יום חמישי, 30 בינואר 2014

מהספריות של פעם לספריות של היום / ד"ר רותי קלמן


פעם, "לפני שנים רבות" באנו לספרייה כדי לחפש ספרים, כדי לשבת עם ספרים וללמוד. וכמה שאהבנו את זה! בעידן של אין-טלוויזיה, ואין-מחשב, ואין-סמארטפונים ושות'. הספרים מילאו לנו את הראש ביידע, ודמיון, ותמימות, ולהיטות לקרוא עוד, והם, ללא ספק, שימשו נדבך לכל הידע שלנו, ולתרבות שספגנו מהם, וגם הרבה מאד ערכים וחינוך – לאהבת הספר, לכבוד הדדי, למורשת.

מתי התחילו הספריות בארץ להתקיים? משרד החינוך  פתח ב-1950 מדור לספריות ולספרנות, והוא זה שפעל להקמת ספריות יסוד וספריות שירות ניידות. ב-1964 היה זה יצחק נבון, שהיה אז מנהל אגף התרבות במשרד החינוך, שהמליץ להקים ספרייה בכל ישוב, וכמובן שהיה צריך לפתוח, לשם-כך, בית-ספר להכשרת ספרנים. כך נפתח ב-1956 בית-הספר הראשון לספרנות באוניברסיטה העברית בירושלים. הספריות התרבו בארץ, מונעות ומפוקחות על-ידי משרד החינוך והתרבות, וכיום הן תחת משרד התרבות והספורט. מי שהוביל את המחלקה לספריות במשך שנים רבות היה ויקטור בן נעים (41 שנים במחלקה, מתוכן 31 כמנהל), ומי שמובילה אותו כיום היא ד"ר רבקה שוויקי.
ב-1975 יצא חוק הספריות הציבוריות, המאפשר לשר החינוך והתרבות לחייב כל רשות מקומית להקים ספרייה בשטחה, במטרה לעודד קריאה ולאפשר השאלת ספרים לכל הציבור בחינם. החוק מתיר לגבות כספים מהציבור בגין איחור בהחזרת ספרים, וזה מזכיר לי לבקש מכל הציבור היקר שלנו להחזיר ספרים של הספרייה שנשכחו על מדפי הספריות הפרטיות (כל עוד איננו גובים קנסות...). עוד מתיר החוק לגבות כסף על אי החזרה של ספר או השחתתו.
מי שמממן את פעילות הספריות בארץ, ואחזקתן, הן הרשויות, מצד אחד, שאחראיות, בעיקר, לתשלום המשכורות לצוות הספרייה, ולתחזוקה שוטפת של המקום והפעלתו, ומשרד התרבות והספורט, מצד שני, שמממן את הספרים שהספריות קונות, את פעילויות התרבות, את ההצטיידות, ואת השתלמות הספרנים. באופן מפתיע ובעצם די מובן, ככל שהרשות משקיעה יותר בספרייה שלה, כך גדל, בשנה שלאחר-מכן, התקציב המוענק לה ממשרד התרבות והספורט.
במהלך השנים החלו הספריות להתפתח לכיוונים תרבותיים נוספים, כדי לתת מענה מתאים לאמצעי התקשורת המודרניים. שעות סיפור החלו להתקיים ברוב הספריות בארץ, ואז הוסיפו סדנאות כתיבה, מועדוני קריאה, סדנאות שונות, ובעיקר – קשר חשוב עם הגנים ובתי-הספר לפעילויות משותפות, שמטרתן לעודד את הקריאה. נדמה לי שאין צורך להסביר עד כמה חשובה הקריאה להתפתחותנו, להגדלת אוצר המלים שלנו, ולפיתוח הדמיון והמחשבה העצמאית.
לעולם לא יוכלו אמצעי התקשורת השונים לתפוס את מקומו של הספר. כאשר אנו קוראים, נדמה שאנו פאסיביים. אבל לאמיתו של דבר, כשאנו קוראים, אנחנו שותפים מלאים בפעילות. המחבר מעביר מסר, והקורא קולט, מבין על סמך הבנתו את השפה, על סמך הידע שלו את העולם, ועל סמך הדמיון שלו, המוליך אותו בין שבילי עולם הספר שבידיו, היישר לליבם של אנשים, יצירי דמיון, ועם זאת, כל כך אמיתיים, כמונו. כל חושינו משתלבים בקריאה. חוש הטעם מרגיש על קצה הלשון את המאכלים שבקדירת הגיבורה, חוש הריח מדמיין את ריחו של הדשא אחרי הגשם, הלב שלנו מאיץ את פעימותיו , בוכה וצוחק, בהתאם להתרחשויות, חוש הראייה, אינו באמת רואה את השורות, אלא -  את כל אותם מחוזות מופלאים המתוארים בספר ביד אמן. למי שמביט בנו נדמה, שאנו יושבים דוממים ולא עושים כלום, והרי לאמיתו של דבר אנו חווים חוויה מופלאה ואקטיבית מאין כמותה.
רוב הספריות בארץ באמת נפתחו עם השנים אל הקהל הרחב, והפכו למרכז קהילתי תוסס, מלא פעילות תרבותית, שמעשירה את שעות הפנאי. חלקן הפכו את הפעילויות התרבותיות שלהן לא רק כאמצעי להביא את הקהל אל הספרים, אלא אף כמטרה בפני עצמה.


בספרייה שלנו, אפשר לקלוט מיד בכניסה את המרחב המזמין, ואת החום, המורעף מהפינות הרכות, ומצוות הספרייה, שמכיר, ועוזר, ומחייך. מלאי הספרים שלנו מתחדש כל הזמן, ואפשר למצוא בו מכל וכל – למבוגרים, וברוח היהדות, ולילדים מכל הגילאים. ויש גם בשפות שונות: מהרטית (סוג של כתב הודי), רוסית, אנגלית, ספרדית וצרפתית. יש מגזינים ועיתונים יומיים, יש ספרי פנאי, וספרות מקצועית בכל נושא. התוצאה: כמות ההשאלות בשנים האחרונות עולה משנה לשנה, וגם מספר המנויים החדשים עולה בהתמדה.
יש אפשרות לראות מהמחשב בבית את הספרים שיש לנו (חפשו: "ספרייה עירונית דימונה"), אפשר לראות את הספרים החדשים (כולל תיאור תוכן), את הפעילויות שאנו מציעים, את הביטוי של החודש, אילו יוצרים נולדו או נפטרו בחודש זה, וגם איזה קשר יש לספרייה עם הקהילה. מאתר הספרייה הזה אפשר גם להגיע למאגרי מידע שהספרייה מנוייה עליהם, ולאתרים האחרים שלנו: לבלוג המנהלת, שאוסף בתוכו את כל הכתבות שפרסמתי במקומון זה, וגם כתבות נוספות. אפשר להגיע מהאתר גם לפייסבוק של הספרייה וגם לערוץ היוטיוב שלנו. 

