'איש הזיכרון' מאת דיוויד באלדאצ'י ; מאנגלית: מיכל כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"איימוס דֶקֶר יזכור לעד כל אחת משלוש מיתותיהם האלימות בכחול משתק מאין כמוהו. הזיכרון ישסף אותו ברגעים לא צפויים, כמו סכין ביתור עשויה אור צבעוני. הוא לא ישתחרר ממנו לעולם..." במילים אלו, שבהן נפתח ספר המתח 'איש הזיכרון', נמצאת תמצית הספר כולו. 

גיבור הספר, שעבד כבלש משטרתי, חזר יום אחד לביתו בשעת לילה מאוחרת, ומצא שכל בני משפחתו – אשתו, בתו וגיסו – נרצחו. דֶקֶר לא יתאושש לעולם מאובדן יקיריו, ומהדרך הנוראה שבה מצאו את מותם. הוא גם לא ישכח אף פרט מהרצח הנוראי והבלתי נתפס הזה, כפי שאינו שוכח שום דבר אחר. 

חבטה בלתי נתפסת בעוצמתה, שחטף בנעוריו במשחק פוטבול, העניקה לו את אחד המוחות יוצאי הדופן בעולם בדמות שתי יכולות מיוחדות שהפכו אותו לסוואנט נרכש: היפרתימזיה וסינסתזיה. בהיפרתימזיה נפתחו לו ערוצים נוספים במוחו. המידע שהוא קולט מסביבו עובר תהליך הטמעה. הוא לא שוכח שום דבר וכשהוא מעוניין, הוא סורק כמו במצלמה דיגיטלית את הקטע הרלוונטי, והתמונות או המידע עולים אל מול פניו. בסינסתזיה הוא רואה מספרים בצבעים. הם תופחים בראשו, ונראים כיצורים חיים. "הוא לא ראה בעצמו עילוי. הוא ראה בעצמו יצור חריג. עשרים ושתיים שנה מחייו הוא היה אדם מסוים. לא ניתנה לו שום הכנה מספקת להפוך שלא מרצונו, בתוך דקות ספורות, למשהו אחר לחלוטין."

"שחקן הפוטבול הצעיר, החברותי, הידידותי והשובב־אך־שאפתן הפך לאדם מופנם וסגור, שלא מוצא את עצמו במסיבות חברתיות." ובכל זאת למרות המורכבות של יכולותיו, והיעדר יכולות חברתיות רגילות, הוא פוגש בקאסי, והאהבה הגדולה מביאה לעולם את מולי, שבהירצחה היתה בת עשר בלבד.

 לאחר רצח משפחתו, הוא מאבד עניין בכל דבר, ואינו יכול להמשיך בעבודתו כבלש. הוא הולך ומשמין, מזניח את בריאותו ומראהו, מאבד את מכוניתו וביתו, ומנסה מספר פעמים להתאבד. רק הֶרֶג של ילדים ומורים בבית הספר מנספילד, שבו למד גם דֶקֶר, מצליחים לגרום לו לְאֵזור את כוחותיו ויכולותיו ולהירתם כבלש לעזרת המשטרה בפיענוח המקרה. שוב ושוב הוא חוזר לזירת הרצח בבית הספר, כשהוא מבין, שאם יפענח את כל הפינות הלא פתורות, הוא יפתור את הפאזל כולו.

העלילה מתפתלת ומלאה בתפניות מפתיעות ומעניינות. כשאנשים נוספים נרצחים, והודעות מסתוריות מופיעות במקומות הרצח, מופתע דֶקֶר לגלות, שבלא שיבין מדוע, מה שמקשר בין כל הזירות הפליליות זה  הוא עצמו. מותח ומעניין. קיראו.

'ויקי ויקטוריה' מאת גיא עד

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופרת גיא עד היא כלת פרס ראש הממשלה. ספרה 'הבאר־שבעים' נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. מנימוקי השופטים: "גיא עד מטפלת ביד אומן בסיטואציות אנושיות המכילות מטענים רגשיים גדולים. היא מפרקת אותם ומטעינה אותם מחדש. מציתה את החומרים הנפיצים בדרך מרוסנת ומבוקרת. גיא עד היא סופרת איכותית מאוד, הסוללת לעצמה דרך ייחודית, מקורית ומבריקה."

