שרלוק הולמס / ד"ר רותי קלמן

המלצה על ספר 

זה שעות אחדות ישב הולמס בדממה... "נו, ווטסון," אמר לפתע. "אני מבין שאינך מתכוון להשקיע במניות של דרום אפריקה?" נרתעתי לאחור בפליאה. אף שהייתי מודע לכישרונותיו המוזרים של הולמס, הרי החדירה הפתאומית הזאת למחשבותיי הטמירות ביותר היתה בלתי ניתנת לכל הסבר. "כיצד, לעזאזל, ידעת זאת?" שאלתי. הוא הסתובב לאחור בכיסאו, מבחנה מעלה אדים בידו ונצנוץ משועשע בעיניו הקבועות עמוק בחוריהן. "עליך להודות, ווטסון, שהופתעת לחלוטין," אמר. "אכן, הופתעתי." "הייתי צריך להחתים אותך על הודאה כתובה ברוח זו." "למה?" "משום שבעוד חמש דקות תאמר שהדבר פשוט עד כדי גיחוך", "אני בטוח שלא אומר זאת." "אתה מבין, ווטסון יקירי" – הוא הציב את המבחנה שהחזיק בתוך כן המבחנות והחל להרצות באוזני כמו היה מורה הפונה אל כיתתו – "אין כל קושי מיוחד לבנות שרשרת של היקשים, שכל אחד מהם מתבסס על קודמו, וכל אחד כשלעצמו פשוט ביותר. אם מעלימים, לאחר שבונים שרשרת כזאת, את כל ההיקשים המרכזיים, ומציגים בפני השומע רק את נקודת ההתחלה ואת המסקנה, או-אז ניתן ליצור רושם מדהים, אף כי מלאכותי ומזויף מעיקרו. עכשיו אם נבחן את השקע שבין אצבע ידך השמאלית לבין אגודלך, לא נתקשה להגיע למסקנה הברורה שאינך מתכוון להשקיע את ההון הקטן העומד לרשותך במכרות הזהב." "איני רואה כל קשר בין השניים." "קרוב לוודאי שלא, אך עד מהרה אוכל להראות לך את הקשר ההדוק ביניהם. הנה החוליות החסרות בשרשרת פשוטה זו: א' כאשר שבת אמש מן המועדון הבחנתי בסימני גיר בין אצבע ידך השמאלית לבין אגודלך. ב' אתה מורח מקום זה בגיר כאשר אתה משחק ביליארד, כדי לייצב את מקל הביליארד. ג', לעולם אינך משחק ביליארד אלא עם תרסטון. ד' לפני ארבעה חודשים סיפרת לי כי לתרסטון יש אופציה, העומדת לפקוע בעוד חודש, לרכישת רכוש מסוים בדרום אפריקה, וכי הביע את רצונו שתשתתף עמו ברכישה. ה' פנקס ההמחאות שלך נעול במגירה שלי, אך אתה לא ביקשת ממני את המפתח. ו' מכאן, שאינך מתכוון להשקיע את כספך באופן זה." "זה פשוט עד כדי גיחוך!" קראתי..."

קטע זה, הפותח את הפרק "הרפתקת הדמויות המרקדות" הלקוח מכרך ב' של כל הסיפורים מאת ארתור קונן דויל, הוא דוגמא מובהקת לדרך שבה מתנהלים שרלוק הולמס, הבלש האולטימטיבי וידידו הטוב המתגורר עימו, דוקטור ג'ון ה' ווטסון. הולמס מצטייר בעיני הקורא כמי שרואה הכל: מה שקיים ומה שלא, מה שנאמר ומה שבין המלים, מה שהיה ומה שיהיה. לעומתו, מצטייר הידיד הרופא ווטסון, כמי שמאפיין את הקורא הממוצע. הוא רואה לפניו רק חלק מהעובדות, וצריך את ראייתו המיוחדת של ידידו הבלש, כדי לראות גם את מה שלא ברור מאליו לרוב הקוראים. מי מבינינו, שכן מצליח להקדים בראייתו את ווטסון, ולעיתים רחוקות אף את הולמס, יכול להתנפח מגאווה על הבחנתו זו. ואולי זה סוד הקסם של ספרי הבלשים. הניסיון שלנו כקוראים לחפש ביחד עם הגיבורים את האמת, את הרוצח, את המניע ואת אותו חפץ מסתורי שנעלם.

 הנה עוד אחת מאימרותיו המוכרות ביותר של הולמס: "לאחר שאתה מסלק מן התמונה את כל מה שאינו אפשרי, הרי מה שנשאר ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה – מוכרח להיות האמת".

