'שוליית הסנדלר' מאת ניסים משעל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בתחילת ספרו, מתאר ניסים משעל, תחושה נפלאה שמילאה אותו, בגיל שש, כשלמעברת תלפיות בה התגורר עם הוריו ואחיו, שאול, מגיע מנחם בגין. ואותה אישיות פוליטית רמת מעלה – שהגיעה למעברה במסגרת תעמולת בחירות – חייכה ונפנפה אל הקהל המריע, רכנה אליו, העניקה חיוך, מבט ואפילו ליטוף על הראש. רק לו. מכל הילדים שבמעברה. "הייתי נרגש ונסער מכך שבגין נגע בי. העובדה שהאיש שכולם הריעו לו וקראו בשמו ליטף את ראשי – גרמה לי אושר צרוף..." ייתכן שאת רגע התהילה ההוא, ישאף משעל לחזור ולחוות כל חייו.

ייתכן גם, שאותה הסצנה, עם מנחם בגין, היא שאחראית במידה רבה למשיכתו לפוליטיקה, דרך הטלוויזיה, דרך העיתונאות, כשהוא נהנה מכך שכל הפוליטיקאים, משחרים לפתחו. נהנה להיות העיתונאי הישראלי הראשון שמדווח ממוסקבה, מעבר למסך הברזל; או זה שהצליח להשתחל למשלחת של יהודים יוצאי שנגחאי, שמבקרת בסין, בדיוק בזמן שמתרחש מרד הסטודנטים, ולסקר את הטבח בכיכר טיאננמן. שהגיע בזכות להיות מנהל הטלוויזיה הישראלית; להיות כתב מדיני של הטלוויזיה; לנהל תוכנית ראיונות נוקבת; להיות מלך הסקופים; לראיין ולהפוך לידידם של פוליטיקאים, ראשי ממשלה ונשיאים.

ובכל אלה, לא לשכוח, ולו לרגע אחד, את הילד הקטן שהיה פעם, במעברה, בנם של נזימה ויחזקאל משעל מעיראק, שהגיעו מאגרא רמא של בית מבוסס ועסקים בעיראק, אל בירא עמיקתא של מעברת תלפיות העלובה.

אותו נער, שלצורך הקיום המשפחתי, גם תרם חלק נכבד לכלכלת משפחתו, כשהחל לעבוד בסנדלרייה. "מאותו רגע היה לי תואר חדש: שוליית הסנדלר. בכל יום, לאחר הלימודים, באתי לחנות. ניקיתי, סידרתי את כלי העבודה, צחצחתי נעליים. החזרתי לקונים את הנעליים המתוקנות ומיינתי סחורה שהגיעה." לאחר מכן נהג הנער ניסים לנסוע באוטובוס עם שק של נעליים לרמת-גן לסנדלרייה אחרת, משוכללת יותר, ולחזור עם הנעליים המוכנות. בין לבין, תהפוך הנסיעה הזו גם לחוויית נעורים מרטיטה, עם נערה יפה, בת גילו, ממשפחה חרדית אמידה.

על הלקח החשוב ביותר מחיי המעברה שלו הוא כותב: "רוב שנותיי במעברה הייתי ילד רעב, באדיבות השלטון. אבל שם גם קיבלתי שיעור חשוב בהישרדות. להיות ילד מעברה פירושו ללמוד להיות שורד, להיות עצמאי, אדון לעצמך, אחראי לגורלך. אין לך על מי לסמוך אלא רק על עצמך. זו הייתה מלחמת קיום יומיומית. כל אלה העניקו לי כוח רב ועזרה להמשך הדרך, וגם רצון עז לפרוץ קדימה..."

הסיפור המרכזי של הספר, הוא, לכאורה, גילוי מחלת הסרטן בגופו, החרדות בפני העתיד הלא ידוע, והתמודדותו איתן, ועם המחלה. אבל גם סיפור זה, הוא פשוט עוד סיפור של הישרדות. "כוח ההישרדות שחוויתי במעברה כשהייתי ילד. זה שֶׁאִפְשֵׁר לי להתגבר על הקשיים, חוזר אלי בבית החולים במלוא עוזו. אני אלחם, אני אומר לעצמי, אני לא אוותר! אם שרדתי שמונה שנים במעברה, אשרוד ואתגבר גם על הסרטן!"

