כתבה: ד"ר רותי קלמן
לקחת ספר של קריסטין הרמל בידיים, זה אומר, להעביר את הזמן בכיף, לעבור לתקופה מעניינת, להיסחף, להתרגש, לדמוע ולחייך חליפות. כבר כתבתי בבלוג זה על ספריה "כשניפגש שנית", "המתיקות שבשכחה" ו"החיים שנועדו לי". תמיד יש משהו מפתיע בכתיבתה של הרמל. תמיד יש איזה מפנה לא צפוי בעלילה, ובספר 'הדירה ברחוב אמלי' במיוחד.
במרכז העלילה, ניצבת דמותה של רובי. אמריקאית, שנישאה לצרפתי, עברה לפריז, ונקלעה לתקופת מלחמת העולם השנייה הקשה, שהחריבה את פריז, ושיבשה את חיי כולם. בדירתה שברחוב אמלי, היא ממשיכה את דרכו של בעלה מרסל בנואה, שעזר להבריח טייסים מבנות הברית, שנפלו בשטח הכבוש, וביקשו לחזור לפעולה, כפי שקרה גם לתומס קלארק, טייס חיל האוויר הבריטי.
"תומס התאמץ לפנות לכיוונם של מטוסי ה-109 הקרבים כדי לזכות ביתרון כלשהו עליהם, אבל זה היה חסר טעם. היה להם יתרון מספרי עצום על הטייסת שלו; ולפחות שלושה מסרשמיטים 109 נצמדו לזנב המטוס שלו. הוא משך את המצערת והאיץ את הספיטפייר ככל יכולתו, אבל אז חש חבטה עזה ובעקבותיה טלטול עז כל־כך, עד שהיה נדמה לו כאילו עמוד השדרה שלו נתלש מגופו. הוא קילל, וידע שנפגע... ברגע שרגליו נגעו בקרקע כשהוא בריא ושלם, הוא מיהר לאסוף את המצנח שלו כדי שלא ימשוך אליו תשומת לב... בזיכרונות עדיין הדהד קולו של הארי המדבר על בניין הדירות עם הדלת האדומה ליד הגלריה עם פסלי רקדניות הבלט, ששם יוכל למצוא מישהו שמוכן לעזור לטייסים כמוהו. אם יצליח להגיע לשם בלי להיתפס, יהיה לו סיכוי לחזור לאנגליה בחיים."
במשימות ההחבאה המסוכנות כל־כך בדירתה הקטנה שברחוב אמלי בפריז הכבושה, מוצאת רובי בת־ברית ותומכת, בשכנתה הקטנה, שרלוט. בשל גילה הצעיר, מנסה רובי שלא להיעזר בצעירה, ולהסתדר לבד. אך שרלוט מוכיחה בגרות, אמפטיה והבנה, ורובי נעתרת ונעזרת בה, כשליבה נקשר בעבותות־עד אל שכנתה הצעירה בת הארבע עשרה, שהיא ממוצא יהודי. יחד, הן מנסות להילחם ברשע, בדרכן שלהן.
ובימים הרעים של המלחמה, כשנראה שאין תקווה באופק, מתרחשים בכל זאת פה ושם מעשים טובים, אפילו מפתיעים לעיתים, שעוזרים לנפש להחזיק מעמד, ולעבור את צוק העיתים בשלום. ספר נפלא. קיראו.
