יום שני, 31 במאי 2021

'סיפור האהבה של המהפנטת' מאת ליאן מוריארטי ; מאנגלית: אביגייל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


גבר פוגש אישה. הם מתחילים להתאהב. ואז הוא מגלה לה שיש לו סטוקרית. 

לא היכרתי את המילה (וטוב שכך), כי משמעותו של סטוקינג היא: הטרדה מאיימת. על פי חוקיהן של מדינות רבות נחשבת הטרדה זו לפלילית, כשיש חשש סביר שהאדם המוטרד עלול להיפגע בשלוותו, חירותו, וגופו.


בספר 'סיפור האהבה של המהפנטת', עוקבת אחרי פטריק, במהלך שלוש השנים האחרונות, האקסית שלו. מהרגע שבו הוא אמר לה שהכל נגמר ביניהם. מה שמיוחד כאן הוא, שאנו שומעים, לא רק את הצד של פטריק, או את מחשבותיה של אלן, חברתו החדשה, אלא גם את קולה של ססקיה, שהיתה בטוחה שמצאה את האהבה המושלמת, שהרגישה כמו אֵם אמיתית לג'ק, בנו של פטריק, שהתייתם מאימו בעודו תינוק. והנה היא, שחיה ללא משפחה קרובה, איבדה גם את מה שחשבה שהוא חלק אינטגרלי מחייה, משפחתה החדשה, ועכשיו הוא יוצא עם המהפנטת. לכן ססקיה לא מסוגלת להרפות. היא עוקבת אחרי פטריק ואלן, לכאורה ללא אלימות, אבל חוצה את הגבולות שוב ושוב. 


"אתמול בערב הם ראו סרט עם ראסל קרואו. הוא לא היה רע. הוא בטח ידע מה עומד לקרות, כי הסרט מבוסס על סדרה שהיינו רואים בימי שני בערב. תהיתי אם הוא זוכר, הייתי בטוחה שלא, אז שלחתי לו מסרון לתזכורת. אחר כך הם הלכו לארוחת ערב במסעדה התאילנדית בפינה, איפה שהוא אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי. אני תוהה אם הם ישבו באותו שולחן... אני תוהה אם הוא זכר, רק להרף עין. אני הרי ראויה לפחות למחשבה חולפת. לא הצלחתי להשיג שולחן. הם בטח הזמינו מראש... אז הלכתי לבית קפה וכתבתי לו מכתב שבו ניסיתי להסביר, כדי שיבין, והשארתי אותו על שמשת המכונית שלו..."


פטריק מנסה להמשיך בחייו. אך נוכחותה הסמוייה/הגלוייה של ססקיה, בכל מקום שבו הוא נמצא, מטריפה אותו. גם אחרי שבדק במראה האחורית באוטו, ונראה לו שהיא אינה נוכחת בזמן בילוי ערב רומנטי עם אלן בחוץ "הוא הטה את ראשו כדי לנשק אותה, ואז נעצר ופנה בפתאומיות לאחור. "מה קרה?" אמרה אלן בבהלה. "מצטער," אמר פטריק. "חשבתי ששמעתי משהו. חשבתי שזאת היא." כבר לא היה ספק מי זאת "היא". אלן הביטה סביבה וחיפשה אישה אורבת בצללים מתחת לגשר... "לא ראית אותה הערב, נכון?" שאלה... לפני כמה ימים הם היו בקולנוע ואחר כך במסעדה, ופטריק אפילו לא ציין שהוא ראה את ססקיה עד שהם חזרו למכונית ומצאו מכתב ממנה על השמשה הקדמית."


תחושותיה של אלן לעומת זאת אמביוולנטיות. היא מוצאת עצמה פעמים רבות מזדהה דווקא עם ססקיה, ומבינה יותר את תחושותיה של הסטוקרית, מאשר את של פטריק. היא מעריכה את ההתמדה שלה, את האהבה המוטרפת שלה, אפילו את אי יכולתה להרפות. מצד שני, יש גם תחושה של סכנה הולכת וגוברת, כשססקיה פולשת אפילו לביתה של אלן. 


