יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

צלו של רוזנדורף מאת נתן שחם

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'צלו של רוזנדורף' נכתב 14 שנה לאחר הספר המוצלח של נתן שחם 'רביעיית רוזנדורף', שבה מככבת רביעיית נגנים על מיתרים. הרביעייה הוקמה על-ידי קורט רוזנדורף, כנר ראשי בפילהרמונית של ברלין. בריחתם לפלשתינה בשנת 1936 וקורותיהם, מסופרים על-ידי דמות בדויה של סופר יהודי-גרמני בשם אגון לוונטל. הסופר נצמד כצל להופעותיהם של  הנגנים והוא משמש להם כ"סופר צללים" וכחבר נפש קרוב של קורט רוזנדורף.

הספר שלפנינו מתאר תקופה אחרת, שבה ילדיו של קורט רוזנדורף, ארנון ומאיר, כבר גדולים ובעלי משפחה, ורוזנדורף נפטר. להלוויה מגיע לוונטל שמחליף כמה מלים עם האלמנה הטרייה, למרות שנראה שאינם מחבבים זה את זו, והוא בא גם לנחם את הבנים, כשהוא מצליח לדבר בעיקר עם ארנון, שיודע גרמנית. בפגישה זו עדיין אין ארנון יודע מיהו המנחם, שיילך ויתפוס מקום חשוב משל עצמו בסיפור. הצל, יהפוך לדמות המרכזית, עם הסתלקותו של רוזנדורף האב.

ארנון, היסטוריון במקצועו, מנסה ללמוד מאחרים, ומלוונטל עצמו, על חייו של זה וכחוקר הוא תוהה מה אמת ומה בדייה בסיפוריו של לוונטל על מעשיו בתקופת השואה. האם הוא זה ששוחרר מדכאו, או שהיה זה אחיו, ואיך? האם יש קשר בינו ובין מישהו המכונה "לוסיפר", שהתכתובת בינו לבין איש מנגנון הביטחון הגרמני בברלין נחשפת בפני ארנון?
בד בבד הוא לומד פרטים חדשים על חיי אביו, קורט רוזנדורף, ועל המשפחה שהייתה לו לפני השואה, וכמו תמיד, ההתגלות של חיי אחרים, משליכה ומקרינה גם על החיים של המתבונן. ארנון בודק גם את עצמו לאור האירועים המשתנים. כשהוא חוזר מפרנקפורט, לאחר שפגש את אחותו החורגת לראשונה, ישתנה גם הסיפור שלו, בהתאם לאנשים השונים להם הוא מספר. למי הוא יחשוף רגשות ויפרט, ולמי הוא יספר בשפה יבשה ומקוצרת. מה שמעמיד את אמינותו כהיסטוריון, בסימן שאלה.

וזו נקודה חשובה. לפנינו סופר (לוונטל), שמשפץ ומתקן בקולמוסו ובשפתו את ההיסטוריה שלו, כדי שימשיך לקבל את מעט הכבוד שלו הוא זקוק "כיום איני מבקש אלא הבנה. אני איש זקן, חולה, ערירי, וכל שנותר לי בחיים הוא אותו כבוד, שכל בחורון עם זכוכית מגדלת יכול לעוללו בעפר... כל אדם ישר שעולם אלים עדיין לא השחית את נשמתו יודע שהכניעה לאלימות אינה גוזלת מאדם את אנושיותו, אף לא את כבודו.... כשהבחירה היא בין חיים למוות, כולנו חלשים באותה מידה..."
למולו נמצא ההיסטוריון (ארנון). צעיר ישראלי, שלא חווה על בשרו, את אימי השואה, ולא עמד בניסיון שבו נאלץ לוונטל לעמוד. ההיסטוריה אל מול הספרות. העובדות היבשות אל מול הרגישות, שהיא מוטיב חוזר ומודגש. והשאלה המרחפת היא: האם חשיפת האמת היא באמת הכרחית בכל מקרה?

