'מועדון הרצח של יום חמישי' מאת ריצ'רד אוסמן מאנגלית: הדסה הנדלר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

על הספר הזה כתב הרלן קובן "מצחיק, חכם ומרגש. חובבי תעלומות ישתגעו ממנו". ואכן הספר מלא הומור וכתוב נפלא. אבל לפני שאספר עליו, אני חייבת לשתף אתכם באנקדוטה.

בני, אורן, ונכדי, זיו, בן החמש, נכנסו לסניף סטימצקי בדימונה לחפש לי ספר במתנה לכבוד יום ההולדת. הקטן לקח את המשימה ברצינות רבה, ועבר בתשומת לב על כל הספרים שבתצוגה, ואז, בעודו מביט בספר זה, שעל כריכתו הקדמית התנוססה תמונתה של אשה זקנה והדורה מאד עם מעיל פרווה, חיוך קל על שפתיה, אקדח בידה ועמידה בסגנון נערת ג'ימס בונד, הוא פנה לאביו כשבידו הספר "נקנה לה את הספר הזה". למה דווקא את הספר הזה? שאל אותו בני, והקטן השיב: "כי זה ספר לסבתות"... לא היפסקתי לצחוק. והאמת – הוא צדק לגמרי. הספר מאד מתאים לסבתות, לסבים, ובעצם לכל מי שאוהב ספרות בלשית טובה.

אז מהו מועדון הרצח של יום חמישי? ייסדה אותו אליזבת, שהיתה בעברה מפקחת משטרה ועסקה בחקירות, וכיום היא גימלאית בכפר הגימלאים "קופרס צ'ייס", שבו חברים 300 גימלאים. יחד איתה חברים במועדון: איברהים, רון וג'ויס. הרביעייה הזו נפגשת באופן קבוע בימי חמישי ב"חדר הפאזלים" שפנוי באותה העת מפעילות אחרת, ויחד הם מנסים לפתור תעלומות רצח ישנות. התיאום ביניהם נפלא. מלא הבנה. רגישות וחברות אמיתית. לכל אחד יש תכונות שמאפיינות אותו, ותורמות לקבוצה הקטנה. אך בראש וראשונה, כולם מקשיבים ומשתפים פעולה עם אליזבת המבריקה, שמנצחת על ה"תזמורת".

בעוד שמקרי הרצח הלא מפוענחים, שהם חוקרים, מסבים להם עונג ומפעילים את מוחם, בקצב רגוע, אך מלא באדרנלין – משתנה המצב כשפתאום מתרחש רצח אמיתי, בסביבתם, ומתים אחרים צצים בעקבותיו. ההתרגשות שלהם מתעצמת, והם מצליחים בערמומיות ממזרית, ליצור קשר עם השוטרים כריס ודונה, שמבינים שכדאי להם לחבור לחבורה העליזה והתוססת מכפר הגימלאים. חבורה שלא מביישת שום צוות חקירה משטרתי מנוסה.

כשבעל המקום, איאן ונת'אם, מביא מחפרים כדי להזיז את בית הקברות "גן מנוחת העולמים" לטובת מיזם בנייה חדש, הוא נתקל בהתנגדות עזה של דיירי המקום הנשמעים לקריאה לבוא ולהציל את המקום. גם למקרה רציני זה מתלווה תיאור משעשע: "ליד השער... ניצבים עתה עשרים כיסאות. בעיקר כיסאות נוח, אבל גם כיסא אוכל אחד בגלל הגב של מרים. זו בריקדה לא מקובלת, אבל יעילה... הדרך היחידה להיכנס עכשיו ל"גן מנוחת העולמים" היא דרך פלנגה של גמלאים שחלקם מנצלים את ההזדמנות להשתרע בשמש הבוקר לנמנום שהרוויחו ביושר. המחפרים יצטרכו לחכות זמן מה."

