'עֵד מפתח' מאת ליעד שהם

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספר המתח האחד-עשר של ליעד שהם, נקרא בנשימה עצורה, ובו רוחשים יחד: המשטרה, בדמות הקצינה החוקרת, ענת נחמיאס; בית המשפט, עבריינים בשיקום, משפחות פשע ומזימות מתוחכמות.

השופט ברנע מכהן בבית משפט קהילתי. לאחרונה אף מונה לבית המשפט המחוזי, והוא נמצא גם בחבר הנאמנים של ההקדש שמשאביו מיועדים להוצאת מכורים ממעגל הסמים. במסגרת עבודתו הקהילתית נחשף השופט ברנע למשתקם בשם רועי דרומי. רועי דומה באופן מדהים למנור, בנו היחיד, שהתאבד. מה שגורם לשופט, לאבד מעט משיקול דעתו.

ברגע של חולשה, הנובעת מכאב האובדן ורגשות האשמה, פותח השופט את דלת ביתו לצעיר השפוף, הנראה כשרוי במצוקה, זאת, בניגוד לתקנות עבודתו, שאוסרות על הכנסת מי שנמצא בהליכים משפטיים לביתו הפרטי של השופט.  'רועי עמד מחוץ לדלת... "אני לא יודע לאן ללכת, השופט, אני מפחד," הוא אמר כשפתחתי. לפני שהספקתי לשאול אותו מה קרה או כיצד השיג את הכתובת שלי. "אני יכול להיכנס?" שאל ותלה בי את אותן עיני השקד שהוציאו אותי מאיפוס מהרגע הראשון, ואני זזתי ונתתי לו לעבור.... "למה אתה כאן, רועי?"... "אמרתי לך, לא היה לי שום מקום אחר ללכת אליו..." "קרה משהו?" לא הרפיתי. במסגרת בית המשפט הקהילתי אני מעורב מאוד בחיים של המשתתפים... לראשונה סיפר על סוחר הסמים, מי שרודף אחריו, שרוצה שיחזור לעבוד אצלו. "אני מפחד להישאר בבית. אני מפחד, השופט, ממה שיקרה אם ימצא אותי," סיים.'. 

הפגנת הרחמים של השופט ברנע – המקושרת בהכרח לכמיהתו וגעגועיו לבנו – תעלה לו ביוקר. הצעיר יגיע לאחר־מכן למשטרה ויאשים האשמה חמורה את השופט ברנע. זה האחרון מוצא עצמו מודח מתפקידו, ומהשירות הציבורי, מורחק מהחברה המוקיעה אותו מקירבה, ומכל מה שהגדיר אותו, והוא מועמד למשפט כאחרון העבריינים.

מי שתעמוד לצידו בכל התקופה הזו, היא רותי, שאף בפניה, הוא בוש בתחילה לספר על טעותו. "רותי היא האדם הראשון שהייתי צריך לפנות אליו הבוקר. התפקיד שלה כנציגת שירות המבחן של משרד הרווחה הוא לעקוב אחר התנהגות המשתתפים מחוץ לאולם בית המשפט. כולנו כאן מאוד מחויבים להליך, אבל אין מי שמחויב לו כמו רותי. ואף שמספר פעמים לקחתי לידי את הנייד כדי להתקשר אליה, לספר לה מה קרה בלילה, להתוודות על החולשה שגרמה לכך שהכנסתי את רועי הבית, לא עשיתי זאת." 

החוקרת ענת נחמיאס, המחוייבת לעבודתה בכל מאודה, היא זו שמקבלת לידיה את עדותו הקשה של רועי דרומי. בעקבותיה היא תאשים את השופט ברנע, ותניע את גלגלי המשפט. אין לה ספק, שבהאשמתו של השופט הבכיר, נעשה צדק. אולם לאט לאט, מתגלים בקיעים בהאשמה מצד אחד, ובאשמתו, הלכאורה ברורה והחלטית, של השופט. רותי, קצינת המבחן, עוזרת לה בתובנות חדשות, ואפילו ארגז החול של אביגיל, ילדתה, יעזור בפיענוח המקרה כולו.

