יום שישי, 30 ביוני 2017

'סוס אחד נכנס לבר' מאת דויד גרוסמן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


תשואות מגיעות לדויד גרוסמן!!! לאחר שגרף פרסים רבים בארץ, וביניהם פרס ישראל, קיבל עתה הסופר דויד גרוסמן פרס בינלאומי חשוב, פרס מאן בוקר, על ספרו 'סוס אחד נכנס לבר', לצד ג'סיקה כהן, מתרגמת הספר לאנגלית. זוהי הפעם הראשונה שפרס זה מוענק לסופר ישראלי. יחד איתו היה מועמד גם הסופר עמוס עוז וספרו "הבשורה על פי יהודה".
ואם כותרת הספר 'סוס אחד נכנס לבר' נשמעת לכם כמו התחלה של בדיחה, הרי שלא טעיתם בהרבה. עלילת 'סוס אחד נכנס לבר'  של דויד גרוסמן מתרחשת בערב אחד, בפאב אחד, ועם סטנדאפיסט אחד בשם דובלה ג'י (דובלה גרינשטיין), איש לא צעיר, משוייף ומבריק, שמנסה לעשות רושם של ליצן חצר.

דובלה מתחיל בסטנד אפ נמוך, תוך ירידה על כל העולם ואשתו, תוך שימוש בשפה זולה, גסה, ומשתלחת. הוא יורד גם על כמה מהקהל, אלה שמעזים להגיד משהו, ובמיוחד על אישה, לא צעירה, קטנה במיוחד, שבנאיביות רבה משוחחת איתו כאילו רק שניהם באולם, וחושפת טפח מדובלה הילד, שהכירה בילדותה. רק לאחר זמן, ייזכר דובלה, שאכן הכיר אותה בילדותו.
אבל הפתח הזה, שפותחת האישה, אל עולמו של דובלה הילד, מערער את מהלך הערב כולו.
בניגוד למופע הסטנד אפ, שמורכב מבדיחות, ותיאור של מצבים קומיים, מתחיל עכשיו דובלה לחשוף טפח אחר טפח מחייו של נער, בן להורים שעברו את השואה.

הקהל, שהגיע כדי לשמוע בדיחות וצחוקים, מוצא עצמו במצב משונה. הוא מרגיש שהוא נחשף למשהו מאד אישי, מאד אינטימי, ומאד עצוב, ויש תחושה של אי נוחות מצד אחד. מצד שני, הרי משהו בטבע האנושי, גם אוהב חשיפות כאלה, אוהב אנשים שמתפלשים בבוץ של עצמם, לחוות אכזריות או כאב או אשמה של אחרים, וליהנות מהעובדה שלא הם עברו את החוויה, או לחילופין, להרגיש הזדהות למראה הקליפות הנושרות של האיש, שעובר ממסיכות הסטנד אפ לגרעין האמיתי של הנפש.

וכך, לצד כמה שנוטשים לאט את המקום, יש אחרים, שלא זזים ומרותקים אליו. המסע שהוא נסחף אליו בלא שליטה, הוא מסע נפשי-רגשי, אל תהומות ילדותו. אל בדידות, אל אלימות של הורים שלא ידעו להתמודד אחרת, למרות אהבתם, אל הטראומות והאובססיביות שעוברות דרך התנהגותם כלפי הילד, ואת הילד, שכל רצונו הוא שיאהבו אותו. ומה הוא לא עושה לשם כך. כמו גם מקצועו כסטנדאפיסט, החי מאהבת הקהל.

מי שצופה במסע הזה הוא מי שהיה חברו במשך שנה אחת. שופט בדימוס בשם אבישי לזר. אנו רואים את הערב, ושומעים, דרך עיניו ואוזניו של אבישי. ותוך כדי סיפורו של דובלה, אנו מתחברים במחשבותיו של אבישי גם לעולם שלו, ולנקודות החיבור ביניהם.


