כתבה: ד"ר רותי קלמן
אמילי אמרסון מוצאת עצמה מובטלת בגיל שלושים ושש לאחר שפוטרה מכתיבת טור בעיתון. החיים לא פינקו אותה עד כה, ופעמים רבות היא הזכירה יחסי משפחה בעייתיים בטור שלה כשהיא מנסה לפתור בעיות של אחרים. מרגרט סבתה גידלה אותה לאחר שאמילי איבדה את אמה בגיל שבע עשרה. זמן רב קודם למותה של האם, עזב אביה של אמילי את הבית לטובת בת זוג חדשה ולא שמר על קשר, אפילו לא כשאשתו נפטרה. אמילי עצמה נכנסה להריון בגיל שמונה עשרה, ומסרה את התינוקת שלה לאימוץ, כשהיא עוזבת את ניק, אבי בתה, מבלי לספר לו אפילו, על ההיריון. מאז, אין יום שבו לא חשבה על גורל בתה.
בתקופה זו של חייה, נפטרת סבתה מרגרט, ואביה נפרד מבת זוגו, ועובר לגור בסביבתה של אמילי, כשהוא מנסה לזכות בסליחתה, על התנהגותו כלפיה בשנים שבהן נזקקה לו, והוא לא היה. אבל אמילי, אינה מסוגלת לסלוח, למרות ניסיונותיו הרבים.
מה שמשנה את מסלול חייה הוא משלוח שמגיע אליה מגרמניה. במשלוח נמצא ציור יפיפה של מישהי צעירה בשמלה אדומה, על רקע של שקיעה סגולה ושדה תירס "היא נראתה בדיוק כמו גרסה צעירה של סבתא שלי מרגרט. רק חודשיים קודם לכן כתבתי על מותה בטור שלי, ובתצלום המשפחתי הישן שהתפרסם עם הדברים – תצלום של סבתי המחזיקה בידו של אבי כשהיה ילד קטן – היא נראתה מבוגרת בשנים ספורות בלבד מהאישה בציור שניצב עכשיו לפני."
לציור היפה צורף פתק אנונימי שבו נכתב: "קראתי את הטור שלך, ואת טועה, סבא שלך מעולם לא חדל לאהוב אותה. מרגרט הייתה אהבת חייו".
כדי לנסות לפענח את תעלומת הציור, מי צייר אותו? מי הכיר את סבתה? ומי שלח את הציור מגרמניה אליה. היא פונה בראשונה לאביה כדי להראות לו את הציור. מכאן, היא תקרב ותהדוף אותו חליפות. נקרעת בין הרצון לחוות שוב קשר עם האב, לבין הכעסים שנצברו נגדו במהלך חייה בלעדיו. במהלך הזמן, הוא ימצא את הנתיב לליבה, ושניהם יחד יעברו במנהרת הזמן של סבתא מרגרט, אמו של אביה, ויגלו מי היה אביו של אביה, ומדוע מעולם לא שמעו עליו.
האם הפורמט של נטישה, אכן עובר מדור לדור? האם באמת נטש אהובה של סבתא מרגרט את אהבת חייו? במה עסקו שבויים גרמניים על אדמת ארה"ב? ומדוע לאחר המלחמה, עוד נמצאו שבויים גרמניים שלא חזרו הביתה, והגיעו לבריטניה. האם תסלח אמילי לאביה? והאם החרטות שלה, כלפי ניק, וכלפי בתה, יביאו אף הם לתיקון?
הסופרת קריסטין הרמל, נעה בין עבר להווה, מביאה את מעשיהן, מחשבותיהן, ופעולותיהן של דמויותיה. מחברת ומרחיקה, מרחיקה ומקרבת. היסטוריה אמיתית משתלבת כאן יפה בסיפורי חיים וברגשות שמעולם לא דעכו, ומוצאים דרכם אל הדורות הבאים.
כתוב יפה. קיראו.