וכמו רבים מאלה, שעומדים בפני סכנת מוות, מעלה, גם הוא, לפניו בַּסָּךְ את כל חייו, את כל הצלחותיו, את כל ידידיו ואוהביו ואת ההחלטות הגורליות, ששינו לפעמים את הנתיב בהן פסע. כמו גם – המסקנות שהוא מסיק בעקבות המחלה. לגבי התכלית, לגבי מהות קיומו, כיצד עליו לפעול בהמשך, ומהם הדברים החשובים ביותר (משפחתו, ילדיו, נכדיו).

כשמשעל בוחן את עצמו ואת עברו, הוא מבין, שלמרות כל הקבלה בעבודה, היותו הסקופר הגדול, המראיין הכי טוב בזמנו, מנהל הטלוויזיה ועוד, עדיין "אני כל הזמן נלחם נגד כל העולם להיות חלק ממנו". ובכל זאת הוא מתחיל, בעקבות מחלתו, ובעקבות הקורונה – שאיפסה קצת את העולם – להשלים, להתרכך, ללמוד כללים חדשים בהתנהלות עם הזולת. להקשיב יותר. וגם להבין את אמו, שהייתה לביאה לוחמת, ולכאורה קשוחה איתו, ומצדדת לטובת אחיו, שאול. לימים יבחן מהצד את קשיי חייה, את מעשיה המבורכים עם אחרים, שעליהם לא ידע בימי חייה, ויבין, לבסוף, שהיא אהבה אותו בדרכה, שזו הייתה דרכה ללחום ולשרוד. ממנה נראה שירש את רוח הלחימה, המאבק והרצון, שאפיינו אותה כל כך, ואפיינו אותו כל חייו.

ניסים משעל של היום כבר יכול סוף־סוף לראות עצמו חלק מהחברה הישראלית, וכמי, שבתוכו מתקיימים כל חלקיה: "בישראליות שלי מתקיימים כמה עולמות. אני רואה בעצמי הן אידיאליסט והן ריאליסט; הן אופטימיסט והן ספקן. והארבעה הללו, לא זו בלבד שהם מתגוששים ביניהם, לעתים הם גם נפגשים."

ספרו של ניסים משעל הוא מסמך מרתק. שהוא תמצית הישראליות בעיניי. על כל רבדיה, כולל קשיי הקליטה, אותם חווה באופן אישי, אך מאפיינים את כל העליות, מכל המקומות, ובכל הזמנים (ראו המערכון האלמותי של אריק איינשטיין ואורי זוהר על העולים החדשים). אותה ישראליות, שבה יש אינספור שסעים וסכסוכים, אך גם רְעוּת רוח של משפחות וקהילות יהודיות שמבלות יחד בערבי שבת ובחגים, שחוות יחד מלחמות וקיום, מאבקים ושמחות.

קולו של משעל הוא קולה של הישראליות, המורכבת ואהובה גם יחד. מומלץ.

 

 

'קנטאור' מאת תמיר מנדובסקי

 כתבה: ד"ר רותי קלמן 

קנטאור הוא יצור מיתולוגי, שמחציתו העליונה נראית כשל אדם, ומחציתו התחתונה כשל סוס. יצור זה מתואר במיתולוגיה היוונית, כדמות אלימה ואכזרית. כשדנה, חברתו של איתי עברון, מכנה אותו כך, היא מסבירה: "אתה כזה סטודנט מלומד ורגיש בשעות היום... ובלילה, טר-דה! נלחם ברשעים" וכשהיא מוסיפה "האמת, אני בכלל לא יכולה לדמיין אותך נלחם"... הוא חושב "מה היא כבר יודעת". ובאמת, אין דנה יכולה לדעת. שכן איתי מחלק את זמנו בין האוניברסיטה, בה הוא לומד מדע המדינה, לבין עבודתו בשב"כ, שירות הביטחון הכללי, שתפקידו לסכל פיגועים במדינתנו רבת הסבל. פעולותיו של שירות זה חשאיות מטבעו, ומוסוות, ואפילו בני משפחותיהם של הנמנים על שורותיו, אינם מודעים, לרוב, לעבודה הקשה והמסוכנת שלהם.