הספרייה פותחת את שעריה בפני כל תושבי העיר, והכניסה חופשית לרוב פעילויותיה התרבותיות. בשנת 2013 קיימה הספרייה למעלה מ-400 פעולות תרבות, בהן השתתפו קרוב ל-18,000 משתתפים. הציבור מוזמן להגיע לכל הפעילויות התרבותיות המתפרסמות במקומונים: שעות סיפור, סדנת כתיבה, מועדון קריאה, הרצאות למבוגרים, הצגות ילדים, וגלריה עם תערוכות מתחלפות.

שיתופי פעולה מתקיימים בין הספרייה למוסדות תרבות אחרים בעיר. לדוגמא, מרכז ההורים הפועל בנווה חורש יזם שיתוף פעולה עם המרכז לגיל הרך ועם הספרייה לכבוד שבוע המשפחה. יום א' הקרוב – בשעה 17:30 תתקיים הצגה "חברות בכל אפשרות" בספרייה (10 ₪ לילד). בשעה 20:00, מזמין אתכם המרכז להורים למפגש בהנחיית אביגיל אוקנין בנושא זוגיות, הורות וקריירה (35 ₪). ביום ב' 17:00 תקיים הספרייה שעת סיפור חגיגית עם בעלי חיים, סיפור על עכבר ספרייה, והכנת ספר משפחתי  (הכניסה חופשית); ביום ג' – יקיים המרכז לגיל הרך סדנאות יצירה משותפות להורים וילדים, וביום ד', ריתמוסיקה לגני אופירה. בקיצור – חגיגה משפחתית. אז בואו לבלות איתנו. כאן ושם ובכל מקום. ומי שאומר שאין בדימונה מה לעשות – שיקום.

יום שלישי, 28 בינואר 2014

נערה עם קעקוע של דרקון/ ד"ר רותי קלמן


"נערה עם קעקוע של דרקון" של הסופר השבדי, סטיג לרסון , הוא ספר ראשון מתוך שלושה המהווים את הטרילוגיה הנקראת "מילניום", כשמו של העיתון העומד במרכז הסידרה. זוהי סדרת מתח מעולה ומרתקת לגמרי, שבה מככבים ליסבת סלאנדר, בחורה בת 24, הנראית צעירה בהרבה מכפי גילה, האקרית מחשבים מן השורה הראשונה ובעלת זיכרון צילומי מדהים, שגדלה בבית הרוס (בלשן המעטה), ומיכאל בלומקוויסט, עיתונאי חוקר, גרוש ואב לנערה בת 16.

בתחילת הספר, מוצא עצמו מיכאל בלומקוויסט מואשם בהוצאת דיבה על ידי איש עסקים עשיר בשם הנס-אריק ונרסטרום. לאחר שהורשע בדין ולפני שהוא מתחיל לרצות את עונשו (שלושה חודשי מאסר) – הוא מקבל הצעת עבודה מתעשיין עשיר בשם הנריק ונגר. ההצעה היא – לגלות מה עלה בגורלה של אחייניתו האהובה של הנריק, הריאט ונגר, שעקבותיה נעלמו 37 שנים קודם לכן. בתמורה מבטיח הנריק למיכאל שכר נאה בהחלט, ופרטים מרשיעים לגבי אותו ונרסטרום, שבעטיו אמור מיכאל בלומקוויסט לשבת בכלא. קבלת עבודת התחקיר מחייבת את מיכאל לקחת פסק זמן מהעיתון שהוא אחד משותפיו ושם הוא ממלא חלק חשוב במערכת, ולבלות את זמנו באי שבו נמצאת כל משפחת ונגר. מהם הוא אמור לדלות את פרטי המקרה, במסווה של ביוגרפיה שהוא כותב על משפחה זו. ההנחה של הנריק הייתה, שמכיוון שביום שבו נעלמה הריאט, התמוטט גשר בין האי למקום הסמוך, והיא לא יכלה לצאת מהמקום, הרי שמישהו מבני המשפחה קשור להיעלמה.

קשת רחבה של אנשים מהווה את בני משפחת ונגר. כמו בכל משפחה. אלא שכאן, השבט הגדול הזה, מספק כמה אנשים יוצאי דופן באטימותם האנושית, שלא לומר באכזריותם. מיכאל מוצא עצמו בסכנה, אבל מצליח להיחלץ בעזרתה של ליסבת, שעוזרת לו גם להשיג נתונים סודיים מהמחשב. הרבה סודות מצויים בעברה הקשה של ליסבת, הנערה המסוגרת, שאינה מתקשרת עם החברה בצורה נורמלית. הרמזים לכיוון של הסיפור מגיעים מנתונים סטטיסטיים "יבשים" הפותחים כל חלק  בספר. חלק I, הנקרא "תמריץ" – 18% מהנשים בשבדיה היו בתקופה כלשהי בחייהן קורבן לאיומים מצד גבר. חלק II הנקרא "ניתוח תוצאות" – 45% מהנשים בשבדיה נחשפו לאלימות מצד גבר. חלק III, הנקרא "מיזוגים" – 13% מהנשים בשבדיה נחשפו לאלימות מינית חמורה מחוץ לנישואים או לזוגיות. חלק IV, הנקרא "השתלטות עויינת" – 92% הנשים בשבדיה שנחשפו לאלימות מינית לא דיווחו למשטרה על התקרית האלימה.
השם "השתלטות עויינת" נראית לכאורה שייכת לנתון המזעזע המוזכר, אבל, זהו רמז לתוכן, שהוא ב"הפוך על הפוך" מביא את עוצמתה של ליסבת הנערה הצנומה, ואת כוחה, סוג של העצמה לנשים.
הספר השני בסידרה "מילניום" הוא "הנערה ששיחקה באש". גם ספר זה מרתק ביותר. הפרולוג מתאר תמונה קשה של התעללות והניצחון, בינתיים תיאורתי, של הנערה על שובה. הנתונים בתחילת כל חלק נוגעים למתמטיקה, יבשה לכאורה.

