'שום גמדים לא יבואו' מאת שרה שילה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הייתי צריכה להעביר את הזמן בנהיגה ממושכת מדימונה לכפר יונה. לכן חיפשתי ספר בין הספרים המוקלטים בספרייה. בחרתי בספר 'שום גמדים לא יבואו' של שרה שילה, והוא אכן העביר לי בנעימים את הדרך. את סופו של הספר כבר קראתי בבית, בעותק הנייר. ממליצה על חוויית הקריאה בדרכים, ויש לנו מבחר מגוון של ספרים מוקלטים המתאימים מאד למטרה זו.
הרומאן, שזכה בשני פרסים לספרי ביכורים, עוד קודם צאתו לאור, מתאר את התמודדותה של משפחה עם אובדן האב, מסעוד, שהיה מלך הפלאפל המקומי בעיירה, שבה כולם מכירים את כולם.
כשמסעוד הולך לעולמו, הוא משאיר אחריו את סימונה, אלמנתו, ואת ילדיו: קובי, איציק, דודי ואתי. אבל, רק אחרי שהוא נפטר, מגלה סימונה שהיא בהריון, ולא סתם הריון, אלא הריון כפול. כשהתאומים, חיים ואושרי, מתחילים לדבר, הם קוראים "אבא" לקובי, הבן הגדול, שעזר לסימונה כל הלילות עם הקטנים כשהוא ישן במיטה הגדולה, והתאומים בינו לבין אמו. בני המשפחה לא מתקנים לקטנים את הטעות, וכך גדלים התאומים ביחד עם השקר שהולך ונעשה כמו גוף חי נוסף בבית.

שש שנים לאחר מות האב. קטיושות נופלות בעיירה. משהו קורה לדמויות בזמן הזה. כאילו הזמן עוצר מלכת, וכל אחד עושה את חשבונות הנפש שלו, כשהם מוצאים עצמם כל אחד במקום אחר. הפיזור הזה בין המקלטים, לדשא של מגרש הכדורגל, שם נמצאת סימונה,  והקטיושות, נותנים תחושה של זמן שאול, וכאילו קוצבים את זמנם בעולם הזה.
אלה מאפשרים  לבני המשפחה לבחון מחדש את חייהם, מעשיהם, קשרי המשפחה, והצורך בהתחלה חדשה. קובי, הבכור, עובד קשה כדי לעזור בפרנסה, ומנסה להגשים חלום גדול. איציק שנולד עם אצבעות מעוותות בידיו וברגליו, מאמץ ציפור בז, שהוא קורא לה דלילה, ונעזר באחיו דודי שאליו הוא קשור מאד. אתי עוזרת לגדל את הקטנים, ומחפשת דרך להתיר את סבך הקשר־שקר.

באזעקה היא מוצאת עצמה במקלט של בלוק אחר, ולא עם בני משפחתה. היא מתארת יפה את "מפלצת" האנשים הרצים למקלט, כשכולם נראים כמו גוף אחד עם ידיים ורגליים וראשים רבים. אחר כך מתכנס כל אחד במקומו, עד שנכנס מישהו ומספר שאמסלם נפגע מהקטיושה, ומתחיל "בירור": "זה אמסלם הגדול... לקחו אותו לבית חולים, עוד לא יודעים מה אתו". "אמסלם הגדול, זה שאשתו היתה בהיריון שנה שעברה ונפל לה בחודש שישי?" "אמסלם הגדול, איציק אמסלם, אֶה, פתאום לא יודעים מי זה איציק אמסלם?" "אמסלם מהחומרי בניין?" "לא מהחומרי בניין." "נכון מאיר מעמידר? אז אשתו סוזי?" "סוזי? שְֹׁקוּן הוּוַא אַבּוהַ?" "בִּינְת אלְיָהו עמר?" "אַייוָה!" "אז ישר תגיד הבת של אליהו!..." וכך זה נמשך. מצחיק. אותנטי. מומלץ.

ספרנית ניידת – ד"ר רותי קלמן

בספריות שבערים הגדולות, או במקומות בהם אין ספרייה קבועה, נהוג להשתמש בספרייה ניידת. לנו אין כזו, אבל יש לנו ספרנית ניידת ושמה קלרה.