יום חמישי, 22 ביוני 2017

הפלא של אנה מאת אמה דונהיו. מאנגלית: נעה בן-פורת

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אמה דונהיו, מחברת הספר 'הפלא של אנה' מצאה את השראתה לספר, מחמישים מקרים של מה שמכנים "בנות צמות", שהתפרסמו בעולם עקב יכולתן לחיות תקופות ממושכות בלי לאכול. היו גם גברים ונערים שצמו, אבל במספר קטן בהרבה. לטענת חלק מהם הסיבה לצום הייתה דתית, אבל לעתים הייתה סיבה אחרת.

הוריה של אנה או'דונל בת האחת-עשרה מכפר אירי נידח, טוענים שהיא אינה אוכלת כבר ארבעה חודשים. מבקרים מגיעים מכל העולם לחזות בפלא. הרוב רואים בה מלאכית קדושה, והם מבקשים את ברכתה. אחרים מטילים ספק. בכפר מקימים ועדה שבין חבריה נמנים כומר הכפר ורופא הכפר. תפקיד הוועדה לחשוב כיצד להוכיח לעולם, שאנה אכן יכולה להתקיים ללא אוכל, ושהיא בעצם סוג של קדושה. הם מחליטים לשכור שירותיהן של שתי נשים, שתשבנה בחדרה של אנה לחילופין ותתצפתנה על כל תנועה.

ליב רייט, אחות אנגלייה, נבחרת למשימת המעקב ביחד עם נזירה בשם האחות מייקל, הן אמורות לתצפת במשך שבועיים, במשמרות מתחלפות, על אנה, ולהוכיח שהיא אכן לא אוכלת כלום, ושזה לא מזיק לה בריאותית.
האחות ליב בטוחה שהיא תוכל להוכיח, שמישהו מאכיל את אנה בסתר. אבל למראית עין נראה שאנה באמת לא אוכלת. היא טוענת שהיא אכלה ארבעה חודשים רק מַן מהשמיים, וליב אינה יודעת כיצד להבין זאת. את רוב זמנה, מעבירה הילדה השוכבת במיטה, בתפילות, ונראה שהיא מנסה בתפילותיה לגרום לאחיה, פאט, שנפטר, להיות בגן עדן.

בזמן שהותן של מיס רייט והאחות מייקל, חלה הידרדרות משמעותית במצב בריאותה של אנה והיא מגיעה למצב של גסיסה. ליב רייט מבינה, שעצם ההשגחה של שתיהן, גורמת לאנה באמת לא לאכול כלום, ושקודם לכן מישהו האכיל אותה בסתר, אולי אפילו בשינה, בלי ידיעתה. בניסיונה להבין את האמת היא מנסה לתהות אצל בני המשפחה, אצל הרופא ואצל הכומר, מה הם יודעים, וכיצד הם רואים את מצבה של אנה. מי שעוזר לה לחשוב בבהירות, ובמבט אובייקטיבי מהצד, הוא ויליאם ברן, עיתונאי אירי, שמגיע לאיזור כדי לסקור את המקרה.

בעוד אנה מסרבת לפתוח את פיה ולאכול, למעט 2-3 כפיות מים ביום, עסוקים בני המשפחה כל הזמן בענייני אוכל, והפער בין הארוחות הרגילות, הקבועות, הריחות של האוכל הנישאים בבית, ומגשי האוכל המוכנסים למתצפתות, לבין הילדה שלא אוכלת זועק שיש כאן מציאות מעוותת.
ליב מנסה למצוא פיתרון. היא מנסה להעיר את תשומת ליבם של ההורים למצבה המידרדר של אנה, ופונה גם לרופא, לכומר, ובסוף לחברי הוועדה. נראה שכולם משלימים עם המצב שאנה נמצאת בימיה האחרונים. ליב מבינה שהם לא יעזרו, והיא רוקמת מזימה בעזרת ברן. האם תצליח? קיראו.