 אשה שכתבה ספר על "סחר בנשים" ובעלה שאמור היה לעשות כתבה גדולה על-פני גיליון שלם של העיתון "מילניום" בנושא זה, כולל חשיפה של כמה עשרות פושעים, נרצחים חודש לפני צאת הגיליון. מיד לאחר רציחתם, נרצח גם עורך הדין ביורמן, שהיה אפוטרופסה של ליסבת סלאנדר. טביעות האצבעות של ליסבת בשתי זירות הרצח, הופכות אותה מיד לחשודה המרכזית. ליסבת נעלמת וכל העיתונים מבצעים רצח אופי המבוסס על רכילויות ושמועות חסרות שחר. לקורא, שליווה את ליסבת לאורך כל הדרך, ברור שלא יכול להיות שהיא הרגה את בני הזוג, והוא עוקב בנשימה אצורה אחר החקירה, תוך שהוא מקווה שהיא תצא זכאית.
החקירה מתפתחת בשלושה כיוונים. המשטרה האובייקטיבית, ובראשה, המפקח בובלנסקי, המנסה לבחון את העובדות היבשות, ללא משוא פנים.  חקירה אחרת נעשית על-ידי דראגן ארמנסקי, מעסיקה לשעבר של ליסבת, בחברת האבטחה "מילטון סקיוריטי", שמחבב מאד את ליסבת ומקווה שיש הסבר הגיוני להיעלמותה מחד, ולקשר שלה לרציחות מאידך, וכיוון נוסף של חקירה מתבצע על-ידי מערכת העיתון "מילניום" ובעיקר על-ידי מיכאל בלומקוויסט, שבטוח בחפותה של ליסבת, מהיכרותו אותה, והוא צועד בחכמה רבה בעקבות הרמזים שהיא שתלה, במודע ושלא במודע. בספר זה אנו מתוודעים לאהבתה של ליסבת סלאנדר למתמטיקה, ובין לבין פעולותיה, לא יכולתי שלא לחשוב, שאלמלא נפגעה כה קשות בילדותה, יכולה היתה ליסבת להתפתח לכיוון המחקר, להיות מוערכת ומקובלת בחברה, ולהיות כאחד האדם.
הספר השלישי - מילניום III "הנערה ששיחקה בקן צרעות" הוא המשך ישיר לספר השני, ואי אפשר לקרוא אותו לפניו. ליסבת, עורכת דינה, וקומץ קטן של אנשים שמאמינים בה נלחמים בקונספירציה של קבוצה קטנה של קושרי קשר, שאינם בוחלים בשום אמצעים כדי להציל את עורם.
הנתונים הסטטיסטיים בתחילת כל חלק, נוגעים לנשים לוחמות בהיסטוריה. גם בספר הזה אנו מוצאים אותן: ליסבת, אריקה ומוניקה הן כאלה. נשים עוצמתיות, עצמאיות, אנושיות מאד ועם זאת, יודעות לעמוד על שלהן ולוחמות עד הסוף על האמת שלהן.
הסידרה מעלה גם מסרים חברתיים: אחריות אדם על מעשיו, סלידה מאלימות נגד נשים, בעיות התקשורת, בעיות ריגול ועוד.
כמה חבל, שהסופר, סטיג לרסון,  שכתב את שלושת הספרים המצויינים האלה, נפטר לפני שהם יצאו לאור, ולא זכה לראות בהצלחתם המדהימה ברחבי העולם. הספרים זכו גם לעיבודים קולנועיים
.
קריאה נעימה.

יום חמישי, 23 בינואר 2014

צמחי מרפא / ד"ר רותי קלמן




בספרו של נסים קריספיל  "צמחי מרפא" הוא כותב בהקדמתו: אמא אדמה... בילדותי, גחנתי וגהרתי עליה, התפלשתי ברגבי עפרה וחושי נטרפו להריח את ריחה... היום, אני פוסע במשעוליה והיא שופעת עשבי מרפא למכביר, עשבי בשם ותבלין ותמיד מוציאה היא משהו לתועלת האדם. אני פוסע במשעוליה ושומע את שירתם של העשבים..."
נסים קריספיל, חוקר כבר שנים רבות צמחי מרפא, והוא אחראי להוצאתם של לפחות 9 ספרים, ביניהם:  אנציקלופדיה בת 5 כרכים על צמחי בר ותועלת בארץ ישראל; צמחי המרפא של הרמב"ם; ילקוט הצמחים – 4 כרכים עם סיפורים מדהימים הקשורים לצמחים, עם מתכונים; תבלינים טעם הטבע; לחם הארץ – הורים וילדים מבשלים מצמחים;  קסם המטבח המרוקאי עם השף גיא פרץ; ועוד מאמרים רבים בנושא זה, ובחקר ישראל. הוא הגיע לספרייה העירונית בדימונה בשבוע שעבר. כולו שופע בריאות, חיוניות, קסם אישי והומור. ההרצאה הייתה מאלפת, והקהל הרב שהגיע, הקשיב מרותק, שאל שאלות, והתקשה להיפרד אחרי שעתיים. אז הנה טעימה.

חרוב משמש כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה, סוכרת, מחלות כלי הנשימה, שיעול חריף ולמניעת דימומים פנימיים. שוברים כחצי ק"ג חרובים בשלים לחתיכות קטנות, מבשלים בליטר מים במשך כשעה, מסננים ומקבלים סירופ חרובים מתוק. לאחר הרצאתו של קריספיל נפקחו עיניי לגלות בשופרסל, במדף דלי הסוכר, ממרח חרובים אורגני טעים להפליא, שמזכיר מאד ממרח שוקולד "השחר". עכובית הגלגל, המצויה בשטחים פתוחים. כשהיא יבשה, היא נתלשת כולה, על כל חלקיה, לפקעת יבשה ומתגלגלת לעיננו ברוח ובכבישים. הפלאחים הערביים מבשלים אותה עם בצל ובשר. ברפואה העממית היא משמשת כתרופה למחלות בדרכי העיכול, מחלות כבד, אלרגיות, בחילה, סחרחורת ולחץ דם נמוך. אפשר לקנות אותו בשוקי הירקות הערביים. למחלות כבד: מבשלים 100 גר' עלים וגבעולים של עכובית בליטר מים במשך רבע שעה. מסננים ושותים 3 כוסות ביום. תה זרעים לבחילות, סחרחורות, אלרגיה ולחץ דם נמוך: 3 כפות גדושות זרעי עכובית בליטר מים. מסננים ושותים. הכמות: 5 כפות ביום.