העלילה מסתבכת ומסתעפת. כולם חשודים, והחקירות מתנהלות בשני מישורים. האחד – על־ידי המשטרה (כריס ודונה) המתגלה כיעילה, אנושית, רגישה, וחכמה. והשני – על־ידי חברי מועדון הרצח של יום חמישי, הפועלים בחדווה ובנחישות. בין לבין הם משתפים פעולה אלה עם אלה. 

אנחנו, הקוראים, נופתע מההתפתחויות המהירות והמשתנות, ונהנה מרומן מתח מוצלח ביותר, ומלא הומור. למרבה ההפתעה, זהו הספר הראשון שכתב המחבר, ריצ'רד אוסמן, איש טלוויזיה בריטי מוכר, מנחה חידונים, קומיקאי ומפיק. אני כבר מחכה לספרו הבא, ומודה לנכדי הקטן על הבחירה המוצלחת.

'שלוש סיגריות במאפרה' מאת ראובן מירן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

סופר יושב בבית קפה. מעשן וכותב כשגבו אל הים. ערימת דפים מפוזרת על שולחנו. אישה צעירה מתיישבת בשולחן הסמוך לשלו ומבקשת סיגריה. "הוא כיבה את הסיגריה שלו במאפרת האלומיניום המלאה בדלים מעוכים ואפר מתעופף ברוח שהחלה לנשוב מהים, והדליק לה את שלה. היא הודתה לו ושאלה אם הוא מחכה למישהי, והוא אמר שכן ולא, תלוי איך מסתכלים על זה והדליק לעצמו סיגריה חדשה..." 

"אז אתה סופר?" היא שואלת, והוא משיב בשאלה: "ואת קיימת באמת או שיצאת מבין הדפים?" כאילו כבר דימיין אותה בכתביו, קודם לכן. הוא מסביר לה שסופר מצלם בני־אדם בלי שהם מרגישים, ומרגיש בני־אדם בלי שהם יודעים, חי את החיים שמתחת לחיים." "והמרגל?" היא שואלת "גם הוא מחפש את הזמן האבוד..." והשיחה שלהם זורמת כאילו באפיק קרקעי נסתר, שבו כוונות נסתרות. היא – בגלל שהיא רוצה שהוא ייכנס במקומה לעבודת המודיעין שבה עבדה ולא – רק, והוא – כי מבלי דעת, הוא היה רוצה להיות מישהו אחר, בין השאר. 

לאמיתו של דבר, הפתיחה הזו של הספר, וגם של יחסיהם, היא תמצית חייהם. הדלקת הסיגריות החדשות, לה ולו, כשהן מחוץ למאפרה, מסמלת התחלה חדשה. לא רק ביניהם, אלא לכל אחד מהם.

הוא מתבקש להפסיק לכתוב בהיכנסו לעבודה החדשה והחשאית. אבל עבודה זו מאפשרת לו להפוך להרבה דמויות אחרות, מומצאות, ולא באמת נוכחות בחיים של עצמן. היא יוצאת "מבין הדפים" מהעבודה האמורפית הזו, אבל מוצאת את עצמה קשורה אליו באהבה ונישואין, מקושרת אל שלל דמויותיו המתפתחות, ובעיקר נעלמות. הדבר היחיד שנשאר אמיתי – מחוץ לעבודתו הלא-ארצית, הערטילאית, שכולה רמייה וסודות – היא האמת שנאמרת ביניהם, בין כל מה שלא נאמר.

לפעמים תהיינה שתי סיגריות במאפרה בין האפר, שתסמלנה את הזוגיות הכבויה. לרוב רק אחת, עם סימן של אודם, והרבה אפר, של מה שנותר ביניהם. של שריפת הזמן שלו, במסגרת עבודתו, של מחלת בנם, הקשורה אף היא לשריפות, של הקיום הזוגי הנמצא בסכנה. לפעמים תהיינה שלוש סיגריות במאפרה. הוא, היא וצלע שלישית. נשית? גברית? וכאן המקום להזכיר את שמו של הגיבור – גץ נובל.

