‏הצגת רשומות עם תוויות ג'ודי פיקו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ג'ודי פיקו. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 20 בינואר 2022

'ניצוץ של אור' מאת ג'ודי פיקו ; מאנגלית: דורון דנסקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הרקע לכתיבת הספר 'ניצוץ של אור' של ג'ודי פיקו, הוא הדיון בשאלת ההפלות. שאלה שיש לה מתנגדים/"תומכים בחיים", חייו של העובר כבן-אדם עוד ברחם, ומנגד התומכים בהפלות, שלרוב מסתכלים על הצד של האישה ההרה ומניעיה להפסיק את ההריון, כמו גם המחשבה, שעד השבוע ה-15 לערך, אין העובר עדיין בחזקת אדם. 

בדבריה בסוף הספר, מציינת פיקו את החוקים הקיימים במדינות השונות של ארצות הברית, ואומרת "שהחוק הוא שחור-לבן. אך חייהן של נשים הם אלף גוונים של אפור". בין הגוונים אפשר למנות כמובן את הריונן הלא מתוכנן של נערות צעירות, את הריונן של נאנסות, הריון כתוצאה מגילוי עריות, עובר עם בעיות קשות, ואת השיקול הכלכלי שיעמוד בפני אישה, שלה יש כבר מספר ילדים, ומצבה הכלכלי כבר קשה. הדיעה המצדדת בהפלה, באה מתוך מחשבה שההחלטה צריכה להיות של האישה. 

בעלילת הספר, עומדים זה מול זה שני אבות יחידניים. יו מק'לרוי, אביה של רן, נערה בגיל ההתבגרות. הוא רצה לעבוד בנאס"א, השמיים והאסטרונומיה מושכים אותו. אבל אז אימה של רן נכנסת להריון ועוזבת, והתוכניות שלו משתנות, כשלמזלו נמצאת לצידו אחותו בקס, שהיא אמנית. הוא מגדל את רן באהבה אין סופית, דאגה, ובאחריות גדולה. "בכל אוגוסט הם טיפסו למקום הכי גבוה בג'קסון וחיכו לראות את הפרסאידים, מטר המטאורים שבו השמים נראו בוכים. הם היו נשארים ערים כל הלילה ומדברים על הכל, החל באיזה פאוור ריינג'רס אינו חיוני ואפשר בלעדיו, וכלה באיך מוצאים את האדם שאיתו רוצים לחיות עד היום האחרון." 

יו עובד במשטרה, וכשתכונותיו כמגשר במצבי משבר, באות לידי ביטוי ולידיעת הממונים, הוא נקרא לתווך בין המשטרה לג'ורג' גודרד. 

אף ג'ורג' הוא אב יחידני, אוהב, שמתמודד עם גידול בתו, ליל. לאחר שהוא מקבל עצה נשית כיצד לסדר את שערותיה המרדניות של בתו, בילדותה, הוא קולע לה צמה מסורבלת. הילדה מבקשת שיקלע לה שוב למחרת, והסיטואציה תהפוך לשעת קירבה קבועה ביניהם. "ג'ורג' היה איש שקט שלא אהב שיחות חולין. אבל כשעמד מאחורי בתו וידיו בשערה, היא דיברה איתו. והוא החל לענות. הם דיברו על דברים שטותיים:... מה יקנו אם יזכו בלוטו; האם באטמן יכול לכסח את וונדרוומן או להיפך. משהו בעמידה מאחורי ליל ובהיעדר קשר עין הקל את השיחה מבחינת שניהם, גם כשזו נעשתה קשה יותר – התמודדות עם הילדות בכנסייה שהציקו לה על כך שהיא לובשת את אותה שמלה כל יום ראשון; ההבנה שילד שהכניס לה צפרדע לתוך החולצה בעצם ניסה למשוך את תשומת הלב שלה; השיחות על אמא שלה. ג'ורג' חי בשביל אותם רגעים, פעמיים ביום, כשסירק את שערה של בתו." 

