'המנהרה' מאת אברהם ב. יהושע

כתבה: ד"ר רותי קלמן

במרכזו של הרומן 'המנהרה' עומד צבי לוריא, מהנדס דרכים בן 72, שיצא לגמלאות מ'נתיבי ישראל'. לוריא צמוד מאד לאשתו האהובה, רופאת הילדים, מנהלת מחלקה בכירה בבית חולים, איתה הוא חי כבר 48 שנים. הדאגה ההדדית והאהבה הגדולה, שעדיין קיימת גם לאחר שנים כה רבות של נישואין, היא דוגמא יפה לדו-קיום של זוג. היכולת להכיל מצד אחד זה את זו, וההבנה של הצורך לתת את מרווח הנשימה אחד לשני. אם כי מצבו החדש של לוריא, יוצר תפנית גם בשטח זה. שכן על חייו מתעננת התפתחות קוגניטיבית של שכחה ובלבול, המקבלת אצל הנוירולוג את השם אטרופיה, דלדול קל במוח, שגורם ללוריא לשכוח שמות פרטיים בעיקר.

המהנדס בגמלאות נתפס דווקא למילה 'שיטיון' (דמנציה), למרות שהנוירולוג מבקש ממנו שלא לקרוא למצב כך "בבקשה, מה פתאום שיטיון? לשם עוד לא הגענו. אל תקפוץ לאמץ לך משהו שאין לך מושג עליו, ואל תלבה פחדים מיותרים". אבל נראה שהמילה "שיטיון" מוצאת חן בעיני לוריא, מועצמת במוחו, ומתגמשת כמו פלסטלינה. ברצותו, הוא מסתתר מאחוריה, ומאשימה בשטויות שהוא עושה. ברצותו, הוא מתעלם, ומתעלה, ומפגין זיכרון הגובל בדמיון עז ומשוחרר, למגינת ליבו של בנו, המגלה דאגה ואכפתיות למצבו המידרדר של אביו.
ואכן מאותה פגישה אצל הנוירולוג, הוא עסוק באובססיה ב"שיטיון" שלו, ולא מפסיק להזכירו. נראה, שמרוב פחד לשכוח שמות, או מקומות, הוא באמת שוכח. כדי לנסות להתגבר על הבעיה, הוא מכניס את עצמו למצבים מגוחכים ומצחיקים, שלפעמים מועילים, אך בעיקר מסבכים אותו.

בעצת הנוירולוג להמשיך ולעסוק בתחומו, הוא חובר לעשהאל, מהנדס דרכים צעיר, כעוזר ללא שכר, בפרויקט של הקמת כביש צבאי סודי ליד מצפה רמון. מכיוון שבדרכו של הכביש נמצאת גבעה שעליה שוהים אב, בן ובת ממוצא פלשתיני שמצאו עצמם ללא זהות, מציע המהנדס בגמלאות לחצוב מנהרה בגבעה. אולי היא לא תהיה בשימוש רב, כי מדובר בכביש צבאי סודי, אך תהווה פשרה עבור הפלשתינאים, שבינתיים אימצו לעצמם שמות עבריים, והם נמצאים תחת חסותו של קצין צבא לשעבר, שהפך לפקח המקומי של רשות הטבע והגנים.

נראה שא.ב. יהושע מעמיד לפנינו סיטואציה פוליטית. יש בעיה של פלשתינאים, שיושבים כאן, אך הם ללא זהות. ויש כאן ניסיון לפתור את הבעיה בדרך של פשרה. לא להרוס את הגבעה עם שתי הדבשות, שעליה הם יושבים, אלא לבנות מנהרה שתעבור דרכה. לשם שינוי נבנית כאן מנהרה על ידי הישראלים, לשם שלום, ולא למטרות טרור. אבל האם יצליח המהלך? ומה יקרה למהנדס הדרכים בגמלאות, שיוזם את המהלך, שזכרונו מתעמעם לאיטו? סופו של הספר נותן לנו תשובה לא צפויה, אבל היא מזכירה סיטואציה שקיימת היטב בזיכרוננו הקולקטיבי.

