כתבה: ד"ר רותי קלמן
הספר 'גבר אישה ציפור' מוביל אותנו מַהֲלָךְ שלושים שנות אהבתם הגדולה המורכבת והחזקה של דליה ויואל. תחילתה של אהבה זו – בגן הילדים, כשיואל, ילד חדש בגן, מגיע. הוא המום מהמקום החדש והילדים החדשים, ודליה, מאמצת אותו מהשנייה הראשונה, נצמדת אליו וּמְגִנָּה עליו בגן, מיחסה הלא־מבין של הגננת, ומהערותיהם של הילדים.
"מִי שֶׁנִּכְנַס לְגַן הַיְּלָדִים בַּכְּפָר, בְּחַג פּוּרִים הַהוּא, יָכֹל הָיָה לִרְאוֹת בֵּין נְסִיכוֹת, בּוֹקְרִים וְלֵיצָנִים שְׁנֵי מַלְאָכִים מִתְגּוֹשְׁשִׁים עַל הַמַּרְבָד הַמְּרֻפָּט לְצַד אַרְגַּז הַתַּחְפּוֹשׂוֹת כְּמוֹ סַרְטָנִים בַּחוֹל... וּמִי שֶׁהִתְקָרֵב בְּוַדַּאי שָׁמַע קוֹל מַלְאָכִית לוֹחֵשׁ בְּשֶׁקֶט לְמַלְאָךְ נָבוֹךְ פָּנִים, לָבוּשׁ בַּקּוֹרְדֶּרוֹי בֶּז' וּבְחֻלְצָה קְצָרָה וּלְבָנָה, "רוֹצֶה שֶׁאֲלַמֵּד אוֹתְךָ לִקְשֹׁר אֶת הַשְּׂרוֹכִים?" וְאֶת קוֹלוֹ, מֻתַּשׁ מֵרֹב דְּרִישׁוֹת, מַחְזִיר לָהּ, "טוֹב."
הילד החכם, והמכונס בתוך עצמו, שהתבדל בגן, קרא וכתב מוקדם מאד והתבודד, בלי שנצרך לאף אחד סביבו, יהפוך להיות הדבר החשוב ביותר עבור דליה, כמו נשימותיה. כשהיא מגנה עליו בכל הזדמנות ומובילה אותו בשבילי החיים, ולתוך עולמה
"וְהִיא יָדְעָה בְּוַדָּאוּת מֻחְלֶטֶת וּבְרוּרָה כִּי נִפְגְּשׁוּ אֵי שָׁם, אֵי פַּעַם בֶּעָבָר. מָתַי? מִזְּמַן. לִפְנֵי שָׁנִים. לִפְנֵי שֶׁהֵם נוֹלְדוּ. לִפְנֵי אַלְפֵי זְרִיחוֹת, לִפְנֵי אַלְפֵי עֵצִים וּנְהָרוֹת וְגִלְגּוּלִים, הָיוּ שְׁנֵי רְסִיסֵי שָׂרָף דְּבוּקִים אֶל סֶדֶק גֶּזַע עֵץ, אוֹ שְׁנֵי טְלָלִים בְּפִי גִּבְעוֹל, אוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם שֶׁל אוֹתָהּ צִפּוֹר.
דָּמוּ בְּנַפְשְׁכֶם שֶׁיֵּשׁ כָּאן יֶלֶד וְיָלְדָה צִפּוֹר."
הילד/הנער/האיש, שיהיה לימים היסטוריון מצליח, ימשיך להיכנס אל עולמה, לעיתים בהפסקה של שנים. אך גם בחלוף השנים, יִוָּתֵר מְסֻגָּר תמיד. ידוע לה יותר מאשר לעצמו.
היצריות, היא המקום היחיד, שבו שני העולמות שלהם נפגשים ללא כל מכשול. שם במקום האינטימי ביותר, נוצר החיבור המושלם, שבו הם עפים כמו ציפורים, והופכים לכנפיים של אותה צפור.
אבל בניגוד לכמיהתה הגדולה של דליה לילד, יואל נרתע. מתחמק. אולי בגלל הקשר המשפחתי הבעייתי שלו " וְלִפְעָמִים אַחֲרֵי הָאַהֲבָה, כְּשֶׁעוֹד הָיָה שָׂרוּעַ עַל גַּבּוֹ, חָזַר לִהְיוֹת הַיֶּלֶד שֶׁהָיָה: בָּהוּי, חֲלוּם לְמֶחֱצָה, מַכְמִיר חִיּוּךְ, נָבוֹךְ מַבָּט... וְלִפְעָמִים הָיְתָה צוֹחֶקֶת כְּשֶׁפִּתְאוֹם הָיָה נִדְרָךְ, מַבִּיט בִּדְאָגָה אֶל גַּב הַחַלּוֹנוֹת, אֶל הַתִּקְרָה. כְּמִי שֶׁלְּאָזְנָיו הִגִּיעוּ רְחָשִׁים, מַשַּׁק כַּנְפֵי הַחֲסִידָה הַמִּתְקָרֶבֶת כְּשֶׁעוֹד מְעַט, עוֹד רֶגַע קָט, כְּבָר תַּחֲנֶה מֵעֲלֵיהֶם, וְאָז תַּשְׁלִיךְ מִמְּקוֹרָהּ, כְּמוֹ בָּאַגָּדוֹת, צְרוֹר כָּבֵד, קָשׁוּר קַלּוֹת, וּמִתּוֹכוֹ יָגִיחַ וִיבַצְבֵּץ לוֹ רֹאשׁ שֶׁל יֶלֶד."
האב שאיבדה דליה כְּשֶׁהָיְתָה בת שמונה, לימד אותה את שמות כל זני הציפורים. ולכן ציפורים, מוות ומלאכים עוברים־עפים כחוט השני בין דפי הרומן, כמו גם בעולם המושגים המופשט של הסופרת, המודה למשפחתה בסוף הספר: "לציפורי נפשי; למשפחתי המורחבת ולקן הפרטי שלי..."
הרומן 'גבר אישה ציפור' ישאיר בכם שירה, ומחשבות על קשרים ומהות האהבה.
