‏הצגת רשומות עם תוויות רותי קלמן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רותי קלמן. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 2 בינואר 2014

קרלוס רואיס סאפון – ד"ר רותי קלמן


השבוע נכנס נער צעיר למשרדי בספרייה וביקש המלצה לספר בשבילו, "ורצוי ספר אימה", הוא הדגיש. נזכרתי מיד בקרלוס רואיס סאפון, שבדיוק סיימתי לקרוא את "אורות ספטמבר" שלו, ספר נוער מלא צללים, מסתורין וצעצועי ענק עצמאיים, שהפחידו אותי בהחלט. נראה לי שהנער לא יתאכזב!!!
קרלוס רואיס סאפון הוא סופר ספרדי ידוע ומוכר ברחבי העולם. ספרי הנוער הנוספים שלו הם: "נסיך הערפל", שאף זכה בפרס אדבה לספרות נוער, "ארמון חצות", ו"מרינה".
ב-2001 התפרסם סאפון בגדול כשהוציא לאור את ספרו: "צילה של הרוח". ספר חזק זה יצא לאור ב-2001 ותורגם לעברית ב-2006.

הספר ממוקם בברצלונה שלאחר מלחמת הספרדים בספרד, 1945, שבה גר ילד בן 9 בשם דניאל סמפרה. אביו, שהוא בעל חנות ספרים,  חושף בפניו, בסודיות רבה, בית עלמין לספרים נשכחים. מי שנכנס לשם, יכול להוציא ספר אחד בלבד, שהוא צריך להגן עליו כל חייו.
התיאור של בית הקברות הזה לספרים מלא רושם ומסתורי. רגליו של דניאל מפלסות לו דרך בין ערימות הספרים הזנוחים, ידיו נמשכות לספר הנקרא "צילה של הרוח" מאת סופר לא ידוע בשם: חוליאן קאראך. הוא קורא אותו וכעבור שנים, כשהוא בן 18 הוא מתחיל להישאב לעברו של הספר, לסופר שלו, ולמסתוריות האפלה המבצבצת מבין דפיו. במהלך הספר אנו מתוודעים לאהבתו לביאטריס, אחותו של חברו הטוב, טומאס, ולדמויות מעניינות אחרות בספר כגון: קלרה ברסלו החכמה, שהיא עיוורת. דניאל מגיע אל ביתה כדי לקרוא לה ספרים, וביניהם מתרקמת מערכת יחסים מיוחדת במינה, וגם נוריה המשתפת איתו פעולה, דמויות שטניות ואפלות, לצד תומכות ואוהבות, ודניאל סמפרה עצמו המוליך את עצמו ואותנו אל בין הצללים.

ספרו של סאפון מיטלטל בין אימה לאהבה, בין תשוקה לספרים, לכוחות אפלים והרסניים. הכתיבה מעניינת וזורמת, והספר הפך לרב מכר בין לאומי שנמכר ביותר מ-15 מליון עותקים ברחבי העולם. הוא זכה לפרס פלנטה, שהוא היוקרתי ביותר בשפה הספרדית. כיום ניתן לקבל סיור מודרך בברצלונה, בעקבות הספר.
הספר השני למבוגרים שכתב קרלוס רואיס סאפון הוא "משחקו של המלאך". זהו מה שנקרא פריקוויל. כלומר ספר המשך ל"צילה של הרוח" למרות שמבחינת הזמן הוא קודם לו ביותר משלושים שנה. הפעם גיבור הספר, דיויד מרטין, הוא סופר צעיר, הכותב ספרי מתח. הוא מקבל הצעה מסתורית לכתוב ספר מיוחד במינו. שוב בברצלונה הסוערת של שנות העשרים. סאפון מחזיר אותנו לבית הקברות לספרים נשכחים. "משחקו של המלאך" הוא מסע של הרפתקאות, תככים, סודות אהבה וקסם מכושף של ספרים, תשוקה וידידות. הספר מתחיל במלים הבאות: סופר לעולם אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא מקבל כמה פרוטות או כמה שבחים תמורת סיפור פרי עטו... סופר נידון לזכור את הרגע הזה מפני שמאותו יום והלאה הוא אבוד, ולנשמתו יש מחיר." והמשפט הזה, מלווה בעצם את הספר כולו, את המעטפות המסתוריות של אנדראס קורלי עם חותמת המלאך ואת חייו של הסופר הצעיר, ספוגי אהבת ספרים וקללותיהם.
בתור ילד בילה גיבור הספר ב"חנות הספרים סמפרה ובניו" ברחוב סנטה אנה. היא החנות של אביו של דניאל סמפרה מהספר הקודם. וכך הוא מתאר מה הייתה בשבילו החנות הזו: "אותו מקום, שהדיף ריח של נייר ישן ואבק, היה עיר המקלט וקרנות המזבח שלי. הבעלים הרשה לי לשבת בכיסא בפינה ולקרוא כל ספר שרציתי. סמפרה כמעט מעולם לא הניח לי לשלם תמורת הספרים שקראתי, אבל כשהוא לא היה שם לב נהגתי להשאיר על הדלפק כמה מטבעות, ככל שידי השיגה, לפני שיצאתי."
הספר הבא, הקשור אף הוא לעולם הצללים והספרים הנעים סביב הספר "צילה של הרוח",נקרא "אסיר השמים". כאן אנו מוצאים את דניאל סמפרה, הילד מ"צילה של הרוח", והוא כבר אבא לילדים, אנו לומדים מה קרה לדיויד מרטין מ"משחקו של המלאך", ולומדים מה אירע בתקופת פרנקו ומלחמת האזרחים של ספרד. היסטוריה, מתח וכתיבה סוחפת.
מי שאוהב ספרי מתח ואימה מוזמן למרתון ספרי קרלוס רואיס סאפון הנמצאים בספרייה שלנו.
קריאה נעימה.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!

יום חמישי, 21 בנובמבר 2013

ב. אקונין – ד"ר רותי קלמן


מדי פעם מציעה לי לריסה, הספרנית שלי, ספרים טובים לקריאה. כשהציעה לי לראשונה ספר של הסופר ב. אקונין (בוריס אקונין), משהו בזיכרון שלי מלימודי הפילוסופיה גרם לי לשאול אותה אם מדובר בפילוסוף רוסי. לא, היא אמרה, ממש לא. קראתי עליו וחייכתי. נכון, זה לא אותו האיש, אבל ב. אקונין, הוא שם עט (פסיבדון) של סופר בשם: גרגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי, שכינה עצמו כך כמחווה למיכאיל באקונין, פילוסוף ואנרכיסט רוסי. ובכן, לא סתם נזכרתי בו, חייכתי לעצמי, שהרי בעצם המחשבה שלי עליו, התגשמה פה כוונת המכוון.

ב. אקונין - צ'חארטישווילי, מרתק קודם כל בסיפור חייו. הוא נולד בגאורגיה לאם יהודיה ואב גאורגי. בגיל שנתיים עברה משפחתו למוסקבה, ומאז הוא שם. את האוניברסיטה במוסקבה הוא סיים במחקרים על יפן. הוא עורך ספרותי, מתרגם, ופרופסור לבלשנות ולספרות יפנית ובשנת 1998 פרסם לראשונה הספר "עזאזל" תחת שם עט: ב. אקונין.
בניסיונו להטעות את הקהל, הוא עיצב את כריכת הספר בסגנון עתיק, עם אותיות עתיקות ותחריט בשחור לבן, וציין את שנת ההוצאה כ-1876. המבקרים חשדו שהספר יצא בתקופה מאוחרת יותר, בשל המוטו שלו: "לזכר המאה התשע-עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם", אבל גם בעיקר בגלל איזכור של יצירות מאוחרות יותר.

ספר אחר ספר פרסם צ'חארטישווילי תחת שם העט ב. אקונין, בלא שהצליחו לגלות מיהו הסופר. עד שבספר הרביעי, שהכיל ידע רב בתרבות יפן, החלו המבקרים הספרותיים לחשוד בו. צ'חארטישווילי הודה שהוא זה שכתב את הספרים, ושהתאריך 1876, שהיה לכאורה שנת הוצאת הספר, הוא בעצם תאריך מותו של הפילוסוף באקונין.
ב. אקונין זיהה צורך לסוג חדש של כתיבה ספרותית ברוסיה שתתאים למעמד הביניים. ספרות שאינה גבוהה כמו הספרות של טולסטוי ודוסטוייבסקי, אבל גם אינה נחותה. זהו סוג של ספרות מתח אינטליגנטית.

כיום כותב ב. אקונין צ'חארטישווילי בשתי הזהויות: כבוריס אקונין הוא כותב את סידרת "תיבת פנדורין" שבמרכזה אראסט פטרוביץ' פנדורין, ודמויות אחרות המלוות אותו. כגריגורי צ'חארטישווילי הוא עורך ראשי של האנתולוגיה לספרות יפנית, מפרסם מאמרי ביקורת ספרותיים, ומתרגם לרוסית מהספרות היפנית, האנגלית והאמריקאית.
"עזאזל" הוא הראשון מבין ספרי הסידרה "תיבת פנדורין". במרכז הספרים שבסידרה זו, עומד אראסט פטרוביץ' פנדורין, המתחיל את דרכו כפקיד רישום זוטר, המשועמם מעבודתו המייגעת במחלקת הבילוש של משטרת מוסקבה, והוא מתחיל לחקור התאבדות תמוהה של סטודנט צעיר, בחור עשיר ויפה תואר. כשפנדורין מתחיל את חקירתו הפרטית, הוא מעמיד את חייו בסכנה. התעלומה מובילה את פנדורין ואת הקוראים בין ארמונות מוסקבה המפוארים לסמטאות האפלות של לונדון.  במהלך הספרים שבסידרה מתגבש מעמדו של פנדורין בחברה כבלש רוסי מהולל המשתווה במעמדו לבלשים הרקול פוארו ושרלוק הולמס בשל פיענוחיו המבריקים, אם כי הוא צנוע ונחבא אל הכלים, ולא רבים מכירים את שימעו בסביבות בהן הוא פועל. בניגוד לבלשים ספרותיים אחרים, המתמקדים בעיקר בפשעים שבסביבתם, פועל פנדורין בכל פעם בזירה אחרת לגמרי, המאפשרת לנו ללמוד רבות על המקום, ועל אירועים היסטוריים הקשורים לו.

מה שמעניין בכתיבתו של ב. אקונין הוא הקולאז' שהוא יוצר בכל אחד מהספרים בין סופרים גדולים. ב"עזאזל" למשל הוא משלב בין: פושקין, צ'כוב, בולגקוב, שייקספיר ואדגר אלן פו. בספר אחר כמו: "אהובת המוות"  כותב אמנון ז'קונט על הכריכה: "המחבר המבריק בוריס אקונין כתב כהרגלו רומן בלשי סוחף שהוא כולו מחווה מרגשת לגדולי הספרות האנגלית הספרות הרוסית לדורותיהן – מן הסערה של שייקספיר ומועדון המתאבדים של סטיבנסון, ועד ליצירות הדקדנטיות של אוסקר ויילד, לקלסיקונים כמו א.ס. פושקין ולמשוררים המעודנים של "תור הכסף" הרוסי". "כישרונו הגדול של אקונין" כותב ז'קונט "הוא בעולם העשיר והמפואר שהוא בורא, ובזכות התרגום המעולה נודפים מספריו ניחוחות עזים של דקדנס אימפריאלי-רוסי גם בעברית." כאן המקום להזכיר את מתרגם הסידרה: יגאל ליברנט שאף הוסיף הערות הסבר לשמות ואירועים המוזכרים בספר.

בסידרת תיבת פנדורין יצאו גם: "גמביט טורקי", שהוא רומן ריגול היסטורי המתרחש על רקע מלחמת רוסיה-טורקיה ומסופר על-ידי אשה, הספר "לוויתן" מתרחש על סיפון ספינה המפליגה להודו, ויש רמזים לספרי אגאתה כריסטי. יתר הספרים בסידרה הם: "מות אכילס", "משימות מיוחדות", "יועץ ממלכתי", "הכתרה", "מרכבת היהלום", "מחרוזת אבני הירקן", "כל העולם במה", "אהוב המוות" ו"העיר השחורה".

ב. אקונין כתב עד כה 13 ספרים בסדרת פנדורין ועוד סדרות היסטוריות נוספות כמו: "הרפתקאותיו של המאסטר", "הרפתקאותיה של האחות פלאגיה", וסדרות בלשיות נוספות, ובסך הכל כ-25 ספרים, שכולם הפכו לרבי מכר ברוסיה ובעולם, ונמכרו כבר בלמעלה מעשרה מיליון עותקים.
מה שאומר ששווה גם לכם לשאול מספריו בספרייה, ואולי גם אתם תהפכו לקוראיו הנאמנים.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
קריאה נעימה.