על התפקיד הזה חלם איתי עברון עוד משחר ילדותו. "התכוונתי להיות המועמד המושלם לתפקיד, כזה שהמגייסים בכלל לא יתלבטו לגביו" הוא נזכר, אבל שום דבר בדרך אינו עובר בקלות, כבר משלב הגיוס. אולי מכיוון שהאלימות אינה מטבעו של איתי, אבל הוא נמשך אליה. מסתבר לו שרוב המועמדים האחרים, מגיעים לנקודה זו לאחר שירות ביחידות מובחרות, ואילו הוא מרגיש, חסר ביטחון לעומתם. גם באימונים הוא מבין שהוא לא בכושר כמוהם.

"בערב ישבתי לבדי באולם קרב המגע ורציתי לבכות. כולם בקורס היו תותחים שגם יודעים להתאגרף וגם להשתמש באקדח כאילו יצאו מאיזה סרט "מטריקס", בזמן שאני נשאתי תפילה שהפציעה היומית שלי לא תשבית אותי לגמרי". מי שיגיש לו יד לעזרה הוא לירוי, אלוף איגרוף, שאף הוא משתתף בקורס. לאחר יום אימונים רווי צלקות וכאב, הוא עוד גורר אותו אל הזירה, והם ממשיכים להתאמן.

הקשר עם לירוי, והאימונים המיוחדים איתו, יישפרו את ביצועיו לאין ערוך. ביטחונו משתפר והוא שולח הודעות לחברתו, דנה: "שומעת? מפרקים בקבוק יין בשישי בצהריים". "אני כבר לא הלוחם הכי גרוע בקורס"." ואכן הוא לומד בהחלט את החיים בשטח, את השימוש בכוח פיזי, כיצד להגן על עצמך, כיצד לפעול נגד מחבלים, כיצד לחפש חשודים, וכמובן עבודה בתיאום עם אחרים.

לכאורה יש אבחנה ברורה והפרדה ברורה בין שני הדברים. מצד אחד יש את החיים הפרטיים, שבהם נמצאת דנה, חברתו, ויש את ליבי, בת הדודה, שאליה הוא קשור ביותר. ויש את הלימודים התיאורטיים באוניברסיטה. מצד שני – החיים הסודיים, שהוא מנהל כמאבטח בשב"כ במשרת סטודנט.

אך, אם נחזור לדימוי הקנטאור, אי אפשר, באמת, להפריד בין שני הדברים. שכן מדובר בגוף (חיה) ונפש (אדם), הכרוכים זה בזה, ומתקיימים בהכרח יחד, עם השפעות גומלין. ויותר מאשר ישפיעו חייו הפרטיים על חייו המקצועיים, משפיעים שירותו הצבאי כחובש קרבי בעבר ובהווה – ובעיקר הקרב הקשה שחווה בחאפר אל־באטין – על חייו האישיים.

מלבד הפוסט טראומה – שהוא שרוי בה מאז אותו קרב, בשירותו הצבאי, קרב שממנו הוא יצא כגיבור, אך מראות הזוועה אינם משׁים מזיכרונו גם ברגעי האינטימיות שלו – נאלץ איתי לחוות תיסכול, כשבמשמרת שלו, עוד בתקופת הקורס, כשהוא ללא נשק, הוא חווה אל מול עיניו חטיפת חייל ממשאבי אנוש בידי חוליית מחבלים בשם ג'ונוד אל־תחריר.

חטיפתו של ספי קינן, אינה יוצאת לתקשורת, לפחות לא בתקופה הראשונה של שהותו בשבי. אך היא יושבת על מצפונו של איתי, למרות שמפקדיו חוזרים ואומרים לו, שלא יכול היה לפעול אחרת מהדרך שבה פעל. כשהוא מסיים את הקורס הוא מבין, שדווקא הוא זה שצריך להשתתף באופן מאסיבי בחיפושים אחר החייל החטוף. "בימים נתתי את הנשמה למצוא סיכומי שיעורים כדי להשלים את החומר שהפסדתי. בלילות נמשכו החיפושים המאומצים אחרי החייל שנחטף לנגד עיני, לפעמים ארבע פעמים בשבוע. לפעמים חמש. ראש השב"כ פיקח באופן אישי על מבצע החיפוש "שומר אחי"..."

