'האיש על החוף' מאת קתרין סטדמן ; מאנגלית: דנית בן-קיקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"העור הרך של העפעפיים נפתח; אלומת אור בוהקת. גוף שרוע על החוף. רפרוף מהיר של הריסים כשהמודעות פורחת בפנים – ובבת אחת הוא ער. ההכרה מציפה אותו. הוא מרגיש את עור לחיו צמוד לחול הפריך והקר. בלבול. צלילים של הים. גלים נשברים ונסוגים, קול פצפוץ... כואב לו בכל מקום... מחשבותיו ממשיכות להתגלגל. איך הגעתי לכאן? האם משהו קרה לי? לפתע נוחתת עליו ההבנה. הוא עוצר בפתאומיות. רגע. מי אני? איך קוראים לי?..."

כך מתחיל סיפורו של "האיש ללא שם", או "מתיו" כפי שמכנה אותו האחות הטובה רודה, בבית החולים שאליו הוא נלקח. האיש שנמצא על החוף, אינו מדבר. נראה שאינו זוכר את עברו. 

ד"ר אמה לואיס, מתמחה מבריקה במקרים של שיכחה. היא נקראת לטפל בו, ולנסות לבדוק, מה בדיוק לא בסדר. האם יש לו אמנזיה רטרוגרדית, שהיא שיכחה של כל מה שקדם למחולל האמנזיה, או פוגה דיסוציאטיבית, שבה האדם הפגוע עוזב את מקומו ועיסוקיו ועולמו הנוכחי, הולך למקומות אחרים, ומאמץ לעצמו זהויות חדשות.

הגעתה של אמה למקום, מלווה בחששות רבים, שכן, ארבע עשרה שנים קודם לכן, עזבו, היא, אימה, ואחיה, את המקום בטראומה גדולה בגלל האב. הזיכרונות מקשים עליה לחיות את חייה, אבל היא מנסה להניח אותם בצד, ולהתרכז במקרה. 

שני דברים מפריעים לה במיוחד. האחד – הקירבה למקום האירוע ההוא שבעברה, והפחד שאנשי המקום יזהו אותה, והשני – המטופל שלה "מתיו". נראה שהוא מתחיל להיזכר, אבל בין הדברים שאותם הוא אומר, כשהוא מתחיל לדבר, מצויים פרטים, שרק היא ומשפחתה ידעו עליהם. כולל את שמה הקודם. איך זה יכול להיות?

אמה מבולבלת מאד. האם המטופל שלה, שאליו היא נקשרת, בלא שליטה, קשור לעברה? איך? האם הוא קשור לאביה שמת? אנשי התקשורת אינם מקלים עליה. הם צובאים על פתח בית החולים בניסיון לתהות על זהותו של "מתיו", ובנוסף, מתגנבת אליהם השמועה על זהותה של הרופאה. "למטה הקרנבל של אנשי התקשורת והמפגינים עדיין ממתין לבואי... שנינו, מתיו ואני, בעיניהם אנחנו לא אנשים כרגע, אנחנו סמלים... נבחרנו בניגוד לרצוננו. איש חסר זיכרון ואישה עם זיכרונות רבים מדי..."

מאחורי הקלעים רוחשים כוחות שאין היא יודעת מהם והקשר ביניהם יגיע לנקודת רתיחה. חייה בסכנה. הוא מפתיע. האם תוכל לעזור לו? האם זה אפשרי? מותח ומעניין. שווה קריאה.

'צ'אדור נוטף מי גשם' מאת ריטה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ריטה יהאן-פרוז, שכולנו מכירים כזמרת גדולה ועוצמתית, מגיעה אלינו הפעם דרך המילים הכתובות, בספרה הרהוט והסוחף 'צ'אדור נוטף מי גשם'. ריטה מצליחה לגעת בנו בשפה ברורה ומתגלגלת, ועם קורטוב של הומור. היא מתארת את משפחתה, את חייה באיראן, את סיפורי המשפחה והשכונה, את הסכנות אותן חוותה ומהן ניצלה, את הסתרת יהדותה בסביבה המוסלמית, את העלייה לארץ ישראל ואת קשיי הקליטה: מרִשעות הילדים, שלא ממהרים להתחבר לילדה עם המבטא המוזר, ועד לחברות הטובות, שנותרו כאלה גם כיום.

עדיין, במולדתה, מנסה ריטה הקטנה לדמיין מהו ים. אחיותיה והיא מתכוננות לטיול מטהראן לים הכספי, ובכל יום הן מתכננות מה לקחת איתן בתוך הבוחצ'ה, הסדין שיהפוך לצרור, שיכיל את כל חפציהן בימי הנופש "ככל שניסו להסביר לי מה זה ים, כך הבנתי פחות. ככל שהשתדלתי לא הצלחתי לדמיין, בשום אופן, מהו מקום שיש בו המון מים, בלי סוף, כפי שסיפרו לי. ואיך שומרים את המון המים האלה? בגיגית? בקערה? במְכָל גדול?... האוטובוס נוסע כבר שעות ארוכות. מישהו קורא, "הנה! וכל הנוסעים מזדקפים ומקרבים את פניהם אל החלון. אני נמתחת למעלה ומרימה את ראשי. גם אני רוצה להשקיף על המראה המפתיע של כחול וטורקיז עז שנמתח מקצה לקצה, מתחת ליריעת השמים. זאת הפעם הראשונה שאני רואה את הים."