יום שישי, 15 בנובמבר 2013

ויפגע במקום / ד"ר רותי קלמן


ג'ורג' סברן, הוא מרצה בכיר למקרא במכון שכטר ללימודי היהדות. בימים אלו יצא ספר חדש תחת ידיו. שם הספר:  "ויפגע במקום: הסיפור התיאופני במקרא". המונח "סיפור תיאופני" מתייחס לסיפורי ההתגלות במקרא. כלומר, אותם סיפורים בהם מתוארת פגישה של גיבור מקראי עם ה'. הפגישה אינה רק הופעה קולית של ה', אלא המונח "תיאופניה" ביוונית פירושה "להופיע". כלומר, שבנוסף לשיחה המתנהלת, ישנו גם היבט חזותי. בסיפורים מקראיים קדומים כגון במקרה של אדם הראשון, קין ונוח, קיימות שיחות בין הגיבורים המקראיים לבין ה', אולם היעדרו של מפגש חזותי, מעמעם את תחושת ההפתעה והדרמטיות שבתגובות הגיבורים. אין כך במפגשים הרבים והמיוחדים בהם ישנה חזות כלשהי של ה' מול גיבורים מקראיים.

כך נכתב בצידו האחורי של הספר: "הביטוי "ויפגע במקום", שמופיע בבראשית כ"ח: 11, מציין לכאורה רק את עובדת הגעתו של יעקב לתחנת ביניים של מנוחה בדרכו לחרן. אולם בלילה הוא חולם יעקב חלום בו הוא רואה סולם שרגליו נטועות בארץ וראשו מגיע השמימה ומלאכי ה' עולים ויורדים בו. מן "המקום" הזה מדבר עימו ה'. מה שהחל במרחב אנונימי נעדר משמעות עבור יעקב, הופך כהרף רגע לנקודת מפגש דרמטית עמוסת משמעות עם ה', והיא מסמלת תפנית בחייו. חז"ל פרשו את "המקום" כאן כמילה נרדפת לה' עצמו, והבינו את "ויפגע במקום" כביטוי למפגש הייחודי שהתרחש בין בן-אנוש וה'."

יעקב אינו היחיד שנפגש עם ה'. בסיפור המקראי אנו נתקלים במספר גיבורים שזכו להתגלות שכזו: אברהם ושרה, הגר, משה, בלעם, גדעון, מנוח ואשתו, שמואל, אליהו, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ודניאל. ההופעה היא תמיד מפתיעה, ומשפיעה מאד על המשך חייו של הגיבור. דוגמאות לסכימה כזו הם המפגשים של: חלום יעקב (בראשית כ"ח, 10 – 22), סיפורי ההקדשה למשה (שמות ג-ד), שמואל (שמואל א, ג), ישעיהו (ישעיהו ו), ירמיהו (ירמיהו א), יחזקאל (יחזקאל א, 1 ג, 14) וגדעון (שופטים ו, 11 – 40), תיאורי בשורת לידת הבן (שופטים י"ג ובראשית י"ח, 1 – 15), וכן ההתגלות הכפולה להגר (בראשית ט"ז, 7 – 14; כ"א, 17 – 19).

הספר מלווה קריאה בסיפורי התנ"ך המרתקים כמו עמידת משה מול הסנה הבוער, מאבקו של יעקב באיש מסתורי על נהר יבוק, אליהו במפגשו בה' בהר חורב ועוד. בכל סיפור כזה פונה ה' אל דמות מסויימת בדרך מיוחדת, ותגובת הגיבור שמולו מובילה לעיתים למהפך אישי של תפישת עצמית ומפנה בזהות האישית.
בספר "ויפגע במקום" מנסה החוקר ג'ורג' סברן למצוא דפוס מבני חוזר בין הסיפורים האלה – מה משותף בהם, ומה שונה. הפרק הראשון בספר עוסק ב"תיאופניה כסצנת-דפוס" כדי לבדוק את התשתית הרעיונית להבנת סיפורי התיאופניה. הפרק השני "לקראת תיאופניה" בוחן את ההכנה למפגש עם ה', הכרוכה בדרך כלל בהפרדת הגיבור הראשי בן מחברה ובידולו משגרת חייו. לרוב, אין הגיבור ער לאירוע העומד להתרחש.
הפרק השלישי "הייצוג החזותי של האלוהים" בודק את טווח התיאורים החזותיים של ה' בתנ"ך. לעיתים הוא מופיע ישירות, ולעיתים בלבוש שונה: כמלאך, כאש בוערת, בצורת אדם, או שלושה אנשים. לפעמים נוכחותו נזכרת על ידי פרט דומם, כמו הכיסא הרם ושוליו הממלאים את ההיכל בחזון ישעיהו ו. הפרק הרביעי "התגובה האנושית לתיאופניה", סוקר את שלל התגובות של הגיבורים במפגש זה: מורא, היקסמות, ספקנות, חוסר אמון, צניעות, יראה והטלת ספק עצמי.
הפרקים השישי והשביעי עוסקים בעניינים נלווים למפגש. מה התוצאה של תגובת הגיבור, ובפרק השמיני "מסיפור תיאופני למסע שמימי", יש ניתוח של השפעת הסיפורים האלה בסיפור המקראי המאוחר והבתר-מקראי.
הגישה של מחבר הספר "ויפגע במקום" בודקת את סיפורי המפגשים הללו מנקודת מבט של חקירה ספרותית. כך למשל בודק המחבר את הסיפורים התיאופניים הידועים כסיפורי הקדשת הנביא, ומזכיר כי חקר הצורות של סיפורי ההקדשה עומד העל מבנה בסיסי משותף לטקסטים, ומציע מסקנות שונות באשר לטיבם ולמקורותיהם. ששת המרכיבים החיוניים בסיפורי הקדשת הנביא הם: העימות עם ה', דבר ה' הפותח, ההסמכה, ההתנגדות להסמכה (לשליחות, לתפקיד, למשימה), עידוד והבטחה לתמיכה וכן האות. זוהי התבנית הבסיסית העומדת על פי חקר הצורות, בבסיס הקדשת הנביא. לעומת זאת, מחבר הספר, ג'ורג' סברן, מתמקד בהבנת התגובות האנושיות למפגשים, כיצד נתפשת הנוכחות האלוהית, ואת מה שנלמד על-ידי הגיבור מפגישה זו.
ספר מרתק, לכל המעוניינים. אפשר למצוא אותו בספרייה כמובן.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
קריאה נעימה.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

חתונה מלכותית / ד"ר רותי קלמן


בעקבות סרטי האגדות של אולפני דיסני, יצא לאור ספר בהוצאת "ידיעות ספרים" בתרגום של סיגל גפן. הספר פותח לפנינו את הדלת לחתונותיהם של הגיבורים האהובים: סינדרלה והנסיך, בל והנסיך מ"היפה והחיה", הנסיך נוין וטיאנה מ"הנסיכה והצפרדע"  ופלין ורפונזל מ"פלונטר". בספר, מנסים להרחיב מעט, על מה שקרה, לכאורה, בין ה-Happy End כשהגיבור והגיבורה עומדים זה מול זה ומביטים באהבת אין-קץ זה על זו, וזו על זה לבין המשפט האלמותי: "והם חיו באושר ועושר עד היום הזה". כי עד עתה לא בדיוק ידענו מה קרה ביום החתונה, או מה קרה בחיי הגיבורים בהמשך דרכם. אירועים אלו כבר נמשכו, או לא, רק בדמיונו של הקורא או הצופה.
בעולם האמיתי שלנו, זוגות שנישאים רוצים שהיום המאושר בחייהם, יהיה יום מהאגדות. הכלה תהיה נסיכה מהאגדות, החתן – נסיך, והאולם – ארמון מלכותי. ובקיצור – חתונה מלכותית.
לכאורה, זה מה שאנו מקבלים גם בספר הנושא שם זה. אולם, לאמיתו של דבר, הדמויות הפלקטיות של הספרים והסרטים, פועלות כאן ב"הפוך על הפוך". הן הופכות בספר לבני-אדם בשר ודם כמונו, כשהן מתלבטות באותן התלבטויות כמו של כל זוג צעיר שעומד להינשא בעולם האמיתי.  פתאום מתגלים רגשות אנושיים, משפחתיים, חבריים, של בני הזוג המלכותיים העומדים להינשא, והם נעשים פשוטים ואמיתיים אף יותר מאיתנו. לא חשוב להם לעשות חתונת פאר שתהיה יותר יפה משל אחרים, ולא חשוב להם מה יגידו, אלא חשוב להם שהם יהפכו את בני הזוג שלהם למאושרים יותר ויותר. חשוב להם  שידידיהם יהיו איתם בחתונה (אפילו אם הם אנשים פשוטים, או בעלי-חיים), ובניגוד למלכים ומלכות שבאגדות, שמשרתים מבצעים בשבילם עד אחרונת המטלות, הרי שכאן אנו רואים אותם, ברוח הימים האלה,  יוזמים, רוצים, מקווים, פועלים בעצמם, לא נותנים לאחרים להכתיב להם את מהלך היום המאושר הזה, ובעצם, כמו הזוגות של ימינו. הם הקובעים מה יהיה, ומי יהיה, וכמה.
אם-כן, מה חשוב לסינדרלה לקראת חתונתה? כפי שצניעותה מבטאת את אישיותה היפה, כך גם לפני החתונה, היא מתלבטת בנושא השמלה, שכן המלך, רוצה שסינדרלה תלבש את שמלת החתונה שלבשה אשתו המלכה. אך השמלה מהודרת מדי עבורה, ושרשרת הפנינים של המלכה, אמו של החתן, כבדה מדי בשבילה.  היא רוצה ללבוש משהו צנוע יותר, שמתאים לאופייה. לכן זה רגע מביך עבורה, כי אם היא לא תיקח את השמלה והשרשרת של המלכה -   המלך ייעלב. ברגע זה של התלבטות נזכרת סינדרלה בעצת אמה מימי ילדותה. האם נתנה לה מחרוזת קטנה ואמרה: "סינדרלה, בכל פעם שאת נתקלת בבעיה, המחרוזת הזאת תזכיר לך להקשיב לליבך, וזה כבר יוביל אותך אל הפתרון". ברגע זה מבינה סינדרלה מה באמת היא רוצה לעשות. היא משלבת בין שתי המסורות של הכלות – בין משפחתה למשפחתו של הנסיך, גם בשמלה וגם בשרשרת, וכולם מרוצים. העכברים שעזרו לה בימי עונייה, משמשים בחתונה כשושבינים המפזרים את עלי הוורדים על הדרך, והם שנושאים את טבעות הנישואין של החתן והכלה.
בל, מ"היפה והחיה", מדגישה בפני מארגני הטקס, שבין אורחיה יהיו גם גברת תיון והמשרתים, שהיו ידידיה הטובים. מכיוון שהנסיך היה תמיד בודד בתקופה שהוא היה "החיה", דואגת בל, שכל אנשי הכפר יבואו לברך אותם, מה שגורם לנסיך להיות מאושר ביותר.
טיאנה, ב"הנסיכה והצפרדע", מתגנבת למטבח ומכינה בעצמה את תפריט החתונה, והיא גם דואגת שפריטים קטנים שהיא מוסיפה לעצמה יזכירו לה את האהובים עליה. בנזר הפרחים שבידיה, שוזרת טיאנה את כף העץ הישנה והאהובה של אביה, היא לובשת את השמלה הפשוטה שאמה תפרה באהבה, ועונדת את התליון שקיבלה מחברתה שרלוט.
"פלונטר" הוא גירסה קולנועית שיש בה רמז לסיפור "פעמונית" של האחים גרים. בסיומו של הסרט, מצליח פלין להחזיר את הנסיכה רפונזל לארמונה ולהוריה, והמלך והמלכה מקבלים אותו כראוי. אולם אין כל זכר להמשך חיים משותפים בין פלין לרפונזל.
בספר "חתונה מלכותית" לוקח פלין את רפונזל לטיול מיוחד של שייט באגם. שם הוא מציע לה נישואין. מה שנחשב כיום לדרך רומנטית ביותר להציע נישואין במוסכמות החברתיות של ימינו. רפונזל כמובן נענית בחיוך מאושר. את זרי החתונה שלה היא מכינה מפרחי-בר פשוטים, ואת שמלתה מעצבת רפונזל בעצמה. פסקל (הזיקית של רפונזל) ומקסימוס (הסוס של פלין) נבחרים לשאת את טבעות הנישואים שלהם. כאן אנו רואים את המקום המכובד שמעניקים רפונזל ופלין לידידיהם הקרובים למרות שונותם.
כיאה לבני זוג מלכותיים משמשים סינדרלה, בל וכל היתר, בהתנהגותם, דוגמא נאה לקוראים הצעירים ולזוגות שמתחתנים. נכון שזו חתונה מלכותית. נכון שהם יהיו בה נסיך ונסיכה, אבל, מה שחשוב זה לשמור על הצניעות, לשמור על הידידים שהיו, להתייחס לאורחים ולכבד אותם (מה שחלק מהזוגות שנישאים כיום קצת שוכח...), לא "לדרוך" על אף אחד בדרך לאושר, ולהיות בני-אדם, במובן הטוב של המלה.
נראה שהושקעה מחשבה גם בהתאמת הכריכה של הספר לנושא. הצבע הוורוד של הכריכה, ובעיקר בעובי, ברכות ובריפוד, כדוגמת אלבומי החתונות של ימינו.
אז שיהיה במזל טוב לנסיכים ולנסיכות באשר הם. מאחלת להם את כל האהבה שבעולם, ורק לא לשכוח מה באמת חשוב.
קריאה נעימה וחג שמח.

יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

שוקולד

כתבה: ד"ר רותי קלמן



"בסוף רמת גן יש מקום מיוחד / שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד...  / שוקולד קטן ושוקולד גדול / שוקולד יקר ושוקולד בזול / שוקולד אגוזים ושוקולד סתם / לעשירים ולכולם והריח בחינם / וכל האזרחים עוצרים ומריחים...". השיר הזה של "הכבש השישה-עשר" שנכתב על-ידי יונתן גפן והולחן בידי יוני רכטר, מתייחס כמובן לבית-חרושת "עלית" שעמד בכניסה לרמת-גן והדיף ריחות מפתים של שוקולד. בית החרושת כבר לא קיים היום, אבל מי שזכה להריח אותו הריח באותו המקום, נצרב לו ודאי הזיכרון המתוק ההוא.

כשהחלטתי לכתוב בטור שלי על שוקולד, נפניתי לבדוק כמה ספרים יש בנושא השוקולד. נדהמתי מהעובדה, שכבר בבדיקה של ספרייתי בלבד, מצאתי המון ספרים, לגדולים ולקטנים שהכותר שלהם קשור לשוקולד, אם כי בכמה מהם מופיע השוקולד כמטאפורה או דימוי (למשל: "חיילי שוקולד" של אבישי כ"ץ (אוטוביוגרפיה של תת-אלוף במיל.) או "החיים כשוקולד" (ספר שירים של דורי טרופין), או כנושא המרכזי למתכונים, כגון: "שמח במטבח : שוקולד" / פיונה פצ'ט.
נראה כי המשיכה לריחו של השוקולד וטעמו המופלא, הציתה את דמיונם של הסופרים בכיוון של יצרים אפלים כאלה ואחרים והניבה ספרי מתח רבים למבוגרים: "שוקולדים לרצח" / קייט ויט, "פרשת השוקולדים המורעלים" / אנטוני ברקלי ; "מלחמת השוקולד" / רוברט נורמיור ; "כמו מים לשוקולדה" / לאורה אסקואיבל , שכתבה וגם ביימה את הסרט, הנע בין פנטזיה למציאות ומתרחש ברובו בין סיריה של טיטה, נערה מבית ספרדי שמרני המגלה וירטואוזיות רבה ביותר בבישוליה ; "ליקר שוקולד" / שרה קיסנר (ספר מתח מעולה על משפחה אברכית מרובת ילדים הנקלעת למזימה אפלה הקשורה בשוקולד) וגם הספר "שוקולד" של ג'ואן האריס שבעקבותיו יצא גם סרט יפיפה. הספר מתאר קורותיה של אשה צעירה (אותה מגלמת בסרט השחקנית ז'ולייט בינוש המדהימה), המגיעה עם בתה הקטנה לעיירה בצרפת ופותחת חנות שוקולד שמשנה את חייהם של בני העיירה (תפקיד חשוב ויפה ממלא בסרט ג'וני דפ, המתאהב בה).

מובן מאליו שיש גם הרבה ספרים לקטנים שמתייחסים למעדן המתוק הזה. לדוגמא: "ילד של שוקולד" / חגית כהן ; "ילדה חסה וילד שוקולד" / מיכל ורד ; "תעלומת השוקולד" / יהודה (אודי) ויור ; "בגלל פודינג שוקולד" / מירה מאיר ; "בית משוקולד" – שירים שאוהבים ילדים / שיבולת ברזני ; "ג'ינגי או שוד השוקולד הגדול" / גלילה רון-פדר עמית ; "ארץ הממתקים והשוקולד" / שרה זלוף ; "עפיפונים ועוגיות שוקולד" / רות ריכטר, ועוד. בספר "המסע לכפר השוקולד" של דוד בן-קיקי, מצליחה הילדה ניצה להתגבר על תאוות השוקולד ובכך היא מצליחה להציל כפר שלם. הוויתור שלה הופך לברכה גם לה וגם לאנשי הכפר.

ספר מקסים במיוחד הוא הספר:"צ'רלי בממלכת השוקולד" או במהדורה אחרת "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. הרבה ערכים יכולים הילדים, ללמוד דרכו. החל בחייהם של בני המשפחה של צ'רלי, כיצד הם מצליחים בעוני מרוד להישאר אופטימיים, לוותר באהבה לילד, להתחלק ביניהם מבלי להתלונן ולהצליח לחנך את הילד למידות טובות. צ'רלי הקטן מאד אוהב שוקולד, אבל המצב הכספי מאפשר למשפחה לקנות לו רק חפיסת שוקולד קטנה אחת בשנה, ביום הולדתו. אז הם רוצים שייהנה לבדו מהממתק, אותו הוא אוכל להנאתו במשך חודש שלם. מפעל השוקולד המפורסם והאיכותי, שלידו הוא עובר מדי יום בדרכו לבית-הספר, מגרה את חושיו ומפעיל את דמיונו. אבל איש מאנשי המקום לא יכול להיכנס למפעל שהוא סגור ביום ובלילה ולא ידוע מי בכלל עובד בו. יום אחד מפזר בעל המפעל חמישה כרטיסי זהב בתוך החפיסות הנשלחות למכירה, ומודיע שמי שיזכה בכרטיס – יוזמן ליום סיור במפעל ובמשאית ממתקים לכל חייו.
כמובן שהיוזמה של בעל המפעל מקפיצה בין-יום את רף המכירות של השוקולד בכל הארץ. חפיסת יום ההולדת של צ'רלי מתגלה כאכזבה, וצ'רלי מבין שאיבד את סיכוייו להגיע לסיור. גם ההקרבה של  הסב הזקן שלו שמוותר על הפרוטות המעטות ששמר בסתר, כדי לקנות חפיסה נוספת, אינן נושאות פרי, ואז קורה הנס וצ'רלי מוצא מטבע. הוא  קונה חפיסת שוקולד, ומרגש את בני המשפחה ואת כל בני המקום כשהוא מגלה בה את כרטיס הזהב החמישי והאחרון.
לסיור מגיע צ'רלי הנרגש בלווית סבו בן ה-96, שהאירוע מוציא ממנו אנרגיות מחודשות וטובות. ווילי וונקה, בעל המפעל, מוביל את חמשת הילדים ומלוויהם במסדרונות ובמבוכים, עד שהם מגיעים ל"חדר" השוקולד. ובכן, זה לא בדיוק חדר. זה מרחב ענק שבו בקעה ומדשאות מוריקות, ובאמצע – נהר גדול של שוקולד הנשפך באשד מעל צוק תלול. לרגלי האשד – צנורות זכוכית ענקיים שיונקים את השוקולד מהנהר ומעלים אותו אל חדרי העבודה. כל הנוף, עשוי ממתקים, והעובדים, הם גמדים משבט האומפה-לומפה, והם עובדים במרץ ובשירה.

ארבעת הילדים האחרים, מלבד צ'רלי, מתחילים לעשות בעיות. כל אחד, על-פי תכונותיו הרעות. הם מפונקים, אנוכיים, לא ממושמעים ותאבי בצע. כגודל מידותיהם הרעות, כך – עונשם. העונשים קשורים למקום, וכל ילד שנענש יוצא ממעגל הסיור, כשגמדי האומפה-לומפה פוצחים מיד בשיר תוכחה על תכונותיו הרעות, ומה שקורה ויקרה לו אם ימשיך להיות רע. אין ספק, שכל אחד מהילדים (והקוראים) לומד פרק בהילכות התנהגות.
כך מתוודעים האורחים והקוראים גם למכונת המסטיק הגדולה, לסוכריות הקוביה המסתובבות, לחדר האגוזים, בו יושבים מאה סנאים ומפצחים, ולחדר השוקוטלויזיה. כשצ'רלי נשאר אחרון מהילדים, מגלה לו וילי וונקה, שהוא ידע שהוא זה שיישאר אחרון, והוא מגלה לצ'רלי ההמום, שהוא מוריש לו את המפעל כולו, מעביר את כל המשפחה לתחום המפעל ופותר את מצוקתם. בטוב ליבו, מעניק וילי וונקה, בסוף הסיפור, משאית מלאה ממתקים לכל אחד מהילדים האורחים.

הספר, איך לא, הפך כמובן לסרט מצליח ומדהים בפירוטכניקה שבו, ואת תפקיד בעל המפעל מגלם שוב, ג'וני דפ. ועם כל הממתקים והשוקולדים האלה, לא נותר לי אלא לאחל לכל עם ישראל שנה טובה, בריאה, ערכית ומתוקה.


יום שני, 2 בספטמבר 2013

מה לוונוס במשנה תורה לרמב"ם- הרצאה מרתקת של ד"ר רותי קלמן בספריית דימונה



זהו קטע מתוך הרצאתה של ד"ר רותי קלמן מנהלת הספרייה העירונית דימונה.
תוכלו לצפות בקטעים נוספים מתוך ההרצאה
בערוץ היוטיוב נביא קטעים מתוך הפעילויות של הספרייה העירונית דימונה: הצגות, הרצאות, חוגים וסדנאות לילדים ומבוגרים... כדאי להירשם לערוץ שלנו... אנו מכינים לכם, תושבי דימונה והסביבה הפתעות מיוחדות.



יום שישי, 30 באוגוסט 2013

עץ הדובדבן / ד"ר רותי קלמן



רק "אחרי החגים", כמעט באוקטובר, נפתחת באמת שנת הלימודים אצלנו, כשילדינו ודאי כבר הפנימו ששבוע לימודים מורכב מששה ימי לימודים רצופים, ולא כפי שקורה בתקופת החגים. משהו כמו לעבור ממהלך ראשון לשני ברכב. ואולי היינו צריכים להתחיל בכלל את שנת הלימודים באפריל, כמו ביפן. מדוע באפריל? בגלל פריחת הדובדבן.
פריחת עצי הדובדבן ביפן כה מרהיבה ביופייה, ואהובה כל-כך על היפנים, שהם שותלים את עצי הדובדבן בבתי-הספר, והפריחה המדהימה של עצים אלה, היא המקבלת בברכה את פניהם של המוני התלמידים הבאים בשעריהם.

שיטת החינוך ביפן נקראת "שיטת המדרגות הנעות", והרעיון הוא שמינקות ממש, מתחיל מצעד העלייה בדרגה של הילדים. מי שעלה על מסלול זה, המתחיל בפעוטון, נמשך בגן, ובבתי הספר היסודי והתיכון, סופו שיגמור באוניברסיטה היוקרתית ביותר, הסוללת את דרכו לקריירה המשתלמת ביותר ולשידוך הולם. פעוטונים אלה הם מוסדות פרטיים המסופחים לאוניברסיטאות ולמוסדות החינוך האקדמי הטובים ביותר ביפן. כלומר, שלהיות באוניברסיטה טובה, מותנה בכך, שהיתחלת בפעוטון הנכון.

כל זה תלוי כמובן ביכולת הכספית של הוריך, וגם בשאלה אם תעמוד בבחינות הכניסה הנערכות לתינוקות. בחינות אלה כוללות בניית מגדל מקוביות, הפגנת כושר ריכוז והבחנה בצבעים. תינוק שעבר את המבחנים בהצלחה יעבור חינוך המדגיש שלושה עקרונות: התנהגות מנומסת, השתלבות בקבוצה ופיתוח הזיכרון. בגילאי שנתיים ושלוש עוברים הפעוטות אימוני זיכרון כשהדגש הוא על זכירת פרטים. מילת המפתח, כותבת שפרה הורן בספרה "חוויה יפנית" היא שינון, ועד השעות הקטנות של הלילה. בתי-הספר גם מחייבים את התלמידים לדווח להם בפרוטרוט על כל פעילויותיהם מרגע עזיבת שערי בית הספר, והמורים מבקרים בבתי התלמידים ובודקים אותם.