סיפור האהבה של אלן אינו מתנהל על מי מנוחות, כפי שהיתה רוצה. אלא מתנהל בצל אשתו המתה של פטריק, בצל הסטוקרית שאינה מרפה, בצל יחסיה הלא־פשוטים עם האם החד־הורית שלה, עם הופעתו המפתיעה של האב שמעולם לא הכירה, ועם השאלות האתיות שצצות בין עבודתה כמהפנטת מרפאה לאהובה. עם כל אלה היא תצטרך להתמודד, ולמצוא דרך להמשיך ולשמור על סיפור האהבה עם פטריק. 


כדי שזה יקרה, משהו צריך להשתנות. איך יוצאים מאובססיה כזו? איך בונים את עצמך מחדש? איך זוג יכול לחיות כשפולשים לפרטיותו שוב ושוב. ומשהו אכן קורה. רגע השיא יהיה גם הרגע שבו הכל ישתנה. זהו ספר טוב נוסף מבית היוצר של ליאן מוריארטי, שעל ספריה 'מה שאליס שכחה' ו'סודו של הבעל' כבר כתבתי בבלוג זה. קיראו.



יום שלישי, 25 במאי 2021

'גנבת החלומות' מאת אילת סווטיצקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


רננה שקד מרירה. צלקות נפשה מורכבות מצד אחד מהחוויות הטראומטיות שלה כילדה בקיבוץ, בתקופת הלינה המשותפת של הילדים והיעדר ההורים בלילות, ומאובדן אהובה, מתן, שנהרג כחייל. מצד שני אכזבה מהבעל, שהיה עסוק בעצמו בלבד, שלא ידע להכיל אותה, ולא ידע להשקיט את עיצבונה ופחדיה. למרות השתדלותה הרבה, להעניק לו כל מה שרצה, הוא סירב להיענות לרצונה להיות אמא, אבל כן הכניס את מזכירתו להריון. רננה מתגרשת ממנו וחוזרת לקיבוץ הרדופים. הקיבוץ שבו נולדה וחיה.

"הנפש שלי זועקת. אני עושה הכול כדי להסתיר את זה מתחת לשכבות של חיוכים... אני קלישאה מהלכת. גרושה נבגדת רגע לפני שמשבר גיל ארבעים מכה בה בעוצמה. אני כל מה שהייתי אמורה להיות, כל החלומות שלא הגשמתי... אני הילדה הקטנה ששכבה ערה במיטה בגן, שרצתה את אימא שלה שמעולם לא באה... אני צרחה שלא נשמעה ונאספה אל הרוח, אני עוד חוליה בשרשרת. עוד מספר שהודבק כסימון על הבגדים שהיו שייכים לי והיו שייכים לכולם. אני לא הייתי שייכת לאף אחד. אני הייתי שייכת לכולם. אני המקום הזה. והמקום הזה הוא אני."

עם זאת, כשהיא חוזרת לקיבוץ בסטטוס של גרושה, קשה לה למצוא את מקומה. היא שקועה ברחמים עצמיים. כועסת על הַגָּרוּשׁ. על השנים שֶׁבִּזְבְּזָה ללא ילדים. על ההחמצות, ועל זיכרונות הילדות הקשים שלה. קשה לה להשתחרר מטראומות הילדות של שינה בחדר הילדים ללא ההורים. גם כשלפעמים ברחה ממיטתה שבחדר הילדים, וניסתה להגיע לבית של הוריה, ההורים לא איפשרו לה להישאר, והחזירו אותה בוכייה לחדר הילדים. על כך היה לה קשה לסלוח להורים, ובמיוחד לְאִמָּה.