בהרצאתו הזכיר נסים את הפטרוזיליה ואת הכרפס, קודם כל כאזהרה: "לעולם לא לאכול פטרוזיליה ירוקה, וגם לא סלרי-כרפס במצב ירוק" כלומר בלי בישול. השורשים בסדר, אבל העלים הירוקים, מכילים כמות גדולה של אוקסלט, שיוצר אבנים בכליות. אבל למרות האיסור, אומר קריספיל, דווקא הבישול של הפטרוזיליה, יכול להמיס את האבנים בכליות. כך שהיא יכולה לרפא, עם השימוש הנכון, היא גם פותרת בעיות של דלקות בשתן (גם חמוציות טובות לכך), אנמיה ומחלת כבד, והיא עשירה מאד בוויטמינים ובמינרלים. כמות הויטמין C  שבה, היא פי שלושה מאשר בפרי-הדר. גם חמציצים זכו לאזהרה דומה. לא לאכול אותם בטבע, כי גם הם מכילים אוקסלט.

לוף ארצישראלי משמש ברפואה העממית למספר תחלואים. את הפקעות מנקים במברשת קשה, שולקים במים רותחים 10 דקות. מוציאים מן המים ומועכים. מוסיפים לעיסה שמן-זית, קמח, מלח ודבש, לשים ויוצרים כדורים. אופים את הכדורים בתנור לחצי שעה, והמעדן מועיל לחולי טחורים, להדברת תולעים בבטן וכנגד שיעול המלווה בליחה. לעצירות בדרכי השתן מבשלים 100 גר' עלים בליטר מים כשעה. מחליפים את המים ושוב – שעה. הפעם אוספים את המים לכלי ושותים. לפצעוני עור מייבשים עלי לוף, כותשים לאבקה ומערבבים עם שמן-זית. לענת המדבר תופסת מקום כבוד ברפואה העממית בעדות ישראל. הדרך הפשוטה להכנה היא להכניס ענף לענה קטן לכוס תה, להמתין דקה-שתיים ולשתות את התה. הוא יעיל לכאבי בטן. לטיפול בתולעים בבטן אצל תינוקות וילדים, להקאות, להרעלות קיבה קשות, לשיעול ולהורדת חום יש לבשל חופן עלי לענה בכוס שמן-זית במשך חצי שעה. מסננים את השמן ושותים ממנו כף בכל בוקר. למחלות לב, לחץ דם וסוכרת מבשלים 2 כפות זרעי שומר יחד עם ראש שום וחופן עלי לענה בליטר מים במשך חצי שעה. מסננים את המרתח ושותים חצי כוס ביום. לטיפול בנזלת, שיעול, ומחלות בדרכי הנשימה מבשלים חופן עלי לענה ב-100 גר חמאה במשך חצי שעה, מסננים את החמאה ואוכלים 3 כפות ממנה ביום. לדלקת עיניים: מבשלים חופן עלים עם כוס מים, מסננים ומטפטפים טיפות אחדות מהמשרה לעין המודלקת.

אם שותים 3-4 כוסות של שני גבעולי שיבה המורתחים ללא תיון וללא סוכר, במשך חודש שלם, מגלים שיורדים במשקל כ-3-4 קילו. המרירות שבה עוזרת לנקות את מערכת העיכול, שכן המזון נספג טוב יותר.  זעתר הוא אחד ממחדדי הזיכרון. לתינוקות עם שיעול קשה ובעיות בדרכי הנשימה, מומלץ לערבב כפית שמן זית בכפית דבש. זיתים יכולים לפתור בעיות של תולעים בבטן, דרכי העיכול, שיעול, לחץ דם, אבני מרה ועוד, אבל הם גורמים לשיכחה וצריך להיזהר בכמות. שמן זית עם זעתר מנקה מצויין את מערכת העיכול והדם. עלי זית כתושים מרפאים פצעים, וכשהם מבושלים במים, המרתח משמש כתה להורדת לחץ דם גבוה ולחולי סוכרת. הכורכום נחשב לאחד התבלינים הכי אנטיספטי ואנטי דלקתיים, וקריספיל ממליץ לתבל איתו בכל הזדמנות. מיץ מלימון אחד עם מים ושמן זית, יותר טוב מטיפול כימותרפי נגד סרטן, אומר קריספיל, שכן במקום של סביבה חומצית לא מתפתחים חיידקים. הוסיפו שמן זית בכל הזדמנות, והוא יהיה טוב גם  כנגד כולסטרול גבוה. אומגה 3 אפשר למצוא בטחינה אמיתית ובזרעי פשתה. הפשתה טובה לעצירות כרונית ואולקוס. כף גדושה של זרעי פשתה טוחנים ומשרים בלילה ושותים. לשיעול, תולעים בטן, נשירת שערות ואין-אונות – קולים 50 גר', יוצקים עליהם 3 כפות דבש, מערבבים ואוכלים. רוטא (פיגם מצוי) – ידוע כמועיל לדלקת פרקים, כאבי גב, כאבי ראש חזקים, הרעלות קיבה, שיעול עם ליחה אצל תינוקות וילדים, דלקות עיניים ואוזניים וטיפול בכינים. לעקרות נשים טובים הצלף הקוצני, רותם המדבר ושושנת יריחו האמיתית. לסרטן – אלון מצוי, דנדנה רפואית, ויתניה משכרת, כשות השדות ופתילת המדבר הגדולה.
קוראים יקרים, טורי קצר מכדי להכיל את כל אוצרות הידע הזה. אבל הספרים של נסים קריספיל הם חוויה, ולכן אני מזמינה אתכם אלינו – לקרוא, להתבשם, ולהיות בריאים. להתראות בספרייה.

יום שישי, 17 בינואר 2014

המתיקות שבשכחה

כתבה: ד"ר רותי קלמן



"אני מניחה את הקפקייקס על שבכת הקירור ומכניסה לתנור במקומם שני מגשים של עוגיות אניס ושומר. מתחת להם, על השבכה התחתונה, אני מחליקה משטח של סהרונים: מחית שקדים מתובלת במי פריחת הדרים, בזוקה בקינמון, עטופה בקונכיית בצק מעוגלת קלות..."
קטע זה מאפיין מאד את הספר המתיקות שבשיכחה / קריסטין הרמל. תל-אביב: הכורסא, 2013. (ע' 11), שכן מספרת הסיפור, אשה צעירה בת 36 בשם הופ, אם לילדה צעירה וגרושה טרייה, היא קונדיטורית.

לכאורה היא זו העומדת במרכז הסיפור, שכן האירועים מתרחשים סביבה, כשהיא לוקחת בהם חלק פעיל ביחד עם בתה. אולם, לאמיתו של דבר, מרכז הסיפור והגיבורה הראשית היא סבתה, רוז, המאושפזת במוסד לטיפול בתשושי נפש.