בניגוד למה שיכול להשתמע מכך, כפיית המשמעת בבית הספר ובבית מובילה את תלמידי יפן דווקא לאלימות, הנובעת מהמתח וחוסר החופש שהם נתונים בו. לכן, גם אם חלק מהמערכת הזו, נראה לנו כפעילות חיובית, הרי צריך כמובן להכניס הכל לפרופורציות. צריך שינון, וצריך משמעת, אבל צריך גם לפתח את עצמאותם של הילדים: עצמאות החשיבה ועצמאות העשייה. כשאתה פעוט – אתה יכול ללמוד, אבל אסור לשכוח את גילך, וחשוב לתת לך להמשיך ולשחק בכדור, ובקוביות, ובחול ובמצלתיים, ואת זה משה נחום, מנהל אגף החינוך והרווחה, מדגיש במיוחד לגננות. תפתחו אותם, תשקיעו בהם, אבל אל תגזלו מהם את ילדותם. וכמובן, כדאי ורצוי לקרוא לילדים ספרים בכיף, אפילו כשהם כבר יודעים לקרוא.
מערכת החינוך שלנו אולי לא משקיעה כמו היפנים, וודאי יש עוד מקום לשיפור, כמו בכל מקום אחר, אבל היא גם מביאה לנו המון גאווה. גני הילדים ובתי-הספר שלנו בדימונה משקיעים מאמץ גדול כדי להעניק מה שאפשר לילדינו. הגננות והמורים שלנו עובדים קשה, והתוצאות אכן נראות בשטח. פעם אחר פעם מגיעים לספרייה אורחים מבחוץ, שחקנים שמביאים הצגה, סופרים שבאים למפגשים עם תלמידים. כל אלה אומרים את אותו הדבר: אנחנו פוגשים הרבה ילדים בכל הארץ, אבל הילדים שלכם הם משהו מיוחד: איך שהם יושבים יפה, ומקשיבים, ומשתתפים, ומנומסים!!! אז כל הכבוד להורים, וכל הכבוד למערכת החינוך ולעומד בראש, משה נחום, ואני מברכת אתכם, הורים יקרים ואת תלמידיכם-ילדינו בברכת שנה טובה, ושירה של רחל שפירא יתאים לברכה זו:
"שיהיה יומכם כמו מניפה נפרשת
שיהיה ליבכם פתוח לאהוב
קו של אור, וקו של חן, וקו של חסד
שאפשר לראות אותם גם מקרוב...
     שתהיו ערים כסקרנות של ילד
     ושירכם יביא לכם מן השורות
     קו של אור, וקו של תום, וקו של תכלת
     שאפשר לראות אותם גם מקרוב..."

לכן על קו ההתחלה של "אחרי החגים" אני מאחלת להורים, למורים ולתלמידים – שיהיה בכם תמיד: קו של אור, וקו של חן, וקו של חסד, ותוכלו לפרוח, כמו עץ הדובדבן.
קריאה נעימה.

יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

הנסיך הקטן, סנט אקזופרי וגדעון טיקוצקי/ ד"ר רותי קלמן


לפני מספר חודשים זכינו להרצאה מרתקת ב"בימת הספרייה של דימונה". היתה זו הרצאתו של חוקר הספרות: גדעון טיקוצקי. נושא ההרצאה היה: "הנסיך הקטן: דמיון ומציאות".
ב"הנסיך הקטן", אותו כתב אנטואן דה סנט-אקזופרי, מתרחש מפגש במדבר סהרה בין טייס לבין נסיך קטן שבא מכוכב אחר. הטייס מנסה לתקן את מטוסו והוא מוטרד ממחסור במים שעלול להביא למותו. הנסיך מופיע ומבקש ממנו לצייר לו כבשה, כדי שתכרסם את עצי הבאובב הרעים. במשך שמונה ימים מספר הנסיך לטייס על השושנה, שסיפרה לו שהיא השושנה היחידה ביקום ולכן צריך לפנק אותה. הוא מספר לו על אכזבתו ממנה, על טיוליו בשבעה כוכבי לכת אחרים: של המלך הבודד שיש לו רק עכבר כנתין, של הרברבן, של השיכור (ולמה הינך שותה?" "אני שותה כדי לשכוח" "מה לשכוח?" "לשכוח חרפתי" "וחרפתך מהי?" "חרפת השתייה"), של איש העסקים, של מדליק הפנסים, של הגיאוגרף ושל כוכב ארץ.
לאחר התובנות הרבות אותן לומד הנסיך במהלך סיוריו ביקום, ולאחר שיחותיו עם הטייס בכדור הארץ, מבין הנסיך גם ש"לעולם ערב אדם לשלומו של זה, שהוא מאלפו", ולכן הוא צריך לחזור לשושנה שלו. הוא מציל את הטייס ממוות בהראותו לו את הדרך לבאר מים חיים ומלמד אותו את תורתו של השועל. הטייס מצייר לו מחסום לכבשה כי הנסיך הקטן מבין שהכבשה עלולה לפגוע בשושנה, והוא חוזר לכוכבו בעזרת הנחש, שמסכים להכישו כדי לשחררו מגופו. לאחר לכתו מתחיל הטייס לדאוג, שכן שכח לצייר רצועת עור למחסום, והוא פונה לקוראים בבקשה להודיע לו אם יראו את הנסיך הקטן.
הקהל, ברובו היה קהל של מבוגרים, אבל נוכחותם של מספר צעירים, ואפילו צעירים מאד, הצביעה על שניותו של הספר "הנסיך הקטן", ספר שהוא גם לילדים, אבל  לא רק להם. יש בו תובנות על החיים, ועל האהבה ("אם מישהו אוהב פרח, שבכל מליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים והוא כבר מאושר..."), על קשרי רעות ("אין לך דבר מצער יותר מאשר לשלח ידיד, כי לא כל אדם זוכה לרֵע") ובין אדם לעצמו.
גדעון טיקוצקי, הביא לפנינו שורה של מימצאים היסטוריים המספרים את סיפורו של סנט אקזופרי, שתוספת ה"דה" בשם משפחתו, באה להצביע על מוצאו האצילי. אנטואן דה סנט אקזופרי נולד ב-1900 בעיר ליון שבצרפת, וכבר בגיל 12 נהג להתעניין בפעילות של המינחת הקטן שהוקם בעיר אמבריה, ליד אחת מאחוזות משפחתו. ערב אחד צירף אותו אחד הטייסים לטיסה, ואנטואן הצעיר נישבה בקסם התעופה. בגיל 21 הוא התגייס לחיל האוויר הצרפתי והחל כאיש צוות קרקע, ובהמשך הוסמך כטייס צבאי. לאחר שירותו הסתובב בקליקה הספרותית ונודע בכתיבתו הטובה. ב-1926 הצטרף לחברת תעופה, שאנשיה היו מהחלוצים בתחומם, ואשר היו ממונים על העברת דואר האוויר בין אירופה, אפריקה ואמריקה. באותה תקופה היה מלאי הדלק במטוסים מוגבל, מה שהכתיב טווח טיסה קצר, אך החברה פתרה את הבעייה על-ידי תחנות ביניים שבהם אפשר היה לתדלק מחדש. -1929 הכין סנט-אקזופרי את התשתית לקווי דואר האוויר בדרום אמריקה. תשתית זו נמצאת בשימוש עד היום.
בספרו "טיסת לילה" (1931) ממוקמת העלילה הבדיונית בדרום אפריקה, ניכרת האופטימיות של שנות העשרים, עם האמונה בכוחה של הקידמה הטכנולוגית.
בספרו השני של סנט-אקזופרי "אדמת אנוש" (1939 (מעיבה מלחמת האזרחים בספרד, שהייתה ההתנגשות הראשונה בין המשטרים הפשיסטיים לבין הדמוקרטיה, ובכך רימזה למלחמת העולם השנייה. כאן המקום להזכיר שסנט אקזופרי הוא אחד מהטייסים הבודדים שעמדו לצד היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בספר מתאר סנט-אקזופרי את הרפתקאותיו כחלוץ התעופה האזרחית בשנות העשרים (תאונות המטוס מהן ניצל) ומאבק האדם נגד איתני הטבע. לפי דעתו של טיקוצקי, הפרק שבו מתוארת נחיתת האונס של סנט-אקזופרי בלב מדבר סהרה בשלהי שנת 1935, היא העומדת בבסיס הספר "הנסיך הקטן".
כשקוראים את "אדמת אנוש" שהוא ספר תיעודי בעצם, ניתן להבין את שורשי הרעיונות והנושאים המופיעים ב"הנסיך הקטן", כמו למשל, דוגמת חשיבותו של הקשר האנושי, הקריאה לאחריות של כל אדם כלפי זולתו (הקשר בין הנסיך לשושנה) וכדומה. ייתכן גם, שהבסיס לדמותו של הנסיך הקטן עצמו, משער טיקוצקי, קשור לאחיו של סנט-אקזופרי שנפטר בעודו ילד, ובעצם נשאר "נסיך קטן". עוד למדנו, שכל הציורים שבספר, הם ציוריו של המחבר. בסיום הרצאתו, התייחס גדעון טיקוצקי למימד הישראלי של "הנסיך הקטן" ושילובו כיום בתודעת האבל האישי והלאומי.
בספרייה ניתן למצוא את הספר "הנסיך הקטן" של סנט אקזופרי; ספר חדש המכיל את שני ספריו של סנט-אקזופרי: טיסת לילה ו"אדמת אנוש" עם אחרית דבר מאת גדעון טיקוצקי; ועיון והנחיה ל'נסיך הקטן" בספר "בעקבות הכוכב האבוד" של אביבה קרינסקי. בנוסף ניתן כמובן לקרוא מאמרים בנושא.

קריאה נעימה.

יום שישי, 19 ביולי 2013

ד"ר רותי קלמן מזמינה אתכם להרצאה מרתקת בספרייה העירונית דימונה



מה לוונוס במשנה תורה לרמב"ם, מהדורת של"ד (1574)?

מרצה:
ד"ר רותי קלמן
מנהלת הספרייה הציבורית דימונה
וחוקרת תולדות הדפוס העברי במאה ה-16

תקציר
מאז ומעולם העסיקה את חוקרי הדפוס העברי חידת הופעתה של דמות ונוס, אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית, בשלושה מבין ארבעת כרכיו של הספר משנה תורה לרמב"ם, מהדורת של"ד 1574.
כל הניסיונות עד כה לפתור את החידה עלו בתוהו.
בהרצאה זו נפתור את החידה ...
 תוך בדיקת תולדות הדפוס העברי, הרקע המיתולוגי, 
אמנות הרנסנס, המקורות הדתיים, וההיסטוריה של יהודי איטליה.

המסקנות מפתיעות ביותר וחושפות בפנינו טפח מהלך רוחם ופעולותיהם של יהודי ונציה במאה ה-16. המחקר נערך במסגרת עבודת הדוקטורט של המרצה. חלק מהרצאה זו כבר הועבר בשני מושבים שונים של הקונגרס העולמי למדעי היהדות, באוניברסיטת בן-גוריון ובאוניברסיטה הפתוחה.
 ההרצאה מתאימה לכולם. 
משך ההרצאה: כשעה.

הרצאה זו מוגשת לכם במסגרת ערבי תרבות ופנאי לקהל בדימונה.
הכניסה ללא תשלום אך מחייבת רישום מוקדם על מנת שנוכל להיערך בהתאם.
בימים אלו צוות הספרייה עומל על פיתוח תוכנית התרבות והפנאי לקראת השנה הקרובה.
חשוב לנו לקבל את תמיכתכם כדי שנוכל להמשיך לעשות עוד למען תושבי דימונה.

אתם מוזמנים להגיב על המאמר והסרטון ולשתף אותו לחברים שלכם.
אנחנו מצפים לראותכם בהרצאה ... לא כדאי לפספס!!