ואז ג'ורג' מגלה שבתו עברה הפלה. הוא פורץ למרפאה שבה הוא חושד שנערכה ההפלה לבתו, עם אקדח, מתוך רצון לנקום. הוא יורה במזכירה ומתבצר עם יתר הצוות, שחלקם נפגע. יו מבין מהודעותיה של בתו, שאף היא במרפאה זו ביחד עם דודתה בקס. הוא נחרד למחשבה שהיא עברה או תיכננה לעבור הפלה. אבל לאמיתו של דבר היא נמצאת שם מתוך תחושת אחריות בוגרת, לאחר שביקשה מדודתה לעזור לה לקבל גלולות נגד הריון, למקרה ומצב העניינים שלה עם בחור, שמצא חן בעיניה, יתקדם. 

פיקו מעמידה את שני הגברים, רק לכאורה, משני צידי המתרס. כשובה אל מול שוטר. לאמיתו של דבר, מדובר בשני אבות יחידניים, שחרדים, באותה מידה, לגורל בנותיהם המתבגרות. ג'ורג', שצריך להתמודד עם הפלה שכבר נעשתה, ורואה את בתו במצב קשה בבית החולים, ויו, שתהה מה היה עושה, אילו התברר לו שבתו, רן, נמצאת שם לפני או אחרי הפלה. שניהם טסים למרפאה, מאותה הסיבה – דאגה לבנותיהם. רק שג'ורג' עדיין באיבוד עשתונות, כשהוא פורץ עם אקדח למקום, ומסתבך. ואילו יו מגיע, רואה מה קורה ומצליח, אם כי בקושי רב, לרסן את עצמו מלפרוץ למקום.

עוד עומדות זו מול זו רן ובֶּת; וג'וי וג'נין, ובאות לידי ביטוי מחוות הומאניות ורגישות של ד"ר לואי וורד והאחות איזי.

 'ניצוץ של אור' מאת ג'ודי פיקו, יאפשר לקורא טיעונים של בעד ונגד, ורגשות שמשפיעים על ההחלטות ומניעים אותן. כפי ששמה פיקו במחשבותיו של ג'ורג': "עדיף שליל תבין שאהבה עניינה הקרבה. מה שנראה כמו טבח מזווית מסויימת, עשוי להיות מסע צלב. כולנו מסוגלים לעשות דברים שמעולם לא העלינו בדעתנו. טוב, בלש, חשב, ביקשת ממני להסביר לך והסברתי. אתה ואני, אין הרבה הבדל בינינו. לא הגיבור והנבל, לא הפעיל בעד החיים ורופא ההפלות, לא השוטר והרוצח. כולנו טובעים לאיטנו בסחף דעותינו, לא מודעים לכך שאנחנו בולעים מים בכל פעם שאנחנו פותחים את הפה."


יום שני, 20 בספטמבר 2021

'ספר שתי הדרכים' מאת ג'ודי פיקו ; מאנגלית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הקורא את הרומן של ג'ודי פיקו, ינוע בין כמה מעגלים, שבכל אחד מהם תהיינה שתי דרכים. קברי המומיות המלכותיות במצרים המכילים כל מה שיצטרכו המתים בדרכם מהעולם הזה לעולם הבא, והכנותיהם למוות, שכלל, לדעת המצרים הקדמונים, שתי דרכים; הכשרתה של גיבורת הרומן, דון מקדוול, כאגיפטולוגית, המתמחית בסמלי המוות שבקברים, ותפקידה המאוחר יותר, כדולת-מוות. תפקיד, שמשמעותו תמיכה נפשית ופיזית של חולים סופניים ובני משפחותיהם, והכנתם לדרך הכי אופטימלית, מבחינתם, לעזוב את העולם.


השאלה העיקרית בעולם החיים היא שאלת הבחירה. מהי הבחירה הנכונה לחיים הקצרים והלא-נצחיים שלנו עלי-אדמות? ומהשאלה הזו – אנו מביטים באפשרויות ובדרכים העומדות לפנינו, וצריכים להחליט באיזו מהן ללכת. האם להניח לעבר ולהתרכז רק בעתיד? האם עבר לא-פתור, מאפשר לנו בכלל להתקדם הלאה? כיצד עלינו להתבונן ולהתכונן למוות? מה נרצה להגשים ולהשלים לפני שנעבור אל הלא נודע? ואולי בכלל אנו מתקיימים בכפילות בעולמות מקבילים, כפי שמסביר, בריאן, בעלה של דון, המתמחה בפיזיקה קוואנטית. דרכים מקבילות, יקומים מקבילים, שאינם בשליטתנו, ולאחד אין אפשרות לדעת על השני. 