לקלרה יש רקורד של יותר מעשרים שנה בספרייה העירונית של דימונה. במהלך הזמן הרב הזה, היא סיימה בהצלחה לימודי מידען מוסמך, אבל עיקר עיסוקה של קלרה אינו במידענות, אלא שהיא קלרה של הילדים.
אלפים מילדי דימונה זכו לגדול על ברכי שעות הסיפור שלה בספרייה, המתחילות תמיד, בלי יוצא מהכלל, באותו השיר (מוזמנים להצטרף): "מי שטוב לו ושמח כף ימחא" (שתי מחיאות כפיים לפי הקצב, בבקשה), וממשיכות באינספור סיפורי ילדים המלווים בקריאותיה, חיוכיה, הצגותיה ולחישותיה. עם סיומו של הסיפור יודעים הילדים כי הם מוזמנים לשעה קלה של יצירה, בהתאם לסיפור. הם מציירים, ומדביקים, יוצרים ונהנים, בדרך כלל עם מוסיקה ברקע, ואז הם הולכים עם אבא, או אמא, או סבתא לשאול ספר מאולם הילדים בדרך הביתה. כך פעמיים בשבוע.
לפני הצהריים מקבלת קלרה את פניהם של גנים רבים וכיתות מבתי הספר השונים. ביחד הם מתמקדים בנושא מסויים, כמו בריאות, נגד אלימות, קבלת השונה. נעזרים בספרי הספרייה, וגם חווים משחקי חברה ביחד. הלהיט האחרון שאנו מתחילים להפעיל אותו הוא "ספרים ודרקונים" על משקל  "סולמות וחבלים". זהו משחק רצפה ענק, המכיל 30 משבצות גדולות כששני ילדים יכולים לעמוד יחד על משבצת אחת. זורקים קובייה, מבצעים משימות בעקבות ספרי ילדים ידועים יותר וידועים פחות, ומתקדמים בסולם, או נופלים בגלל המפלצת. הילד שיצליח לעמוד על משבצת הסוף, יזכה את קבוצתו בניצחון. בדרך, נחשפים הילדים למספר ספרים, משחקים ביחד, מתחרים זה בזה, מאותגרים במשימות קשות ונהנים. משחק הרצפה מותאם כיום לגנים, או לכיתות א-ב (המשימות שונות לפי שכבת הגיל), וניתן להציע אותו כפעילות לחגיגה ספרותית של אחה"צ לגנים וכיתות עם הורים או בלעדיהם. גננות ומורות יכולות לפנות אלינו להזמנת פעילות.

אבל אם חשבתם שבזאת הסתיימו תפקידיה של קלרה, הרי אינכם אלא טועים. ביום ראשון בבוקר בשעה 10:30 מגיעה קלרה למשחקייה של שכונת הניצחון ומפעילה שם את ההורים והגיל הרך שמקבלים אותה בכיף. הם אף מבקרים מפעם לפעם בספרייה ובאים להצגות. ביום שלישי בשעה 10:00 הולכת קלרה באופן קבוע למועדון העיוור בעיר. שם כבר מחכה לה קבוצה של חברי המועדון והם מבלים איתה שעה של כיף עם שיחות בכל נושא שיחפצו, וכמובן הקראה על-פי בקשות, או על-פי מה שנראה לה שיאהבו. אחר-הצהריים של יום שלישי תוכלו למצוא בספרייה את "האוניברסיטה של קלרה", זו הקבוצה הבוגרת של אקי"ם, המגיעים ללמוד ברצינות רבה עוד שיעור משיעוריה של קלרה. חלק מהשיעור הוא דיון בכותרות העיתונים של אותו היום, וחלק אחר הוא שיעורים בנושאים שונים: חגים, שעון, התנהגות ועוד.
הניידות של קלרה אינה מתבטאת רק בהליכה לשכונת הניצחון, או למועדון העיוור, אלא שהיא אף מגיעה אל גנים, לרוב רחוקים, כמו בממשית למשל. היא מביאה איתה את לוליק (הבובה הקטנה עם האוזניים הגדולות שאוהבות לשמוע סיפורים), מציגה הצגה קטנה, מספרת סיפור ויוצרת פעילות יצירתית.
הפרוייקט האחרון של הספרייה בגנים הוא: קורס לספרנים צעירים. לא תאמינו, אבל ילדי גני החובה, וגם ילדי היסודי בקרוב, לומדים בעזרת קלרה שמגיעה במיוחד לגן: מיון (סידור ספרי הגן על פי שם המשפחה של המחבר), קיטלוג (הכנת כרטיס לכל ספר), תיוג (הכנת מדבקה עם האות של שם המחבר המוצמדת לדופן הספר) וכמובן – כיצד להשאיל ולשאול ספר.

