מה היה עמוס עוז בשבילי?

כתבה: ד"ר רותי קלמן

עמוס שלי היה עמוס. איש יקר, ולא מתנשא, עם עיניים מאירות וחיוך חם. איש של הומור עדין, מתבייש קמעה. בסימסטר ב' של כל שנה הוא היה מגיע לאוניברסיטת בן-גוריון ללמד, אך קודם לכן היה קופץ לספרייה, לקפה עם אבנר שמואלביץ, מנהל הספרייה דאז, ואח"כ לארכיונו, אותו ניהלתי בספרייה עם צוות של גימלאיות שבראשן, עפרה גרינפלד, וצוות מסור של סטודנטים. לאחר שהייתי מדווחת על חדשות הארכיון, הייתי יוצאת איתו לוויטרינות העמוסות לעייפה שמחוץ לארכיון, בהן היו כל יצירותיו, כ-600 ספרים אז – ספרים שכתב על שלל מהדורותיהם בהוצאות: עם עובד וכתר, וכן הספרים הרבים מאד, שיצאו בתרגומים בכל העולם, לעיתים במספר מהדורות.

אז הייתי מתלוננת בפניו בבדיחות הדעת שכבר אין מקום. בתשובה הוא היה מחייך, מרים את שתי ידיו לצדדים בתנועה של "מה אני יכול לעשות?" ואומר בנימה מחוייכת, וכמו מתנצלת: "אני לא אשם. אשמתי מרוכזת אך ורק במדף אחד. כל השאר התווספו באשמת אחרים – מתרגמים, מו"לים..."
עמוס שלי היה משאיר לי פתקאות קטנות, כשלא מצא אותי, לעיתים עם ציור של פרח קטנטן, ותמיד חתם "בידידות". כשהייתי מגיעה לביתו בערד, כדי לבדוק אם לא חסר משהו בארכיון, הוא היה מקבל אותי בחדר עבודתו, שהיה גדוש בספרים, ביחד עם פרדי החתול, שהיה לדבריו "בעל הבית האמיתי". מכין לי משהו חם לשתות, מקשיב, מעודד, משיא עצה, מספר. כל ספר חדש היה ניתן לי במתנה עם הקדשה חמה.

התקופה שבה עבדתי כאחראית ארכיונו, לצד הצוות המקסים והנלהב שלי, זכורה לי כתקופה יפה מאד. בזכותו. בזכותם. טיפלנו בחומר הרב שזרם כל הזמן. הוצאנו פרסומים. חגגנו יחד. גיבשנו הווי מקומי. היינו הצוות שלו, והוא ידע זאת וסמך עלינו. אירחנו אותו ואת נילי, רעייתו, בביקוריהם, וליווינו את נשיא האוניברסיטה באותו זמן, פרופ' אבישי ברוורמן, כשהראה בגאווה לאורחי האוניברסיטה, את שלל הספרים של עמוס.
כשצריך היה, גם נלחמנו למען הארכיון.
גם כשעזבתי את האוניברסיטה, ועברתי לנהל את הספרייה העירונית בדימונה, לא שכח אותי עמוס, ובכל פעם שהוציא לאור ספר חדש, הייתי מקבלת בדואר את ספריו. אז הייתי מתרגשת בשבילו. זוכרת איך פחד שלא יאהבו את ה"תינוק" החדש שלו. מתפלא מחדש בכל פעם כשהביקורות החמיאו. על "סיפור על אהבה וחושך" ספרו האוטוביוגרפי, אמר בפתיעה רבה, שהיה בטוח שמי שיאהב ויבין באמת – יהיו רק בני דורו, מקסימום עוד כמה בישראל. אבל החיבוק הגדול וההתלהבות הבינלאומית בכל כך הרבה ארצות הדהימו אותו לגמרי.
ועוד לא אמרתי כלום על הספרים עצמם. על שליטתו המופלאה במילים. איך הייתי שוקעת בהן. וממריאה. בוכה וצוחקת חליפות. קוראת אותו. מכירה אותו, ואוהבת. יהי זכרו ברוך.