החיפושים, המעצרים, הכניסה לבתים בכפרים הערביים, והחקירות, שיתנהלו לעיתים לידו, כל אלה יוסיפו לשחיקה הנפשית שלו. הוא מנסה להתכחש לה, אך השחיקה הזו מתחילה להשפיע על תפקודו בכל הרמות. ההידרדרות תביא עימה החלטות על שינויים שהוא יהיה חייב לעשות בחייו. האם יעמוד בהם?

הספר מותח ביותר. כתוב מצויין, עם דמויות וטקסטים אמינים, וזרימה טובה. הוא פותח בפני הקוראים צוהר לעולם הסתרים של שירות הביטחון, ולהוויה הקשה של גורמי הביטחון, שאֲמונים על ההגנה שלנו מפני מְפגעים וחשודים בפגיעה. כמו גם – מאפשר הצצה אישית למסתרי ליבו של הגיבור, איתי עברון. לצד הקשיחות המתבקשת מתפקידיו הצבאיים והביטחוניים – והאלימות, שעליו להפגין לעיתים, כמו החלק ה"סוסי" של הקנטאור – מפרפר ליבו. רגיש, פגיע ואנושי.

האם יצליח איתי עברון להשלים ולחיות בסימביוזה עם שני העולמות המתנגשים שבו, כקנטאור? האם האדם שבחיה יגבר על החיה שבאדם. או להיפך? קיראו.

ציון לשבח לתמיר מנדובסקי, שזה לו ספר הפרוזה הראשון. אהבתי.

 

 

 

'השתלטות עויינת' מאת ג'וזף פיינדר ; תרגום: שרון פרמינגר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

"בעלה של לורן הלר נעלם דקות ספורות אחרי השעה עשר וחצי בערב גשום. הם חזרו ברגל אל המכונית אחרי ארוחת ערב באוג'י-סאן, המסעדה היפנית האהובה עליו, ברחוב שלושים ושלוש בג'ורג'טאון..."

כך נפתח הפרולוג של הספר 'השתלטות עויינת', כשמשפטי הפתיחה האלה, כבר מכינים אותנו לתעלומה האופפת את הספר. אבל סימני השאלה, אפילו לגבי אותו אירוע היעלמות, רק הולכים ומתעצמים, כשמתבררים הפרטים. בדרך חזרה מהמסעדה, מודיע רוג'ר הלר לאשתו, שכנראה הוא שכח את מפתחות המכונית במסעדה. הוא משאיר אותה באמצע הרחוב, והולך לכיוון המסעדה.

בעודה ממתינה לו, חשה לורן משב רוח פתאומי, וכף יד חוסמת את פיה. היא נאבקת בפראות בתוקף האלמוני, ומקווה שרוג'ר יבחין במתרחש ממרחק מאה מטר. הוא אכן שומע משהו, מסתובב וחוזר בריצה פראית. "מה אתה עושה לה, לכל הרוחות?" הוא צורח על האלמוני "למה אותה?" "משהו נחבט בעורפה. טעם של דם עלה בפיה. היא ניסתה להבין מה קורה אבל נפלה אחורה, צנחה בחלל הריק, וזה הדבר האחרון שזכרה."

רוג'ר נעלם, אבל לורן תתאושש תוך זמן קצר בבית החולים, כשהיא מוצאת את בנה, גייבּ, בן הארבע עשרה לידה. הנער – שנראה תלוש מהמציאות עם המוסיקה שלו, החדר המבולגן והקומיקס שהוא קורא ומצייר – מגלה בגרות יוצאת דופן במהלך האירועים שעוד ייקרו, תוך ניסיון לגונן על אימו. גייבּ מזעיק את דודו, ניק הלר, אחיו של רוג'ר שנעלם. ניק עובד בחקירות, ולמרות שאינו רואה עין בעין את אופיו ומנהגיו של אחיו, הוא מחליט לפתוח בחקירה פרטית, למען גיסתו ואחיינו.