'דרושה סבתא' מאת טלי אשר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספר הילדים המתוק והמרגש 'דרושה סבתא', העיר בי קודם כל מחשבות על הסבים וסבתות שלי. עם סבתא וסבא קורן גדלתי. סבי היה צייר, ואת ילדותי ביליתי צופה בו מצייר. את סבתא קורן נראה שפיספסתי. היא זו שבישלה בבית, ואני זוכרת אותה כמעט תמיד במטבח, או בשבת משחקת רמי עם הורי וסבי, מדברת איתי גרמנית בלבד, כשאני עונה לה בעברית. ומעולם, מעולם לא שאלתי אותה איך היא מרגישה? והאם טוב לה כאן בארץ? היא שבאה מהעיר היפה סיביו שברומניה. עיר שראיתי אותה רק השנה לראשונה ונדהמתי מיופיה הציורי. מדמיינת את אמי, אחיותיה וההורים יושבים בגלידריה ואוכלים גלידה עם קצפת.

לסבתא וסבא פרלמוטר קראתי 'אנדֶרֶה' ('האחרים' בגרמנית), כי הם לא גרו איתי, כי אם במקום שנקרא "מורשה". מרחק של הרבה אוטובוסים מדימונה של פעם. הם גרו בבית קטנטן עם גפן ודשא מוקף בפרחים. סבי דמה לביאליק, וכשקראתי לו 'ביאליק' הוא צחק תמיד ואמר "הלוואי והיה לי את הראש שהיה לו". סבתי היתה קטנטונת, חייכנית, חמה, וזכורות לי במיוחד הכופתאות המדהימות שהכינה במילוי ריבת שזיפים.
היום ודאי הייתי שואלת את כולם המון שאלות. אבל הם כבר אינם, ופיספסתי. אבל בכל זאת יש בי זיכרונות טובים, מה שלא היה לבעלי למשל, שלא זכה בכלל להכיר סבים וסבתות. הוא עצמו סבא שמבשל באהבה, שמגלם 'ענק שחור' כדי לשכנע את הנכדים לאכול, שצוחק איתם ואוהב לאתגר אותם בשאלות. אני סבתא עובדת, מה שלא מאפשר לי להיות לעזר רב מדי, אבל אוהבת ומחבקת, ומנסה להיות סבתא טובה.

טוב, אז הגיע הזמן לספר לכם מה גרם לפרץ המחשבות הזה. מדובר בספר ילדים מקסים, וכמו שאתם רואים מעורר מחשבה. גלי, היא ילדה בת תשע, שגרה בגבעתיים עם הוריה. יש לה חברות, ומעולם לא הקדישה מחשבה רבה לעובדה, שאין לה סבים וסבתות. אבל כשמגיעה חופשת הפסח, וכל חברותיה מבלות, כל אחת עם סבא או סבתא, או עם שניהם גם יחד, היא נעצבת ומרגישה שחסרה לה איזו סבתא.

אִמָּה נחלצת לעזרתה ומציעה לה לפרסם מודעה במדור "דרושים" בעיתון. וזו המודעה שמוסרת גלי לרוני, שעובדת בעיתון: "גלי, בת 9 מגבעתים, מחפשת דמות סבתא שתוכל לבלות אתה כמו שמבלות סבתא ונכדה אמתיות. לקביעת פגישת הכרות, התקשרו..." וכאן בא מספר הטלפון של המשפחה.
אז אולי זה נשמע מוזר, ובאמת חלק מהנשים שנענו למודעה, לא בדיוק התאימו. אבל איכשהו בגלל אותה המודעה, נוצר קשר סבתא-דודה, ונוצר קשר עם "סבא ישראל", ומסתבר שלא תמיד צריך להיות קשר ביולוגי כדי שיתקיים שילוב מוצלח של סבא-נכדה. מספיק ששני הצדדים רוצים מאד כדי שיתקיים אושר גדול ואמיתי.