'ויקי ויקטוריה' הוא ספרה השישי של גיא עד, והוא בהחלט עומד בסטנדרטים שניכרו בספריה הקודמים. 

הדמות הראשית ברומן שלפנינו היא ויקי מנילה, בחורה צעירה מאד ואם יחידנית לילד בן 8. ויקי מחליטה לצאת לעצמאות ולעזוב את בית הוריה. ההורים עזרו עד כה לגדל את בנה. בדירה החדשה ברחוב גוטליב בתל-אביב, יש אדנית רחבה ומעקה שיישמשו אותה מעתה כמרפסת צרה, אך חיונית כאוויר לנשימה. "שישה בינואר. אוויר נעים. ויקי עצמה עיניים. כל כך צעירה, עם ילד בכיתה ג', כשהיא רק בדרך לחיים, אפילו לא על נתיבם. אם לא היה לה ילד, הו הו, היא צחקה בסלחנות, אחרי שנתפסה מורחת את עצמה בזמן אמת...היא היתה מאושרת – דירת שלושה חדרים רק לה ולדניאל. הבוקר הם הגיעו לכאן עם ההורים שלה. סידרו את הדירה וניקו אותה. הלילה דניאל והיא יישארו כאן. זהו."

העצמאות שלה, היא בעצם גם האחריות שלה. דבר והיפוכו. הדרך החדשה לא תמיד עוברת בקלות, והתלות של דניאל, תהיה לעיתים מעיקה על האם הצעירה מדי, שאינה יכולה לחלוק מטלות של גידול ילד עם איש. בבדידות שתתלווה אליה בדרכה החדשה, היא תתרחק ותיצמד, חליפות, לזוגיות החזקה של שכניה, גאולה ואיזידור. כשהיא מנסה לתהות על סוד הקשר המופלא והאינטנסיבי, בין האישה שלא ניחנה בתווי פנים יפות, בלשון המעטה, לבין הגבר השרמנטי העיוור, שאוהב אותה אהבת נפש, ואולי מודל האהבה הזה, הוא שיכוון אותה כיצד לנהוג במקרה של אילן נוימן, מבוגר־לא־אחראי, שמנסה לנצל, ולא בפעם הראשונה, נערות שנופלות ברשתו.

דמות דומיננטית אחרת ברומן היא דמותו של מתי ליבר, בחור צעיר, הגדל בצל אסון התאונה של אחותו הגדולה, ויקטוריה, שנהרגה באותה התאונה. אובדנה, הוא אובדן המשפחה, שלמרות היותם רוקחים, אין הם יכולים לרקוח את התרופה לליבם המרוסק. הבן הקטן שנותר – נזנח. האחות הגדולה ששיתפה אותו, כמעט בכל דבר, למרות פער הגילאים שביניהם, נשארת רק בזיכרונות ובחלומות, וחסרונה ממלא את חייו ומעקרם. בלא שיבין למה, הוא נמשך לויקי, האם הצעירה עם הילד, שנכנסת עם דניאל ל'אברמסקי' מוסד קולינרי תל אביבי, שהדמויות כולן חגות סביבו ובתוכו.

מעגלי כל הדמויות מושקים זה לזה, לא תמיד בידיעתן. כשויקטוריה קוראת לאחיה מתי סיפורים בילדותו, היא נוהגת להירדם במיטתו, מכווצת לצדו, מוותרת על חדרה, כשרגל אחת נותרת מונחת על השטיח (רמז לכך, שבכל זאת היא תחרוג מתישהו מהאחדות הזו שבין האחים). במקום ובזמן אחר, חושב איזידור באופן מטאפורי, שבהשאירה את דירתה כמקום ששייך לה בלבד, משאירה גאולה רגל חופשית מחוץ לטווח הראייה שלו, מה שממלא אותו חששות ומדיר שינה מעיניו. כאשר יתגלו הסודות של כל הדמויות, ויובנו הקשרים שבין המעגלים – יהיה ברור, כיצד לפרום אותם לעד, או להיקשר יחד בקשר של חיים חדשים. 