לפני מספר ימים העברנו שעת סיפור לילדי כיתות א-ב מבתי הספר: נווה עמרם ויצחק שדה. במהלך המצגת הראינו עכבר הלבוש כשרלוק הולמס. שאלתי את הילדים הקטנים מהם הבגדים האלה ורבים מהם ידעו לומר שאילו בגדי בלש. כששאלתי איזה בלש הוא מזכיר להם: הם ענו: שרלוק הולמס. וזה מפליא שילדים הנמצאים בתחילת קריאתם, כבר מכירים את דמותו. ומפליא כשחושבים על-כך שבאמת אין כמעט אדם שלא מכיר את שרלוק הולמס, כאילו היה זה ראש ממשלה גדול או כל דמות מציאותית מפורסמת אחרת. והרי לאמיתו של דבר הבלש המופלא הזה, הוא בסך הכל יציר דמיונו של הסופר הסקוטי ארתור קונן דויל.

אחת הסיבות לתחושה המציאותית הזו היא הדרך שבה מסופרים סיפורי הולמס. מי שמספר, אף הוא יציר הדמיון. זהו הידיד, ווטסון, שמעלה על הכתב את האירועים, את תהיותיו שלו, את הברקותיו של חברו, ואת הסוף הטוב. כל זה מעוגן במציאות של רחוב בייקר, שהוא רחוב לונדוני הקיים במציאות, של אירועים קיימים המוזכרים, ושל גיבורים אמיתיים על יתרונותיהם וחסרונותיהם כאחד ותכונות אלו הן שהפכו את הולמס לאחת הדמויות הבדיוניות החיות ביותר אי-פעם ולמוכרות ביותר. אני עצמי נהניתי לקרוא סיפור אחד בכל ערב לפני השינה ואני יודעת לפחות על דימונאי אחד, גבוה ונישא, המעריץ אף הוא דמות זו. אני משערת לעצמי שעוד רבים שותפים להרגשה זו, ויודעת שעוד אשוב ואקרא אותם הסיפורים המרתקים בשנית ובשלישית, ואולי גם אתם הסתקרנתם...

 שווה קריאה. 

יום הולדת שנה / ד"ר רותי קלמן

שלום לקוראיי הנאמנים. יש מי שחוגג את סופה של שנה אזרחית, שהייתה קשה במישור הפוליטי, הגלובלי והלא גלובלי, ויש מי שחוגג תחילתה של שנה אזרחית חדשה.  מתוך תקווה לימים טובים יותר, ואותם – אני מאחלת לכולם.

אני שמחה לשתף אתכם בשמחתי הפרטית, במלאת שנה בדיוק לתחילת עבודתי כמנהלת הספרייה העירונית דימונה, ואני מאחלת לכולם להרגיש כמוני, ולבוא למקום העבודה בשמחה ומתוך תחושה של שליחות, המאפיינת כל עובד ציבור טוב.

למדתי המון, וכמו כל מי שלומד המון, גם אני יודעת, שעוד יש לי המון מה ללמוד. כך זה כשהעולם נפתח אליך, ואתה מגלה שכל ה"הרבה" שאתה יודע, הוא רק פיסה קטנה מאוד של ידע מתוך מה שקיים. פגשתי המוני אנשים חמים וטובים, היכרתי את הצוות שלי, שזורם איתי, שממלא נאמנה את תפקידיו, שמשתף פעולה זה עם זה, ואיתי. שכמוני לא שוכח שהוא שם בשביל לאפשר לקהל לבוא ולהרגיש בבית בספרייה. ובאמת השתדלנו השנה שהמקום יהיה פתוח, מזמין, חם ומחייך. השתדלנו שהמקום יהיה מלא פעילות, כמו מרכז תרבות אמיתי, כי זה מה שהספרייה אמורה להיות בעידן שלנו, ועדיין, לספק כל הזמן, כל שבוע, שפע של ספרים חדשים לכל הגילאים.

מי שרגיל לקנות ספרים, אולי צריך לשנות את התפיסה. גם אני רגילה לקנות. מדפי ספרייתי הפרטית מלאים לגמרי, ועדיין לא נגמלתי מהצורך הזה, לקפוץ מפעם לפעם לסטימצקי, ובמקביל לספרי ילדים שאני קונה מפעם לפעם עבור נכדיי, אני לא מתאפקת וקונה גם לעצמי. למה? זה מיותר לגמרי. הרי אין באמת היגיון בלהחזיק שורות של ספרים בבית, ולא לקרוא בהם שוב לעולם. לְמַה??? רק בגלל התחושה הטובה שהספר שלנו??? אבל, עם הרגשה אין מה להתווכח, ובשביל הרגשות שכאלה – טוב שיש לנו בעיר גם חנות ספרים מפתה ומזמינה. אבל, בספרייה העירונית נמצאים עשרות אלפי ספרים! הרבה מעבר למה שנצליח לקרוא כל ימי חיינו. אין ספור של סופרים, אין ספור של נושאים. רק לבוא ולקחת, ולהחליף עם מה שכבר נקרא, והכל בחינם, ואיך אפשר לוותר על השפע הזה? ואיך אפשר לוותר על הכיף שבשיטוט בין המדפים? וישיבה עם ספר בפינות הרכות והצבעוניות שהוכנו עבורכם.