לצפייה בהרצאה היכנסו לערוץ היוטיוב של הספרייה העירונית דימונה

שבת שלום



יום שישי, 12 ביולי 2013

מוטיב הריקוד בשירי שלמה ארצי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


במסגרת ניתוח שירה ישראלית, אותה הנחיתי לקבוצת "אמצע החיים" בספרייה העירונית דימונה, הבאתי בפניהם את שיריו של שלמה ארצי המכילים אלמנט של ריקוד. כתבה זו תנסה להסביר מהו ריקוד עבור ארצי. וכל אחד מהקוראים מוזמן לחשוב, מה מסמל הריקוד עבורו.
שלמה ארצי פרץ לתודעה של הקהל הרחב עוד בהיותו חייל על בימת אחד הפסטיבלים בשיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" המוכר יותר כ"אהבתיה", וכמובן, יכולנו לראותו בלהקת חיל הים. אבל לאמיתו של דבר הוא התחיל בגיל 16 לכתוב ולהופיע עם ריקי גל. מאוחר יותר, הופיע שלמה ארצי בלהקת "ברוש" ו"גברת תפוח", והפך במשך הזמן, לא בלי תהפוכות וכישלונות, לזמר מצליח ביותר, שנמל הבית שלו הוא ה"אמפי" בקיסריה, משאת נפשם של זמרים רבים. לא רק שהוא מוסיף לשיר, אלא הוא אף כותב ומלחין  את שיריו בעצמו. ברפרטואר שלו נמצאים למעלה מ-400 שירים, מהם כתב והלחין בעצמו יותר מ-220 שירים. כשזמרים רבים, בני גילו, דרכו במקום, נעלמו מהבמות, או במקרה הטוב, הצליחו לשמר את קהל המאזינים הוותיק והמבוגר, הצליח ארצי בכישרון רב לשמור לא רק על קהלו הוותיק, אלא אף לאמץ לעצמו את הדור החדש.
מהו הסוד המביא זמר ויוצר למצוא חן בעיני קשת רחבה כל כך של שומעים?
 אין בדעתי לעמוד על יכולת ההלחנה של ארצי, כי איני מוכשרת לכך, ולא בידיי הכלים לבחון את כשרונו המוסיקלי. אני יכולה רק לומר, שאני חשה במוסיקה שלו, בריתמוס טוב וזורם, שמשתלב טוב עם הטקסט, ובכך דיי. הייתי רוצה לדבר על ארצי הכותב, על נגיעתו הרגישה במלים, וכנראה לא במקרה הוא קורא לספר השירים שהוציא ב-1980 "מלים המתחברות לאיש". הייתי רוצה לדבר על המשחק הווירטואוזי שלו בדמיון ובשפה.  השירה שלו היא שירה אישית, אינטימית ורגישה לתחושות, לרגשות, חושפנית לכאב, לפצעים, לאהבה. השפה שלו היא שפה ציורית, עשירה במטאפורות, אימאז'ים ודימויים, ובכל זאת, אם תשאלו מישהו ששמע שיר של שלמה ארצי או אפילו ראה את המלים של השיר לנגד עיניו – על מה מדבר המשורר – התשובה תתמהמה. זאת, מכיוון שמה שמאפיין את שירתו של שלמה ארצי היא האסוציאציה.
 שיריו של ארצי משופעים באסוציאציות אישיות, ולא תמיד הן לקוחות מהזיכרון הקולקטיבי. למראן ולשימען, עומד הקורא ו/או המקשיב מעט נבוך. מצד אחד ברור למאזין שמדובר בחומר אישי וחושפני, ובכך הוא מקרב את השומע אל הכותב והזמר. מצד שני, גם אם נקרא את השיר פעמים רבות ונביט ונבחן את הטקסט, לא בטוח שנבין במה המדובר. חלק מהאסוציאציות המתעוררות בו ומועלות בשיר, תהיינה ברורות רק לאחר עיון מעמיק בשיר עצמו, או רק מתוך עיון בשירים אחרים בהם חוזר הרעיון ומופיע. המוטיב שהייתי רוצה לדון בו, ואשר חוזר בלפחות 35 שירים בווריאציות שונות, הוא מוטיב הריקוד. "בינתיים רוקד" נקרא אחד משיריו. אך שם זה עלול להטעות. הוא יכול ליצור רושם מוטעה, כי מה שהוא עושה בינתיים, הוא עניין זמני, שעלול להסתיים בקרוב, בעתיד. אולם אם נסקור את שיריו המכילים את אלמנט הריקוד, נראה כי בשלב מסויים, עוד בתקופת התבגרותו, גילה ארצי את הריקוד, ומאז אין הוא מניח לו. מדוע? מה מסמל הריקוד בשבילו?
הריקוד עבור ארצי, אינו רק אקט של תנועה לבד או תנועה משולבת עם בת זוג לצליליה של מוסיקה. משמעותו של הריקוד עבורו מצוי ברובד עמוק יותר, סמלי יותר ושורשי יותר.  השיר "צוותא" נמצא בתקליט "דרכים" שהוא התקליט השני של שלמה ארצי. האני השר בוחר לפתוח את הבית הראשון בתיאור גוף שלישי. התיאור הוא של זמר ששר שירים של אחרים, ולכן הוא "מחופש". לכן הקהל לא מבין אותו, ורק הבחורה, שאליה הוא פונה בגוף שני, מבינה, מקשיבה ובוכה בשבילו. היא זו שבאהבתה מלווה אותו בנפילתו ובקומו, והיא זו, שתרקוד עימו בסוף כשכל השאר יעזבו. אם השיר הוא תיאור של חיי זמר בתקופות של כישלון, הצלחה, וסוף, הרי שהבית האחרון מתאר תקופה שהוא צופה שתגיע באיזשהו זמן. המודעה בצוותא קרועה, לא בטוח את תהיה בכלל הופעה. הבחורה עדיין נמצאת באולם. הפעם היא לבד "ורק את באולם / תהיי שם כדי לבכות הצגת בכורה". היא נשארת נאמנה לו גם כשהקהל עוזב. ואז ורק אז, כשהוא חושב שההצלחה מאחוריו, יש לו זמן לשוב לרגע של אינטימיות "ואולי אז אקום ואגש וארקוד / שהסוף לא יהיה כל כך רע". הריקוד בא, אם כן, לבטא רגע אינטימי יקר ונדיר המהווה לא רק איחוד נפשי וגופני בין האוהבים, אלא גם נחמה מפלט וניסיון להמתיק את הרע שבסוף. נראה כי ארצי הבין, באותן השנים, שהדרך ללב הקהל היא לשיר את עצמו, ולא להיות מחופש, ואכן נראה שזהו סודו.
בשיר "תרקוד" שעל שמו נקרא התקליט הרביעי של ארצי, מתוארת גם כן סיטואציה של בחורה צעירה. האני השר מתאר במבט לאחור, קטע מעברו, אם כי אין זה עבר רחוק מדי. בסיטואציה הנוכחית מודגש יותר פער הגילים ביניהם: "עד היום זה מוזר, לא הבנתי דבר, זה גילה המוקדם או גילי המאוחר". ניסיונו הכושל להבין את עצם ההתאהבות בבחורה הצעירה ממנו בשנים רבות נובע, אולי, מהעובדה שהוא עדיין מאוהב בה. עד היום הוא מוסיף להביט באותם הברושים, שבצילם רקד עימה. הוא מוסיף גם היום, להביט בשעון ולחכות שתופיע, בדיוק כמו פעם, בחמש ושלושים. אבל היא לא באה ולכן "עכשיו בין ברושים אחדים, זה אני שרוקד... / די לבדי". "די" כי היא עדיין נמצאת בראשו, ולכן הוא לא מרגיש שהוא לגמרי לבד. הוא רוקד ומדמה בנפשו שהיא בזרועותיו. הריקוד בשיר מסמל את טיב יחסיהם. היא זו שמשכה אותו לרקוד "תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד... / תרקוד כל עוד אתה יכול... / תרקוד מבלי להיעצר". היא יודעת שזמנם קצר יחד, שהמחר אולי יהיה מאוחר מדי עבורם ולכן היא מושכת אותו למעגל שלה, לריקוד המתאים יותר לה מאשר לו "אני לא בנוי לשיעור מחול". בכל זאת, הוא רוקד לצלילי חלילה: "מותר לאבד את הראש, בגילה גם אני נגעתי בברוש / מוטב לרקוד חצי דקה, מוטב מאשר לאבד אותה." הוא יודע שאם הוא רוצה אותה, הוא צריך ללכת על-פי הקודים שלה ואפילו משמעות הדבר מבחינתו לאבד את הראש. כי אין זה ריקוד סתם – אין תזמורת. אין אולם. אין רוקדים אחרים, ואין פער גילאים. יש רק שניים באמצע העולם לאור שקיעה וברושים, המביעים בריקוד ביטוי לכל עוצמת החוויה הריגשית שביניהם. פיזית – הם רוקדים על פני האדמה, אבל ברוחם הם נוגעים בברוש, הם מרחפים מעוצמת אהבתם. הריקוד הוא אם כן רגע האינטימיות של האוהבים. הוא מטאפורה לקשר, לחיוּת, לריחוף, לשיכחה ולבסוף כסמל נוסטלגי למה שהיה ביניהם ("ולס בחמש ושלושים"). ובאנאפורה של המלים "תרקוד" (4 פעמים) ו"עד היום" (6 פעמים) נראה שהוא עדיין שרוי בסיטואציה ההיא.
באותו התקליט מופיע שיר נוסף הנקרא "וביחד נזדקן". שוב, הוא צופה לעתיד, ובתוך כל התיאור של הזוג הזקן במעשים הקטנים שלהם יחד, אפילו במריבות, הם מתעקשים לעמוד יחד גם מול מלאך המוות: "וביחד נעצור, יחד נתבקש, לא נלך אם לא נרצה, יחד נתעקש. תחת עץ, אולי / של תות, נתכווץ לרקוד, צעד צעד, די מתון, יחד לא ניפול". הריקוד = לחיות. והמשוואה הזו, נכונה גם בשירים אחרים: "תנועת צבא בדרך היא סימן למלחמה, ותנועה בחדר היא סימן חיים. / בואי ונרקוד בחושך לצורך הגנה..." ("כמו חצר גדולה"); "מניף ידיים רוקד... בלי אינטימיות ביננו לא יכול לחיות" ("בינתיים רוקד"); "שני אנשים לבד בחושך, איך תקראי לזה אם לא פשוט "ריקוד". אם תעזבי אותי באמצע, אני פשוט אפול." ("ריקוד סוף המאה").
לצערי, אין זה המקום להזכיר את כל השירים. אבל לסיכום המוטיב אציין שריקוד עבור שלמה ארצי מצטייר כמטאפורה לקשר, אהבה, הישרדות, חיים, בריחה מהווה, או מזיכרונות קשים, אמת, מוצא מבדידות, רומנטיקה, וכמובן – אושר.
שבת שלום.

יום חמישי, 23 במאי 2013

עמרם פחימא – מורה עם שליחות / ד"ר רותי קלמן


ועוד סיפור מסיפוריה של העיר דימונה בראשיתה, דרך עיניה של אמי. הסיפור נכתב במקור באנגלית ותורגם על-ידי. הפעם מי שעומד במרכז הסיפור הוא עמרם פחימא ז"ל, שעל שמו נקרא היום בית הספר נווה עמרם.

מורה עם שליחות / שולמית פרלמוטר-קורן

לפני מספר שנים, בעת שליוויתי למנוחתה האחרונה את אניטה וייס ז"ל, ציירת ומורה לציור בדימונה, שעברה להתגורר בראשון לציון, פגשתי שוב את עמרם פחימא.

השנה היתה 1955. ישר מהספינה נשלח פחימא להתיישב בדימונה. הוא לא ידע דבר על המקום, אבל בזמן ההוא, רוב רובה של אוכלוסיית ישראל – לא ידע. דימונה עצמה, עדיין בצעדיה הראשונים, לא העלתה על דעתה כי הבחור הביישן, הצנום והנאה למראה, שאך זה הגיע לכאן, ימלא תפקיד כה חשוב בהתפתחותה החינוכית.

עמרם פחימא, המורה הראשון שהגיע לדימונה, היה רק בן 22 בבואו. הוא סיים את הסמינר למורים "אליאנס" בקזבלנקה שבמרוקו, וכבר היו מאחוריו שלש שנות הוראה. הוא שלט יפה בשפה העברית, כמו גם בצרפתית ובערבית.
להוט כל-כך ללמד בעירו החדשה (כמה צריפים "נטועים" בליבו של המדבר), נתן פחימא את שיעורו הראשון כבר בבוקר הראשון לבואו בפני שבעה ילדים בגילאים שונים, שהיו אף הם, כמוהו, עולים חדשים מצפון אפריקה. בלמדו אותם תלמידים ראשונים במקום השכוח הזה, הבין פחימא עד כמה יוכל להועיל, דווקא כאן, בהוראת הילדים העולים. בדמיונו הקודח כבר ראה עצמו מרביץ תורה למאות ואלפי בנים ובנות ומדביקם באהבת הלמידה. חזון זה מעולם לא הירפה ממנו, למזלה של דימונה. מאותו רגע והלאה, לא היה זה עוד בחור ביישן ונחבא אל הכלים, אלא – מורה עם שליחות.

לאט, בסבלנות רבה, הוא עזר להקים בית-ספר אחר בית-ספר, ובעוד דימונה הולכת ומתפתחת, הופכת אט אט למקום דינמי ותוסס, נלחם פחימא את כל המלחמות הנדרשות לפיתוחו של חינוך מכובד במקום קטן שכזה. וכך, עם כל בית-ספר חדש, הלך והשתכלל בשיטות העבודה וההוראה, ותרומתו המופלאה למערכת החינוך החלה להיחשף לעין כל. הוא עמד בראש כמה בתי-ספר, על פי הסדר, ולעיתים פיקח על שלושה וארבעה, בעת ובעונה אחת. עד שב-1963 הופקד פחימא על הפרוייקט הגדול מכולם, נכון לאותם ימים – בית הספר היסודי ע"ש גיורא יוספטל, בית הספר שהיה לגאוות דימונה הקטנה. מה שעמרם פחימא השיג לאחר מכן, נראה טוב מכדי להיות אמיתי. במהרה היו בבית הספר 1000 תלמידים, 30 כיתות ו-35 מורים. מכאן והלאה הייתה זו דוגמא לניהול מופתי ברמה ארצית.