'אישה עם כתם לידה' מאת הוֹקַן נֶסֶר מאנגלית: תומר בן-אהרון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 בפתח המותחן "אישה עם כתם לידה" שכתב הוֹקַן נֶסֶר, מופיע מוטו ובו ציטוט מאת וו. קלימקֶה, פסיכולוג: "וישנם, כמובן, מעשים שלעולם לא נוכל להותיר מאחור, או לקנות את חירותנו מהם. מעשים שעליהם אף לא ניתן לבקש מחילה..." זהו הבסיס לספר המתח הזה. מעשה שאסור היה לעשותו, שלושים שנה קודם לכן, צף ועולה מתחת על פני השטח בדמותה של נערה צעירה ונחושה מאד.

לא היה שום סימן לאוטובוס. לא היה שום סימן לשום דבר, ופתאום היא הבינה, בזמן שעמדה שם ורקעה ברגליה מתחת לגגון הדולף בחושך ההולך וגובר, שככה בדיוק נראו כל חייה. שזאת התמונה שמסכמת באופן מושלם את הסיפור כולו. תמונה שבה היא עומדת ומחכה למשהו שלעולם לא בא. לאוטובוס. לגבר הגון. לעבודה טובה. להזדמנות... היא בת עשרים ותשע, וכבר מאוחר מדי. אמא שלי ואני, חשבה. האחת מתאבלת לצד הקבר. האחרת שוכבת בתוכו. באותה מידה היינו יכולות להחליף מקומות. או לשכב זו לצד זו. אף אחד לא היה מוחה. אלא ש..."

מנקודה זו, שבה היא נפרדת מאמה ליד הקבר, כשרק היא ונושאי הארון והכומר משתתפים בטקס העלוב וחסר הכבוד, מחליטה הבחורה, שספגה וספגה כל חייה, שמעתה והלאה היא תהיה היוזמת, המתכננת והמוציאה לפועל. לא את המשך חייה, אלא את הנקמה כלפי מי שאחראים לנסיבות לידתה ואורח החיים שלה ושל אמה.

הדרך שבה היא נוקטת מעתה והלאה, תהיה דרך מחושבת להפליא, חכמה ואינטליגנטית. עם חשיבה כזו, אבל עם התחלה אחרת לגמרי – כל חייה היו יכולים להיראות אחרת לגמרי. אבל היא כאן, כפי שהיא, אורגת את נקמתן, מהתלת בכולם. השליטה על המצב – לגמרי בידיה. כמו במשחק השחמט, היא צופה את המהלכים מראש, מזיזה את הכלים או את האנשים לפי רצונה, מבלי שיהיו מודעים לכך. השחקנים הנוספים שבזירה הם הפוגעים שהופכים מועמדים לפגיעה "הוא לא היה בטוח אם הוא אחד השחקנים או אחד הכלים, אבל נכון לעכשיו המשחק היה הדבר היחיד שהתרחש. חוץ ממנו, דבר לא היה קיים... הרוצחת הפכה לפנטום בלתי ניתן לעצירה, לאשת־על. הוא לא היה מסוגל לעשות דבר אלא להתחבא ולחכות. להיעלם. לרדת למחתרת. ולקוות."

מנגד, המשטרה והבולשת, ובראשם ואן וטרן, מבזבזים המון זמן וכוח אדם, בניסיון להבין מי עומד מאחורי הרציחות שמתאפיינות באותה הדרך: שני כדורים בחזה, ושניים מתחת לחגורה. האזהרה למועמדים לרצח מופיעה באמצעות נעימה בטלפון הנקראת "עלייתו ונפילתו של פלינגל באנט" ((The Rise And Fall Of Flingel Bunt שבוצעה בשנות השישים על ידי להקת הצלליות (The Shadows). 

מלבד העובדה שנעימה זו היה לה חלק משמעותי במעשה שנעשה באותה שנה שבה בוצעה המנגינה (1965), יש משמעות גם לשימוש בשם הלהקה "הצלליות", הצל שמלווה את מי שפשע, ואינו מרפה ממנו כל חייו. יש גם משמעות לשם של המנגינה. כי אחרי מעשה כזה, כל עלייה שינסו להגיע אליה – סופה בירידה. בבחינת "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

כתם הלידה המופיע בשם הספר, מתייחס לכאורה לכתם קטן שמופיע על לחייה של האישה. אבל המשמעות הנוספת והעיקרית שלו היא מטאפורית. הדרך שבה הגיעה בנערה לעולם הוכתמה. היא אינה ניתנת לתיקון, ואינה ניתנת למחילה.

