כתבה: ד"ר רותי קלמן
אני לא מאמינה שזהו ספרו הראשון של המחבר השוודי הצעיר פרדריק בקמן. פשוט לא היפסקתי לצחוק, אפילו בקול רם, במהלך הקריאה, ואפילו – להיפך. הספר פשוט כתוב נפלא, ואני רוצה שכולם יקראו אותו.
אוֹבֶה המוצג לנו בתחילת הספר, מיואש מהתנהגותם של אנשים, משטחיות למידתם ועבודתם. הוא אינו מתחבר לטכנולוגיה ומאמין בחוק. אובה, מוכשר בשכלו ובבנייה, מוכרח להיות עסוק. כל עוד עבד, וכל עוד היה באפשרותו להבריג בורג ומה לתקן – הכל היה בסדר: "אדם צריך להיות מועיל, זו הייתה דעתו. והוא תמיד היה מועיל, זאת עובדה שאיתה איש לא יכול להתווכח. הוא תמיד עשה את מה שהתבקש. עבד, מעולם לא לקח ימי מחלה, התחתן, החזיר חובות, שילם מסים, מילא את חלקו, נסע במכונית ראויה. וכיצד החברה הודתה לו? פשוט נכנסו אליו למשרד ואמרו לו ללכת הביתה, זה מה שהחברה עשתה. וביום שני אחד הוא כבר לא היה מועיל."
אוֹבֶה נשבר. אבל מי שלא מניחים לו להישבר, הם השכנים החדשים, מלאי החיים והחברותיים, שעוברים לגור לידו, ומביאים אותו, בעל-כורחו, לראות את החיים אחרת. פראוונה ההרה, שהיא הרוח החיה, פטריק, בעלה, והילדות, ובתוספת כמה שכנים מעניינים, מצליחים לחדור את השריון הזועף שלו.
הפגישה הראשונה בין אובה לבין המשפחה שתגור מעתה לידו נראית כך: "אוֹבֶה מסיט את הווילונות... כמה דמויות נגלות לעיניו. אישה נמוכה, כהת שיער וממוצא זר באופן מובהק, כבת שלושים. היא מחווה תנועות ידיים זועמות כלפי איש מגודל ובהיר בן גילה שמצטופף במושב הנוסע של מכונית יפנית קטנה. למכונית מחוברת עגלה נגררת שברגעים אלה ממש משפשפשת את חזית הבית של אוֹבֶה... "לכל הרוחות..." נוהם אוֹבֶה דרך החלון כשאחד מגלגלי העגלה רומס את גינת הנוי שלו. הוא שומט את הארגז מידיו, הוא קופץ את אגרופיו. דלת ביתו נפתחת... "מה לעזאזל נראה לכם שאתם עושים?" צורח אוֹבֶה..."
והוא מצחיק ברצינותו: "אוֹבֶה בוחן את המוכר ארוכות, ואז מנופף לעברו בקרטון לבן בגודל בינוני. "אז זה מה שנקרא או-פד?" הוא תובע לדעת. המוכר... נראה מוטרד. ברור שהוא נלחם בדחף לחטוף את הקרטון מידיו של אוֹבֶה. "כן, בדיוק. אייפד..." "והוא טוב?..." כן... הוא מעולה... אבל תלוי כמובן באיזה סוג מחשב אתה מעוניין." אוֹבֶה מכוון אליו עיניים רושפות. "אני רוצה מחשב! מחשב רגיל! "... כן, כלומר, זה בעצם לא מחשב רגיל. אולי תעדיף... לפטופ?"... אוֹבֶה מטלטל את ראשו בזעם ורוכן מעל הדלפק. "לא. אני לא רוצה 'לפטופ'. אני רוצה מחשב!" המוכר מהנהן בהבנה. "לפטופ זה מחשב." משתררת שתיקה נוספת, לא שונה בהרבה משתיקה שעלולה להשתרר בין שני אקדוחנים ..."
מצחיק. מקסים. מרגש!!!