כאן אספר לכם אנקדוטה קטנה. יום אחרי שהייתה באחד הגנים ולימדה ספרנות לילדי הגן, פגשה קלרה ברחוב את אמו של אחד מילדי הגן, שבו ביקרה יום קודם. "האם הילד שלך סיפר לך מה הוא למד בגן אתמול?" שאלה קלרה את האם. "לא" השיבה האם. קלרה פתחה בתיאור נלהב וגאה של קורס הספרנות ופתאום היא רואה שעיניה ופיה של האם נפערים והיא אומרת: "אהההההה... עכשיו אני מבינה את התנהגותו של הבן שלי."
מסתבר שהוא חזר באותו היום הביתה, ובניגוד לסדר הספרים בבית (לפי גובה...) הוא התחיל להוציא את כל הספרים ולסדר אחרת. האם נזפה בו על הבאלאגן, והוא אמר: "זה לא באלאגן. אני עושה סדר". קלרה לא הפסיקה לצחוק, לשמע דבריה של האם. "עכשיו את חוזרת אליו ומתנצלת" היא אמרה בצחוק. לא יכולה להיות מחמאה גדולה מזו, שהרי הילד הפנים את שיעורו ורצה ליישמו בבית!!!
וזה אולי המקום להזכיר את הפעם הראשונה שאני התעסקתי בספרנות. בהיותי ילדה קטנה הכנתי כרטיסיות לכל ספריי, וכשהישאלתי, נהגתי לרשום את שם המשאיל, וכך ידעתי למי נתתי. אני רק שואלת את עצמי למה היום אני לא כזו חכמה??? כל כך הרבה ספרים פרטיים שלי הישאלתי במהלך חיי, ולא הרבה מהם חזרו אלי... מה שנקרא "הסנדלר הולך יחף".
אז אם תפגשו את קלרה ברחובות העיר דימונה ביום מן הימים, דעו – שלא סתם היא משוטטת ברחובות, אלא שהיא במשימה חשובה, היא "ספרנית ניידת"!
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
שבת שלום.

עמרם פחימא – מורה עם שליחות / ד"ר רותי קלמן

ועוד סיפור מסיפוריה של העיר דימונה בראשיתה, דרך עיניה של אמי. הסיפור נכתב במקור באנגלית ותורגם על-ידי. הפעם מי שעומד במרכז הסיפור הוא עמרם פחימא ז"ל, שעל שמו נקרא היום בית הספר נווה עמרם.

מורה עם שליחות / שולמית פרלמוטר-קורן

לפני מספר שנים, בעת שליוויתי למנוחתה האחרונה את אניטה וייס ז"ל, ציירת ומורה לציור בדימונה, שעברה להתגורר בראשון לציון, פגשתי שוב את עמרם פחימא.

השנה היתה 1955. ישר מהספינה נשלח פחימא להתיישב בדימונה. הוא לא ידע דבר על המקום, אבל בזמן ההוא, רוב רובה של אוכלוסיית ישראל – לא ידע. דימונה עצמה, עדיין בצעדיה הראשונים, לא העלתה על דעתה כי הבחור הביישן, הצנום והנאה למראה, שאך זה הגיע לכאן, ימלא תפקיד כה חשוב בהתפתחותה החינוכית.

עמרם פחימא, המורה הראשון שהגיע לדימונה, היה רק בן 22 בבואו. הוא סיים את הסמינר למורים "אליאנס" בקזבלנקה שבמרוקו, וכבר היו מאחוריו שלש שנות הוראה. הוא שלט יפה בשפה העברית, כמו גם בצרפתית ובערבית.

להוט כל-כך ללמד בעירו החדשה (כמה צריפים "נטועים" בליבו של המדבר), נתן פחימא את שיעורו הראשון כבר בבוקר הראשון לבואו בפני שבעה ילדים בגילאים שונים, שהיו אף הם, כמוהו, עולים חדשים מצפון אפריקה. בלמדו אותם תלמידים ראשונים במקום השכוח הזה, הבין פחימא עד כמה יוכל להועיל, דווקא כאן, בהוראת הילדים העולים. בדמיונו הקודח כבר ראה עצמו מרביץ תורה למאות ואלפי בנים ובנות ומדביקם באהבת הלמידה. חזון זה מעולם לא הירפה ממנו, למזלה של דימונה. מאותו רגע והלאה, לא היה זה עוד בחור ביישן ונחבא אל הכלים, אלא – מורה עם שליחות.