אחד הדברים המפחידים שהיו לה אז, קשורים לאחת משומרות הלילה. היא נהגה להגיד לה: "אם לא תחזרי לישון, אני אקרא לגנבת והיא תיקח את כל החלומות הטובים שלך איתה. את רוצה לגדול בלי חלומות, רננה?"

השם 'רננה' מספר את כל הסיפור. הָאֵם, המצטיירת כדומיננטית במשפחה, ודאי תיכננה להעניק שם חיובי, צוהל, שמח, מלא ברון, בזמר, שמאפיין אותה כזמרת במקהלת הקיבוץ. שם מלא תקווה שמתבדית, בשל הנוקשות של חיי הקיבוץ, בשל תכתיבי הקיבוץ הישנים, שעמדו בהיפוך לשורשי המשפחה המסורתית. תכתיבים שהופכים את הקשר שלה עם בתה לטעון ביותר. מכאן הופך השם 'רננה' את משמעותו לשלילי. נראה שעיקר העניין בקיבוץ הרדופים הוא הרינונים. הרכילויות של מי שחושב שהוא צריך להתערב בכל דבר של זולתו, וגם להעביר הלאה. רכילויות שעוברות מפה לאוזן, כמו שריפה בשדה קוצים. כל מעשיה של רננה עומדים בצל אותו הפחד, שאותו מעצימה האם, כשבמקום להגן על בתה, ולעזור לה, היא תהיה עסוקה תמיד בשאלה: "מה יגידו החברים בקיבוץ?"

לימים, כשתעמוד רננה מול אלון אזולאי, הבחור שמשנה לה את כל מה שהכירה וידעה,  זה שגורם לה להתגבר על "מה יגידו החברים בקיבוץ", היא בכל זאת תחשוש שעולמה ואהבתה אליו יכבידו מדי. אז יעלה בזיכרונה זכר אותה שומרת לילה ואותו האיום על גנבת החלומות: "אני מרגישה כמו גנבת החלומות... כאילו אני גונבת את כל הדברים הטובים שהיו אמורים לקרות לך. את העתיד שלך." את התשובה שלו, אשאיר לכם לקרוא בעצמכם.


יום ראשון, 16 במאי 2021

'האי שלא יתואר' מאת פאולינה סימונס מאנגלית: ורד רוזן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'האי שלא יתואר' הוא הספר השלישי בטרילוגיה 'סופו של הנצח'. אין ספק שפאולינה סימונס היא אשפית סיפורים מדהימה. את הספר הזה קראתי הפעם בגירסה הדיגיטלית על 987 עמודיה, והיה פשוט מרתק. רק בסיומו של ספר זה, אפשר להבין את האוקסימורון של הטרילוגיה. להבין מהו בעצם 'סופו של הנצח'.


בספרים הקודמים, 'לוכד הטיגריסים' ו'ממלכת הקבצנים', ראינו איך ג'וליאן משתמש בסדק של יום השוויון בגריניץ' כדי לחפש את אהובתו, מיה, במרחבי הזמן. בכל פעם הוא מגיע לנקודת זמן אחרת, ולגלגול אחר של מיה, אבל לדאבון ליבו, הוא אינו מצליח להתקדם מעבר ליום הארבעים ותשעה. "הוא ישן עשרים שעות בכל יום כדי להניע את חייו במהירות קדימה בשנה אחת, עד שיגיע לנקודה שבה שוב יהיה אור במשך ארבעים ותשעה יום, ואז שוב אפלה... הוא ישן בתוך הפצע שלו, הוא חי בתוך המוות שלה, בזמן שבחוץ גברים אחרים צחקו בברים". ואז הוא נזרק בחזרה למציאות־היעדרה בחייו, כשהוא בדרך כלל פצוע כולו, ונזקק לאשפוזים. 


גם בספר זה, דווי, המרפא הוויטנאמי, מנסה להניא אותו מניסיון נוסף, מנסה להבהיר לו שיש חיים מעבר לחיפוש המטורף אחריה "תצא מנהר הבדידות שלך" הוא אומר לו. "אווה [אמה של מיה – ר.ק] ואני איתך". 