משפט בוונציה מאת רוברטה ריץ' מאנגלית: דנה טל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספריה של רוברטה ריץ' על חנה, המיילדת העברייה מהגיטו בוונציה, הפכו לרבי מכר המתורגמים לעשרות שפות, ומדהים לגלות, שהיא מעולם לא כתבה קודם לכן, ולא היה לה שום קשר ליהדות.
הכל התחיל בביקור של עורכת הדין המצליחה מקנדה, רוברטה ריץ', בגיטו היהודי בוונציה. לפני אחת-עשרה שנים היא ביקרה לראשונה בוונציה והגיע לסיור מודרך בגיטו היהודי. הפער בין ונציה המפוארת למקום הפשוט של היהודים, והחשיפה לפריטים ששימשו את הנשים היהודיות בחיי היומיום, ובעיקר מצקת מרק, שהזכירה לה מלקחיים, הציתה את דמיונה של ריץ'. היא רק רצתה לספר סיפור, וכלל לא חשבה על קוראים, ובוודאי לא שיערה שספריה יתקבלו בהתלהבות כה גדולה ברחבי העולם.

הספר הראשון היה 'המיילדת מוונציה'. שם באים לידי ביטוי הרקע ההיסטורי של יהודי ונציה במאה השש עשרה, תקופה לא פשוטה בעליל, כשהבנים והגברים מחוייבים ללכת עם טלאי צהוב על השרוול והנשים עם כובע אדום. שערי הגיטו נפתחים עם שחר, כשאסור ליהודים לבוא במגע עם נוצרים ועיקר עיסוקם הוא הלוואה בריבית, שתרמה לשנאה גדולה כלפיהם. במרכז הספר עומדת חנה, אישה יהודיה המתלבטת אם להציל את אשתו היולדת של אציל נוצרי ואת היילוד הנמצאים במצוקה, למרות האיסור לבוא במגע עם נוצרים ותוך סיכון הקהילה היהודית כולה, מתוך מחשבה שבזכות הצלתם, תזכה לשחרר את בעלה השבוי ומוחזק במלטה.

לאחר שהספר זכה להצלחה גדולה, כתבה ריץ' ספר שני בשם 'המיילדת מן ההרמון'. הזירה עוברת לקונסטנטינופול בין כותלי ההרמון ועם עבר וונציאני שאינו מרפה, כשהיא מתאחדת עם בעלה איזק ונהיית אשת סוד לאימו של הסולטן.
הספר השלישי נקרא 'משפט בוונציה'. מתיאו, היילוד שהצילה בלידה בוונציה, ומידי דודו ניקולו די פדובאני, גדל עם חנה ואיזק. אבל רכושו העצום – הפלאצו (הארמון) של משפחת די פדובאני, שתוכנן על ידי אנדראה פאלאדיו, האדריכל הגדול של ונציה, וכן ממון רב – הופכים אותו למטרה.

פוסקארי וצ'סקה זוג נוכלים ערמומיים, יחד ולחוד, חוטפים את הילד מידיה של חנה במהלך ביקור בשוק התורכי, ומחזירים אותו לוונציה לווילה הגדולה של משפחת די פדובאני. מטרתם היא להוכיח לבית המשפט שהם ראויים להיות האפוטרופסים של הילד, ובכך לשים ידם על רכושו הרב.
חנה ואיזק מתייאשים למצוא את מתיאו, ומבינים שפוסקארי וצ'סקה שנכשלו בפעם הראשונה לחטוף את הילד, הצליחו הפעם. חנה, בהריון מתקדם, לראשונה בחייה, מחליטה לחזור לוונציה, למרות הסכנה הצפויה לה מעצם העובדה שהרגה את ניקולו, כשניסה להתנקש בחיי מתיאו, ולמרות התנגדותו של איזק לנסיעתה.
חנה בוונציה. נזכרת בעבר, ומנסה למצוא את מתיאו היקר לליבה. היא נתקלת במכשולים רבים העומדים בדרכה, ואנו מלווים אותה במתח עד לדף האחרון. מומלץ.