הצוות הכיל מורים מנוסים וטובים, רובם ילידי הארץ, שהיו מלאי הערצה ושבח על כישוריו כמנהל, ועל מסירותו הרבה. סגניתו, ירושלמית עם עיניים בורקות והערצה ניכרת לעין, אמרה אז: "הוא פשוט שופע מרץ בלתי נדלה. כשמדובר בפעילות בית הספר. הוא דורש הרבה ממוריו, אבל זה כלום לעומת מה שהוא דורש מעצמו." הוא מילא מקום בכל פעם שמורה לא הופיע, והתלמידים אהבו זאת, בעיקר את שיעורי התנ"ך שלו. ואין פרט אחד, שהיה קשור לבית הספר – שלא התייחס אליו ברצינות. כשראיינתי אותו אז, בשיאה של קריירה, אמר כי הוא שבע-רצון ממה שכבר הושג, אך מיהר להוסיף, כי עדיין אין בזה די. יש עדיין מכשולים רבים אותם צריך לעבור שוב ושוב. בגלל השפה (כשמדובר בעולים חדשים שהוכנסו לכיתת ה"קלט"), או בגלל בעיות קליטת החומר של הילדים.

באחת הפעמים, כינס פחימא את צוות מוריו, והציג בפניהם תוכנית חדשה לפתרון בעייתם של אותם תלמידי כיתות א-ב שגילו קשיים בקריאה וכתיבה. הוא הציע למורים, שכל אחד מהם יאמץ לפחות שני תלמידים כאלה, וייתן להם תיגבור פרטי ואישי בביתו, אחר-הצהריים. המורים הסכימו מיד, אף כי היה זה כרוך, כמובן, בצמצום זמנם הפנוי.
אחת המורות, שעבדה קודם לכן בתל-אביב, ציינה אז בחיוך בפני כמה מעמיתיה: "אילו היה איזה מנהל מהצפון מציע הצעה שכזו למוריו – הם היו צוחקים לו בפנים. אבל ב"יוספטל" שבדימונה, תחת שרביט ניצוחו של עמרם פחימא, לא העלה איש על דעתו לנהוג כך. דוגמא נוספת למסירותם של המורים ניתן למצוא באותו סיפור על המורה מכתה ז', שסירבה להתפנות לבית החולים כדי ללדת, אף כי הגיע זמנה, עד שלא הייתה בטוחה שנמצא לה המחליף המתאים עבור כיתתה למשך שלושת חודשי הלידה.


באותן שנים ראשונות וקשות, לא ששו מורים מהצפון לעזוב את מישרתם הנוחה כדי להגיע לדימונה, במיוחד כשידעו כי לא יקבלו שום תמריץ משמעותי בהגיעם. אולם מספר מורות, בנות זוגם של מהנדסים, טכנאים ומדענים הגיעו לדימונה בעקבות עבודת בעליהן. כאן הן שמעו על שיטותיו החדשניות של עמרם פחימא, על הניהול, ועל הליכותיו ואורחות חייו ששימשו אז מופת ומודל לחיקוי. הן נמשכו לבית-ספר "יוספטל" והחלו לעבוד. הן הגיעו לדימונה במקרה. כמעט שלא מרצונן, אולם עד מהרה, הן שינו את דעתן, ולהוטות אחר עבודתן, מסורות כמו כל היתר, הן סיפרו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, מה רב הסיפוק בעבודה זו, אפילו כשזו דרשה מהן מאמצים עילאיים.

התוצאות הוכיחו את עצמן. עד היום עומד החינוך הדימונאי בראש סולם הערכים בעיר. ואני תוהה – מה היה קורה כאן, אלמלא הגיע עמרם פחימא מהאוניה היישר לדימונה בשנת 1955...


יום חמישי, 14 בפברואר 2013

כן-גורו ולא-גורו וגם נקודה למחשבה / דר' רותי קלמן


הפעם אמליץ בפניכם על שני ספרים מקסימים לילדים.

הראשון – כן-גורו ולא-גורו של אברהם שלונסקי, הוא שיר סיפורי מקסים ונחמד המתאים לגיל הרך ועד כיתה ג בערך. שיר זה יצא לאור לראשונה ב-1957 במסגרת ספר שנקרא: אני וטלי או ספר מארץ הלמה. בספר הראשון היה אוסף שיחות של המשורר עם ילדה קטנה בשם טלי. תשובותיו לשאלותיה החכמות כתובות בחרוזים ובהומור שנון. אחד הפרקים נקרא: למה כן ולמה לא? או: מעשה בשני גורו. עכשיו יצא פרק זה בספר נפרד בפני עצמו.
שלונסקי השתעשע במרכיב השמיעתי (הפונטי) של המילה "קנגורו" (קנגורו = כן + גור) ובנה סיפור משפחתי חינוכי, שגיבוריו הם שני צאצאי המשפחה. האחד – צייתן: כן-גורו, והשני – סרבן: לא-גורו. הראשון – חביב ונדיב וממלא אחר בקשותיהם, ואילו אחיו לא-גורו הוא ההיפך הגמור: סרבן ומרדן. "האחד הוא גור חביב, והכן לא מש מפיו, ואחיהו עקשני הוא, והלא לא מש מפיהו".   המשפחה מתכנסת להחליט איך לפעול והם מסבירים לו ש"מן השניים הגורַיִים, גורו-כן וגורו-לא, מחבב עולם כולו את הכן ולא הלא!"

מי שאייר את הספר הוא אביאל בסיל עם ציורים מקסימים ומלאי משמעות, שעוזרים להבנת ההבדלים בין שני הגורים. כן-גורו צבוע בצבע צהוב. הוא יושב לרוב בצורה סבלנית, בכיסה של אמו, או על האדמה בידיים משולבות, ואילו אחיו לא-גורו, מצוייר באדום, והוא כולו תזזיתי, מקפץ, שר, צורח במגאפון ומטפס על עצים.

לכאורה, מסכים לא-גורו לשנות את הרגליו, בלחץ המשפחה, אבל המאייר מרמז לנו, שאופי קשה לשנות, ואולי אפילו לא צריך. לדוגמא: כשלא-גורו אומר: "כי מכאן ועד עולם, כן אגידה ככולם", באותה אמירה הוא עומד על הראש, ואצבעו מנפנפת במרץ. שפת הגוף שלו באה לרמוז לנו, שהוא לא בדיוק יפעל "ככולם". בתמונה הבאה הוא גורם לאחיו לקפץ ולרקוד כמוהו, ובכך המושג "ככולם" מצביע על כך שהוא גורם לאחיו לנהוג כמוהו ולא שהוא מוכן להתפשר על התנהגות מתונה וצייתנית.  כשהם ישנים במיטתם, ולכאורה, הכל מושלם ואחיד, אנו רואים באיור, שבעוד שמעל ראשו של כן-גורו מקפצות בחלומו כבשים תמות, צהובות וצייתניות, הרי מעל ראשו של לא-גורו, מקפצת כבשה אדומה אחת על חבל, ומרמזת על ייחודו של הגור שלא ללכת בתלם. נקודה למחשבה להורים, האם באמת צריך לנסות ליישר את הסרבן, שינהג כמו כולם, או לתת לו להיות ייחודי. והנקודה למחשבה הזו, מובילה אותנו היישר לספר השני.

הספר השני נקרא: נקודה למחשבה וסוד הארמון השקוף של נאוה מקמל-עתיר. הספר, שיצא לאור בשנה שעברה, הוא עוד ספר מקסים מבית היוצרת הטובה הזו, שכתבה את העדי של עדי, האיחור האחרון, הנערה במרפסת ממול, אות מאבשלום ועוד.

וכך כתוב על הכריכה האחורית של הספר: החיים בארמון של ממלכת אשליר מתנהלים על מי מנוחות, על ליום שבו נולדת יורשת העצר החדשה. המלך והמלכה מגלים לחרדתם כי לבתם התינוקת אין נקודת חן קטנה מעל לשפה העליונה. אבל הנקודה הקטנה הזאת היא-היא הסימן המלכותי שעובר מדור לדור בשושלת המלכותית מאז ומעולם! דבר נקודת החן החסרה נשמר בסודי סודות במשך שנים ארוכות ואיש מחוץ לארמון לא יודע את האמת. עד שבוקר אחד הכל משתבש...

הנסיכה, שלא כהוריה, אינה מבינה מה כל כך חשוב בנקודה הזו, והיא מבינה שיש דברים הרבה יותר חשובים. כמו, חוכמה, ביטחון עצמי, כושר מנהיגות, הגינות ועוד. חמוד מאוד הוא השימוש של הסופרת במשחקי מלים לקביעת שמות הדמויות בספר, כמו למשל: לויה נום – השומר המלכותי, בת-הל – שרת המשקים, בצל-אל – הטבח הראשי, ועדנא וריתחא, שתי חדרניות הארמון, שתמיד רבות ביניהן. לנסיכה עצמה קראו הוריה: מחשויקטוריה, שהוא שילוב של השם: מחשבה, כי הם רצו שתהיה חכמה, ושל ויקטוריה, על-פי יועצת השמות המלכותית, שחשבה שזהו שם מלכותי ידוע בהיסטוריה של עמים חשובים. כשמחשויקטוריה גדלה, היא משנה את שמה למחשבה. ובכל מקרה, כמו לא-גורו שבהמלצה הקודמת, גם הנסיכה היא לא אחת שהולכת בתלם. ובהחלט מעוררת "נקודה למחשבה". גם בספר זה, כמו בקודם, יש משחק מלים יפה עם משמעות המלה "נקודה": נקודת חן, נקודה מגבה של חיפושית, נקודה בציון בבית הספר, ו... נקודה למחשבה.

האיורים, מעשה ידיה של הילית שפר, יפיפיים  ונעימים לעין. ספר זה מתאים בעיקר לכיתות א-ג.

קריאה נעימה ושבת שלום.
רותי

יום שישי, 25 בינואר 2013

דבורה עומר – אכן מפעל חיים / ד"ר רותי קלמן




לפני שנים ביקרתי עם בעלי בזיכרון יעקב ונכנסנו למוזיאון להנצחת משפחת אהרונסון ולתולדות המחתרת ניל"י. המוזיאון הוקם ב-1956 והוא ממוקם בעצם בשני בתי מגורים שנשתמרו. בית ההורים הוקם ב-1884 ובית אהרן ב-1896. כשראיתי את מכתבה האחרון של שרה אהרונסון, את חדר האמבטיה שבו הסתגרה ברגעיה האחרונים ואת הסליק שהוסתר שם, נזכרתי בספרה של דבורה עומר "שרה גיבורת "ניל"י", אותו קראתי בילדותי, ואשר השאיר בי רושם בל יימחק.

בימים אלו התבשרנו שהסופרת דבורה עומר זוכה בפרס אקו"ם למפעל חיים. דבורה עומר היא אחת מסופרות ילדותנו, ודורות רבים גדלים על ספריה המרתקים עד היום. אין ספק שפרס מפעל החיים אכן מגיע לה. גם כיום, בגיל 80, עדיין ניכר יופיה של הסופרת, המזכירה לי את השחקנית ג'ולי אנדריוס ששיחקה בין השאר ב"מרי פופינס" ו"צלילי המוסיקה".

בין ספריה של דבורה עומר לקטנים: מגדל של קוביות בניתי, הנשיקה שהלכה לאיבוד, מעשה בלולי ה... והמשך בספרי הנוער המופלאים שלה.

על סידרת "דפי תמר" אומרת היום הסופרת, כי תמר היא הילדה שהיא עצמה רצתה להיות ולא הייתה. לתמר הבדיונית שכתבה יומן היתה משפחה. הורים ואחים. דבורה עומר הסופרת גדלה לבד בקיבוץ מעוז חיים. הוריה התגרשו בילדותה, אביה, משה מוסינזון, אחיו של הסופר יגאל מוסנזון,  שירת במרחקים ושנים היה רחוק ממנה, ואילו אמה נהרגה בתאונת אימונים של ההגנה בתקופת המנדט הבריטי. אולם אסור היה לספר לבריטים שהיו אימונים ולכן סיפרו לכולם שהאם התאבדה. זה מה שידעה דבורה עומר כל חייה. רק לפני 30 שנה עומר מגלה את האמת, אותה היא מספרת בספר "פגיעה ישירה". אז היא גם מתוודעת למי שירה את הכדור התועה.

עוד מספריה: אני אתגבר – סיפור בגוף ראשון של נערה פגועת מוחין, על מאבקה הבלתי פוסק במוגבלויותיה וביחס החברה. לאהוב עד מוות – סיפור אהבתם של זהרה ושמוליק, הממ"כפית והממ"כפ והקשיים שלהם לממש את אהבתם בימים של קום המדינה. הבכור לבית אב"י – על איתמר, בנו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. הספר מתאר איך היה לגדול עם אחיו בביתו של מחייה השפה, מה שהיה בכלל לא קל, מסתבר. מכיוון שבאותה העת לא דיברו עברית בארץ, אלא רוסית, צרפתית, יידיש וערבית, החליט אליעזר בן יהודה שחייבים להחיות את השפה העברית כבעבר. לשם כך כתב מילון, פרסם עיתונים והכריח את ילדי ביתו לדבר עברית בלבד. כדי שלא יתקלקלו הוא אסר עליהם לשחק עם ילדים אחרים, מה שוודאי לא הקל על חייהם. קיצוניותו אמנם עזרה להחיות את השפה, אבל בני משפחתו עברו תקופה לא קלה, אם כי היו להם גם רגעי אושר רבים.