ספר שתי הדרכים היה חלק מכתבי ארונות הקבורה שגילו האגיפטולוגים, הארכיאולוגים שהתמחו בתרבות מצרים העתיקה, בבואם לחשוף קברי מלכים.  הספר, הוא מפת הדרכה עם אסופת לחשים, שנועדה לעזור למתים לעשות את דרכם אל העולם הבא. הספר התגלה רק בחלק מהארונות מימי הממלכה התיכונה 1650-2055) לפני הספירה), ובדרך כלל, הוא היה צבוע על תחתית הארון. במפה נראו שתי דרכים מתפתלות דרך ממלכת המתים של אוסיריס: דרך יבשתית, שחורה, ודרך ימית – כחולה. אגם אש מפריד ביניהן. 


דון, למדה והתמחתה באגיפטולוגיה בארצות הברית, וכמובן, שהמקום האידיאלי להוכיח את התזה של הדוקטורט שלה, המתייחסת לסמלים של הקבורה, היה לשהות במצרים באתרי החפירות. הזמן, לדידם של המצרים הקדמונים, יכול להיות קווי ונצחי, כמו אוסיריס, או מחזורי, עם תחייה יומית, כמו רע. והשניים לא בהכרח סותרים זה את זה. כדי לזכות במוות טוב, אי אפשר לקבל את האחד בלי האחר. בתזה שלה, הקבר היה הרקמה המחברת, וכל צד שלו, מסמל כיוון. הצד הקדמי - אופק מזרח, הצד האחורי - אופק מערב, הרצפה – השאול, עם המפה שלו, והמכסה – נות, אלת השמיים. הכניסה לארון – היא החזרה לרחם.


באתר החפירות בנקרופוליס של דיר אל-ברשא, מתוודעת דון לוואייט הבריטי. וממתחרים המקנאים זה בזו, הם הופכים לחוקרים משתפי פעולה, וגם לאוהבים. "קולו היה נהר, אני הייתי אבן וכל הברה עיצבה אותי מחדש". הם מבלים את ימיהם עם משלחת החפירות, ואת לילותיהם, זה עם זו. 


אבל אז מקבלת דון הודעה מאימה שהיא חולת סרטן סופנית ושלא נשאר לה עוד זמן רב. דון עוזבת הכל מאחוריה, ומקדישה את כל זמנה ותשומת ליבה לאמה, השוהה בהוספיס עד יומה האחרון. בתקופה זו נרקמים במוחה של דון שני דברים. ההחלטה לעבוד כדולת-מוות, וביסוס הקשר עם בריאן, שסבתו שהתה אף היא בהוספיס. יציבותו והיותו לצידה באותה תקופה קשה, נטעה בה את הידיעה, שהיא תמיד תוכל לסמוך עליו. היא מגלה שהיא בהריון, הם הופכים לזוג, ומקימים משפחה עם מרט הקטנה. דון צוברת ידע והבנה בתחום הקשה כל כך של הכנת אנשים לקראת מותם, וברגישות רבה, היא שוהה לצידם ומשתדלת לספק את כל צרכיהם האחרונים. 


אחת מלקוחותיה היא וין, אמנית, הנוטה למות. השיחות איתה, יבהירו לדון, שמה שעזבה מאחוריה, חמש עשרה שנה קודם לכן – העיסוק בתחום האקדמי שכה אהבה, הדוקטורט שלא סיימה, וואייט, אהובה – הם דרך שנטשה, אבל אולי לא הייתה צריכה לנטוש. 


היא מנסה לדמיין את החיים שהיו לה, אלמלא חזרה בגלל אמה החולה. "אם הייתם שואלים אותי לפני חמש-עשרה שנה, הייתי אומרת שיום אחד אתבסס בתחום האגיפטולוגיה, ויהיו לי מחקרים בתחום. אולי אהיה אוצרת במוזיאון המטרופולין לאמנות, אגור בצ'לסי, אדע את מפות הסאבוי בעל־פה ויהיה לי כלב קטן שיצא איתי לריצות בסנטרל פארק. אולי אהיה מרצה עם זיכיון חפירה משלי ופעמיים בשנה אסע למצרים עם סטודנטים ואדלה סודות מהאדמה המאובקת. אולי אלמד בקווינס קולג' באוקספורד..." על ואייט, היא לא מפסיקה לחשוב. אבל לא מאמינה, שהוא חושב עליה, ומאמינה שכבר שכח אותה. 