'אהבת איתמר' מאת דבורה עומר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופרת דבורה עומר כתבה ספר יפיפה, המספר את סיפור אהבתם המדהים של איתמר בן ציון בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, ואהובתו, לאה לבית אבושדיד. התקופה היא תחילת המאה העשרים. נישואין בין ספרדים לאשכנזים עדיין אינם מעשים שבשיגרה.

בן ציון מתאהב בתלמידה לאה. הוא גדול ממנה בעשר שנים. היא מחוזרת על ידי בחורים, שלהם מעלות רבות בעיני אימה ואחיה.

לאה ילדה יפה וטובה. היא ממושמעת ואינה ממרה את פי אימה. אבל גם היא מתאהבת בבן ציון, והם מצליחים להיפגש בביתה, במסווה של עזרה בשיעורים בשפה העברית. גם בן ציון המציא מלים חדשות בעברית, שנכנסו למילון של אביו, כגון: רכבת, אופנוע, ועוד. 

בן ציון המאוהב, שתמיד מוכן ללכת עם האמת שלו עד הסוף, כולל בנושאים פוליטיים, מתחיל לפרסם מעל דפי עיתונו "האור" שירי אהבה ללאה. אימה ואחיה מבינים שיש כאן אהבה. אך הוא מבית עני, ואשכנזי, ולאה עדיין תלמידה בבית ספר. הם אוסרים עליו את הכניסה לביתם, ובן ציון משתגע. במקום לקבל את הדין, הוא מוסיף לפרסם שירים ומכתבים לוהטים ללאה בעיתונו, כשכל ירושלים והסביבה עוקבים במתח אחר הרומן המיוסר בסגנון "רומיאו ויוליה", כשבן ציון אף מציין מעל דפי העיתון שהוא קָץ בחייו. 

אליעזר בן יהודה ואשתו השנייה חמדה, תומכים בו, אך הם עניים וטרודים בקשיי פרנסה, זה עם מילונו, וזו עם מערכת העיתון וכלכלת הבית, וחוץ מלנסות להניא אותו ממעשי טירוף, או לשכנעו לשכוח את לאה, אין הם יכולים לעזור מול טירוף אהבתו. לאה מסתגרת. נקרעת בין כעס לאהבה. היא מנסה לשכוח אותו, להתלהב ממחזרים אחרים המגיעים לביתה, אך אינה חשה דבר כלפיהם. 

תיאור של אהבה זו מופיע גם בשיר היפיפה של דודו ברק ונורית הירש הנקרא 'אהבת איתמר בן אבי': " וְהוּא אָמַר לָהּ אַתְּ שׁוֹכֶנֶת בִּלְבָבִי / וְצַר עֲליי בֵּיתָהּ וּתְשׁוּקוֹתֶיהָ / חָתַם בְּלַהַט אִיתָמָר הוּא בֶּן אב"י / שָׁלוֹשׁ שָׁנִים בָּכוֹה בָּכָה אֵלֶיהָ / בִּקֵּשׁ לָשִׂים קֵץ לְחַיָּיו / בְּאֶקְדָּחוֹ הַקַּר / וְשָׁר לָהּ נַחַל דִּמְעוֹתָיו / וְשָׁר וְשָׁר וְשָׁר..."

מי שעומדים לצידם הם בצלאל שץ האמן, והמורה לפסנתר של לאה, שמבינים לליבם של האוהבים. אך מי שיעזור באמת לגשר בין משפחת אבושדיד לבן ציון, ויאפשר את נישואיהם, הוא ענתבי, האיש החזק של ירושלים, שהתעלה על עצמו למרות שבן ציון משמיצו בעיתונו. 

התנאי של משפחתה של לאה לנישואיהם היה, שהמשפחה (העשירה) לא תעזור להם כלכלית. " אֵי אָז מִקֵּץ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים / הָלְכָה הִיא אַחֲרָיו / מֵאָז לֶכְתּוֹ פַּעֲמוֹנִים / נוֹגְנִים לָהּ אֶת שִׁירָיו... כִּי אֲהַבְתִּינִי לְאַתִּי / חַיַּי לָךְ וּמוֹתִי."