יום חמישי, 15 ביוני 2017

נהר הסמבטיון ועשרת השבטים שמעבר להרי החושך מאת ד"ר אביגדור שחן / חלק שלישי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


גולי אשור (תשעת השבטים וגם דן שיצא לפניהם), נאלצו לעזוב את מולדתם, על טפם וחפציהם ולנדוד בין ארצות, מחפשים מקום להתיישב. לפעמים קיבלו אותם יפה, ונתנו להם להתיישב. לפעמים גירשו אותם והתנכלו להם. אך בכל מקום שבו הצליחו לנטוע יתד, הם הוסיפו לזכור את המולדת, ולקוות שיום אחד יוכלו לחזור. ועד אז, איזה מאמצים היו צריכים כדי לשמור על המסורת, על הגחלת, לפעמים נותר בידם ספר התנ"ך לנהוג על פיו, לעיתים לא – ואז נותר רק לזכור, לקיים, ולהעביר לבנים. ובכל מקום שהיו, חדרו מלים מהעברית-ארמית, לשפות המקומיות.

ביפן, לדברי שחן, חדרו 24 מלים בעברית וארמית, לשפת היומיום היפנית שבה משתמשים כל היפנים כיום. אחת המלים הכי שימושיות היא המלה "שלום" ביפנית: "קוניצי'וּוָה" שהיא גילגול של "קוני ציווה". כדי שתורת ישראל וארץ ישראל תעמודנה לנגדם תמיד, קבעו הכוהנים והלוויים, מורי תורתם של עשרת השבטים ביפן, את ברכת השלום ביניהם בשתי מילים: "קוני-ציווה", כלומר, המברכים זה את זה מזכירים את אשר ציווה אלוהי ישראל ("קונה שמים וארץ").

המלה "תודה" ביפנית היא "אריגתו". גם זו מילה שעברה גלגול. במקור היא היתה אליגתו, שהיא חיבור של אלי-גע-תו (תו=שוב, עוד בארמית) משמעות המשפט במקור הייתה: אתה אלי, גע בנו שוב, חזור אלינו כבימי קדם. והוא מסביר, שתחושת החטא, על שפנו לעגלים בעצת ירבעם בן נבט, לא הרפתה מהשבטים הרחוקים מארצם, ולכן בכל מילת תודה אחד לשני, מקוננת התפילה, שאלוהים יגע בהם שוב, והם יחזרו למולדתם. היפנים שלא יכלו להגיד את האות "למד" שיבשוה ל"ריש".

כדי להשרות תחושת קדושה בין שניים שמשוחחים הכניסו הכוהנים של עשרת השבטים ביפן, את המילה "קודשאי", בלוויית קידה שהיתה נהוגה בארץ ישראל כאות הוקרה כלפי הזולת. עד היום, כשהיפנים פונים זה לזה בבקשה, הם מוסיפים את המילה "קודסאי" "קדוש שלי", בלוויית קידה עמוקה.

לפי שחן, דת השינתו, נבעה מדת משה, שהנחילוה השבטים בבואם ליפן, ושמה נגזר מהפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם". לכן, בניגוד למקדשים היפנים הבנויים משני חלקים, בנויים רוב מקדשי השינתו שלושה חלקים, כמו בבית המקדש בירושלים, ורק הכהן הגדול נכנס לדביר. בחגים בלבד.

"כ-2666 שנים מאז הגיעו שבטי ישראל לארץ יפן, נושאים עדיין מאמיני דת השינתו במבוך הדורות את שרידי מורשת ישראל" כותב שחן, ומציין שלוח השנה היפני העתיק, מבוסס אף הוא על חודשי ירח. ירח מלא מסמל אצלם את אמצע החודש, וכל כמה שנים, מתווסף חודש של שנה מעוברת בת 13 חודשים. מדהים, לא? עוד על גלגולי השבטים תוכלו לקרוא בעצמכם בספר מרתק זה המצוי בספריית דימונה.




