה התנכי"ת, והופכת אותה לדמות ראשית, מלאה, אנושית, שבהחלט זוכה להבנה ולהזדהות מצד הקוראים. כך גם כאן. ושתי, מגלה תעוזה נשית, וממאנת לחשוף את גופה לראווה בפני קהל גברים. היא מתמרדת נגד קריאתו המשפילה של אחשוורוש, ואפילו הוא מלך, ומתמרמרת על ההתייחסות אליה כאל חפץ שנשלחו להביאו.
המאבק האישי שלה, להגנת כבודה, מתפרש גם כאקט חברתי-מיגדרי. המלך, בעצת ממוכן, אחד משריו, שולח איגרת לכל המדינות שלו, כאילו עוותה ושתי, לא רק כנגד המלך, כי אם גם נגד השרים, וכל העמים אשר במדינות המלך. בכך, מדגיש המלך המושפל, לא רק את הבגידה שלה בו, שתוצאתה, סילוק ושתי מתפקיד המלכה, אלא, הוא מדגיש שעל הגברים לשלוט בביתם, לבל ירימו הנשים את ראשן "להיות כל-איש שורר בביתו..." (אסתר, א, כב).

דווקא השינוי הטראומטי במעמדה של ושתי, כמו רבות מהתהפוכות העוברות על הנשים בתנ"ך, הוא שמאפשר לה להביט פנימה. היא מוצאת את הכוחות הבונים אותה, ויוצאת מחוזקת, כשהיא נעזרת באהובה, מֶרְס, המוזכר במגילת אסתר כאחד משרי המלך. רומן האהבה הזה הוא תוספת מעניינת של הסופרת לעולמה של ושתי, המאפשרת לנו לראות עוד צדדים באישיותה. במהלך העלילה, עוד נגלה, כי גם ביושבה על כס המלוכה, וגם לאחר-מכן, תמצא ושתי את הנתיב של עזרה לנשים, המתאים להשקפת עולמה.

גם אסתר מוצגת כמי שהולכת ומתעצמת אל מול עינינו. בעוד בהתחלה היא מוצגת רק כמי שממלאת אחר הוראותיו של בן-דודה מרדכי, הרי בשעה שעמה עומד בפני  סכנת השמד, מציינת הסופרת, שאף אסתר, נאלצת לפעול כנגד מצוות המלך. היא מתייצבת מולו בעוז לטובת עמה, ובניגוד לכללים, עוברת מהפך נפשי והופכת, מזו שמקבלת פקודות לזו שמצווה. מרדכי מבין זאת, ומקבל תוך השתאות את דרכה החדשה.

שתיהן חכמות. שתיהן צריכות לפלס את דרכן. תחילה באמצעות מיטיביהן. לאחר-מכן באמצעות המלך עצמו, ואחר-כך, בהיותו נתון למצבי רוח וקפריזות של שיכור, הן צריכות לדעת כיצד לתמרן את דרכן: ושתי – בשל רצונה לעזוב את בית הנשים, בהיותה עדיין אשת המלך (אם כי לא מלכה), ואסתר – להוסיף להישאר מלכה ולהישאר בליבו של המלך.
הקשר בין ושתי לאסתר מצטייר כקשר של הבנה, הערכה, ושיתוף פעולה. אין ספק שחוה עציוני-הלוי הצליחה שוב, להפוך את עולמן הצר של גיבורות התנ"ך, לסאגה אישית מעניינת, עשירה, ורלוונטית גם לעולמנו. מומלץ!

"שפחתי בחיקךָ" מאת חוה עציוני-הלוי / ד"ר רותי קלמן

ספר הספרים שלנו מלא בסיפורים אנושיים, שמוזכרים לרוב במלים ספורות בלבד, ולא אחת משאירים אותנו בלתי מסופקים. מה באמת קרה שם? מה חשבו גיבורי התנ"ך? למה נהגו כפי שנהגו? על מקצת מהתמיהות והשאלות הנוגעות למשולש שרה-אברהם-הגר ניתן לקרוא בספר "שפחתי בחיקךָ" המציג את הדמויות מהסיפור המקראי דרך עיניה של חוה עציוני-הלוי, ומתמקד דווקא בעולמה של הגר.
עציוני-הלוי חקרה את הנושא ובנתה את הרומן על-פי התנ"ך עצמו, ועל פי ספרות חז"ל והמדרש, תוך מילוי פערים שנותרו בסיפור במקורות. את הטאץ' שלה אפשר למצוא סיפור האהבה בין הגר לשלח, דמות דמיונית, שעוצבה על-ידה בהשראת דמותו של שנהאת המצרי. היצמדותה של הסופרת למקורות ניכרת במידה רבה, אף יותר מרומנים קודמים שלה. דוגמא לכך היא יחוסה של הגר. בבראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר, מועלית הטענה, שהגר הייתה בת פרעה מפילגשו. על סמך זה תיארה אותה חוה עציוני-הלוי ברומן זה.
מה שמשך אותה לכתוב על שרה והגר, הוא חוזקן. הן חיו בחברה הנשלטת על-ידי גברים, וזכויותיהן מבחינה חוקית לא היו רבות, ביחוד להגר, שהייתה שפחה. אולם, נשים אלה לקחו את גורלן לידיהן ועיצבו לעצמן את חייהן. שרה מתוארת כאשה יפיפייה, שיש בה טוב לב, ואהבה גדולה לאברהם וליצחק בנה. אבל הקנאה בהגר, שאף היא יפה, אך צעירה ממנה, מעבירה אותה על דעתה, וגורמת לאברהם לגרש את הגר וישמעאל, ללא צידה וציוד אל לב המדבר. למהלך זה, תהיינה התפתחויות מעניינות, ואפילו מפגשים חדשים ומרגשים בין שתי הנשים.
אברהם ולוט, מתוארים כדמויות עגולות, כלומר, הם דמויות של בשר ודם. הם עושים טעויות. הם חוטאים בין אדם לחברו, אך אינם חוטאים כלפי ה'. אברהם מתגלה בחולשותיו, כמו במקרים של הירידה למצרים עם שרי בתקופת הבצורת, אבימלך, מלך גרר, וגירוש הגר. לוט, אחיינו,  מתגלה כאב לא מוצלח, כאלכוהוליסט וכרודף נערות. כל הנשים: שרה, הגר ועירית (אשתו של לוט, על פי מסורת המדרש) מצטיירות כאמהות למופת, המוכנות להפוך עולם למען בניהן ובנותיהן.
יפה דרכה של הגר, המצטיירת כמוסרית מאד, בחינוך ישמעאל "כאשר גדל מעט, החלה הגר... לספר לו על ארץ מצרים מולדתה, על תפארת ארמון פרעה... על חייה, חיי שפחה בארמון... הגר סיפרה לו גם על אלי מצרים ועל פסליהם המפוארים, אך שיננה לו שוב ושוב שאין הם אלא שיקוצים חסרי ערך, וכי יש רק אל עליון אחד המושל בשמים ובארץ, וכאשר התקשה להאמין שיש אל שאין לו פסל... סיפרה לו את סיפור הנגעים שהביא האל על בית פרעה בגלל שרי..."
כתיבתה של חוה עציוני-הלוי מרתקת, קולחת, רהוטה, ומשלבת יפה בין העברית של ימינו לשפת המקרא. מומלץ.