פנתר במרתף מאת עמוס עוז

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הפעם אני ממליצה בפניכם קוראים יקרים על ספר שמתאים גם לבני הנעורים וגם למבוגרים. אני אהבתי. מלבד ההנאה הצרופה של עלילה, חוויות של ילד, ושפה קולחת, אפשר ללמוד ממנו גם על תקופה מעניינת בתולדות ישראל. הנה קטעים מהפרק הראשון שלו:

"הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד. הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן שתים עשרה ורבע וגרתי בשכונה בסוף ירושלים. זה היה בחופש הקיץ, פחות משנה לפני שהשלטון הבריטי הסתלק מהארץ ומדינת ישראל נולדה מתוך המלחמה.
     בוקר אחד הופיעה כתובת בצבע שחור עבה על קיר ביתנו, תחת חלון המטבח: "פרופי בוגד שפל!" המילה שפל עוררה שאלה שמעניינת אותי גם עכשיו, כשאני יושב וכותב את הסיפור הזה: האם יכול להיות בוגד לא שפל? אם לא, מדוע טרח צ'יטה רזניק (היכרתי את הכתב שלו) להוסיף את המילה שפל? ואם כן? באיזה מקרים הבגידה היא מעשה לא שפל?... בארוחת הבוקר, בזמן שמרח ריבת פטל על פרוסת לחם שחור, נעץ אבא פתאום את הסכין אל תוך צנצנת הריבה כמעט עד הניצב ואמר בקולו המדוד: "יפה מאוד, הפתעה. מה כבר עולל הוד מעלתו, שזכינו לכבוד הזה?" אמא אמרה: אל תציק לו כבר מן הבוקר, מספיק שהילדים מציקים לו...  והאב ממשיך: האמת היא, שבימינו כמעט כולם משתמשים בקלות רבה מדי בכינוי בוגד. אבל מי הוא בוגד? אמנם כן. איש חסר כבוד. איש שבסתר, מאחורי הגב, בעבור איזו טובת הנאה מפוקפקת, עוזר לאויב לפעול נגד עמו. או לפגוע במשפחתו ובידידיו. יותר בזוי מרוצח. ותגמור בבקשה לאכול את הביצה. כתוב בעיתון שבאסיה אנשים מתים מרעב"...

כבר לפי פרק פתיחה זה, ניתן לעמוד על שליטתו המופלאה של הסופר עמוס עוז במלים, ההומור הדק, יכולתו ליצור אווירה, לתת את זווית הראייה של ילד שרואה הכל ומקבל את חיזוק מבטו של הסופר הבוגר, את דמותו של האב, ואת רגישותה של האם. הספר מביא את חוויית החיים בצל המנדט, את החבאות הנשק, את הדבקת המודעות של המחתרת, את אווירת החרדה והעויינות, ואת התיידדותו של פרופי, הגיבור המספר, עם שוטר בריטי תימהוני, מה שגורם לחבריו של הילד להאשימו בבגידה. על כך אומר פרופי: "שום סודות לא גיליתי לסטיבן דנלופ. אף לא סוד קטן אחד. אפילו את שמי לא גיליתי לו, עד הסוף. בסך הכל הייתי קורא עמו בתנ"ך בעברית ומלמד אותו מילים חדשות שאינן בתנ"ך, והוא עזר לי, בתמורה, ללמוד התחלה של אנגלית." אבל ילדי השכונה אינם מאמינים לפרופי והם כותבים לו על גבי פתק מקופל:
     "הודעה לבוגד השפל, הערב שעה שש וחצי עליך להתייצב בלי דיחוי בנקודה הידועה לך בתל ארזה לעמוד למשפט שדה באשמת בגידה חמורה בסעיף התרואאות עם הצורר הבריטי, על החתום: ארגון חום – המפקדה הכללית – החוליה לביטחון פנים וחקירות. נ"ב: עליך להצתייד בסוודר מימייה ונעליים שלמות אולי תיחקר כל הלילה".