יום רביעי, 7 ביוני 2017

נהר הסבמטיון ועשרת השבטים שמעבר להרי החושך מאת ד"ר אביגדור שחן – חלק שני

כתבה: ד"ר רותי קלמן



מחנה החלוץ של עשרת השבטים, שגלו מארץ כנען, יצא מאפגניסטן בנתיב הצפוני בדרך חזרה למולדתם, אך מצא עצמו מפוזר ברחבי סין וסביב גדות הים הכספי. ביניהם חלק ממשפחות שבטי נפתלי ודן, אשר וזבולון.

לנתיב הדרומי יצא מחנה חלוץ נוסף שהיה מורכב ממשפחות נבחרות של שבטי ראובן, יששכר, אפרים, מנשה, אשר וגד. אך רוב המשפחות עייפו בדרך והתאזרחו בארצות שבין דרום ההימליה וצפונה של הודו. אלה הקוצ'ינים ובני ישראל השחורים. מעטים הגיעו לדרום קוריאה, למפגש שקבעו השבטים מראש.

כשחקרו מקורות שפת ה"הנגול" הקוריאנית, גילו שיש קירבה לשונית בין האלף-בית העברי לזה של ה"הנגול". גם אפיונים שונים של הקוריאנים משכו את תשומת ליבם של מלומדים שחקרו וגילו 29 אפיונים אנתרופולוגיים של עשרת השבטים, הזהים לאלה של הקוריאנים. ביניהם:
* בחמישה עשר לחודש הראשון של חודשי הירח חוגגים הקוריאנים חג חירות בשם "צ'וסוק", כמו חג החירות שלנו.
 * הלחם היומי של הקוריאנים באותם ימים היה מעיין מצה מבצק שלא החמיץ.
* כשקוריאני נפטר, מנחמים במשפט הקוריאני ש"המתישו בלמקורו" שאפשר לתרגם זאת לעברית "שהמת-ישוב-למקורו".
*  הקוריאנים מקיימים שבעה ימי אבל ולובשים שק.
* כינוי האלוהים אצל הקוריאנים הוא עננים (Hananim). שפירושו "הראשון". בארצות המזרח הרחוק זהו כינוי מקובל לאלוהים.
* הקוריאנים, כיהודים, לא יכנו את האב והבן בחייהם באותו שם פרטי.
* בני שבט דנקון (Dankun) הקוריאנים מכנים עצמם בני שבט דן. חזותם שמית, וסמלם נחש. הם דומים בכך לשבט שין בעי ביפן, הטוענים שהם צאצאי שבט דן. נחש הוא סמלו של שבט דן.

אלה שהגיעו למקום המפגש בדרום קוריאה, חצו בסירות את הים, כבשו אחד מאיי יפן והקימו בו ממלכה שהשליט בה היה כוהן גדול. לימים, כותב שחן, תיקרא שושלת שליטים זו בשם "שושלת הקיסרות היפנית" (להרצאות של ד"ר שחן ביפן, נשלח תמיד נציג מאת הקיסר).

שנת הגעתם, 660 לפנה"ס, היתה חשובה וסמלית לעשרת השבטים, ולכן כינוה "שנת קוני תורה". על פי שנה זו מונים בני דת השינתו ביפן, את שנותיהם חגיהם ומועדיהם, עד היום.

גם לאחר שהשתקעו ביפן, קיוו השבטים לחזור לארץ המובטחת, אך בינתיים התנחלו ביפן, ואף קראו לחלק מההרים שם, בשמות עבריים של הרים בכנען – הר סיני והר המוריה.

את אותיות האלף-בית העברי העתיק, גנזו, כדי לא להשתמש באותיות קדושות על אדמה טמאה.  לפני כאלף שנים נמצאו האותיות על-ידי נזיר מלומד בשם קוקאי. אז התברר, שהן זהות לאלה שנכתבו בארץ ישראל. כולל ה"מם", שהופיעה בימיה הקדומים של ארץ-ישראל, אך נעלמה מהכתב העברי בארץ ישראל במהלך השנים. המשך יבוא.