גץ – הוא הדלקה, התחלה, התלהטות וניצוץ, נובל – לקוח מעולם המושגים של הצומח, כמשהו שלילי המצביע על סוף. יש כאן אוקסימורון (דבר והיפוכו). הוא לא אוהב להיות לבד, אבל הוא תמיד בודד במסעותיו, בסודות שהוא נושא עימו, בנשמתו שאינה יכולה לחלוק עד הסוף עם איש, במרחק הנוצר בינו לבין אשתו, בנתק שבינו לבין הבן, בינו לבין עצמו. האם דרכו "לשרוף את הזמן" היא דרך חיים? או שהיא מקרבת את הקץ? האם הוא יותר אפר במאפרה, או יותר ניצוץ ההדלקה של סיגריה חדשה?

כשהוא נכנס לעבודה החשאית הזו, הוא לכאורה מממש פנטזיה של עצמו, להיות מישהו אחר, להיות כמה אנשים אחרים, לחיות את הדמויות שעליהן נהג לכתוב, כי הוא הרגיש נובל בתור מי שהוא. האם בכך הוא מצא שמחה? מיצוי? גץ? הרי גץ מתלקח, אבל כבה מיד, אם לא מטפחים את האש – הוא הופך לאפר. האם הוא עוד זוכר להיות הוא? האם השחיקה רבת השנים בעבודה, ששורפת את זמנו, היא שתאפיין את חייו עד אפר? או שהגץ ישוב ויתלקח?

מוטיב נוסף העובר כחוט השני ברומן שלפנינו – ואולי הוא זה שמסמל את התקווה – הוא מוטיב הזרע. בספר שנתנה לו אמו 'מאמר על הכימיה' של יונס יקוב ברצליוס, מתואר ניסוי שערך ברצליוס על זרע של צמח. "ברצליוס הבחין שלא סוג האוויר או איכותו, ואף לא טיב המים המשקים אותו, הם הקובעים את כושר שרידותו, אלא הצמח עצמו. הוא גילה שיש בצמח עצמו משהו שמאפשר לו לחיות בכל תנאי... אפילו באפרו מצא את אותו מרכיב שאיפשר לו לצמוח בכל פעם מחדש". 

כשהוא מקבל על עצמו להיכנס לעבודה, הוא זוכר את ניסויו של ברצליוס "שתמיד יהיה בו זרע מספיק חזק להמשיך ולקיים אותו, והוא לא יאבד, גם אם ימנעו ממנו את האוויר שהוא רגיל לנשום, ויחליפו לו את המים ואת האדמה שהוא מכיר – משהו ממנו ינבט תמיד", ואולי בסופו של יום, רגע לפני שמאוחר מדי, ייאפשר לו הזרע שבו, "לצאת מן המאפרה" ולהתחיל עם גץ חדש ומוצלח יותר.

'להחליף את המים של הפרחים' מאת ואלרי פרין מצרפתית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שני סיפורים כרוכים זה בזה ומשפיעים זה על זה ברומן 'להחליף את המים של הפרחים'. ראשון וראשי הוא סיפורה של ויולט טוסן, שלא הכירה מעולם את הוריה; שהועברה מבית אומנה אחד למשנהו. שלמדה להסתדר לבד, ולמלא את תפקידיה בלא טרוניות, גם כשפיליפ טוסן, בעלה העצלן והבוגדני, נעלם שוב ושוב, עד שהוא נפקד מחייה למשך תשע עשרה שנים.

ויולט משמשת כשומרת בית קברות. בתפקידה זה היא מנהלת את הרישומים של כל ההלוויות, מתעדת את הקהל, ההספדים, הלוחיות שמצמידים קרובי הנפטר לארונו, מוכרת פרחים, ומגננת. היא יודעת בדיוק מי פוקד את הקברים, משמשת אוזן קשבת ודיסקרטית לצערם או לסיפורי חייהם, ומטפלת בפרחים השתולים ברחבי המקום, לבקשת המשפחות. גם כשאין לנפטר מי שייטפח את סביבתו האחרונה.