את ניצני אהבתה לשירה ולהופעות, אנו מוצאים כבר בילדותה, בדירה החדשה של המשפחה, כשהיא נמצאת בחדר שהופך למספרה של האֵם. "למברשת השיער המעוגלת נקשרתי יותר מכול. כשלא היה במספרה אף אחד מלבדי, אחזתי במברשת כאילו היא מיקרופון ושרתי כשהיא קרובה לשפתיי, בדיוק כמו הזמרות המפורסמות שאני רואה בטלוויזיה..." 

וכעבור זמן, כשהם כבר בארץ ישראל, למרות לגלוג הילדים, ודחייתם אותה, נמצאת לה הגאולה. בתחילת כיתה ד' נכנס לכיתה המורה החדש למוזיקה והודיע שהוא מקים מקהלה בבית הספר. "הוא פנה אל הטור שישבתי בו ושאל מי רוצה להיבחן. הלב שלי הלם והרמתי את היד. צחוק פרץ בכיתה... כל כך רציתי לשתות מים, אבל לא יכולתי לעצור, לא יכולתי לוותר. שרתי את השיר האחד שהכרתי בעברית, השיר שאבא לימד אותנו שם, באיראן: "הנה – מה טוב - ומה נ – עים"...זמזום הבוז סביבי לא פסק... השתתקתי, והמורה שאל: "איך קוראים לך?" ריטה." "יש לך קול א', ריטה, שבי." המורה לא חייך אבל עיניו חייכו, ואני נשמתי עמוק, להרגיע את הבהלה. קולות הגיחוך המרושע פסקו... ובפעם הראשונה מאז שעלינו לארץ הרגשתי תחושה של אושר ותקווה. אני שייכת. בפעם הראשונה." 

זיכרונות של ריטה הילדה מנקודת מבטה של ריטה הבוגרת, המפוקחת, שלא שוכחת את מה שהיה, ומְשמרת עבר והווה יחד. חוויית קריאה אמיתית, עם רגעים – שחלקם מכמירי לב וחלקם מצחיקים. 

ואני? נהניתי מאד, וכבר קניתי את הספר לחברה שאבקר השבוע. מומלץ. 

'אדום החזה' מאת יו נסבו ; מנורווגית: דנה כספי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

על אף שנורווגיה הייתה ניטראלית במלחמת העולם השנייה, היא נחשבה לבעלת ברית אסטרטגית חשובה לשני הצדדים. 15,000 נורווגים התנדבו לשרת בצבא הנאצי. חלקם היו באס־אס, והרוב נשלחו לחזית המזרחית מול ברית המועצות. לאחר המלחמה, הם הואשמו בבגידה, ורובם ישבו מספר שנים בבתי כלא.

 על כמה מהנורווגים האלה, מתמקד יו נסבו, בספרו "אדום החזה". לא הרבה נותרו מהקבוצה, אבל מי שנותר, רק לכאורה תיפקד כרגיל, גם עשרות שנים מאוחר יותר. בתוך תוכם, סחבו אנשים אלה, סודות ומראות קשים, ופצעי הנפש, הפכו אותם למסוכנים.

הארי הולה, גיבור הסדרה "המפקח הארי הולה" של יו נסבו, עסוק במשימות אבטחה לרגל חילופי המילניום, בהתמודדות עם תככים ומזימות פנימיות של משטרת אוסלו, ועם בעיות אישיות. כל אלה, מונחים בצד, כשרובה נדיר ויקר ביותר מסוג מרקלין, נמכר בעסקת נשק במחיר אסטרונומי, וברור שהוא הולך להיות מופעל לצורך פלילי, בחור ניאו־נאצי יוצא זכאי בגלל טעות טכנית; הומלס נשחט בסימטה אפלה והחקירה של כל אלה, שנראים כמקרים לא קשורים זה לזה, מובילה לאותם חמישה חיילים נורווגים ששירתו בשירות הנאצים מול רוסיה.

אדום החזה הוא ציפור שיר, המשמש מוטיב לאורך הספר כולו. בתחילת העלילה מספרת אלן, שותפתו של הארי הולה, להארי, שהציפור שהם רואים היא "אדום החזה", ושרוב הציפורים מזן זה, נודדות דרומה, ורק כמה מהן נשארות, בתקווה שהחורף לא יהיה קר. סוג של מהמרות, ולפעמים טועות ומפסידות "לילה אחד את עלולה לצנוח קפואה כולך מהענף שלך ולא להפשיר עד האביב...". בהמשך, מספר סינדרה פאוקה להארי "בחזית היה בחור שקראנו לו אדום החזה. בדיוק כמו לציפור" אותו בחור היה אלוף בשיסוף. הציפור מופיעה שוב כהארה להארי כשהוא מנסה לבחור באיזו דרך ללכת "נשמעה חבטה רכה, הזגוגית רטטה קלות והוא ישב ובהה בכתם רטוב שאליו דבוקה נוצה אפורה, רועדת ברוח האביב. לרגע המשיך לשבת ללא ניע. ואז חטף את הז'קט שלו ורץ אל המעלית". הציפור מזכירה לו את ההימור שעליו דיברה אלן, והוא מבין מה עליו לעשות. לבסוף, ברגעי השיא שבהם הרוצח, מכוון את רובה המרקלין הנדיר, ממרחק של 400 מ' אל המטרה, נעמד אדום החזה בדרכו.

העלילה נעה בין שנות המלחמה, להווה של סוף המילניום הקודם, ותחילתה של האלף הבאה. בעיות ישנות יבואו על פתרונן, עם לא מעט קורבנות בדרך. מותח.