יום חמישי, 1 ביוני 2017

'נהר הסמבטיון ועשרת השבטים שמעבר להרי החושך' מאת ד"ר אביגדור שחן – חלק ראשון

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


זה עוד לא קרה לי. שארצה לכתוב כמה כתבות על ספר אחד. ועוד משהו לא קרה לי. שאקח ספר לידיי, וארצה להחזיקו לתמיד. וזה מה שקרה לי עם ספרו של ד"ר אביגדור שחן.

ד"ר אביגדור שחן הוא מחנך, סופר והיסטוריון השואה והגבורה. בין שאר פועלו, הוא היה גם ממייסדיו ומנהלו של האגף לחינוך ולתרבות בדימונה. שחן הוציא לאור ספרים רבים, ביניהם: 'כנפי הניצחון'; 'לתולדות חיל אוויר צה"ל והמח"ל'; 'חישול הכנפיים'; 'בכפור הלוהט'; ו'אל עבר הסמבטיון' (הקיבוץ המאוחד 2003).

חמש מאות עמודים בספרו החדש של שחן, ואני קוראת בהם לאט לאט, מקפידה לא לפספס אף מלה, ונדהמת מכל משפט. מדוע? כי השאלה על גורלם של עשרת השבטים האבודים של ישראל עלתה בי לא פעם, והנה לפני הוכחות על גורלם, על מקומם של אחינו, ועל גילגולם המופלא ברחבי העולם.

נהר הסמבטיון הוא נהר אגדי, שעל פי המסורת, עברו אותו עשרת השבטים מממלכת ישראל, שיצאו לגלות שנכפתה עליהם על-ידי מלך אשור בשנת 722 לפני הספירה, לאחר שממלכתם, ועיר בירתם, שומרון, נחרבו. המיוחד בסמבטיון, על פי האגדה, שהוא שוצף, קוצף וגורר אבנים במשך ששה ימים, ואז בשבת הוא נח. הדים לגילגולו של שם זה מצאתי בתרגום ההונגרי ליום השביעי, השבת =  "סומבוט" (Szombat).

שחן, הוציא לאור את הספר הזה השנה, לאחר מחקרים והרצאות בנושא, כשהוא מכניס בספר החדש את כל מה שהיה ידוע על השבטים עד כה, וכל מה שהוא גילה במהלך כמעט 60 שנה של מחקר, וכיתות רגליים על פני כל כדור הארץ. הספר מלווה במפה של הדרך שעשו השבטים וצאצאיהם במהלך הדורות, מכנען ועד להתיישבות במקומות השונים, לאחר שנואשו מלהגיע בחזרה למולדתם, וכן בספר – תמונות מסין, יפן, מקסיקו, גווטמלה והודו.

מסתבר, שתחנתם הראשונה הקבועה של השבטים היתה באפגניסטן. לאחר שהתיישבו בה, החליטו, בהשפעת הלויים, מנהיגיהם, לשוב לארץ שממנה הוגלו. מצויידים במפות עתיקות ומודעים לעובדה שכדור הארץ עגול, החליטו לשלוח מחנה חלוץ, שכלל נציגים של כל עשרת השבטים, לעבר איי יפן. בחושבם בטעות כי זוהי יבשת אפריקה. הם סברו שמשם (מאפריקה), תהיה הדרך לארץ ישראל קצרה.

המסע המפרך שעברו דרך תורכיסטן הסינית, התיש את ההולכים והם החלו פורשים ממנו בצדי הדרך. רבים מהפורשים הראשונים היו מבני שבט מנשה, שהפכו לקהילות ישראליות קטנות. משפחות שהוסיפו נדוד ממחנה החלוץ, הדרימו לתוך ארץ סין והתיישבו במורדות הריה. במאה ה-3 לפנה"ס היו בכל סין בתי מקדש ישראליים רבים, וב-641 לספירה, היו בגדה המערבית של הנהר הצהוב, ארבעה בתי מקדש ישראליים, שהמו אדם בשבתות ובחגים.

המשך בשבוע הבא.