     "קודם כל תיקנתי בעיפרון: התרועעות ולא התרואאות. להצטייד ולא להצתייד. אחר כך למדתי את תוכן הפתק בעל-פה בהתאם להוראות-הקבע ושרפתי אותו במטבח ואת האפר סילקתי לבית השימוש והורדתי את המים, שלא יישארו הוכחות, וזאת למקרה שהבולשת הבריטית תערוך חיפושים מבית לבית... החרמתי עוד כרטיס ריק מן הערימה הקטנה של אבא ורשמתי עליו: המצב קשה ומדאיג. ורשמתי: אך ראשנו לא יישח. אחר כך השמדתי את הכרטיס והחזרתי את המילון והאנציקלופדיה למקום. היה פחד. שמחובתי להתגבר עליו מיד. אבל איך?"

כך מהספר. הרצינות, התמימות והתבונה של פרופי הילד, גורמים לנו להתאהב בו, לחייך לתמימותו, להרואיות ולפאתוס, ובכך גם מאמינים, שפרופי יידע בחכמתו להתגבר על קשיי החיים של ילד קטן-גדול. מקסים.

את יתר עלילותיו של פרופי, ועל תקופה מעניינת זו  אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם: "פנתר במרתף" מאת עמוס עוז.

שלום לקנאים: שלוש מחשבות מאת עמוס עוז

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לפני מספר ימים מצאתי הפתעה בתיבת הדואר שלי, ספרון. זהו ספר חדש שיצא לאור בימים אלו מאת הסופר עמוס עוז, שלא שוכח אותי, למרות שכבר שנים רבות, איני משמשת כארכיונאית שלו באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ועדיין הוא טורח לשלוח לי כל בייבי חדש שנולד לו. אז תודה, איש יקר על המתת. הנה אני אוחזת בספרך החדש, מברכת על הנולד, וקוראת.
החוט המקשר בין שלושת המאמרים השונים שבספר, הוא המבט האישי של עוז על עניינים "השנויים אצלנו במחלוקת חריפה, ואשר אחדים מהם נראים לי כעניינים של חיים ומוות."כדבריו.
 אין הוא מתיימר לתאר את כל הצדדים של כל מחלוקת, לא למצות, ולא להגיד את המילה האחרונה, אלא, מבקש עוז, את הקשבתם של אלה אשר דעותיהם שונות מדעותיו.

ובעצם, במאמרו 'שלום לקנאים', הוא מבקש מהקוראים, לא להיות קנאים לדעותיהם שלהם, ולהיות מסוגלים, להקשיב לדעה אחרת, לחשוב עליה, ואולי להסכים, עם חלקה לפחות.
במאמרו, סוקר עוז את סוגי הקנאים, שאינם מסתכמים רק באסלאם הקיצוני, אלא בכל אחד, שמתבצר בדעתו, ונלחם בחירוף נפש, כדי להציל את שאר העולם שאינו חושב כמוהו. הוא מבדיל בין קנאים פנאטים גלויים שמתלהמים, ביניהם "בריוני גבעות", לבין קנאים בחברות נורמטיביות שמתנגדים לעישון, לאכילת בשר וכדומה.

הבחנה מעניינת עושה עוז בסוקרו את ההיסטוריה של הקנאות בארץ. הוא מזכיר את קנאותם הלאומנית, החרדית, והמהפכנית של דור החלוצים והמייסדים, שהגיעו מאירופה, והתעקשו "ללוש מחדש את כל עם ישראל ואף למחוק את שלל המורשות השונות של יוצאי כל הגלויות, כדי להצמיח כאן בזרוע נטויה "אדם חדש"." (ע' 18) לעומת זאת, היהודים שהגיעו מארצות המזרח, הביאו עימם מורשת דורות של מתינות, וסובלנות דתית יחסית, של מי שהורגל לחיות בשכנות טובה, גם עם מי שלא דומה לו.
ואכן, אחד הפתרונות שמציע עוז לבלימת התחזקות האסלאם הקיצוני הוא דווקא האסלאם המתון. אסור לשכוח, הוא מזכיר, שהרוב המכריע של המאמינים הדתיים בעולם, הם דתיים מתונים הנרתעים מפני אלימות ורצח.
נפלא הוא הקטע שבו מביא עוז את דבריה של סבתו, שלומית, על בואו של המשיח, ובעצם, מסביר את ההבדל המהותי שבתפישה היהודית אל מול התפישה הנוצרית (ע' 44). בבסיס דבריה, טמון אחד הסודות לחיים בשלום.