מאורע מכריע בחייה, השיחות עם וין, ומשברים בחיי הזוגיות שלה, יבהירו לה שהיא חייבת לבדוק את רגשותיה כלפי שתי הדרכים. זו שבהווה עם אהבתה לבעלה ולבתה, וזו – שעליה ויתרה, עם האהבה לואייט שעדיין קיימת. "אני תוהה מה יקרה לי עכשיו, אם אצטרך לעמוד בהיכל שתי האמיתות ולהגן על מעשיי. האם אחשב לאחו, המת המבורך, או שאקולל ואהפוך למות, שאיננו. האם עוללתי משהו בלתי נסלח, או רק התקרבתי לאדם שהייתי אמורה להיות."


מעניין ומעורר מחשבה. קיראו.






יום חמישי, 16 בפברואר 2017

חוקי הבית מאת ג'ודי פיקו

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כהרגלה, מעבירה לנו ג'ודי פיקו מסר גם בספר זה. הורים – הקשיבו לילדיכם!!! עיזרו להם לעבור את גיל ההתבגרות בשלום. למרות שקשה לכם, למרות שאתם עובדים ואין לכם זמן, למרות שיש לכם בעיות משלכם, למרות שאין לכם זמן לעצמכם, למרות... כי אם לא – אל תתפלאו שהם יידרדרו למקומות שממש לא הייתם רוצים שיגיעו. הֶיוּ רגישים לרצונם לדבר. אל תידחו שיחה שהם יוזמים, כי אולי הם בצרה, והם זקוקים לכם.

אז מה לפנינו בספר המדהים והמותח הזה על 603 עמודיו? זוג, הנרי ואמה, שמתחילים לגדל יחד את ג'ייקוב. תינוק מקסים ואהוב. אבל לאחר זמן מה, מתחיל ג'ייקוב לגלות נסיגה והתנהגות שונה מהרגיל והוא מאובחן בתסמונת אספרגר, המתאפיינת ברוב המקרים בגאונות מצד אחד, וחוסר הבנה חברתית מצד שני. לאחר שלוש שנים, כשאמה נכנסת להריון, בניגוד לרצונו של הנרי, ויולדת את תיאו – הנרי אינו מצליח לתפקד כהורה, והוא עוזב. נוטש את אמה עם שני ילדים קטנים ופרנסה, כשהעזרה היחידה ממנו מגיעה בדמות המחאה חודשית בבנק. הוא עצמו מתחתן בשנית ומקים משפחה חדשה עם שתי בנות.

אמה מוצאת עצמה אֵם חד-הורית לשני ילדים, שהגדול שביניהם זקוק לתשומת ליבה המלאה. כל כך מלאה, שהיא אינה מצליחה להעניק תשומת לב ראויה גם לתיאו, שגדל בצל האח הלא-רגיל שלו וסובל מבידוד חברתי, בגלל אחיו. כל הפעולות בבית נעות על הציר הזה. כל יום האוכל הוא לפי צבע אחר, כי לג'ייקוב קשה לערבב צבעים, ויש חוקי בית. שחייבים לקיימם כדי שהסדר יתכּוֹן: 1. לסדר ולנקות את הבלגן שלכם 2. להגיד את האמת 3. לצחצח שיניים פעמיים ביום 4. לא לאחר לבית הספר 5. להשגיח על אחיך, כי הוא האח היחיד שלך.

בני גילו של תיאו וחבריו לכיתה מתרחקים ממנו בגלל אחיו. אביו רחוק ולא בקשר. אימו כורעת תחת עומס האחריות והמטלות והפרנסה והצורך להתמודד כל הזמן עם ההתקפות של ג'ייקוב, כשמשהו לא קורה לפי הזמן והסדר הרגילים. כתוצאה מהבדידות הסביבתית ואפילו הביתית מתחיל תיאו לפרוץ לבתים שנראים לו בתים עם התנהגות משפחתית רגילה. הוא נכנס לבית שכזה. פותח את המקרר. מכין לעצמו אוכל שאין בביתו. מדמיין לעצמו שיש סביבו אמא, אבא ואחים, שכולם מדברים ביניהם ומרעיפים עליו אהבה וחום של משפחה. לפעמים הוא מוצא משחקים רבים, אלקטרוניים. והוא חושב לעצמו שיש להם מספיק משחקים לבני הבית, והוא גונב.