יום חמישי, 21 בדצמבר 2017

הנערה שהשיבה עין תחת עין מאת דויד לגרקרנץ. משוודית: רות שפירא


כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'הנערה שהשיבה עין תחת עין' הינו הספר החמישי בסדרת 'מילניום'. קדמו לו: 'נערה עם קעקוע דרקון'; 'הנערה ששיחקה באש', 'הנערה שבעטה בקן הצרעות' ו'הנערה ברשת העכביש'. בכל הספרים מככבים אותם שני גיבורים ראשיים: ליסבת סלאמדר ומיכאל בלומקוויסט, וגיבורי משנה, שאנו כבר מכירים את פועליהם מספר לספר. ובכל זאת, המיוחד בסדרה זו הוא, ששלושת הספרים הראשונים נכתבו על-ידי הסופר סטיג לרסון, ואז הוא הולך לעולמו בטרם עת.

רק לאחר מותו, יוצאים לאור שלושת הספרים הראשונים, וזוכים להצלחה כה גדולה וחובקת עולם, שהמשפחה מעוניינת להמשיך את הסדרה עם כותב אחר. מכאן, מקבל דויד לגרקרנץ העיתונאי את תפקיד הכתיבה, והוא מצליח למעלה מהמשוער. חלק מהמבקרים, אף טוענים, שלגרקרנץ עולה על לרסון בכתיבתו.

אם כך או כך, אין ספק שהספר שלפנינו, מרתק ואמין. הדמויות בעלות אופי חזק ומשכנע, והמעברים בין הסצנות, מביאים את המתח לשיאים חדשים בכל פעם.

הנושא מעניין אף הוא. הוא נסוב על עברה של ליסבת בתקופת היותה ילדה קטנה. לפי הספר, היה מאגר ממשלתי לחקר גנטיקה וסביבה, שעסק במחקר על תאומים משלושה סוגים. תאומים לא-זהים, כפי שהיו ליסבת ואחותה קמילה, תאומים זהים משלייה אחת, ותאומים זהים משתי שליות. לכאורה מחקר סוציולוגי מעניין. אבל מתחת לפני השטח מתגלות עובדות קשות. פרויקט 9 באותו המקום יצר הפרדה בין תאומים זהים, במשפחות אומנה שהפוכות זו מזו 180 מעלות מבחינה סוציו-אקונומית (ואשר לא מגלות להם שהם אחד משניים). ומתחילות להישאל שאלות: מי החליט להעביר אותם למשפחות אומנה? האם זה אקט אתי להפריד ביניהם? מדוע לא סיפרו לאחד על השני? האם זה אתי להעביר למשפחות כה שונות במהותן? מה יקרה לתאומים כשיגדלו? מה יקרה אם ייפגשו? מה יחשוב התאום שגדל בקשיים כל חייו, על אחיו שגדל בחממה עשירה – כלכלית ותרבותית? האם יצליחו להתגבר על ההבדלים התהומיים? האם יצליחו להתחבר בכלל? לאחר שגילו זה את זה?

ובתוך כל אלה, אנו מתוודעים לפלודבריה,  לאגף המאובטח ביותר בשבדיה. ליסבת מגיעה לשם, אחרי שמרשיעים אותה על תקיפה, ומטילים עליה חודשיים של שהייה בכלא. למרות שעמדו נקודות זכות לצידה, כולל הצלת ילד – היא מורשעת. בתחילה הייתה ליסבת במתקן הכליאה הפתוח ביורנגורדה גורד, שם זכתה לדרגות חופש רבות, אך הגיעו איומים על חייה, והיא הועברה לפלודבריה.

האגף כבר מזמן עבר לשליטת האסירה בניטו אנדרסון, שהייתה לאימת האסירות במקום. במהלך היום, מתנהגת בניטו כאסירה רגילה. אך בערב בשעה 19:30 בדיוק, כשרכבת עוברת קרוב מאד לבית הכלא – מוציאים הרעש והרעידות את הסאדיזם מבניטו וחברותיה. ליסבת מביטה מהצד, רואה, ופועלת, כפי שרק ליסבת סלאמדר יודעת לעשות.


יום שישי, 15 בדצמבר 2017

קרוואן לשניים מאת מייקל זדוריאן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אלה וג'ון, זוג זקנים, הנשואים זה לזה ששים שנה, יוצאים לטיול אחרון בקרוואן מביתם שבדטרויט (במדינת מישיגן שבארה"ב) בדרך לדיסנילנד (שבמדינת קליפורניה). על הכריכה האחורית של הספר כתוב: "ספר מרגש זה של מייקל זדוריאן, על נסיעה בלתי נשכחת של זוג בדמדומי חייו הנחוש להגיע אל קצה הדרך בתנאיו שלו, יהפוך בקרוב לסרט בכיכובם של הלן מירן ודונלד סאתרלנד".