אבל ג'וליאן, שאיבד גם את מיה שלו וגם את אשטון, חברו הטוב, הולך ושוקע בייאושו "היו לו חיים אחרים עכשיו, חיים שבהם כל יום, ליד נוטינג היל גייט, ילדה בת שמונה הציעה לו לקנות שושנה אדומה ואמרה לו, לאהובה שלך, אדוני? כדי לשמח אותה? וכל יום ג'וליאן קנה שושנה אחת. הרצפה שלו הייתה מכוסה בשלוש מאות שושנים מתות."


ג'וליאן עובר את הבליץ על לונדון. עוזר לחבורה של צעירים להציל אנשים, וחפצים, מתוך בניינים הרוסים ולהבות. החיים שלו לצידן של כל ה"מיות" באשר הן, מלווים תמיד בייסורים ובקשיים, אבל לכל זה הוא מוכן, כשהוא לצידה, כשהוא מצליח לשמור עליה עד כמה שהוא יכול. והוא אומר לה: "אני אולי לימדתי אותך לרוץ בגשם, אבל את לימדת אותי לחיות לנצח".


"יחד הם עברו דרך האש. יחד הם פסעו על הקרח. כל העולם, על כל מה שבתוכו, היה האי שלא יתואר שלהם. הם חיו. הם חיו. ג'וזפין, מרי, מלורי, מירי, מירבל, שיי, מריה!".


דווי אומר לו שאין הוא יודע כיצד ניתן לצאת ממעגל הקסמים הזה. אבל בכל זאת מתאפשרת לו עוד דרך אחת, שגובה ממנו קורבן, שונה מכל מה שהקריב עד עתה. אבל אולי הפעם זו תהיה הדרך הנכונה.


יום רביעי, 5 במאי 2021

'תקתוק בקומה למטה' מאת לינווד ברקלי ; מאנגלית: מיכל כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


פרופ' פול דיוויס, הוא מרצה לספרות בווסט הייבן קולג'. כשהוא בדרכו הביתה ערב אחד, הוא משוכנע כמעט בוודאות, שמכונית הוולבו סטיישן הישנה הכחולה, הנוסעת לפניו, שייכת לעמיתו וחברו, קנת הופמן, שמרצה למתמטיקה ולפיזיקה באותו הקולג'. 


אלמלא זיגזגה המכונית – הואצה והואטה חליפות, ועם פנס אחד שבור – לא היה פול מנסה לעקוב אחריה. אולם הוא חשד שקנת הופמן נמצא בבעייה, ואולי הוא זקוק לעזרה. לכן כשהוא מצליח לעצור לידו, הוא יוצא מהמכונית, כדי לשאול את הופמן, אם הכל בסדר. אבל, מסתבר ששום דבר לא בסדר. קנת מנסה לסלק את פול מהמקום, אבל פול חושד, ומתעקש לראות מה יש לקנת בתא המטען של הסטיישן. לעיניו הנדהמות של פול מתגלות שתי גופות של נשים. 


"מי אלה?" שאל פול בקול רועד. "תגיד לי מי אלה." הוא לא היה מסוגל להסתכל עליהן יותר והסב את מבטו. "מצטער לגבי זה," אמר קנת. פול הסתובב. "אתה מצטער לגבי..." הוא הספיק להבחין באת החפירה שהניף קנת כאילו היה מחבט, רק לשבריר שנייה, לפני שזה פגע בגולגולת שלו. ואז הכול השחיר."