ג'ייקוב, מנסה אף הוא בדרכו לשרוד, ופעמיים בשבוע נפגש עם סטודנטית צעירה בשם ג'ס, שאמורה לעזור לו להבין כיצד לנהוג בחברה וכיצד לתקשר. ג'ס מתגלה מתה והעקבות מובילים לג'ייקוב. האם יינצל בשל מצבו? האם תצא האמת לאור? מותח!!!



יום שבת, 31 בדצמבר 2016

שירו של הלב מאת ג'ודי פיקו

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'שירו של הלב' אינו חדש, והוא נחשב לרב-מכר עולמי, כמו רבים מספריה האחרים של ג'ודי פיקו. היא יודעת את המלאכה. יש לה יכולת כתיבה מדהימה, שמציידת את דמויותיה באמינות רבה. אלה הן דמויות עגולות, מלאות, מעניינות, מתלבטות וחושבות, מרגישות, כואבות וממריאות.
הדמות הראשית בספר היא זואי, מטפלת במוזיקה, אשר מגדירה את מקצועה כך:  "אני מטפלת במוזיקה," אני אומרת. "אני משתמשת במוזיקה במסגרת קלינית כדי לעזור למטופלים להקל כאב או לשנות מצב רוח או לתקשר עם העולם. לפעמים אני עובדת בבתי אבות עם מטופלים שסובלים משיטיון; לפעמים אני עובדת ביחידת כוויות עם ילדים בזמן החלפת תחבושות; לפעמים אני עובדת בבתי ספר עם ילדים אוטיסטים..." (ע' 417).

ההסבר המדעי לשימוש במוזיקה לרפואה מוסבר על ידי זואי כך: "בסריקות מוח רואים שמוזיקה מאירה את הקורטקס הקדם-מצחי האמצעי ומגרה זיכרון שמתחיל להתנגן. פתאום רואים מקום, אדם, אירוע. התגובות החזקות ביותר למוזיקה – אלה שמעוררות זיכרונות מלאי חיים – גורמות למרב הפעילות בסריקות מוח. לכן חולי שבץ מצליחים לשלוף מילות שירים לפני שהם נזכרים בשפה, וחולי אלצהיימר עדיין זוכרים שירים מנעוריהם." (ע' 17).

זואי תזדקק לעזרה מוסיקלית גם לעצמה, לאחר ניסיונות קשים ולא מוצלחים להרות, כשבניסיונה לשמור על עובריה, היא עוברת משפט קשה והאשמות. מי שעומד מולה הוא הגרוש שלה, מקס, אשר מערכת ההגנה הגדולה שנוצרה סביבו, יוצאת משליטתו. כל מעגלי החיים הקרובים: אהבה, נישואין, הורות וזהות מינית עומדים למבחן, וצריכים לעמוד אל מול כוחות חיצוניים גדולים המאיימים למוטט אותם בכוח חוקי החברה, הכתובים והלא-כתובים, ואל מול פנאטיות דתית ודעות קדומות. המוטו של הספר הוא: לאיש אין זכות טבעית לתקוף את זכויותיו השוות של רעהו, ומתפקידם של החוקים למנוע את זה בדיוק." (תומס ג'פרסון).

ברגעים הקשים ביותר, יושבת זואי על חוף ים, לצד בת-זוגה, ונסה, מביטה במגדלור שהציל ספינות רבות, וחושבת: "... למרות המגדלור ספינות נטרפו בתדירות גבוהה. בטיחות זה עניין יחסי. אפשר להיות קרובים כל כך לחוף, שממש מרגישים אותו מתחת לרגליים, ופתאום להתנפץ אל הסלעים."
את הסיפור אנו שומעים מתוך מחשבותיהם של: זואי, מקס וונסה. לצורך כתיבת ספר זה נזקקה המחברת ג'ודי פיקו להרבה ידע בתחום הטיפול במוזיקה, ובתחום המשפטי והרפואי. לשם כך נעזרה במומחים רבים בתחומים אלה. בנוסף, היא יוצרת חיבור יפיפה, פסקול מוזיקלי, שאותו כותבת ושרה אלן וילבר. כל פרק הוא רצועת פסקול נוספת שאותה אפשר לשמוע בכתובת הדיגיטלית הבאה: www.simonandschuster.com/SingYouHome/. המקשיבים יוכלו לשמוע ולדמיין את זואי מנגנת ושרה את חייה על הגיטרה. אלן וילבר מזכירה לי בסגנונה, ואפילו בקולה, את הזמרת, ג'ודי קולינס, אותה אהבתי לשמוע בשנות השבעים.