ג'ון כבר לא תמיד מודע לנעשה סביבו, וסובל מאלצהיימר מתקדם, שמנתק אותו רוב הזמן מהבנה, ואפילו את אשתו הוא לפעמים לא מזהה. אלה נמצאת בעיצומם של טיפולים במחלת הסרטן.
למרות מחאותיהם של שני ילדיה, שאף הם כבר לא צעירים, וממש בניגוד לעצת רופאיה, היא מחליטה לעשות מעשה. עוזבת באמצע הטיפולים, לוקחת את בעלה שעדיין נוהג ללא שום קושי בקרוואן (קרונופש) המשפחתי, מכוונת את ג'ון לעלות על כביש 66 המיתולוגי הישן, ולנסוע את כל הדרך לדיסנילנד.

"מתחילים בבוקר על הכביש הבין-מדינתי בין אינדיאנה לשיקגו, שם אנחנו מתחברים לכביש 66 בנקודת ההתחלה הרשמית שלו... אף שהמוח שלו מתערפל, הוא עדיין נהג מעולה. הוא מזכיר לי את דסטין הופמן בסרט איש הגשם... ברגע שהוא נכנס לקצב של נהיגה למרחקים ארוכים, כל מה שצריך זה הכוונה (התפקיד שלי – האחראית על המפות), להתעלם מכל היציאות הפתאומיות והלא צפויות, ולחפש במראה את הסכנה שמתקרבת במהירות."

הדרך צופנת איתה גם בעיות. כשהם נתקלים בבעיה מכנית באוטו ומזעיקים עזרה, מגיעים שני אנשים שרוצים את כספם, אך נתקלים בעוז רוחה של אלה, כשהיא שולפת אקדח למולם.
מהי המטרה הסופית של הטיול, אנו מגלים רק בסוף, אבל הספר הזה, שהוא המסע שלהם, יפה לקריאה, ומלא באהבה וכבוד שלה אליו, בקשר שביניהם, בצפייה על דרך התמודדותה עם הבדידות שלה (מחליטה לבד, מבצעת לבד, מכוונת, וחושבת בשביל שניהם), לצד היכולת למצות את הזמן האחרון שעוד יש להם להיות יחד עלי אדמות, בדרך יפה. מחשבותיה מלוות בהומור "... עכשיו יש לנו את כל הזמן שבעולם. חוץ מהעובדה שאני מתפרקת וג'ון בקושי זוכר איך קוראים לו, אבל זה בסדר. אני זוכרת. שנינו ביחד יוצרים אדם אחד שלם."

הוא נוהג בכביש 66, המסמל, כמוהם, משהו שהיה טוב והתיישן, ובמקומות רבים כבר נעלם ונקבר מתחת לכביש המהיר, כבר אין בו  תועלת רבה, רוב הנוסעים כבר לא ישתמשו בו, אבל הוא רווי בנוסטלגיה, נופים יפים בדרך ואהבה לעולם שהיה.
בקרונופש אגורים מירב הזיכרונות שלהם על נסיעות משותפות, ארוכות טווח, עם ילדיהם. כדי לעודד את זיכרונותיו של ג'ון, ולהתרפק על אלו שלה, מקרינה אלה, בכל חנייה שלהם, שקופיות של תמונות משפחתיות. שניהם נזכרים, וזוכים לרגעים רבים של חסד ונועם.

יום שישי, 8 בדצמבר 2017

אלינור אוליפנט ממש בסדר מאת גייל האנימן. מאנגלית: הדסה הנדלר

כתבה: ד"ר רותי קלמן



הספר 'אלינור אוליפנט ממש בסדר' הוא סיפור מדהים בעומקו ובפשטותו גם יחד. בתחילת הספר מופיע ציטוט של אוליביה לנג מתוך The Lonely City: "... ככל שאדם נעשה בודד יותר, כך הוא נעשה מיומן פחות בניווט בין הזרמים החברתיים. הבדידות גדלה סביבו והיא אמצעי מניעה שחוסם יצירת קשר, אף על פי שהכמיהה לקשר חזקה..."