שני קולות מקדמים את העלילה. קולו של השופט ברנע, עם האמת הפנימית שלו, וקולה של החוקרת, המנסה בכל מחיר, להגיע לחקר האמת. כתוב מצויין. קיראו.

כמו שתי טיפות מים מאת סקוט טורו

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספר המתח כמו שתי טיפות מים, הנקרא באנגלית Identical, נבחר על-ידי עורכי מדור הספרים של הניו יורק טיימס, לספר הטוב של שנת 2015.
זהו סיפורן של שתי משפחות מהגרים מיוון,  גי'אניס וקרונון, שחיות בארצות הברית ומתערות בה. קשר סבוך, שרובו מתחת לפני השטח, קיים בין שתי המשפחות, ומגיע לשיאו כשהקשר הרומנטי בין קאס גי'אניס לדיתה קרונון מסתיים באופן טרגי במותה. מסיבה לא ברורה, נוטל על עצמו קאס את האשמה, ונשלח לכלא ל-25 שנים.
מי שהכי קשה לו לקבל את המצב הוא אחיו התאום הזהה של קאס, פול. "אנשים אחרים – אנשים רגילים – לא ממש מבינים מה זה אומר, לגדול בלי לדעת איפה אתה מתחיל ואיפה אחיך נגמר. מבחינתו של פול, בני האדם נחלקו לשתי קבוצות: קאס, וכל השאר. אפילו אמם, כוח אדיר שתמיד התנשא מעליהם בעוצמה ובנחרצות בלתי מתפשרת של עמוד שיש, לא השתייכה לקטגוריה של קאס מבחינת הקִרבה הרגשית... אתה צריך להיות תאום, ותאום זהה במיוחד, כדי להבין  כמה אכזרית היתה הפרידה הכפוייה לשניהם."

בזמן שאחד התאומים מרצה 25 שנים בכלא, סולל השני את דרכו הפוליטית, ונמצא בעיצומה של מערכת בחירות. אולם דרכו מוכשלת על-ידי אחיה של דיטה, האל קרונון, המנסה לעמוד בדרכו, וטוען, שגם פול קשור בדרך כלשהי לרצח אחותו. כדי להוכיח לבית המשפט שהוא צודק, שוכר האל את שירותיהם של אבון, סוכנת FBI לשעבר, וטים, בלש פרטי בן 82, כשהוא מבקש מהם למצוא ראיות שיוכיחו את חשדותיו.

העלילה מסתבכת, ולא במקרה מדובר פה במשפחות יווניות הנושאות שמות של האלים היווניים (האב זאוס, הבת אפרודיטה, דיטה, הבן האל, הרקולס), ולא במקרה אוהב טים הבלש את סיפורי המיתולוגיה היוונית. כי סיפור שתי המשפחות האלה הוא בפירוש מקרה קלאסי של טרגדיה יוונית, שבה מנסים גיבורים לפעול כנגד הגורל שנגזר עליהם, אך ללא הצלחה. ההסתבכויות המשפחתיות, שהן ממש לא כפי שהן נראות מעל פני השטח, הולכות ומתבהרות בפני החוקרים ובפנינו לאט לאט. אך גם כשהסבך מתחיל להיפרם, וחלקי הפאזל מתחברים, כל אחד בזמן אחר – התמונה הכוללת מתגלה רק בסוף.

העלילה מותחת ביותר, וקשה להניח את הספר מהידיים, והרמזים שתולים בספר, כמו למשל העובדה שהתאומים הם אמבידקסטריים, כלומר, משתמשים בשתי ידיהם, למרות שהאחד ימני והשני שמאלי. כמו למשל, כשאמם של התאומים, החולה באלדצהיימר, מספרת שלפעמים קאס בא לבקרה, למרות שזה לא הגיוני, כי קאס יושב בכלא, או כשהכומר הזקן, אביה של ג'ורג'יה, שגם הוא לא מצטייר כצלול ביותר, טוען שראה את קאס בטלוויזיה.
כדי להגיע לאמת, מתחקים אבון וטים אחר הדנ"א של המשפחות, מה שמביא לתוצאות מאד לא צפויות! מותח. שווה קריאה!