דמעות של אש  - לכתיבת ספר זה נסעה עומר במיוחד לוורשה כדי לכתוב על חייה של צביה לובטקין, מלוחמות מרד גטו ורשה, שלימים היתה ממקימי קיבוץ לוחמי הגיטאות ופעילה ב"אחדות העבודה" ותנועת "הקיבוץ המאוחד". אמא עשרה או צער גידול הורים, אמא עשרה פלוס, הכלב נו נו נו - על  תעלוליו של כלב המשפחה שאי אפשר שלא לאהוב אותו.

בספר "לאן נעלם קפטן קוק", אנו מגלים כיצד עוזר התוכי הנקרא "קפטן קוק" לילד רוני גת להתאקלם בבית ספר חדש. הספר קריא, מושך ומעורר הזדהות, כשהוא מביא את רגשותיו של הילד מול ילדי הכיתה הזרים לו, שהם כגוף אחד מולו. את החששות, המבוכה, הנסיונות המגששים ליצור קשר, הקשיים, וגם השמחה הגדולה כשהכיתה מקבלת אותו ואף עוזרת לו בשעת צרה.

בסדרת המנהיגים שלה יצאו: "דבורה עומר מספרת על הרצל", "דבורה עומר מספרת על בן-גוריון" ו"דבורה עומר מספרת על בגין". עוד יצאו ספרים רבים שלה על סיפורי התורה, ספרוני אגדות מעובדות כמו: אגדות ארץ-ישראל, בית המקדש, אגדות שבת, איש חסיד היה, אמשול לך משל, היה היה מלך, הפלא ופלא וחכמה ומעשי מרמה.
קרוב ל-90 ספרים כתבה הסופרת דבורה עומר. קצת יותר מספר לשנה, בהתחשב בעובדה, שלא התחילה לכתוב מיום היוולדה. אין ספק שעומר, בנושאי כתיבתה, הנוגעים להוויה היהודית והישראלית, בגישתה לכתיבה, וביכולתה לחוות את מגוון הרגשות והמחשבות, שכולנו חווים וחושבים, הצליחה להעשיר אותנו בהיסטוריה, בתרבות, ביידע וברגשות. ועל כך התודה.

קריאה נעימה ושבת שלום.


יום רביעי, 23 בינואר 2013

בין חברים – מפגש עם הסופר עמוס עוז


מפגש עם הסופר עמוס עוז

 ב-7 במאי 2012, התארח בספרית דימונה הסופר עמוס עוז שבא לשתף אותנו בקריאה ובתחושות שלו באשר לספרו החדש "בין חברים".
במשך 14 שנה, שימשתי כמנהלת הארכיון של עמוס עוז בספריה של אוניברסיטת בן-גוריון. מחוץ לארכיון עצמו, השתרעה שורה ארוכה של ויטרינות, שהכילו את כל ספריו של עמוס עוז, על כל מהדורותיהם ותרגומיהם (בסביבות 600 ספרים!). באחד מביקוריו של עמוס עוז בארכיון, "התלוננתי", בצחוק כמובן, ש"יעצור קצת", כי כבר אין מקום לכל הספרים. והוא בחיוך מתנצל טען להגנתו, שאינו אשם. שהרי הוא כתב רק מדף אחד בלבד. וכל מה שאנו רואים, זו כבר לא באשמתו. יש מהדורות, יש תרגומים חוזרים ונישנים ליותר מארבעים שפות.

 זה הסופר, שכותב וכותב ועדיין אינו יודע, אם הספר שזה עתה נולד, יתקבל על ידי הקוראים, או לא. וכל פעם – החשש ודאי. כשצלצלתי אליו להודות לו על הספר החדש ששלח לי במתנה, הוא אמר. "כרגיל, אין לי מושג מה יגידו. זה כמו לשלוח את הילד בפעם הראשונה לבית הספר, בלי לדעת איך הוא יעבור, איך הוא יתקבל, אם לא ירביצו לו ". 

הספר "בין חברים",  עד כמה שידוע לי, כבר התקבל בברכה. אני – אהבתי. בספר, שמונה סיפורים מחיי הקיבוץ. במרכזו של כל סיפור עומד אחד מחברי הקיבוץ, והחברים האחרים המוזכרים, הם אלה שהופיעו או יופיעו בסיפורים האחרים. כך מתקבלת תמונת היחיד בתוך הכלל של הקיבוץ, כמו ברשומון, הז'אנר שנותן בכל פעם את אותה הסיטואציה, אך בהתרשמות של מישהו אחר. כשאנחנו מגלים בסיפור מסויים, דמויות אחרות שכבר הופיעו קודם, זה נותן לנו תחושה שאנו כבר מכירים אותם. תחושה של מכרים, כמו בקיבוץ, שכולם מכירים את כולם. אבל זוהי רק תחושה. כי גם בקיבוץ, כפי שעמוס עוז מבהיר לנו מתחת לפני השטח, כל אחד הוא רק לעצמו. כל אחד זר ובודד בתוכו, והקיבוץ, על מדשאותיו ונופיו היפים, אינו פותר בעייה זו. הקריאה אם כן מתקדמת בין נופיו היפים של הקיבוץ וההוויה הקולקטיבית האידיאולוגית שלו המתקבלת אפילו מתיאורי הנוף: "לפנות בוקר החל הגשם הראשון לרדת על בתי הקיבוץ ועל השדות והמטעים. ריח רענן של עפר רטוב ושל עלים שרוחצו מאבק מילא את האוויר" לבין הקולות של הפרט העולים מין הבתים: האד ערפל דק שעומד בין הבתים, והציפורים הנדהמות שלהן קולות חדים ודחופים".

 בהקשר זה אפשר לנסות ולבדוק את המשמעות של שם הספר: "בין חברים". השם נשמע "קיבוצי" מאוד. שהרי חברי הקיבוץ נהגו לקרוא זה לזה "חבר". במבט ראשון – יש לכך משמעות חברית, חיובית. אנחנו "בין חברים" כלומר יכולים לחוש חופשיים. אבל המלה "בין" משמעה חיץ, מחיצה. ובין חברי אמת הרי לא צריכה להיות חציצה. יש למילים האלה גם משמעות הפוכה. אפשר "לסגור עניינים בין חברים", שיש כאן גם איזו קונוטציה שלילית.

הקריאה בספר שוטפת וקלה ואנו מתוודעים לסיפורים כגון אסנת, אשה נבגדת, שבעלה עזב אותה למען חברת קיבוץ אחרת, הכותבת מכתב לאותה אשה; או משה בן השש עשרה, שנקלט-לא-נקלט, בקיבוץ ונוסע לבקר את אביו המאושפז, או הניה האלמנה המנסה לגייס את תמיכת חברי הקיבוץ להצביע באסיפה הקיבוצית בעד יציאתו של בנה ללימודים, ועוד סיפורים, שכולם משקפים חיים אנושיים, ורצונות אמיתיים, וכל זה באווירת הקיבוץ.
שווה קריאה! 

שלכם באהבה
ד"ר רותי קלמן
מנהלת הספריה העירונית דימונה

יום רביעי, 9 בינואר 2013

יום הולדת שנה / ד"ר רותי קלמן



שלום לקוראיי הנאמנים. יש מי שחוגג את סופה של שנה אזרחית, שהייתה קשה במישור הפוליטי, הגלובלי והלא גלובלי, ויש מי שחוגג תחילתה של שנה אזרחית חדשה.  מתוך תקווה לימים טובים יותר, ואותם – אני מאחלת לכולם.

אני שמחה לשתף אתכם בשמחתי הפרטית, במלאת שנה בדיוק לתחילת עבודתי כמנהלת הספרייה העירונית דימונה, ואני מאחלת לכולם להרגיש כמוני, ולבוא למקום העבודה בשמחה ומתוך תחושה של שליחות, המאפיינת כל עובד ציבור טוב.

למדתי המון, וכמו כל מי שלומד המון, גם אני יודעת, שעוד יש לי המון מה ללמוד. כך זה כשהעולם נפתח אליך, ואתה מגלה שכל ה"הרבה" שאתה יודע, הוא רק פיסה קטנה מאוד של ידע מתוך מה שקיים. פגשתי המוני אנשים חמים וטובים, היכרתי את הצוות שלי, שזורם איתי, שממלא נאמנה את תפקידיו, שמשתף פעולה זה עם זה, ואיתי. שכמוני לא שוכח שהוא שם בשביל לאפשר לקהל לבוא ולהרגיש בבית בספרייה. ובאמת השתדלנו השנה שהמקום יהיה פתוח, מזמין, חם ומחייך. השתדלנו שהמקום יהיה מלא פעילות, כמו מרכז תרבות אמיתי, כי זה מה שהספרייה אמורה להיות בעידן שלנו, ועדיין, לספק כל הזמן, כל שבוע, שפע של ספרים חדשים לכל הגילאים.

מי שרגיל לקנות ספרים, אולי צריך לשנות את התפיסה. גם אני רגילה לקנות. מדפי ספרייתי הפרטית מלאים לגמרי, ועדיין לא נגמלתי מהצורך הזה, לקפוץ מפעם לפעם לסטימצקי, ובמקביל לספרי ילדים שאני קונה מפעם לפעם עבור נכדיי, אני לא מתאפקת וקונה גם לעצמי. למה? זה מיותר לגמרי. הרי אין באמת היגיון בלהחזיק שורות של ספרים בבית, ולא לקרוא בהם שוב לעולם. לְמַה??? רק בגלל התחושה הטובה שהספר שלנו??? אבל, עם הרגשה אין מה להתווכח, ובשביל הרגשות שכאלה – טוב שיש לנו בעיר גם חנות ספרים מפתה ומזמינה. אבל, בספרייה העירונית נמצאים עשרות אלפי ספרים! הרבה מעבר למה שנצליח לקרוא כל ימי חיינו. אין ספור של סופרים, אין ספור של נושאים. רק לבוא ולקחת, ולהחליף עם מה שכבר נקרא, והכל בחינם, ואיך אפשר לוותר על השפע הזה? ואיך אפשר לוותר על הכיף שבשיטוט בין המדפים? וישיבה עם ספר בפינות הרכות והצבעוניות שהוכנו עבורכם.

הספרייה סיפקה השנה גם שפע חוויות מסוג אחר. היינו בקשר עם אירועי תרבות עירוניים: לילה לבן, ליל כדור הארץ, ליל המדע. קשרי הידידות עם העיר תל-אביב מתבטאים כרגע בתערוכה בספרייה של בית התפוצות בנושא חתונה באמנות. התרומה שלנו לעניין, היא הוספת שירים בנושאי אהבה וחתונה, ואלבום תמונות דימונאי שהולך ומתמלא עם הזמן (עדיין אנחנו מחכים לתמונת החתונה שלכם!!!). גנים הגיעו לפעילות בספרייה, וילדי דימונה שהגיעו לספרייה אחה"צ ראו מפעם לפעם הצגות יפות, שמעו שעות סיפור עם קלרה, השתתפו בסדנאות של הכנת סביבונים, בלונים, עפיפונים ועוד. כיתות הגיעו לפעילות בספרייה, בית האבות ומועדון לעיוור קיבלו מאיתנו פעילות נעימה עם המשורר משה אוחיון, ועם קלרה, וגם המרכז הרב-נכותי ואקי"ם.

למבוגרים הבאנו הרצאות בוקר, צהריים וערב (בימת הספרייה), סדנת קריאה עם אבישי מונק, סדנת כתיבה עם שז, סדנת טעימות קולנועיות עם מיכאל אקוטונס עם צחוקו המתגלגל ורצינותו הכובשת, וגם סדנת קיפולי נייר שאותה מעביר אלי חיון, לסבלניות ביותר. ואפילו ניתוחי שירים שאני מעבירה בעצמי אחת לחודש-חודשיים. בקיצור – יש פעילות שמוצעת בהרבה שמחה, תשומת-לב ואהבה.

האם באים מספיק מבוגרים לפעילויות הערב? האם תושבי דימונה מרימים את הכפפה? פה כבר התשובה רחוקה מלהשביע רצון. החבר'ה של אמצע החיים מגיעים. אבל מלבדם, מתי מעט. וחבל מאוד. דמי הכניסה למבוגר הם 10 ₪ בלבד. איני מצפה שדמי כניסה אלה יכסו את ההוצאה שבהבאת סופר, מרצה או בדרן. אבל אני מצפה שהמפגש יהיה מכובד, ומכובד פירושו, שמי שטרח להגיע לספרייה של דימונה כדי להעניק מידיעותיו ויכולותיו – ראוי שיקבל קהל בכמות סבירה. האם זו דרישה מוגזמת? או שצריך לוותר על פעילויות מסוג זה? מה אתם אומרים?