אלינור אוליפנט עושה הכל כדי לצאת מהבדידות, שנכפתה עליה. שנולדה סביבה כתוצאה מילדות קשה וטראומה גדולה של אובדן אחרי שביתה נשרף. הצלקת שעל לחייה, תוצאה פיזית של מאורע זה, היא הדבר היחיד שהאחרים רואים. את הצלקת הפנימית, הקשה יותר, הבעייתית כל-כך, היא מצליחה להחביא מתחת להתנהגות רגילה לכאורה.

המיומנויות החברתיות שלה מוגבלות מאד. אבל היא מנסה ללמוד. רואה הכל. את מה שחבריה לעבודה אומרים עליה. את הדרך שבה הם אומרים. את מה שהם לא אומרים, וכיצד הם מתנהגים, ואת הקשרים שביניהם. היא יודעת בדיוק איפה לקנות כל דבר, מסתכלת על התנהגות של משפחות ולומדת. לומדת, כי לא היה מי שילמד אותה במהלך חייה, כמי שגדלה רוב ימיה בבתי אומנה "לא ידעתי הרבה על הורים בכלל ועל אחים בפרט מעצם העובדה שגדלתי בצורה... יוצאת דופן."

יש לה הרגלים קבועים. של מה שהיא אוכלת. למה שהיא מקשיבה בביתה. את שיחת הטלפון מהכלא שהיא מקבלת מ"מאמי" בימי רביעי, היא מקבלת בלית ברירה, ותמיד שומעת בה עלבונות והשפלות. שומעת. ולא מעזה להתמודד. איש לא מגיע לביתה, מלבד נותני שירות, ותחושת הקיום שלה לעיתים היא על גבול הריחוף: "לעתים קרובות אני מרגישה שאני לא כאן, כאילו אני יציר דמיוני שלי. יש ימים שבהם אני מרגישה שהחיבור שלי לאדמה שברירי כל כך, שהחוטים הקושרים אותי לכדור הארץ דקיקים כקורי עכביש, כחוטי סוכר..."

למרות חוכמתה, והשכלתה האוניברסיטאית, יוביל אותה הכשל החברתי שלה, לידי התאהבות לא-רציונלית בזמר רוק, לא מוצלח במיוחד, שנראה טוב, והיא מחליטה שהוא יהיה בעלה. ההתכוננות שלה למפגש איתו, מכמיר ופתטי, וכל זה מבלי שתהיה לה נפש חיה אחת, שאיתה תוכל להיוועץ ושתשקף לה את המציאות.

ואז היא פוגשת  את ריימונד, איש המחשבים במקום עבודתה. ריימונד רגיש מאד לאנשים. הוא מתייחס בכבוד גדול ובאהבה לאימו הזקנה, ומשמח אותה כשהוא מביא את אלינור לפגוש אותה, וגם אלינור מרגישה לפתע שהחום שלהם נוגע בתוכה. הוא עוזר, לאיש זר בשם סמי, כשהלה נופל באמצע הרחוב, והוא מבין שעם אלינור צריך להתמודד בעדינות רבה.

לאט לאט, אף מבלי שאלינור מרגישה בכך, הוא הופך לחברה הקרוב. למישהו שהיא יכולה לסמוך עליו, ולהתייעץ איתו, והוא זה שיפתח לה את הדלת לעולם.

יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

לקבל את מי שאנחנו

כתבה: ד"ר רותי קלמן


בימים אלו, כשמדברים בעולם הרפואה על האפשרות הבלתי נתפסת, של החלפת גוף חולה, וחיבורו לראש בריא, ברור לנו שזה מהפכני, והדרך עוד ארוכה. בינתיים, מה ששלנו יישאר שלנו, ועלינו לשמוח במה שאפשר.
ילדים, שעדיין לא לגמרי מבדילים בין מציאות לדמיון, יכולים עדיין לחלום, שהם יכולים להפוך למישהו אחר. ישנם כמה ספרי ילדים שמנסים להתמודד עם התופעה.