רוז מסתירה סודות רבים וגדולים על משפחתה. הסודות שהם בעצם זכרונותיה הקשים, מאיימים להיעלם במרחב המתערפל של מוחה. היא מבינה זאת ברגעי צלילותה, והיא יודעת שאין ברירה אלא לחשוף את האמת הכואבת שלה ושל משפחתה, בפני נכדתה ונינתה. חלקים מתוך הפזל הכואב הזה, אינם ידועים אף לה עצמה, ולכן היא מבקשת את הופ לנסוע לפריז ולחפש את עקבות עברה, כשהיא מציידת אותה בשבעה שמות בני משפחה אחת, שלדבריה הם בני משפחתה, למרות שאינם נושאים את שם המשפחה של הסבתא. הופ נוסעת ומגלה דברים מפתיעים ביותר הקשורים לשואה ולסבתה. היא חוזרת עם תגליות המשלימות לגמרי את פזל חייה של רוז.
הוקסמתי במהלך הקריאה מהכתיבה המצויינת של הסופרת, קריסטין הרמל, מהזרימה הטבעית של האירועים, מתיאורי המטבח, דוגמת הקטע שהבאתי, וקטעים רבים אחרים, שבהם ניתן כמעט להריח את הריח המתוק שבאוויר, ריח שמהולים בו דרך קבע: הסוכר, הקרמל, הקינמון, החמאה, השקדים והלימון.

הגירושים הטריים, הבת שאינה יודעת כיצד לנתב עצמה בין שני ההורים הגרושים, והקשיים הפיננסיים, המקשים על הופ להמשיך ולהחזיק בקונדיטוריה המשפחתית, מאפיית "כוכב הצפון" שבקייפ קוד, מותירים את הופ חסרת אונים כמעט. אולם הנסיעה לפריז ותוצאותיה, משנים כליל את את חייה של הופ, ואת האמונה שלה בעצמה.

אווירת המאפייה נושאת עימה לא רק את ריחם המתוק והמנחם של העוגות, אלא אף מציירת תמונה יפיפיה של המקום על שיגרת יומו.
והקינוח לקוראים מופיע בדמות מספר מתכונים של כמה ממיני המאפה המופיעים בסיפור, כשהם מפוזרים ברחבי הספר. הנה אחד המתכונים:

עוגיות קפקייק
חומרים:
1 חפיסת חמאה, מרוככת ; 2 כוסות דחוסות של סוכר חום ; 2 ביצים גדולות ; 1/2 כפית תמצית וניל ; 2 כפות שמנת מתוקה ; 3 כוסות קמח ; 2 כפיות סודה לשתייה ; 1/2 כפית מלח ; 1 כוס חמוציות יבשות ; 1 כוס שבבי שוקולד לבן.
הוראות הכנה:
1. מחממים מראש תנור ל-200 מעלות.
2. שמים חמאה וסוכר חום בקערה גדולה ומקציפים במערבל חשמלי. מוסיפים ביצים, וניל ושמנת מתוקה.
3. מערבבים יחד קמח, סודה לשתייה ומלח ומוסיפים לתערובת המוקצפת, בכל פעם כמות של כוס אחת, בערך.
4. מוסיפים חמוציות ושבבי שוקולד. בוחשים לקבלת פיזור אחיד.
5. יוצקים כפיות גדושות על גבי תבנית אפייה משומנת, משאירים מקום להתפשטות. אופים 10 – 13 דקות. מצננים 5 דקות על תבנית האפייה ואחר כך מעבירים למשטח מרושת.
מספיק להכנת כחמישים עוגיות.
קריאה נעימה ובתיאבון.

אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!


יום שישי, 10 בינואר 2014

ארון הספרים בבתי הכנסת הקדומים – ד"ר רותי קלמן


המאמר "ארון הספרים בבתי הכנסת העתיקים" של מאיר בר-אילן מופיע בע' 49 בספר: "ספריות ואוספי ספרים", אוסף מאמרים בעריכת משה סלוחובסקי ויוסף קפלן, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2006.
מגמת המחבר במאמר זה הייתה לבחון את התפתחותו של ארון הספרים בבית הכנסת בעת העתיקה. תחילה בדק המחבר את נושא הגומחה שהייתה בקיר בבתי הכנסת הקדומים, על פי הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו במקום. אחר-כך הוא התייחס למראהו של ארון הספרים, ולבסוף, הוא בדק את היחס הערכי-דתי של היהודים באותה התקופה אל ארון הספרים בבית הכנסת.

במספר בתי כנסת קדומים, מהמאות הראשונות לספירה נמצא שקע בקיר. כיום קוראים לשקע זה "היכל". שקע זה שימש כמקום של ארון הקודש. השם שהיה שגור בפי היהודים במאות הראשונות לספירה למקום זה היה בארמית "בית ארונה" שמשמעו: "בית הארון".

בית הכנסת העתיק ביותר נמצא בדורא אירופוס שבסוריה. הוא נבנה לראשונה בין 113 – 165 לפנה"ס, ושטחו הוכפל בשנת 245 לספירה, כך שיכול היה לשמש ל-120 מתפללים. בשנת 256 נאלצו תושבי המקום ביחד עם חיילים רומיים להכין את העיר למיגננה מפני האימפריה הסאסאנית ולכן מילאו את הבתים ואת בית הכנסת בעפר. העיר נכבשה, אבל לא שוקמה, ובית הכנסת נותר מכוסה ולא ידוע. רק במאה העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החלו חפירות במקום. כשהוציאו את העפר שמילא את חלל בית הכנסת, גילו החופרים מראה מדהים של קירות שלמים מכוסים בציורים מסיפורי המקרא, מנורות, כלי המקדש ועוד. דווקא בגלל העפר שמילא את בית הכנסת, נשתמרו הציורים להפליא למרות השנים הרבות, ולכן, זהו מקום חשוב למחקר של תולדות היהודים בכלל, ובסוריה בפרט. בתי-כנסת קדומים נוספים התגלו בפקיעין, בבית אלפא, בנערן, ביריחו, בבית שערים, בכפר נחום, בחמת טבריה, בכפר פחמה שבשומרון, בחירבת סאמרה (שומרון), בבית שאן, בחירבת סוסיה, ברומא ובסרדיס (נווה).

אם כן, בבית הכנסת בדורא אירופוס נמצא שב"בית הארון" לא עמד ארון ספרים באופן קבוע. זאת על פי המימצאים שהועלו, שכן לא היו שרידים של צירים לדלת, או לפרוכת, או לבריח של הדלתות. אילו עמד שם ארון באופן קבוע, לא היו טורחים להשקיע בציור שעל הקיר שבשקע. כמו-כן, מכיוון שהשתמשו בדורא אירופוס וגם בנווה במלים "בית הארון" נראה כי עצם השימוש במונח זה, בא להעיד שארון ספרים לא היה שם דרך קבע, שאלמלא כן, לא היה מקום למונח מיוחד זה. לכן ברור, שמתפללי בתי כנסת אלה, ראו את ארון הספרים מובא לבית הכנסת ומוצב בבית הארון שלו. ספר התורה הוצא ונקרא, ולאחר מכן הוכנס לארון והוצא מן הבניין.