היא גרה בבית הקברות. המטבח פתוח לכל האורחים, ולעובדי בית הקברות, שהם חבריה. שם, באזור שהיא מכנה "החורף", היא לובשת בגדים אפורים וכהים, שהם ייצוגיים יותר ומכבדים יותר את משפחות הנפטרים. כשהיא עולה לקומה השנייה. שם זו ממלכת האביב שלה, שמלאה בבגדים צבעוניים, שבעזרתם היא מנסה לחיות ולמצוא רגעים של אושר, גם אחרי האסון האישי שחוותה, ושהביא אותה לעבוד בעבודה זו. לחיות בצל המוות.

כמו שהיא משמשת משען ונותנת כוחות לאנשים הבאים בשערי המקום, כך ישנם אנשים טובים שעוזרים לה. שלושת חופרי הקברים: נונו, גסטון ואלוויס; שלושת הקברנים: האחים לוצ'יני; והאב סדריק דורה. "כל הגברים הללו מגיעים אל ביתי כמה פעמים ביום. הם באים לשתות כוסית או לאכול בריוש. הם עוזרים לי גם בגן הירק, אם צריך לסחוב שקי אדמה או לתקן דליפה. אני מחשיבה אותם לחברים, לא לעמיתים.  גם כשאני לא כאן הם רשאים להיכנס למטבח להכין לעצמם קפה ולשטוף את הספל לפני שהם הולכים." 

מי שגילה לה את עולם הפרחים, גידול הירקות, והגישה החיובית לחיים היה סשה, שומר בית הקברות הקודם, שלאט לאט הצליח להחזיר אותה לחיים ולשמחות הקטנות שבגידול פרחים, ירקות ורגשות טובים "החיים העיקריים כבו, הר הגעש גווע. אבל הרגשתי ענפים מבצבצים, שבילים מקבילים צומחים בתוכי. הרגשתי את מה ששתלתי. שתלתי את עצמי... די בסדק זעיר כדי שהחיים יחדרו לתוך הבלתי אפשרי."

ביום שבו מגיע ז'וליאן, פקד במשטרה של מרסיי, ורוצה לדעת מיהו גבריאל פרדון, הקבור בבית הקברות שלה, היא מתוודעת לסיפור הרומנטי של גבריאל פרדון, עורך הדין המוערך ולאהובתו אירן, אימו של ז'וליאן, שביקשה בצוואתה, להניח את כד האפר שלה לאחר מותה, ליד קברו של גבריאל פרדון, ולא לצד בעלה. ז'וליאן, שמגיע לעיתים עם בנו בן השבע, נתן, מטשטש את הגבולות שבנתה לה בין החורף לאביב. מפיל את החומות שבנתה סביבה, ומביא אור אחר לחייה. 

ואלרי פרין, מחברת הרומן היפה הזה, שמה בפיה של הגיבורה שלה, מחשבות שמרפדות לי את הלב. לא בגלל שהן מתוקות או טובות. אלא שהן חכמות, רגישות, יודעות לבחון, לראות. לחשוב מקורי, ולהגיד אמיתות פשוטות גם אם הן לא פוליטיקלי קורקט.

וכמו שנכתב על עטיפת הספר: "להחליף את המים של הפרחים הוא ספר מענג שכולו שיר הלל לדברים הקטנים והפשוטים בחיים, שהם גם הדברים החשובים בהם. ויולט מגלה, יחד עם הקוראים המלווים אותה במסעה, שגם בכאב יש הבהוב של אושר, שגם בעצב יש התרגשות, שעדיין יש סיבה לקום בכל בוקר ולהריח את ריחם של הפרחים".

'מחר' מאת גיום מוסו ; מצרפתית: מונה גודאר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"זה שבוע שהוא מתעורר בכל לילה בבהלה, מזיע ומתנשף, רדוף תמיד בידי אותו זיכרון:  מראה הבלהות של רגעיה האחרונים של קייט... הם זכו לארבע שנים של אושר מושלם. ארבע שנים של הבנה עמוקה, הזמן הדרוש להניח את היסודות לקשר אהבה שלא עמדו לחוות. מפגש כמו שלהם קורה רק פעם אחת בחיים, הוא היה משוכנע. והמחשבה הזאת היתה בלתי נסבלת מבחינתו."