'הביצה שהתחפשה', ספר הילדים של דן פגיס, נפתח במלים: "היה היתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה". אחרי שהביצה מנסה להתחפש לפרח, בלון, ליצן ועוד, היא פוגשת באמה התרנגולת, שמעניקה לה את החום והביטחון שהיו חסרים לה, ומן הביצה העטופה בחום ואהבה נולד אפרוח.
בספר 'הפיל שרצה להיות הכי' של פאול קור, מנסה הפיל לשנות את צבעו האפור. ציפור אומרת לו, שזה הצבע הנכון, אבל מוכנה לעזור לו לשנות את צבעו. בסופו של תהליך ארוך ומשעשע, הופך הפיל לצבעוני מאד. הוא מרוצה, אבל החברה לא מקבלת אותו כפיל, והוא מבין שטעה.
מאיה בת החמש, בספר 'מאיה רוצה להיות תינוקת' של פזית נוני זילברשטיין, מקנאה באחיה התינוק, ומתחילה לנהוג וללהג כתינוקת. אמה מבינה זאת, ומתנהגת אליה בהתאם. אבל כשמאיה משתעממת כתינוקת ורוצה לשחק עם אמה תופסת, או מחבואים או משחק ההיפך, היא מבינה "די, אמא, מספיק. אני כבר לא תינוקת, אני בת חמש. אני יכולה לעשות הרבה דברים שתינוקות עוד לא יכולים. אני כבר ילדה גדולה. אני יכולה."

בספר 'החלפות' של ג'אן אורמרוד, מוצגת סיטואציה דומה של אחות גדולה לאח תינוק. "אמא-תנינה אמרה: "אחיך התינוק מקסים! הוא ירוק כמו זחל, והעינים שלו צהובות כמו חלמון של ביצה." נינה-תנינה קינאה. "הוא מסריח!" היא אמרה." אמא-תנינה נוקטת בשיטה מעניינת. היא משאירה את נינה-תנינה הגדולה לבד עם אחיה התינוק. נינה נכנסת לחנות תינוקות עם אחיה. היא מתלוננת על כל מגרעותיו ומבקשת להחליפו באח אחר. המוכר מבין, ומנסה להציע לה כל מיני תינוקות אחרים: תינוק-פנדה, תינוק-פיל, תינוקות תאומים של טיגריס, כל אלה עושים לה צרות צרורות, ואז מציע לה המוכר "נשאר לי רק תינוק-תנין, משומש, במצב מצוין! תראי איזו שן חדשה ומבריקה יש לו." נינה-תנינה מבינה עכשיו מדוע נזל לו ריר, והיא מכירה ביתרונותיו, ושמחה לקבלו בחזרה.
הספר 'אולי נתחלף?' של דפנה שטרום, מעודד את הילד הקורא ליהנות מחוויות הגן שלו. בכל יום פוגש הילד המספר חיה אחרת בדרך לגן: תרנגולת, דבורה, פרה ודרקון, שמבקשים ממנו להתחלף, כי הם רוצים לחוות את חוויות הגן שלו. אבל הוא רק צוחק ודוחה את הצעותיהם, כי הוא לא מוכן להפסיד את מה שהגן מציע לו.

דרך מקסימה להעביר מסרים לילדים. דרך הקריאה.

יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

'סווינג טיים' מאת זיידי סמית. מאנגלית: קטיה בנוביץ'

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


לא בכדי אנו קוראים 442 ע' בלא לדעת כלל את שם המספרת בספר 'סווינג טיים'. כי למרות שהסיפור מסופר מפיה בגוף ראשון, ולכאורה, אלה הם חייה, הרי שהסוף, המופיע בפרק ההתחלה, כבר נותן לנו את ההסבר, שאליו היא מגיעה רק עתה, כשהיא מתבוננת בסרט 'סווינג טיים' משנת 1936. בסרט היא רואה שפרד אסטר, אותו היא מעריצה, רוקד בעצם עם צלליות, שהן שלו: "ראיתי את כל שנותיי בעת ובעונה אחת, אבל הן לא נערמו זו על גבי זו, חוויה אחר חוויה, והצטברו לדבר-מה מוחשי – להפך. אמת נגלתה לי: תמיד ניסיתי להיצמד לאורם של אחרים, מעולם לא היה לי אור משלי. חוויתי את עצמי כמעין צל." (ע' 12. ההדגשה שלי).