למזלו של פול, בדיוק מגיע למקום שוטר, שעוצר להתריע על הפנס השבור ברכבו של קנת, והוא שמציל את חייו של פול. המחבט יופיע שוב בשלב מאוחר יותר בסיפור, אך האירוע הטראומטי הזה, נותן אותותיו בפול. הוא יוצא לחופשת החלמה ממנה עדיין לא חזר להרצות ולחקור. הוא חוזר ורואה שוב ושוב את קנת, שהודה ברציחות ויושב בכלא על רצח כפול. הוא רואה אותו בחלומות ובהקיץ, והוא אינו מפסיק לחשוב על הנשים שנרצחו. כשנראה גם לפול וגם לסביבה, שהוא מתחיל לאבד את אחיזתו במציאות. אשתו, שרלוט, גם מעירה את תשומת ליבו, לזיכרונות שנשמטים ממנו, ולחרדה שהולכת ומתעצמת, עד שהוא מתחיל טיפול פסיכולוגי אצל ד"ר אנה וייט.


הטיפול הפסיכולוגי בינתיים לא עוזר. בניסיונו לצאת ממצבו זה, מנסה פול לנתח את המצב. קנת היה חבר שלו. איך יכול היה שלא לראות שום סימנים מקדימים באופיו הרגוע של האיש. יצא לו אמנם שם של דון ז'ואן, למרות היותו נשוי, אך מכאן ועד לאלימות ולרצח, לא ברור לפול כיצד זה ייתכן. "מי היה קנת הופמן באמת? מרצה מכובד? אב אוהב? בעל מתהולל? רוצח סדיסט? האם אפשר להיות כל הדברים האלה בעת ובעונה אחת? ואם כן, האם היכולת לרצוח קיימת בכולנו וממתינה לשעתה להתפרץ?."


בהיותו חוקר ספרות בנשמתו, מחליט פול לנסות לבחון את העניין כמו סיפור. "הוא ייקח צעד אחד לאחור, ינסה לבחון אותו בריחוק מסוים, ואז ינתח אותו כסיפור. עם התחלה, אמצע וסוף." הוא רוצה לבחון את הדברים מההתחלה, שהרי את הסוף הדרמטי הוא כבר מכיר, הוא מתייעץ עם אנה הפסיכולוגית, באשר לרצונו לבקר את קנת בכלא, מתוך רצון לחקור את המצב מכל ההיבטים. כשאנה מתלבטת אם לתמוך ברעיון, מתוך ניסיון להבין אם זה יכול להועיל או להזיק לו, הוא עונה:  "אם אצליח להסתכל לרוע בלבן של העיניים בעולם האמיתי, אולי לא אצטרך להימלט ממנו בשנתי".


בינתיים, כדי שיכתוב את כל מחקרו ורעיונותיו, קונה לו שרלוט, אשתו, מכונת כתיבה גדולה, בסגנון של מה שהיה פעם, למרות שמדובר בתקופתנו, ובעידן המחשבים. פול מאד שמח על כלי הכתיבה הישן הזה. אבל מסתבר שמכונת הכתיבה דומה לאותו סוג, ולאותה הפירמה, ששימשה את קנת, ברגעים האחרונים של שתי הנשים שנרצחו, ושאולצו לפני מותן להדפיס מילות התנצלות וחרטה על מעשיהן.


 כאן מתחילות צרותיו לתפוח ולהתעצם, שכן נראה שלמכונת הכתיבה הישנה, יש חיים משלה. היא מתקתקת בשעת לילה מאוחרת, כשרק פול שומע, היא פולטת דפים עם משפטים הקשורים לדם ולנרצחות, ופול מרגיש שהוא הולך ומשתגע. שרלוט נותנת לו להרגיש, שכנראה הוא זה שמבצע דברים, שאינו מודע להם, בשנתו. הוא לעומת זאת מרגיש, שייתכן ומדובר במסר על-חושי מהנרצחות.


העלילה מגיעה לשיאי מתח תלולים, וקשה להניח את הספר מהידיים. חלק מהחשדות שלי אומתו לבסוף, ואילו דמויות אחרות, הפתיעו בגדול. 'תקתוק בקומה למטה' מותחן פסיכולוגי במיטבו לאוהבי הז'אנר.