המרצה מתיו שאפירו לא חזר ללמד ולהפנט את הסטודנטים שלו לפילוסופיה כבעבר. שכן הוא עדיין לא הצליח להתאושש ממותה של אשתו האהובה בתאונה טרגית, שנה קודם לכן ב-24 בדצמבר שנת 2010, בשעה שעמדה לחזור לביתה ממשמרתה בבית החולים. מה שבעיקר מחזיק אותו מליטול את חייו, שניטל האושר מתוכם, היא בתו אמילי, בת הארבע וחצי. "הוא התפתה לא פעם לפתרון קיצוני... אבל בכל פעם עצרה אותו המחשבה על הכאב שיסב לאמילי. לא היתה לו זכות לגזול מבתו את אביה ולהרוס את חייה. ההלם של השבועות הראשונים פינה את מקומו למנהרה ארוכה של עצב. החיים נעצרו בידי העייפות והייאוש האינסופיים. מתיו לא נלחם עוד. הוא נותר מובס, אבֵל, אדיש לחיים. הוא לא הצליח להשלים עם האובדן. המחר מבחינתו לא היה קיים עוד."

לאחר שהוא קונה מחשב ישן ומשומש מסוג "מקבוק" ממישהו שערך מכירת חצר, הוא מגלה כמה תמונות שלא נמחקו. הוא מגלה שאת הצילומים צילמה מישהי בשם אמה לבנסטיין. ולכותרת מצורפת כתובת הדוא"ל שלה. רגע לפני שמתיו מעביר את הצילומים לפח המיחזור של המחשב, הוא מחליט לשאול אותה בדוא"ל אם היא רוצה את תצלומיה בחזרה.

הוא מקבל תשובה מאמה לבנסטיין, שמסתבר שהיא עובדת כעוזרת סומליה-ראשי במסעדה מפורסמת "אימפרטור" מרכז רוקפלר שבניו-יורק. היא כותבת לו: "דומני שטעית בכתובת. אכן, יש לי מקבוק, אבל מעולם לא מכרתי אותו, ולכן התמונות שברשותך אינן שלי."

ההתכתבות בין השניים נמשכת והם מחליטים להיפגש במסעדה איטלקית קטנה באיסט וילג' בשם "מספר 5". מתיו, שזו לו הפעם הראשונה מאז מות אשתו, שהוא נפתח לחשוב על מישהי, מתרגש. גם אמה – מצידה. הם קובעים ל-20 בדצמבר באותה המסעדה לשעה 20:00. 

כל אחד מהם מגיע בתאריך הנ"ל, ובשעה הנקובה הזהה. אך הם אינם נפגשים... כל אחד מהם יושב במסעדה במשך זמן מה, וההתרגשות של הפגישה המיועדת, הופכת למפח נפש ולכעס גדול זה על זה. הם שולחים הודעות זה לזו דרך הנייד לדוא"ל, אך הם אינם מקבלים תשובה זה מזו. 

כשיחזרו מאוכזבים ומושפלים לבתיהם, הם יכתבו זה לזה מילים קשות של זעם, ולא יבינו איך השני/השנייה טוען/ת שכן היו במסעדה, בשעה שהם עצמם היו שם ולא ראו זה את זו.  כשיתחילו לברר פרטים, הם יבינו שהזמן הוא שהיתל בהם. היא חיה ב-2010 והוא ב-2011. ההבנה הלא-מובנת הזו, תביא אותם לחשוב, כל אחד לחוד, איך הם בכל זאת יכולים להפיק תועלת מהמצב.

הסופר גיום מוסו משחק עם דמויותיו ועם הזמן, ומביא לפנינו סיפור מתח מדהים בהתהפכויותיו. האם יצליחו גיבוריו לשנות את הגורל שכבר התרחש, ולהחזיר את גלגל הזמן לאחור? האם יצליחו ליצור "מחר" אחר? מרתק. קיראו.