לאט, בסבלנות רבה, הוא עזר להקים בית-ספר אחר בית-ספר, ובעוד דימונה הולכת ומתפתחת, הופכת אט אט למקום דינמי ותוסס, נלחם פחימא את כל המלחמות הנדרשות לפיתוחו של חינוך מכובד במקום קטן שכזה. וכך, עם כל בית-ספר חדש, הלך והשתכלל בשיטות העבודה וההוראה, ותרומתו המופלאה למערכת החינוך החלה להיחשף לעין כל. הוא עמד בראש כמה בתי-ספר, על פי הסדר, ולעיתים פיקח על שלושה וארבעה, בעת ובעונה אחת. עד שב-1963 הופקד פחימא על הפרוייקט הגדול מכולם, נכון לאותם ימים – בית הספר היסודי ע"ש גיורא יוספטל, בית הספר שהיה לגאוות דימונה הקטנה. מה שעמרם פחימא השיג לאחר מכן, נראה טוב מכדי להיות אמיתי. במהרה היו בבית הספר 1000 תלמידים, 30 כיתות ו-35 מורים. מכאן והלאה הייתה זו דוגמא לניהול מופתי ברמה ארצית.

הצוות הכיל מורים מנוסים וטובים, רובם ילידי הארץ, שהיו מלאי הערצה ושבח על כישוריו כמנהל, ועל מסירותו הרבה. סגניתו, ירושלמית עם עיניים בורקות והערצה ניכרת לעין, אמרה אז: "הוא פשוט שופע מרץ בלתי נדלה. כשמדובר בפעילות בית הספר. הוא דורש הרבה ממוריו, אבל זה כלום לעומת מה שהוא דורש מעצמו." הוא מילא מקום בכל פעם שמורה לא הופיע, והתלמידים אהבו זאת, בעיקר את שיעורי התנ"ך שלו. ואין פרט אחד, שהיה קשור לבית הספר – שלא התייחס אליו ברצינות. כשראיינתי אותו אז, בשיאה של קריירה, אמר כי הוא שבע-רצון ממה שכבר הושג, אך מיהר להוסיף, כי עדיין אין בזה די. יש עדיין מכשולים רבים אותם צריך לעבור שוב ושוב. בגלל השפה (כשמדובר בעולים חדשים שהוכנסו לכיתת ה"קלט"), או בגלל בעיות קליטת החומר של הילדים.

באחת הפעמים, כינס פחימא את צוות מוריו, והציג בפניהם תוכנית חדשה לפתרון בעייתם של אותם תלמידי כיתות א-ב שגילו קשיים בקריאה וכתיבה. הוא הציע למורים, שכל אחד מהם יאמץ לפחות שני תלמידים כאלה, וייתן להם תיגבור פרטי ואישי בביתו, אחר-הצהריים. המורים הסכימו מיד, אף כי היה זה כרוך, כמובן, בצמצום זמנם הפנוי.

אחת המורות, שעבדה קודם לכן בתל-אביב, ציינה אז בחיוך בפני כמה מעמיתיה: "אילו היה איזה מנהל מהצפון מציע הצעה שכזו למוריו – הם היו צוחקים לו בפנים. אבל ב"יוספטל" שבדימונה, תחת שרביט ניצוחו של עמרם פחימא, לא העלה איש על דעתו לנהוג כך. דוגמא נוספת למסירותם של המורים ניתן למצוא באותו סיפור על המורה מכתה ז', שסירבה להתפנות לבית החולים כדי ללדת, אף כי הגיע זמנה, עד שלא הייתה בטוחה שנמצא לה המחליף המתאים עבור כיתתה למשך שלושת חודשי הלידה.

באותן שנים ראשונות וקשות, לא ששו מורים מהצפון לעזוב את מישרתם הנוחה כדי להגיע לדימונה, במיוחד כשידעו כי לא יקבלו שום תמריץ משמעותי בהגיעם. אולם מספר מורות, בנות זוגם של מהנדסים, טכנאים ומדענים הגיעו לדימונה בעקבות עבודת בעליהן. כאן הן שמעו על שיטותיו החדשניות של עמרם פחימא, על הניהול, ועל הליכותיו ואורחות חייו ששימשו אז מופת ומודל לחיקוי. הן נמשכו לבית-ספר "יוספטל" והחלו לעבוד. הן הגיעו לדימונה במקרה. כמעט שלא מרצונן, אולם עד מהרה, הן שינו את דעתן, ולהוטות אחר עבודתן, מסורות כמו כל היתר, הן סיפרו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, מה רב הסיפוק בעבודה זו, אפילו כשזו דרשה מהן מאמצים עילאיים.

התוצאות הוכיחו את עצמן. עד היום עומד החינוך הדימונאי בראש סולם הערכים בעיר. ואני תוהה – מה היה קורה כאן, אלמלא הגיע עמרם פחימא מהאוניה היישר לדימונה בשנת 1955...