הספרייה סיפקה השנה גם שפע חוויות מסוג אחר. היינו בקשר עם אירועי תרבות עירוניים: לילה לבן, ליל כדור הארץ, ליל המדע. קשרי הידידות עם העיר תל-אביב מתבטאים כרגע בתערוכה בספרייה של בית התפוצות בנושא חתונה באמנות. התרומה שלנו לעניין, היא הוספת שירים בנושאי אהבה וחתונה, ואלבום תמונות דימונאי שהולך ומתמלא עם הזמן (עדיין אנחנו מחכים לתמונת החתונה שלכם!!!). גנים הגיעו לפעילות בספרייה, וילדי דימונה שהגיעו לספרייה אחה"צ ראו מפעם לפעם הצגות יפות, שמעו שעות סיפור עם קלרה, השתתפו בסדנאות של הכנת סביבונים, בלונים, עפיפונים ועוד. כיתות הגיעו לפעילות בספרייה, בית האבות ומועדון לעיוור קיבלו מאיתנו פעילות נעימה עם המשורר משה אוחיון, ועם קלרה, וגם המרכז הרב-נכותי ואקי"ם.

למבוגרים הבאנו הרצאות בוקר, צהריים וערב (בימת הספרייה), סדנת קריאה עם אבישי מונק, סדנת כתיבה עם שז, סדנת טעימות קולנועיות עם מיכאל אקוטונס עם צחוקו המתגלגל ורצינותו הכובשת, וגם סדנת קיפולי נייר שאותה מעביר אלי חיון, לסבלניות ביותר. ואפילו ניתוחי שירים שאני מעבירה בעצמי אחת לחודש-חודשיים. בקיצור – יש פעילות שמוצעת בהרבה שמחה, תשומת-לב ואהבה.

האם באים מספיק מבוגרים לפעילויות הערב? האם תושבי דימונה מרימים את הכפפה? פה כבר התשובה רחוקה מלהשביע רצון. החבר'ה של אמצע החיים מגיעים. אבל מלבדם, מתי מעט. וחבל מאוד. דמי הכניסה למבוגר הם 10 ₪ בלבד. איני מצפה שדמי כניסה אלה יכסו את ההוצאה שבהבאת סופר, מרצה או בדרן. אבל אני מצפה שהמפגש יהיה מכובד, ומכובד פירושו, שמי שטרח להגיע לספרייה של דימונה כדי להעניק מידיעותיו ויכולותיו – ראוי שיקבל קהל בכמות סבירה. האם זו דרישה מוגזמת? או שצריך לוותר על פעילויות מסוג זה? מה אתם אומרים?

בשנה הלועזית החדשה תמשיך הספרייה לשרת בחום ובנאמנות את קהל מבקריה, תמשיך להזמין פעילויות עבור קהלה, וגם פסטיבל השירה יהיה, ובקיצור - תקבלו כל מה שהיה עד כה, ואף יותר. כבר עתה אנו יכולים להציע לכם לקרוא בחינם מגזינים מובילים ממחשב ביתכם. התנאי היחיד הוא להיות רשום בספרייה שלנו. בין המגזינים ניתן למנות את: דרך האוכל, הגה, מוטור, מסע אחר, נישה, גלילאו, גלילאו הצעיר ועוד. כמו-כן תוכלו לקבל עידכונים הביתה לגבי ספרים חדשים וכולי. בשנה הקרובה נתפתח בעניין הרשתות החברתיות וכך תהיה התקשורת בין הספרייה לקהל שלה טובה יותר.

באשר למועדון השחמט. המקום מוכן, הכלים קיימים, המדריכים מוכנים, אפילו הילדים כבר נרשמו. הבעייה היא עדיין תקציבית. איני יכולה להעלות בדעתי לבקש מהילדים לשלם בכל חודש סכום נכבד כדמי חבר, לכיסוי ההוצאות. לכן אנו מנסים להשיג את התקציב בדרכים אחרות, וזה מה שמעכב את פתיחת המועדון. ברגע שאדע שיש לי כיסוי כספי – ייפתח המועדון.

כמו שאתם רואים הספרייה מציעה שפע של חוויות, ואתם רק צריכים לשתף פעולה, לבוא ולהיות בקשר. אז – ביחד עם כל הצוות, אני מחכה לכם בספרייה. 

שלכם באהבה. רותי