יום חמישי, 1 בדצמבר 2016

היעלמויות מאת ג'ודי פיקו מאנגלית: הילית בר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


בפרולוג של דיליה הופקינס, יש משמעות שתלך ותתברר עם הזמן: "הייתי בת שש בפעם הראשונה שנעלמתי. אבא שלי הכין מופע קסמים... והעוזרת שלו... חלתה בשפעת... הייתי נכונה כולי להתחנן בפני אבי שייתן לי להשתתף במופע, אבל הוא ביקש ממני... למדתי הרבה באותו לילה... שאנשים לא נעלמים לשום מקום. שכאשר איננו מוצאים מישהו, זה מפני שהיפנו אותנו לכיוון הלא-נכון." (ע' 11- 12).

אנדרו הופקינס מגדל את דיליה לבד, כשהוא מספר לה שהיא איבדה את אִמָּה בתאונה, כשהייתה בת ארבע. בהמשך תלמד דיליה יותר על ההיעלמויות שבחייה, ובחיי האנשים הקרובים אליה, וכנראה  בשל כך בחרה בבחרותה, לפנות למקצוע שקשור לכך. היא מסתובבת עם הכלבה גרטה בניסיון למצוא בני אדם שהלכו לאיבוד. שכן, כפי שהיא מסבירה, "איש אינו יכול להתקיים בעולם בלי להשאיר אחריו משהו מעצמו... ישנם עקבות ממשיים... יש רמזים מיקרוסקופיים, כמו טביעות אצבעות, שנשארים בלתי נראים אלא אם כן יודעים כיצד לחפש אחריהם. אבל גם בהיעדר כל אלה, ישנו ריח... בכל רגע אנחנו משירים תאי עור – 40,000 לדקה..." (ע' 15).

דיליה יודעת שמאחורי כל ההצלחות של מציאת האבודים – יש איזה חוסר שהיא לא מצליחה למלא כי "ביסודו של דבר אני זו שאבודה". וכשהיא אומרת זאת, נדמה לקורא, שזוהי אמירה מטאפורית. שמשהו חסר לה בחייה, ולכן היא מרגישה אבודה. אבל לאמיתו של דבר, היא מגלה יום אחד שאביה האהוב, שדאג תמיד למחסורה, ועטף אותה באהבה רבה – הסתיר מפניה אמת גדולה.
החיפוש אחר האמת, מתחיל בגילוי של שקר גדול. ביום אחד מתייצבת המשטרה בביתם, ולנגד עיניהן הנדהמות, שלה ושל בתה הקטנה סופי, מאשימים השוטרים את אביה בחטיפה של בתאני מתיוז. דיליה מעולם לא שמעה שם זה, והמחשבה שאביה מואשם בחטיפה של מישהי, נראית לה בלתי-הגיונית-בעליל. כשהיא שואלת אותו מי זו בתאני מתיוז, הוא מסתכל בעיניה ואומר: "את".
כל מגדל הקלפים של חייה מתמוטט באותו הרגע. מה באמת קרה לאימה? מה באמת קרה עד שדיליה הייתה בת ארבע? מדוע אין היא זוכרת כמעט דבר? האם המעשה שעשה אנדרו הופקינס היה נכון? חבר מושבעים והשופטים חופרים בעניין זה, כשכל עדות חדשה, חושפת בפני דיליה-בתאני ובפני הקורא, אמת נוספת. לעזרתה באים חבריה הטובים: אריק, בן זוגה, שמייצג את אנדרו בבית המשפט, פיץ, חברה הטוב, ואישה רוחנית וצבעונית בשם 'רותאן', בין כולם מסתובבת בתמימות ובאופטימיות מאושרת, סופי, בתם של דיליה ואריק, כאנטיתזה לדמות בתאני הקטנה, המצטיירת על רקע האירועים. הפרקים בנויים בצורה של רשומון. כשכל פרק מסופר מפי דמות אחרת: דיליה, אריק, אנדרו ופיץ. בדרך זו אנו מקבלים פרספקטיבה רחבה יותר על האירועים ומה שמאחוריהם.