הספרים הונחו בארונות בשכיבה, ולכן הארונות חולקו לתאים קטנים, אשר סדר הנחת המגילות בהן (במקדש) יצר כנראה, את התקדים לסידור הסופי של הספרים בתנ"ך. אבל, בעוד שבמקדש היו הארונות קבועים, הרי שהארון בשימוש היומיומי היה נייד, ולכן היה בעצם תיבה מחופה בבגד לנוי ולשמירת הספרים. את הסיבה לכך שהארון הקדום, התיבה, היה מיטלטל ולא קבוע, ניתן לקשור, לדברי מאיר בר-אילן, לפולחן היהודי של הוצאת התיבה, ובה ספר התורה, אל "רחובה של עיר" בשעת תענית ציבור, כגון בשנה שלא ירדו בה גשמים, או בשעת צרות אחרות. כלומר, לפני שהפך בית הכנסת לבניין של קבע (במאות הראשונות לספירה), היו מתפללים ברחוב. עם הזמן הפך הארון מתיבה מיטלטלת לקבוע בקיר. השיקול המעשי חייב שהארון יישאר על מקומו, כדי לשמור על הספר מהטלטולים, וגם כדי לשמור על הספרים שלא ייגנבו. בנוסף היה שיקול הלכתי: כשלא היה מקום של קבע לספר התורה, הוא היטלטל ממקום למקום, וכך כשנזדקקו לו בבית הכנסת, הוא לא היה שם, ואם קרה הדבר בשבת, התעוררו קשיים בהבאתו לבית הכנסת, מחמת דיני טלטול בשבת.

כיצד נראה הארון עצמו? על-פי המחקרים הארכיאולוגיים, ידועות לנו כיום תמונות של למעלה משלושים ארונות ספרים יהודיים מן העת העתיקה, רובם מצוירים על גבי פסיפסים בבתי כנסת, ומעט מהם מתוך חקיקה או בציור באבן, צלחות זכוכית מרומא, ונרות חרס מארץ ישראל. בחלק מתמונות הללו נראה הארון לא מחובר לגומחה, או לעמודים שמצדיו, ברוב התמונות נמצאת קונכיית אבן מעליו. יש בו תאים או מדפים, בכמות שונה ממקום למקום, ושתי דלתות. בחלק מהציורים נראית הפרוכת מגוללת כדי לחשוף את הארון. הארון נועד בדרך כלל למספר מגילות, בין ארבע לעשר. הספרים בעת העתיקה היו קטנים למדי, ולא היה צורך לבנות ארון שעומקו עולה על 33 ס"מ.
מיקומו של הארון בבית הכנסת השתנה במהלך השנים. תחילה לא היה לא מקום, וכאשר הובא לבית הכנסת הוא הושם במרכזו, או בקיר שהמתפללים פונים אליו. השלב הבא היה התקנת בימה מוגבהת לארון הספרים, או אף גומחה, כפי שכבר הוזכר,  אשר בהתחלה הייתה כנראה מרובעת, ורק אחר-כך עוגלה.

מה היה היחס לארון הספרים בבית הכנסת? ר' ישמעאל בן אלעזר, מהמאה השנייה לספירה, התלונן על הזלזול בארון הספרים, שבמקום שייקרא "ארון הקודש" הוא נקרא סתם ארון. כנראה, כותב בר-אילן במאמרו,  שבזמנו של התנא, התאפשר הזלזול בגלל שהיה מיטלטל, ולא היה לו מקום של קבע במבנה בית הכנסת, ולכן גם ההלכות של אותה התקופה הבחינו בין קדושת בית הכנסת שהיא עולה על קדושת הארון.

פרשנים נוצרים ובעיקר קראים, טענו כנגד הכנסת הארון לבית הכנסת. מבחינתם, הביקורת הנוקבת נבעה מהדעה שארון צריך להיות רק במקדש עצמו, ולא בכל בית כנסת, ואף היו שהתנגדו, דוגמת דניאל אלקומסי הקראי , בן המאה התשיעית-העשירית,  להשתחוות לארון, שכן, אין לארון ואפילו לא לספר התורה, את הקדושה של המקדש עצמו. עמדה זו גם מבהירה, שעד המאות ה-8-9 היו מקומות שבהם עדיין לא נחשב הארון כחלק מבית הכנסת. אבל, מטענות אלו גם מסתבר, שבחלק מהמקומות, לא רק שגדלה קדושת ארון הספרים בבית הכנסת, אלא שהיו רבנים שנהגו להשתחוות לו, אם כי בקידה קלה בלבד, ובכל מקרה, נזהרו ישראל שלא ייתפס הארון כקדוש ממש, כדי שלא ייעשה בו שימוש מגי.

על אפשרות השימוש המגי בארון הקודש של בית הכנסת בקרב חסידי אשכנז, מפנה בר-אילן לספר של י' דן, תורת הסוד של חסידות אשכנז, ירושלים, תשכ"ח, ע' 200.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!! 

שבת שלום וקריאה נעימה.

יום שני, 6 בינואר 2014

הקריאה והמוח / ד"ר רותי קלמן


רעיה, הספרנית שלי, הפנתה את תשומת לבי השבוע לכתבה שקראה במעריב. את הכתבה כתב אלכס דורון וכותרתה: "מחקר: ספר טוב משפר את תפקוד המוח לחמישה ימים: קראתם ספר והרגשתם שהוא משפיע עליכם? עכשיו יש לכך אישור מדעי. ההנאה גורמת לפעילות מוגברת על העצבים באזורי החישה."

המחקר שעליו מדווח אלכס דורון בוצע באוניברסיטת "אמורי" באטלנטה (ארה"ב) שפרסם את מחקרו בכתב העת המדעי Connectivity Brain.
21 צעירים השתתפו במחקר אותו הובילו החוקרים שבראשם פרופסור לנוירולוגיה בשם גרגורי ברנס. הם בדקו השפעה של ספר מתח על אותם צעירים. הם קראו כל יום 30 עמודים במשך 9 ימים. כל יום לאחר הקריאה, נבדק מוחם בסריקת MRI. התגלה, שבעקבות אותה קריאה יומית, התהדקו הקשרים הבין-עצביים, ששיפרו את תפקוד המוח.