בשנה הלועזית החדשה תמשיך הספרייה לשרת בחום ובנאמנות את קהל מבקריה, תמשיך להזמין פעילויות עבור קהלה, וגם פסטיבל השירה יהיה, ובקיצור - תקבלו כל מה שהיה עד כה, ואף יותר. כבר עתה אנו יכולים להציע לכם לקרוא בחינם מגזינים מובילים ממחשב ביתכם. התנאי היחיד הוא להיות רשום בספרייה שלנו. בין המגזינים ניתן למנות את: דרך האוכל, הגה, מוטור, מסע אחר, נישה, גלילאו, גלילאו הצעיר ועוד. כמו-כן תוכלו לקבל עידכונים הביתה לגבי ספרים חדשים וכולי. בשנה הקרובה נתפתח בעניין הרשתות החברתיות וכך תהיה התקשורת בין הספרייה לקהל שלה טובה יותר.

באשר למועדון השחמט. המקום מוכן, הכלים קיימים, המדריכים מוכנים, אפילו הילדים כבר נרשמו. הבעייה היא עדיין תקציבית. איני יכולה להעלות בדעתי לבקש מהילדים לשלם בכל חודש סכום נכבד כדמי חבר, לכיסוי ההוצאות. לכן אנו מנסים להשיג את התקציב בדרכים אחרות, וזה מה שמעכב את פתיחת המועדון. ברגע שאדע שיש לי כיסוי כספי – ייפתח המועדון.

כמו שאתם רואים הספרייה מציעה שפע של חוויות, ואתם רק צריכים לשתף פעולה, לבוא ולהיות בקשר. אז – ביחד עם כל הצוות, אני מחכה לכם בספרייה. 

שלכם באהבה. רותי






יום שבת, 29 בדצמבר 2012

ספרים מומלצים בספריית דימונה


המלצות על ארבעה ספרים
 ד"ר רותי קלמן – מנהלת הספרייה העירונית

הפעם אמליץ בפניכם על ארבעה ספרים שאני אוהבת מאוד ואשר נמצאים בספרייתנו.

  ואתחיל בקלאסיקה: כמעין המתגבר של הסופרת והפילוסופית איין ראנד. זהו רומן עב כרס, המספר את סיפורו של ארכיטקט, הווארד רוארק, המקדים את זמנו בסגנון בנייתו. הוא חסר פשרות כאמן, חסר פשרות כאדם. דמות מיוחדת היכולה להוות דוגמא לעמידה על עקרונות, על שאיפה למצויינות, על הקרבה למען הזולת. הקורא יכול לשאול את עצמו, האם הדבקות במטרה וההתעקשות עליה היא אגואיזם או רוח האדם האמיתית.

 ספר יפה על הסיפור התנ"כי של שמשון הוא הספר: דבש אריות של דויד גרוסמן. סיפור שמשון הוא אחד הסיפורים הדרמתיים, הצבעוניים ורבי העלילה שבתנ"ך. הלידה הפלאית, המאבק באריה, השועלים הבוערים, מלחמותיו של שמשון בפלישתים ואהבתו לדלילה. גרוסמן מעלה את הסיפור מנקודות מבט אינדיבידואליות ופרשנות מיוחדת במינה, כשהוא בוחן את חייו של שמשון דרך הטקסט התנ"כי.

 סאגה של שלושה דורות של נשים ניתן למצוא בסיפרה המקסים של אושרת קוטלר בנגל – איז'ה מיה. קוטלר, הידועה לרובנו כעיתונאית, מתגלה בספר זה כסופרת מרתקת. היא כותבת בשפה קולחת ואנחנו מרגישים את האנשים, ההוויה, יחסי נשים-גברים, דמותה של תל-אביב הצעירה, אנשי העלייה הרביעית, נגינה על פסנתר והעולם הגדול. אהבתי.

האפיפיורית יוהנה – ספרה של דונה וולפולק קרוס, הוא רומן מפתיע ביותר המבוסס על סיפור אמיתי. יוהנה הצעירה, המבריקה והמוכשרת מתמרדת כנגד אביה, וכנגד המגבלות החברתיות של ימי הביניים, האוסרות על נשים ללמוד קרוא וכתוב. זהו סיפור מרתק המבוסס על חייה של האפיפיורית יוהנה, דמות היסטורית שנויה במחלוקת, אשר הצליחה במאה התשיעית, כשהיא מחופשת לגבר "יוהן" (כשמו של אחיה שנפטר), לשלוט על העולם הנוצרי כאשה הראשונה והיחידה שישבה אי פעם על כס פטרוס הקדוש. סיפורה של יוהנה, מזכיר לנו את סיפורה של ינטל. הסרט "ינטל" בכיכובה הבלתי נשכח של ברברה סטרייסנד, הזכור ודאי לרבים מאיתנו, מבוסס על סיפורו של יצחק בשביס זינגר "ינטל בחור ישיבה". גם בסיפורו של בשביס זינגר ישנה דמות נשית, ינטל, בתו של רבי מנדל, מלמד כפרי דתי אדוק. היא חיה בשטעטל טיפוסי בפולין של תחילת המאה העשרים. אביה האלמן מלמד אותה בסתר את רזי התורה והתלמוד, מה שמקובל היה ללמד בנים בלבד. כאשר אביה הולך לעולמו, מקצצת ינטל את שערה, מתחזה לבחור ויוצאת למסע על מנת למצוא ישיבה. היא קוראת לעצמה "אנשל" (כשמו של אחיה המנוח) ומתחברת במסעה לאביגדור, מי שנחשב לעילוי שבין תלמידי הישיבה ולומדת איתו בחברותא בישיבה שלו.

לסיום אביא את רשימת הספרים עליהם נדבר במסגרת מועדון הקוראים.
 ההרשמה נמשכת במחיר סמלי חד פעמי של 50 ש"ח (ולא כפי שפורסם בטעות).
 להלן הרשימה:
 1. קטארינה / אהרון אפלפלד. 2. תיאום כוונות / חיים סבתו. 3. חיי אהבה / צרויה שלו. 4. החיים כמשל / פנחס שדה. 5. רחוב המדרגות / יהודית הנדל. 6. מסע אל תום האלף / א.ב. יהושע. 7. אדם בן כלב/יורם קניוק.

                                                                                              שלכם באהבה. רותי

רגעים - נתן אלתרמן



בשנת 2011 יצא לאור כרך ראשון במהדורה חדשה על השירה העיתונאית של נתן אלתרמן (עורכי הסידרה כולה הם דבורה גילולה וגידי נבו).

הכרך שבידי נקרא: "רגעים: שירי העת והעיתון". עורכי הכרך: גידי נבו ואורן קלמן, ביחד עם החוקרת הראשית: מאירה יעקבא, הם אספו את השירים שכתב אלתרמן במדורים שונים בין יולי 1934 ועד סוף 1935. המיוחד בסדרה זו הוא בניסיונם של החוקרים לגשר בין פערי הזמנים, על-ידי מתן הסברים לכל המלים, הביטויים והאירועים, שהיו ודאי ברורים לאנשי התקופה, אך הם פחות ברורים לקורא של ימינו.
לדוגמא אביא לפניכם את השיר מלא ההומור: "קשה להיות ים". זהו השיר החמישי שהופיע במדור: "סקיצות תל-אביביות".

עונת הרחיצה בתוקפה והודה. / באים ובאים ובאים... / הים מתפקע מרוב עבודה, / מטיח ראשו בסלעים! // מבוקר עד ערב העיר מתקהלת, / רועשת, גועשת, דורשת: עבוד! / אמבטיה לאם, ואמבטיה לילד, / גלים לרכיבה לדודה ולדוד! //לשווא מתחנן הוא: - אני לא היסכנתי... / לשווא יתיפח: - אין כוח לסבול... / אני, רבותי, לא אוקינוס אטלנטי, / אני ים תיכון, לא קטן לא גדול...

אך מי זה ישמע עוד ומי יתבונן עוד? סביב צ'מפיונים מכל הגילים. / בפי כל מציל צורחות עשר סירנות / ולכל בחורה עשרה מצילים... // העור מתקלף ברתיחת שמן-זית, / תבל הפכפכת גועה והומה. / דייר מטפס על גבי בעל-בית, / "גזוזניק" חותר אל חיי אדמה... // ואמא צועקת: - אבוי, איפה אבא?! / ואבא עולה כמו ונוס מתהום... / וקורדי וגורג'י ויקה וצבר / ו"אסקימו קר רק היום"! // וגל אלי גל מנהם: - בא הקץ... / אחוז בי כהוגן, אחוזה! / כשלתי, עייפתי, אני מתנפץ... / העיר נטרפה בפסיכוזה!

בלילה הים בכאב-ראש משתטח, / נואק, מתהפך מצד שמאל אל ימין... / ובולע עוד ירח / כטבלת "קלמין".    י"ט באב תרצ"ד 31.7.1934.

והנה הפירושים בשיר זה: 
צ'מפיונים: צ'מפיון  (אנגלית: champion) – אלוף. גזוזניק – מוכר גזוז. עולה כמו ונוס מהתהום: ונוס, אפרודיטי בשמה היווני, היתה אלת האהבה והיופי. לפי ה'איליאדה' היתה בתו של האל זאוס, אולם בשירה המאוחרת מסופר כאילו נולדה מקצף הים (אפרוס ביוונית – קצף). בתקופת הרנסאנס ובתקופה הרומנטית נוצרו יצירות אמנות רבות בהשראת המיתוסים על ונוס, כשהמוטיב האמנותי הנפוץ ביותר הוא לידתה של ונוס מן הים. אולי הידועה ביותר היא יצירתו של צייר הרנסאנס האיטלקי סנדרו בוטיצ'לי, בה מתוארת ונוס הנולדת מתוך גלי הים כאישה בוגרת (ראו 'המיתולוגיה' של המילטון, עמ' 29- 30). קורדי – יהודי בן הקהילה העתיקה כורדיסטן. לפני הקמת המדינה עלו יהודים רבים מכורדיסטן לארץ-ישראל. עם הקמת המדינה עלתה כמעט כל הקהילה היהודית שהייתה בכורדיסטן לישראל, למעט מספר קטן של יהודים שנשאר באזור. גורג'י: הכוונה כאן ליהודי מגיאורגיה, הידועה בעברית גם בשם גרוזיה (על פי הרוסית) ובעבר נודעה בשם גורג'יה (על פי הערבית). יקה: כינוי לאדם שמוצאו מגרמניה, המייצג תכונות של דייקנות, קפדנות, נימוס והעדר חוש הומור. מקור המלה הוא כנראה המלה Jeck, שפירושה 'טיפש' או 'ליצן' באחד הדיאלקטים של הגרמנית. המילה שימשה במאה ה-19 ככינוי גנאי בפי יהודי מזרח אירופה לכל גרמני באשר הוא, ולא רק ליהודים תושבי גרמניה. עם עליית יהודי גרמניה לארץ, דבק בהם הכינוי. אסקימו: קרחון (קרטיב) מים מוקפאים על מקל עץ עם צבעי מאכל בטעמי לימון, מנטה או פירות. אחד הפזמונים שאלתרמן כתב להצגה פרוספריטי" של תיאטרון 'המטאטא'... הוקדש לאסקימו...  (כאן קיצרתי – ר.ק) קלמין: (calmine, מהמילה האנגלית calm – רוגע) תרופת הרגעה המכילה אספירין וקפאין.

אין ספק שאלתרמן, בשירתו העיתונאית, מביא לפנינו, פיסות היסטוריה יפות המתעדות את החיים בארץ, כשהן מתובלות בהומור האלתרמני הסאטירי, כמו שתי השורות המשעשעות: בפי כל מציל צורחות עשר סירנות / ולכל בחורה עשרה מצילים... נחמד להביט כך אל העבר ולהכירו, ובכלל – לקרוא את שיריו של אלתרמן, זו חוויה אמיתית.

אין בספר זה ניתוח של מבנה השירים ומשמעויותיהם. אך לקורא בן ימינו, ניתנת האפשרות להבין את התקופה והטרמינולוגיה שלה, באמצעות מקבץ השירים שנאספו בספר, והמחקר המבורך המצורף לו. וכן, אם מישהו שאל את עצמו, אחד העורכים בכרך זה, הוא בני, ואני גאה בו מאד, ושמחה, מאד שמחה, על עבודת המחקר הגדולה, שנעשתה כאן, ביצירתו העיתונאית של גדול המשוררים הישראליים בעיניי, נתן אלתרמן.

אני אשמח לקבל תגובות על המאמר. האם אהבתם אותו? תגיבו כאן למטה

ד"ר רותי קלמן