'ברקודה לארוחת בוקר' מאת עמליה ארגמן ברנע

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שאלות מהותיות שואלים גיבורי הרומן 'ברקודה לארוחת בוקר' את עצמם, כשהם עומדים על פרשת הדרכים של חייהם. שאלות כגון: מה אנחנו לומדים ממהמורות חיינו? איך צריך לדעת מתי לשחרר, מתי צריך שוב לפתוח את הלב למשהו חדש, והכי חשוב – באיזו דרך לבחור? 

אילו רצתה להוסיף מוטו לספרה, אולי היתה עמליה ארגמן־ברנע בוחרת בקטע מתוך שירו של רוברט פרוסט "הדרך שלא נבחרה" (בתרגום של עדנה אולמן־מרגלית), או כפי שהוא נקרא בתרגום הישן של שמואל שתיל "הדרך לא אחזתי בה" (הוצ. עקד 1969). הנה קטע מאותו שיר נפלא, שאני קראתיו, כנערה, לפני 47 שנים ורשמתי אותו במחברתי:

 "שְׁתֵּי דְּרָכִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב / וְצַר כִּי שְׁתֵּיהֶן לֹא אוּכַל לַעֲבֹר / עוֹבֵר אֹרַח אֶחָד. אָז עָמַדְתִּי לַחֲשֹׁב, / מִסְתַּכֵּל בְּאַחַת לְאָרְכָּה עַד הַסּוֹף, / אֶל מָקוֹם בּוֹ פָּנְתָה אֶל בֵּין שִׂיחַ אָפֹר... 

/ " אֵי פַּעַם, אֵי שָׁם בִּין יוֹם וּבִין לֵיל / שְׁתֵּי דְּרָכִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר עָבוֹת - / אָחַזְתִּי בַּדֶּרֶךְ עָבְרוּ בָּהּ פָּחוֹת, / וְזֶה שֶׁעָשָׂה אָז אֶת כָּל הַהֶבְדֵּל."

הרומן של עמליה ארגמן ברנע, יסחוף אותנו מיבשה לים ומים ליבשה, ידלג על פני אוקיינוסים ושנים, ויפגיש לבבות שיבערו באש הגדולה של האהבה ויירצדו עם מהמורות הלב.

אליענה הישראלית, גרושה טרייה מפוליטיקאי מפורסם, פוגשת, על סיפון יאכטה של חברים בארה"ב, אמריקאי בשם גארי. גארי היה רופא שיניים שנטש את העולם החומרי והמירוץ שמאפיין את החיים האורבניים, ובנה את ביתו וחייו מחדש על סיפונה של יאכטה קטנה בשם "שמבאלה", שמשמעותה  בסנסקריט "שלווה"). המפגש בין הבחורה הישראלית היהודייה מתל אביב התוססת, לאמריקאי השלוו והשאנטי, ירגיע, יינחם ויצית כאחד את אליענה.

"להקת דולפינים הופיעה משום מקום ודילגה בקשתות אקרובטיות מעל פני המים. ההתגלות הזו הותירה אותה חסרת נשימה, והיא החלה צועקת וטופחת על חזהו כמו ילדה קטנה. "אוי, תצלם, תצלם." "בשום אופן לא."... אני מעדיף להתבונן בעולם ובתופעות שלו, ולחיות את הרגע, סיטי גירל." "אבל הרגע עובר.""נכון, אבל לא הסיפור שלו, והסיפורים צריכים לשמר את החוויה, בלב ולא באיזו מגירה, ומי כמוך יודע שהרגעים שייכים לעד למי שיודע לספר אותם."... ולאט דבקו גם בה שמחת הדברים הקטנים והריגושים מדברים סמויים מן העין, וזו הייתה מתנת החסד שלו. אבנים טובות בכתר האהבה האמיתי שהניח על ראשה."

האם תבחר אליענה בדרך חייו? האם יבחר גארי בדרך חייה? או האם הייתה זו רק הרפתקה טובה, שאמורה להסתיים? קיראו.