כשסיימו את הקריאה התברר שהשיפור החזיק מעמד חמישה ימים, מה שמעיד על כך, שההשפעה של הספר לא רק שהייתה מידית, אלא נשתמרה למשך 5 ימים. האונה הרקתית השמאלית של קליפת המוח היא זו שהושפעה מהקריאה. אונה זו קשורה לעיבוד השפה. אזור נוסף שהושפע מהקריאה הוא האזור הממונה על החישה המוטורית הראשונית. העצבים באזורים אלו נכנסו לפעילות כמו בשעת ריצה. לכן מסיקים החוקרים, שהתחושה גורמת לקוראים של ספר טוב להיכנס לנעליו של הגיבור ולהזדהות עימו נפשית וגופנית, מה שמשפיע משמעותית וחיובית על המוח.
ואם כבר דיברנו על הריצה, הרי לכם נושא נוסף הקשור למוח ולקריאה מהירה. לפעמים אני מביאה למשה נחום, ראש אגף החינוך בעיר, קטע כלשהו ומבקשת שיקרא. הוא מציץ ותוך שניות הוא מודיע לי שקרא. בכל פעם אני משתאה מחדש למהירות קריאתו. והנה מסתבר שיש קורסים לקריאה מהירה מאד. עד כדי כך מהירה, שאפשר לקרוא ספר בשעה. לי עצמי זה נשמע כגורם לאיבוד חוויית הקריאה, ואולי זה נכון כשמדובר בספרי קריאה כשלעצמם. ובכל זאת, למי מתאימה קריאה שכזו? לאנשים עסוקים מאד – עורכי דין ושופטים, שצריכים לעבור על ערימות תיקים, רופאים, רואי חשבון, סטודנטים וכדומה. הם צריכים לקרוא כמויות גדולות של חומר, כשלרשותם עומד זמן קצר בלבד.
אסתר טל, פרסמה כתבה על-כך במגזין "חיים אחרים" בגליון ספטמבר 2010. בכתבתה היא מספרת שיש קורס של קריאה מהירה תלת-מימדית, המלמד כיצד לקרוא 300 עמודים בשעה. הרעיון מבוסס על כך שבעל המקצוע שמקבל חומר חדש ליד, בעצם מכיר את הנושא ורק צריך לדלות מהחומר החדש, את מה שבאמת חדש עבורו. כך שמה שחשוב הוא לזהות כהרף עין מה כבר ידוע ומה חדש. מי שמעבירה קורס שכזה היא שלומית אסיף, מומחית לניהול ידע, מאמנת בכירה ומנחת סדנאות בקריאה תלת-מימדית, ניהול הזיכרון וארגון חשיבה. השיטה שהובאה לארץ על-ידי חברת "אינפורמה", פותחה באיטליה על-ידי המאמן פטריציו פאולטי וד"ר פיליפו רוסי. חברת אינפורמה ושולמית אסיף בדקו שיטות קריאה בעולם כולו, לקחו את שלוש הטכניקות המוכרות ביותר: קריאה מהירה, קריאת-על וקריאה צילומית, לקחו את היתרונות של כל אחת מהשיטות והרכיבו יחד את שיטת הקריאה התלת-מימדית.

בכתבתה, מתארת אסתר טל את עקרונות השיטה, המבוססת על קריאה ללא הגיית המילים, אלא רק העתקה וצילום של העמודים לזיכרון. לישראלים, מספרת, אסתר, יש בעייה עם זיכרון צילומי, שכן הם זקוקים להסבר הגיוני שאינו מצוי בקריאה הצילומית. הקריאה התלת מימדית, היא מציינת, משתמשת בצורה אחרת בעין, ובמוח, תוך שימוש באיזורים אחרים במוח, שאינם מנוצלים בדרך כלל.

המוח שלנו הוא כמו מחשב ביתי עם זכרון של 500 ג'יגה בייט. בקורס לקריאה תלת-מימדית לומדים להטמיע את המידע ישירות ב"דיסק הקשיח" של המוח ובעזרת מנוע החיפוש העיצבי, עוזרים לו לדלות את הנתונים הרצויים. הקורס מתבצע בנווה שלום. הוא בן יומיים ולאחריו "שיעורי הבית" הם קריאה של 21 ספרים ב-21 יום. קריאה זו מאפשרת למוח ליצור "כביש נוירולוגי (עצבי)" חדש, וצריך כל הזמן להתאמן, כדי שהידע לא ייעלם.

והנה תמצית ההוראות לשיפור פעולת המוח: נשימה עמוקה ליד חלון פתוח; צריכה של מינרלים וויטמינים; פעילות גופנית אירובית ואפילו קצרה מאד; חידוד החושים (שימו לב לצבע האוכל שבצלחת, לרעש הגריסה וכדומה); גלו סקרנות, שאלו שאלות, נסו לברר כיצד הדברים עובדים; היתנסו בחוויות חדשות; כשאתם רוצים לזכור משהו בעתיד – התעכבו עליו לרגע, סמנו אותו בצבע, ריח, קול; כשאתם פוגשים מישהו חדש, חיזרו על שמו; כשאתם רוצים להתרכז – שימרו על מרחב ניטרלי ללא טלפן נייד, מחשב או טלוויזיה; כשרוצים להיזכר בשם של מישהו – רצוי להיזכר בחוויות משותפות, או משהו נוסף שקשור אליו ואז יעלה השם; כדי לזכור מידע – הצמידו לו מחשבה רגשית;  וכדי לזכור פריט מידע אחד – חברו אותו לפריט מידע ידוע. וכאן אני חייבת לספר: כשנתקלתי לראשונה בפרח יפה בשם "וינקה" ניסיתי לחשוב איך לזכור את השם. המלה הזכירה לי "וינקר" של אוטו, ואמרתי לעצמי שאזכור שזה כמו חלק של אוטו. עוברות השנים ואני נתקלת שוב באותו הפרח, אה, יש לי עזר-זיכרון, אני אומרת לעצמי בשמחה: זה קשור למשהו באוטו... אה, זה בוודאי היה "וישר" אז קוראים לפרח "וישה"... (!!!???) טוב, לא תמיד השיטה מצליחה.
טיפים לקריאה מהירה של חומרים במחשב, על פי אסתר טל ועל-פי השיטה המוזכרת: הגדלת הגופן מאפשרת קריאה קלה ומהירה יותר, אפשר להפוך מסמך וורד לטורים, שכן ככל שהשורה קצרה יותר, הקריאה מהירה יותר, ונטרלו את כל החלוניות במחשב, שאינן קשורות לקטע הנקרא.