המאמר השני בספר נקרא 'אורות ולא אור', ובו מתמקד עוז במחשבות על יהדות כתרבות, ולא רק כדת או לאום, ומשוחח על הזהות היהודית, הצורך במסורת לצד הצורך בחידוש. מה לשמר, ומה לגנוז.
המאמר השלישי, שכותרתו: 'חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם', דן בנושא, שהוא שאלה של חיים ומוות למדינתנו. שאלת שתי המדינות, וההכרה, שאפשר לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושווה לנסות.

הבשורה על-פי יהודה – עמוס עוז / ד"ר רותי קלמן

"הבשורה על-פי יהודה", הוא שם ספרו החדש, המפתיע והמרתק של עמוס עוז, שמזכיר קודם כל את הבשורה שלא כלולה בקאנון הנוצרי, בו נמצאות הבשורות של מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. בשורה זו של יהודה, מן המאה ה-3 שהייתה בתוך "קודקס צ'אקוס" ופורסמה רק ב-2006, שונה מן הבשורות האחרות שכן, ממנה ברור שיהודה איש קריות היה תלמידו הנאמן ביותר של ישו, עימו חלק את כל הידע שלו, והוא זה שביקש מיהודה להסגירו לרומאים. יש בכך כמובן כדי לטהר את שמו, הידוע לשמצה, של יהודה איש קריות, ולהוריד מעליו את תדמית הבגידה שדבקה בו.
נושא הבגידה כבר הופיע אצל עמוס עוז בספריו, כמו למשל ב"פנתר במרתף". שם מופיעה הכתובת: "פרופי בוגד שפל" על קיר ביתו של פרופי הילד, המתרועע עם שוטר בריטי בתקופת המנדט. פרופי, בן השתים עשרה ורבע, שואל אז: "האם יכול להיות בוגד לא שפל?" ועל השאלה הזו עונה עמוס עוז בספר זה.
משכיל צעיר בשם שמואל אֵש, המתואר כבחור רוחני, עם זקן עבות, כשל נביאי זעם, עוזב את האוניברסיטה באמצע לימודיו המצטיינים בחוגים להיסטוריה ומדע הדתות. בין השאר בגלל בעיות כספיות. כתוצאה מכך נקטעת כתיבת עבודתו בנושא  יחסם של היהודים אל ישו במהלך הדורות.
הוא מוצא עבודה יוצאת דופן בחורף של 1959. בתקופה שבה עדיין ירושלים מחולקת לצד הירדני ולצד הישראלי. תפקידו הוא לארח לחברה בכל יום אחר הצהריים לישיש נכה בשם גרשום ולאד. לסעוד אותו, ולהקשיב להרצאותיו. בתמורה הוא מקבל מקום לגור וחלק מארוחותיו. באותו הבית, שבחזיתו יש גם גפן וגם תאנה, גרה גם עתליה, אשה יפה, שגילה כמעט כפול מגילו של שמואל. זוהי כלתו של ולאד, אלמנת בנו, מיכה, שנהרג בבאב אל ואד, והיא בתו של שאלתיאל אברבנאל. אברבנאל היה ידוע ומקובל בחוגים הפוליטיים בארץ, עד שבשנת 1947 החל להטיף בגלוי לחיים בשלום עם הערבים. הוא אינו רואה בעין יפה את הקמת המדינה על חשבון הערבים, ומנבא שתוצאות מלחמת העצמאות תהיינה רק פתיחה לשנות איבה ומלחמות רבות בינינו לבין הערבים. בן-גוריון מסלק אותו, וכולם מכנים אותו "בוגד". שאלתיאל אברבנאל מסתגר באותו הבית ולא יוצא יותר. איש אינו מוכן לדבר איתו, ושם הוא נפטר מנודה וגלמוד.