קולו של המלאך – גיום מוסו / ד"ר רותי קלמן

בפתח ספרו "קולו של המלאך", מתאר גיום מוסו, התנהגות, שרבים מאיתנו נוהגים בה כיום. מדובר ביחס שלנו לטלפון הנייד שברשותנו. בהתחלה לא ראינו בו צורך אמיתי, ולכן רכשנו מכשיר פשוט, רק כדי להיות בעניינים. עם הזמן למדנו לשלוח אס-אם-אסים, לצלם תמונות ולשמור בגלריה, להעלות סרטונים, להשתמש ביומן אלקטרוני, לעבור לדגם חדש יותר, להוריד אפליקציות, לגלוש באינטרנט, לשחק, ו... להיות מכורים, למכשיר הזה, שהפך כמעט לשתל בגופנו.
והנה, בספרו זה, מתאר מוסו מצב חדש, שבו גבר ואשה, זרים לחלוטין זה לזה, נתקלים זה בזה באולם הנוסעים של נמל תעופה, ומעוצמת ההתנגשות, מתהפכים ונופלים מגשי האוכל שנשאו בידיהם. הם כורעים לאסוף את האוכל, ואת חפציהם האישיים, תוך שהם מאשימים זה את זו באחריות לתקרית, ונעלמים לכאורה, זה מחייו של זו, ולהיפך.

אך מסתבר, שבמהומת האיסוף, נטל כל אחד מהם בטעות את הטלפון הנייד של השני. הם מגלים זאת רק כשהיא כבר בפריז, והוא בסן פרנסיסקו. ומה עושים עכשיו? הרי כל עולמם מצוי בתוך הטלפון שלהם, הנמצא כעת בידי זר/זרה בארץ רחוקה.
ג'ונתן הוא הראשון שיוצר קשר עם מדלן, כשהוא משתמש בטלפון שלה, כדי להתקשר לטלפון שלו, שבידיה. הם ממשיכים להתקוטט גם בטלפון, ובזמן שהמכשיר הזר עוד בידיהם, הם מתחילים לבחון בסקרנות את תוכנו.
ג'ונתן מגלה את תמונותיה, את מקום עבודתה, הנוכחי, כמוכרת פרחים, ואת מקום עבודתה הקודם, שבו הייתה מדלן חוקרת במשטרה. בתוך יומניה, הוא מגלה את סודותיה הכמוסים ביותר, ובתוכם – דמות,  שהוא מכיר, של נערה שנעלמה, ואשר עמדה במרכז חקירותיה של מדלן.

מדלן מגלה אף היא דרך הנייד של ג'ונתן, שאותו זר שבו התנגשה, היה בעבר השף הגדול והמוערך ביותר בעולם. אבל משהו קרה לו, ששיבש את הקריירה שלו, שגרם לו לעבוד בהווה כשכיר במסעדה פשוטה. מדלן מחליטה לברר, ולעזור לו.
הפגישה ביניהם היא לא רק בלתי נמנעת, אלא כפי שמבינה מדלן "זה היה כתוב. תעלול משונה של הגורל, שבחר לקרב ביניהם ברגע המכריע, קולו של המלאך, כמו שסבתו נהגה לומר..."
מהשלב הזה בספר, מתחיל המתח לגבור מדף לדף, וממש ממש קשה לעזוב את הספר!  וכך נכתב על ספר זה בדף האחורי של הכריכה: "קולו של המלאך הוא סיפור שמתחיל כקומדיה רומנטית והופך ביד אמן למותחן מרתק בעל סוף מתוזמן להפליא". גם המבקרים הספרותיים בצרפת, היללו את הספר בעיתונים: "אלכימיה מתוחכמת שמתח ורגשות נשזרים בה בכישרון מופלא" (לה רפובליקה) ; "מוסו סוחף אותנו במותחן רומנטי יוצא דופן." (לה מאטן) ; "אנחנו צוללים לתוך המסתורין של מוסו כמו ילדים שקופצים לתוך השלוליות עם שתי הרגליים." (לה פריזיאן).