לסיום, מוזכרים בכתבה תרגילים לאימון המוח, אני מביאה לכם שלושה כדוגמא: 1. עיצמו עיניים והקשיבו לקול הראשון שקלטתם. המשיכו להקשיב לו וצרפו עכשיו קול נוסף, ועוד קול, עד שתשמעו לבסוף גם את הלמות ליבכם. 2. עיצמו עיניים והרגישו את משענת הכורסה בגבכם, הוסיפו את תחושת הלבוש על הגוף, הוסיפו תחושת הצמיד, השעון, הטבעת, וכך כמה שיותר תחושות בו-זמנית.  3. סווגו את רשימת הקניות שלכם לסוגים שונים: בשרים, מאפים, ירקות וכולי. רישמו אותם בקבוצות – שננו, ותנו למישהו מסביב לבחון את זיכרונכם.
 אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
לחומר נוסף – בואו לספרייה.
להתראות.

יום חמישי, 2 בינואר 2014

קרלוס רואיס סאפון – ד"ר רותי קלמן


השבוע נכנס נער צעיר למשרדי בספרייה וביקש המלצה לספר בשבילו, "ורצוי ספר אימה", הוא הדגיש. נזכרתי מיד בקרלוס רואיס סאפון, שבדיוק סיימתי לקרוא את "אורות ספטמבר" שלו, ספר נוער מלא צללים, מסתורין וצעצועי ענק עצמאיים, שהפחידו אותי בהחלט. נראה לי שהנער לא יתאכזב!!!
קרלוס רואיס סאפון הוא סופר ספרדי ידוע ומוכר ברחבי העולם. ספרי הנוער הנוספים שלו הם: "נסיך הערפל", שאף זכה בפרס אדבה לספרות נוער, "ארמון חצות", ו"מרינה".
ב-2001 התפרסם סאפון בגדול כשהוציא לאור את ספרו: "צילה של הרוח". ספר חזק זה יצא לאור ב-2001 ותורגם לעברית ב-2006.

הספר ממוקם בברצלונה שלאחר מלחמת הספרדים בספרד, 1945, שבה גר ילד בן 9 בשם דניאל סמפרה. אביו, שהוא בעל חנות ספרים,  חושף בפניו, בסודיות רבה, בית עלמין לספרים נשכחים. מי שנכנס לשם, יכול להוציא ספר אחד בלבד, שהוא צריך להגן עליו כל חייו.
התיאור של בית הקברות הזה לספרים מלא רושם ומסתורי. רגליו של דניאל מפלסות לו דרך בין ערימות הספרים הזנוחים, ידיו נמשכות לספר הנקרא "צילה של הרוח" מאת סופר לא ידוע בשם: חוליאן קאראך. הוא קורא אותו וכעבור שנים, כשהוא בן 18 הוא מתחיל להישאב לעברו של הספר, לסופר שלו, ולמסתוריות האפלה המבצבצת מבין דפיו. במהלך הספר אנו מתוודעים לאהבתו לביאטריס, אחותו של חברו הטוב, טומאס, ולדמויות מעניינות אחרות בספר כגון: קלרה ברסלו החכמה, שהיא עיוורת. דניאל מגיע אל ביתה כדי לקרוא לה ספרים, וביניהם מתרקמת מערכת יחסים מיוחדת במינה, וגם נוריה המשתפת איתו פעולה, דמויות שטניות ואפלות, לצד תומכות ואוהבות, ודניאל סמפרה עצמו המוליך את עצמו ואותנו אל בין הצללים.

ספרו של סאפון מיטלטל בין אימה לאהבה, בין תשוקה לספרים, לכוחות אפלים והרסניים. הכתיבה מעניינת וזורמת, והספר הפך לרב מכר בין לאומי שנמכר ביותר מ-15 מליון עותקים ברחבי העולם. הוא זכה לפרס פלנטה, שהוא היוקרתי ביותר בשפה הספרדית. כיום ניתן לקבל סיור מודרך בברצלונה, בעקבות הספר.
הספר השני למבוגרים שכתב קרלוס רואיס סאפון הוא "משחקו של המלאך". זהו מה שנקרא פריקוויל. כלומר ספר המשך ל"צילה של הרוח" למרות שמבחינת הזמן הוא קודם לו ביותר משלושים שנה. הפעם גיבור הספר, דיויד מרטין, הוא סופר צעיר, הכותב ספרי מתח. הוא מקבל הצעה מסתורית לכתוב ספר מיוחד במינו. שוב בברצלונה הסוערת של שנות העשרים. סאפון מחזיר אותנו לבית הקברות לספרים נשכחים. "משחקו של המלאך" הוא מסע של הרפתקאות, תככים, סודות אהבה וקסם מכושף של ספרים, תשוקה וידידות. הספר מתחיל במלים הבאות: סופר לעולם אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא מקבל כמה פרוטות או כמה שבחים תמורת סיפור פרי עטו... סופר נידון לזכור את הרגע הזה מפני שמאותו יום והלאה הוא אבוד, ולנשמתו יש מחיר." והמשפט הזה, מלווה בעצם את הספר כולו, את המעטפות המסתוריות של אנדראס קורלי עם חותמת המלאך ואת חייו של הסופר הצעיר, ספוגי אהבת ספרים וקללותיהם.
בתור ילד בילה גיבור הספר ב"חנות הספרים סמפרה ובניו" ברחוב סנטה אנה. היא החנות של אביו של דניאל סמפרה מהספר הקודם. וכך הוא מתאר מה הייתה בשבילו החנות הזו: "אותו מקום, שהדיף ריח של נייר ישן ואבק, היה עיר המקלט וקרנות המזבח שלי. הבעלים הרשה לי לשבת בכיסא בפינה ולקרוא כל ספר שרציתי. סמפרה כמעט מעולם לא הניח לי לשלם תמורת הספרים שקראתי, אבל כשהוא לא היה שם לב נהגתי להשאיר על הדלפק כמה מטבעות, ככל שידי השיגה, לפני שיצאתי."
הספר הבא, הקשור אף הוא לעולם הצללים והספרים הנעים סביב הספר "צילה של הרוח",נקרא "אסיר השמים". כאן אנו מוצאים את דניאל סמפרה, הילד מ"צילה של הרוח", והוא כבר אבא לילדים, אנו לומדים מה קרה לדיויד מרטין מ"משחקו של המלאך", ולומדים מה אירע בתקופת פרנקו ומלחמת האזרחים של ספרד. היסטוריה, מתח וכתיבה סוחפת.
מי שאוהב ספרי מתח ואימה מוזמן למרתון ספרי קרלוס רואיס סאפון הנמצאים בספרייה שלנו.
קריאה נעימה.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!