במהלך שהותו בבית זה, מתאהב שמואל בעתליה, וגם חוזר לעסוק בנושא האקדמי שנטש. יותר מכל, הוא מתעניין בדמותו של יהודה איש קריות "הבוגד". יהודה איש קריות, כותב שמואל ברשימותיו, היה יותר נוצרי מכל היתר, שכן הנצרות נוצרה בגללו. אלמלא צעדו – לא הייתה קמה הנצרות, וישו היה ממשיך לרפא חולים ולחולל נסים, כיהודי. את מעשהו, מסביר שמואל על פי מחקריו, לא עשה יהודה איש קריות כבגידה בישו, אלא להיפך, מתוך אמונה בו. יהודה איש קריות האמין בישו בכל מאודו. אך כשהצלוב לא ירד מיד מן הצלב, מבין יהודה שטעה באמונתו, והוא מתאבד. שמואל מזכיר את נתן ביסטריצקי שכתב מחזה "ישוע מנצרת" ובו מבקש ישו מיהודה שיסגירו לידי הרומאים. המחזה נכתב ב-1921 (ע' 256- 257), וייתכן וביסטריצקי נחשף למקורות הקדומים של "הבשורה על פי יהודה", שאליהם אולי ייחשף גם שמואל, גיבור הספר, שהרי זמן הסיפר הוא 1959, ועדיין לא פורסם קודקס צ'אקוס בשנה זו.
את התשובה של עמוס עוז לשאלת הבגידה, אפשר למצוא, בין השאר, בהקבלה שבין שני הסיפורים. בגלל ה"בגידה" שבדיעבד מתגלה כ"לא בגידה" של יהודה, נולדה הנצרות, ובהקבלה, התאוריה של אברבנאל נחשבת כבגידה, אבל אילו היו מקבלים את דעתו,  אולי היתה נחסכת מלחמת העצמאות, והמלחמות שלאחריה. אולי גם כאן היה מסתבר שזו "לא בגידה", כלומר, שזה הפתרון הנכון לשני העמים, שהיו אולי אז, מקיימים חיים משותפים, בשלום וללא מלחמות, כמו שכתוב "וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר-שבע..."(מלכים א, ה, 5),
אבל מכיוון שלא התקבלה דעתו ה"בוגדנית" לכאורה, פורש אברבנאל מחברת האנשים, נותן למלחמה לקרות, והוא יושב בדד, "תחת עץ תאנתו" (ע' 154, שם), מלווה בעצב של מחותנו, האב השכול של מיכה, ובבתו, אלמנת מיכה. מה שהיה אמור לסמל את הישיבה המאושרת יחד - לא יכול להישמע עצוב יותר.
ובין שני הסיפורים, ניצב שמואל, שבחלומו קורא לו סטלין "יהודה", שמבין שעליו לעזוב את הבית הבוכה על אובדנו. "מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי..." אומר שמואל לואלד (ע' 254- 255). האם ימשיך בבגידתו ויוסיף לנדוד ואולי יפיץ את בשורת אברבנאל? או יחזור בו מ"בגידתו" וישוב לאקדמיה, לחקור על יהודה איש קריות, לחשוף את "הבשורה על פי יהודה" ולהצביע על "אי הבגידה"?