במהלך חקירותיו עולה קודם כל השאלה, אם הרמזים על היוותרו של רוג'ר בחיים, מעידים על חטיפתו, ואם כן – לשם מה, או שהם מעידים על כך, שרוג'ר ציפה לבואו של האלמוני. במיוחד לנוכח שאלתו התמוהה "למה אותה?" שיכולה לרמז לכך, שאולי התכוון שהיו אמורים לפגוע בו ולא בה. או שהמשמעות בכלל אחרת. ונשאלת השאלה, האם האח שנעלם, הולך בעקבות הרמאויות של אביהם, או שבאמת הוא קורבן שזקוק לעזרה. ומה הקשר בין מקום עבודתם של רוג'ר ולורן הלר, ב'גיפורד תעשיות', לחברת פלדין העולמית, ולחברת החקירות 'סטוארד ושות', שהיא החברה שבה עובד ניק.

ניק חושב על סטודארד, הבוס שלו, שהיה מיומן באמנות ההונאה בתוקף עבודתו בחברת החקירות. אבל המיומנות שלו עצמו בקריאת אנשים עלתה עליו "פיתחתי את המיומנות הזאת אך ורק בזכות אבא שלי שהיה שקרן כמו שאדם אחר הוא אלכוהוליסט. הוא חי ונשם רמאות..." ובשל הונאה גדולה מאד של האב, שהיה עשיר מאד, איבדה המשפחה את כל נכסיה, והאב יושב בכלא.

בעזרת חברים, שמתמחים באבטחה ובדליית מידע, מבין ניק שאחיו יצר קשר מספר פעמים בתקופה האחרונה עם האב שבכלא, והוא מבין שההונאה נמשכת, ושאחיו מסובך עד מעל לראשו בהונאה עסקית גדולה, אבל של מה? האם הוא פושע או קורבן?

העלילה כוללת הרבה מזימות, אנשים רעים, אקדחים וסכינים, כמו זו שמכוונת בהמשך אל לורן "עכשיו הגיע הזמן שתגידי לי איך מגיעים אל בעלך," אמר לויד קוזק בשקט, בעדינות. היא לא יכלה לענות גם אילו רצתה, כי הפה שלה היה חסום בסרט הדבקה... היא הרגישה את קצה הסכין, חד וצונן, כשהניח אותו על העור העדין, ממש מתחת לעינה השמאלית. היא עצמה את עיניה וניסתה שוב לצרוח. היא לא יכלה לזוז, לא יכלה לצעוק, לא יכלה להזהיר את גייבּ שלא יתקרב..."

ג'וזף פיינדר מצליח בהחלט לשמור על המתח עד הסוף. כשהקורא הישר מנסה ביחד עם ניק להבין מה באמת קרה לרוג'ר הלר, אחיו, והאם תאבת הבצע של רוג'ר והסודות שמתגלים, יחשפו הונאה גדולה שלו, שעלולה להביאו לסוף דומה לשל אביהם, או שהוא בסך הכל קורבן שהסתבך.

  

'האחות החסרה: סיפורה של מרופה' מאת לוסינדה ריילי ; מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כל חייהן גדלו האחיות ד'פאלייה בידיעה שאמורה להיות להן עוד אחות. כל אחת מהן אומצה בזמן אחר על-ידי פא סולט, אביהן המאמץ, המסתורי, שהעניק לכל אחת מהן, צרור עצות לחיים, והקדיש לכל אחת מהן ככל שיכול היה, כדי שאישיותה תתפתח בכיוון המתאים לה. פא סולט כבר נפטר, וגיאורג הופמן, עורך הדין של המשפחה, מגיע לאחוזה כדי לספר להן משהו חדש בקשר לאחות החסרה.

מקורותיו של עורך הדין מסרו לו, שאולי יש קשר בין האחות החסרה שלהן, לבין אשה בשם מרי המתגוררת בניו זילנד. גיאורג מבקש מהן לנסות לאתר את מרי. "ואם נעשה את זה, איך נדע אם היא האחות החסרה או לא?" הן שואלות אותו, והוא מסביר "'קיבלתי רישום של תכשיט מסוים, טבעת שכנראה ניתנה לה. היא מאוד לא רגילה. אם הטבעת אצלה, נדע בלי כל ספק שזאת היא. הבאתי את הרישום איתי... האבנים בשיבוץ מסביב הן אזמרגד. האבן המרכזית היא יהלום."

כשהן סופרות את מספר האבנים בשיבוץ, הן מגלות שמדובר בשבע אבנים, כמספר כוכבי הפליאדות, שהן נקראות על שמם. גיאורג מספר לאחיות, שלפני מותו, קיבל פא סולט מידע חדש לגבי מיקומה האפשרי של האחות החסרה, ולאחר שחקר בעניין, הוא מבין שכנראה מדובר בניו זילנד. מכיוון שהאחיות גרות בארצות שונות, הן מחליטות שסי־סי, שגרה באוסטרליה, היא הקרובה ביותר, ותוכל להגיע אליה.

סי־סי וחברתה כריסי, מחליטות לנסוע לשם, ומגיעות למרי מקדוגל, הבת, שמספרת להן שהיא נקראת מרי, אבל באופן רשמי – מרי-קייט, ושגם לאמה קוראים מרי מקדוגל. כשמרי-קייט רואה את הרישום של הטבעת, היא מפתיעה את הבנות כשהיא אומרת: "... זה דומה מאוד לטבעת של אימא שלי... או בעצם – את אותה טבעת – היא שייכת לי עכשיו, כי היא נתנה לי אותה ליום הולדת עשרים ואחת". ולמרות שהיא אומרת להן שהטבעת שלה, מסתבר שאמה לקחה את הטבעת והיא מסתובבת איתה במסע בין ארצות.

מכאן יתרחש מסע חיפושים נרחב שלהן, כדי לראות אם אכן זו הטבעת. ולהבין שמרי הבת היא האחות החסרה, והן רוצות מאד להספיק לראות את הטבעת, ולהביא את מרי בזמן לטקס האזכרה לאביהן שיתקיים על גבי הספינה המשפחתית. במסע הדילוגים בין הארצות השונות, שאליהן מגיעה מרי מקדוגל, האֵם, משתתפות כמעט כל האחיות, במה שנראה יותר כמרדף. שכן, מרי, מנסה להימנע מלהיפגש איתן. היא אינה מבינה את מניעיהן לחפשה, והיא חוששת, שהן קשורות למישהו שאיים על חייה, ולכן, מבחינתה, האחיות מהוות סכנה לחייה ולחיי משפחתה. ילדיה, מרי-קייט וג'ק, שמרגישים שאימם נתונה במצוקה נפשית, מגיעים כדי לעזור ולתמוך בה, ומוצאים עצמם מול ים של תגליות, הקשורות לאימם. מרי-קייט, הבת, שיודעת שהיא מאומצת, מנסה להבין אם היא האחות החסרה, והשאלה שהתעוררה עכשיו, מובילה אותה למצוא את אמה הביולוגית.

האֵם המאמצת, מרי מקדוגל, לשעבר מרי אוריילי, מגלה את נסיבות הולדתה המיוחדות, ומה חלקם של הכומר ג'יימס אובריאן וחברו אמברוז, בגידולה. מכאן, כל מה שהיא מפחדת לגלות, יתגלה, ומה שלא ידעה – עוד ימתין להגיע לפתרונו, וכרגיל, כבכל ספר, אנו נחשפים למאורעות היסטוריים. והפעם, למאבק של אירלנד לשיחרורה מהשלטון הבריטי.

הספר, ארוך ככל יתר ספרי הסדרה 'שבע האחיות' של לוסינדה ריילי. שכל אחד מהם, מיוחד ומוקדש לאחות אחרת. לא כל החידות תיפתרנה בספר זה. אבל אין ספק, שריילי, שומרת את רמת המתח לכל אורך הסדרה כולה, כמו גם בספר זה. וכרגיל, נצטרך להמתין עד לצאתו של הספר האחרון, השמיני, בסדרה. ספר, שאמור לחשוף את החידה הגדולה ביותר – חידת חייו של אביהן הנערץ והמסתורי, פא סולט.