יהודים ומילים / ד"ר רותי קלמן

ספר חדש נמצא בשבוע שעבר בתיבת הדואר שלי. מתנה נאה ומשמחת מהסופר עמוס עוז, שלא שכח אותי, גם כשכבר איני משמשת עוד כמנהלת ארכיונו.
את הספר "יהודיםומילים" (כך צמודות המילים במקור, במכוון) כתב הסופר עמוס עוז, פרופ' בתוארו ומלמד במחלקה לספרות עברית של אוניברסיטת בן-גוריון,  ביחד עם בתו, פניה עוז-זלצברגר, פרופ' להיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת חיפה. במהלך כתיבתה שימשה פניה גם כראש הקתדרה ללימודי ישראל במרכז האוסטרלי לציוויליזציה יהודית.

כך הם כותבים במבוא לספרם המשותף: "הגנאלוגיה הלאומית והתרבותית של היהודים היתה תלויה תמיד בהעברה של גחלת מילולית מדור לדור. לא פחות משהיתה אמונית, היתה זו גחלת טקסטואלית. הטקסטים היו כתובים עלי ספר. משחר קיומם נצרבו בהם ויכוחים ומחלוקות. יראת השמים היהודית, במיטבה, יודעת לבטא חוצפה מרעננת. החשיבות העצמית היהודית במיטבה, כרוכה בבחינה עצמית בלתי פוסקת, לעתים מציקה לעתים מצחיקה. הלמדנות חשובה מאוד, אבל המשפחה חשובה עוד יותר. שני עמודי התווך הללו נשענים זה על זה: אבות, אמהות, מורים. בנים, בנות, תלמידים. טקסט, שאלה, ויכוח... זהו ספר דעתני, המזמין בחפץ לב התדיינות ופולמוס, ומשתדל להימנע מאיבה וזילות. הלוואי שטעויותינו ירבו חוכמה ולא כעס, ושטיעונינו יציתו רק מחלוקות לשם שמים, גם אם לא בשמים היא..."
בהתייחסם אל התנ"ך הם קוראים לו "ספר עוצר נשימה", שיצירתו הספרותית מופלאה, אפילו נסית, ביכולתה לגבש קודקס משפטי, מוסר חברתי ולהרות תרבות של עם שלם.

והעם הזה מיוחד מבחינה תרבותית במובנים רבים. לדוגמא, מחדדים המחברים את הנקודה, שבכל תרבות מהללים את העברת הלפיד של הסיפור העממי והמסורת מהזקנים לצעירים, אבל, המיוחד בעם היהודי הוא ההתעקשות שלו להנחיל לילדיו, עוד בגיל רך מאד, את היכולת לקרוא. בבחינת חובה שחלה על כל הורה ועל הקהילה כולה. הילדים למדו לקרוא עברית, למרות שזו לא הייתה שפת אמם, ואפילו לא שפה חיה, ובלי קשר למעמד חברתי או כלכלי זה או אחר. היה זה ציווי מוחלט, כי הבערות, הייתה בלתי נסלחת במורשת היהודית, מה שכן אפיינה תרבויות אחרות, בימי הביניים, בהן רק החברה הגבוהה, או רק הנזירים, ידעו קרוא וכתוב.

אחת השיטות ללימוד אותם תינוקות רכים את הקריאה, הייתה לתבל את האותיות בדברי מתיקה, דבש, צימוקים ושקדים "בעוד שבתרבויות אחרות השאירו את העוללים בחיק אמותיהם עד שבגרו למשוך מחרשה או להניף חרב, היהודים החלו להורות לצעירים את הנרטיב הקדום ברגע שיכלו להבין מילים, בגיל שנתיים, ולקרוא אותן בגיל שלוש המופלג. נגמלת מחלב אמך והתחלת ללמוד" (יהודיםומלים, ע' 22).

בניסיונם למצוא את הייחוד של העם היהודי מתוך הרצף ההיסטורי של כלל העמים, מתייחסים מחברי הספר גם לנושא הברית (שם, ע' 26). הברית הונחלה לנו כצו פיזיולוגי ממשי, ובזה היא לא שונה ממנהגים של תרבויות אחרות במזרח הקדום, אבל בשונה מהברית הפיזית, הרי הברית המילולית היא "יצירה עברית מקורית ומובהקת".
"אנחנו העם היחידי שלאומיותו התפתחה סביב ספר אחד ספציפי," הם אומרים "נשאה אותו בארון, הפקידה אותו במקדש, וכשבית המקדש חרב, היא שיכפלה ספר זה ברבבות עותקים".
השפה העברית לא מתה מעולם, הם אומרים, אלא כמו מעין יפיפיה נרדמת, עיפעפה בשנתה, כשתינוק של בית רבן, רב או משורר "נגעו בה ביד אוהבת".

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, סוקרים בספר זה את המקורות השונים של היהדות, והכל בזיקה למילה הכתובה. הם דנים בגיבורים מקראיים, בגיבורי משנה ותלמוד, ובין השאר – גם בנשים חזקות ומשפיעות לאורך ההיסטוריה האנושית, ובמה שונות הנשים היהודיות מהאחרות. רמז? הם אומרים בין השאר: "איננו סבורים שבנות ישראל היו טובות מאחרות, אלא שפתחון הפה שנטלו לעצמן בתנ"ך הוא נגזרת של המילוליות, הווכחנות והזכרנות שבהן הצטיינו הישראלים הקדומים והיהודים לדורותיהם. נשים חכמות אמרו דברים יפים ונכוחים בכל חברה אנושית קדם-מודרנית. מעטות בלבד זכו לתיעוד דבריהן. אבל אם את היא בעלת הביטוי הנאה "אל-הנער הזה התפללתי", או "בתוך עמי אנכי יושבת", או "אלהיך אלהי", הרי סיכוייך להינצר בזיכרון התרבותי לדורי דורות התחזקו מאוד אם במקרה אמרת את דברך בטווח שמיעתו של סופר מקראי. או אולי אם היית בעצמך סופרת מקראית." (שם, ע' 110)

צמד המלים "יהודיםומילים" נכתב במיוחד כך, לדעתי, כדי להדגיש, שאין לרווח בין שתי המילים הללו, כי אין דרך להפריד ביניהם במשמעות התוכנית, שכן קו הרצף היהודי הוא מילולי, והרציפות הזו מתפתחת ממגילת הקלף  ועד האינטרנט. הספר מציג הצעה ישראלית לכינונה של זהות יהודית, עם הצעה בדבר חשיבותם העילאית של טקסטים כתובים לעתידן של תרבויות ושל משפחות.

"דברי ימי היהודים סותרים את הקביעה השטחית שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים" אומרים השניים "במקרה שלנו זה פשוט לא נכון. גם לנוכח תבוסות נוראות, חורבן וטבח, הגליה ופיזור, הקפידו העברים הקדומים והיהודים בכל הזמנים לכתוב את תולדותיהם בעצמם. לילדיהם נתנו צימוקים ושקדים כדי שילמדו את אותיות האלף-בית, אבל מיד לאחר מכן החלו הילדים הללו לקרוא טקסטים שחלקם מר כלענה. בלי כחל וסרק סיפרו היהודים לבניהם ולבנותיהם את כל הדברים הנוראים שקרו לנו: חטא ועונש, תבוסה וגלות, אסון ומנוסה, מלחמות אחים ושנאת חינם. אין זה סיפור נעים, אבל הוא סיפור גדול והוא סיפור שלנו." (שם, ע' 164).

על משקל שירו של ג'ובראן חליל ג'ובראן, המשורר הלבנוני-אמריקאי, שכותב בשירו "על הילדים" (מתוך "הנביא"): "ילדיכם אינם ילדיכם / כי פרי געגועי החיים אל עצמם", אומרים המחברים על עצמם ועל קוראיהם: "רעיונותיכם אינם רעיונותיכם. הם ילדי ארון הספרים שלכם, פרי ריבוא שיחותיכם עם אנשים אחרים ויצירי הלשון שבה אתם חיים וכותבים."
ספר הגות מרתק שכולו סקירה מעמיקה על יהודים, מילים, והקשר, הבלתי ניתן להתרה, ביניהם. מומלץ!
קריאה נעימה.

בין חברים – מפגש עם הסופר עמוס עוז

מפגש עם הסופר עמוס עוז

 ב-7 במאי 2012, התארח בספרית דימונה הסופר עמוס עוז שבא לשתף אותנו בקריאה ובתחושות שלו באשר לספרו החדש "בין חברים".

במשך 14 שנה, שימשתי כמנהלת הארכיון של עמוס עוז בספריה של אוניברסיטת בן-גוריון. מחוץ לארכיון עצמו, השתרעה שורה ארוכה של ויטרינות, שהכילו את כל ספריו של עמוס עוז, על כל מהדורותיהם ותרגומיהם (בסביבות 600 ספרים!). באחד מביקוריו של עמוס עוז בארכיון, "התלוננתי", בצחוק כמובן, ש"יעצור קצת", כי כבר אין מקום לכל הספרים. והוא בחיוך מתנצל טען להגנתו, שאינו אשם. שהרי הוא כתב רק מדף אחד בלבד. וכל מה שאנו רואים, זו כבר לא באשמתו. יש מהדורות, יש תרגומים חוזרים ונישנים ליותר מארבעים שפות.

 זה הסופר, שכותב וכותב ועדיין אינו יודע, אם הספר שזה עתה נולד, יתקבל על ידי הקוראים, או לא. וכל פעם – החשש ודאי. כשצלצלתי אליו להודות לו על הספר החדש ששלח לי במתנה, הוא אמר. "כרגיל, אין לי מושג מה יגידו. זה כמו לשלוח את הילד בפעם הראשונה לבית הספר, בלי לדעת איך הוא יעבור, איך הוא יתקבל, אם לא ירביצו לו ". 

הספר "בין חברים",  עד כמה שידוע לי, כבר התקבל בברכה. אני – אהבתי. בספר, שמונה סיפורים מחיי הקיבוץ. במרכזו של כל סיפור עומד אחד מחברי הקיבוץ, והחברים האחרים המוזכרים, הם אלה שהופיעו או יופיעו בסיפורים האחרים. כך מתקבלת תמונת היחיד בתוך הכלל של הקיבוץ, כמו ברשומון, הז'אנר שנותן בכל פעם את אותה הסיטואציה, אך בהתרשמות של מישהו אחר. כשאנחנו מגלים בסיפור מסויים, דמויות אחרות שכבר הופיעו קודם, זה נותן לנו תחושה שאנו כבר מכירים אותם. תחושה של מכרים, כמו בקיבוץ, שכולם מכירים את כולם. אבל זוהי רק תחושה. כי גם בקיבוץ, כפי שעמוס עוז מבהיר לנו מתחת לפני השטח, כל אחד הוא רק לעצמו. כל אחד זר ובודד בתוכו, והקיבוץ, על מדשאותיו ונופיו היפים, אינו פותר בעייה זו. הקריאה אם כן מתקדמת בין נופיו היפים של הקיבוץ וההוויה הקולקטיבית האידיאולוגית שלו המתקבלת אפילו מתיאורי הנוף: "לפנות בוקר החל הגשם הראשון לרדת על בתי הקיבוץ ועל השדות והמטעים. ריח רענן של עפר רטוב ושל עלים שרוחצו מאבק מילא את האוויר" לבין הקולות של הפרט העולים מין הבתים: האד ערפל דק שעומד בין הבתים, והציפורים הנדהמות שלהן קולות חדים ודחופים".

 בהקשר זה אפשר לנסות ולבדוק את המשמעות של שם הספר: "בין חברים". השם נשמע "קיבוצי" מאוד. שהרי חברי הקיבוץ נהגו לקרוא זה לזה "חבר". במבט ראשון – יש לכך משמעות חברית, חיובית. אנחנו "בין חברים" כלומר יכולים לחוש חופשיים. אבל המלה "בין" משמעה חיץ, מחיצה. ובין חברי אמת הרי לא צריכה להיות חציצה. יש למילים האלה גם משמעות הפוכה. אפשר "לסגור עניינים בין חברים", שיש כאן גם איזו קונוטציה שלילית.

הקריאה בספר שוטפת וקלה ואנו מתוודעים לסיפורים כגון אסנת, אשה נבגדת, שבעלה עזב אותה למען חברת קיבוץ אחרת, הכותבת מכתב לאותה אשה; או משה בן השש עשרה, שנקלט-לא-נקלט, בקיבוץ ונוסע לבקר את אביו המאושפז, או הניה האלמנה המנסה לגייס את תמיכת חברי הקיבוץ להצביע באסיפה הקיבוצית בעד יציאתו של בנה ללימודים, ועוד סיפורים, שכולם משקפים חיים אנושיים, ורצונות אמיתיים, וכל זה באווירת הקיבוץ.

שווה קריאה! 

שלכם באהבה
ד"ר רותי קלמן
מנהלת הספריה העירונית דימונה