כך מתקיימים חייה, כפי שהיא מספרת אותם בדיעבד, בצל שלוש גיבורותיה: אִמָה האינטלקטואלית, המנסה לרכוש השכלה, כדי לצאת מסביבתה הנחשלת, כשהיא נלחמת למען הצדק וזכויות הנשים כהות העור; איימי, כוכבת הפופ הגדולה והפילנתרופית, שהמספרת מועסקת על-ידה כעוזרת אישית; וטרייסי, חברתה המאוד מוכשרת, בעיקר בריקוד, בארגון ובכריזמה גדולה.
למרות שהיא עצמה אינה מתערבת בפוליטיקה, ואם כן – זה רק כשהיא עוזרת לאמה, הרי שאנו מקבלים, תיאורים סוציאליים על יחס לאפריקאים באירופה, יחס לזרים באפריקה, יחסים בין אלה לאלה, מוסלמי ישן מול מוסלמי חדש, וניסיון הנשים ללמוד.

בסיפוריה על גיבורות חייה, ניתן להבחין בסוגים שונים של הורות ואימהות. אמה האינטלקטואלית, שהייתה מעדיפה לקרוא כל הזמן, או להילחם על כל העולם, ולא באמת מגדלת אותה ודואגת לצרכיה  (את זה עושה האב, בתקופה שההורים עדיין יחד). היא מלבישה אותה באופן כמעט נזירי, ולא רואה צורך לקנות לה משחקים, אך רק בערוב יומה, תכפר על-כך האם בכמה דרכים (תנסה לא להעמיס את מחלתה על בתה, תנסה לדאוג לטרייסי ולילדיה).

לעומת זאת, אמה של טרייסי, מקשטת אותה כל הזמן כילדה, וממלאה את חייה במשחקים. טרייסי עצמה, תוותר על קריירת הריקוד שלה, למען ילדיה, ותילחם למענם מלחמת חורמה, ואיימי, הכוכבת, תגדל את ילדיה כמיטב יכולתה, אבל במגבלות הקריירה הגדולה שלה, כשהיא נעזרת בצבא עוזרים שבעצם מטפלים בילדים במהלך היום, מביאים לחוגים, מבשלים, ומארגנים את ימי ההולדת המפוארים של ילדיה (גם עניין אימוץ ילדה אפריקאית מעלה סוגייה שמאפיינת הלך רוח של חלק מהכוכבים ההוליוודיים והידוענים העשירים).

כשטרייסי נבחנת לבית הספר לאמנות שם היא אמורה להתמקצע בריקודים, היא רוקדת על פי השיר "הסווינג לא הולך לשום מקום", ואולי זה רמז לכך, שהריקוד לא יביא להיחלצותה של טרייסי ממעגל העוני והמצוקה.
ורק כשתראה את כל גיבורות נפשה, מתרסקות, או מתרחקות ממנה, תצליח המספרת להעמיד את עצמה במרכז, ובאור.


יום שישי, 17 בנובמבר 2017

'יער נורווגי' מאת הרוקי מורקמי

 תרגם מיפנית והוסיף הערות ואחרית דבר: דורון ב. כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הרוקי מורקמי הוא סופר ומתרגם יפני. במשך עשרות שנים הוא פרסם סיפורת, ספרי עיון וספרים שתרגם ליפנית, בעיקר מהספרות האמריקנית. לשיא פרסומו הגיע, כשיצא לאור ספרו 'יער נורווגי', שנמכר ביותר מ-3 מיליון עותקים, ותורגם לשפות רבות. בין הפרסים בהם זכה על יצירתו הספרותית הענפה, אפשר למצוא את "פרס פרנץ קפקא" ב-2006, ו"פרס ירושלים" ב-2009.
מה מיוחד בספר 'יער נורווגי'? אין בו עלילה סוערת, אין בו עליות ומורדות דרסטיים, אין בו מתח של ספרות בלשית. ובכל זאת, חיכיתי לשעות שבהן יכולתי לקחת אותו שוב בידיי, ולהמשיך לקרוא.

דמותו ההגותית של ווטנבה הצעיר, מרתקת דווקא על רקע היותו שונה מבני דורו ומהסטודנטים שמסביבו, כשמי שנראה כאנטיתזה שלו הוא צעיר אחר ראוותני ושקוע בעצמו בשם נגסוואה. ווטנבה אינו הולך אחר האופנות, ואינו מנסה להתחבר לסביבה. הוא דבק בהרגליו היומיומיים, הצנועים ביותר, כמו חביתת הפטריות הקבועה בצהריים, עם סלט האפונה, הניקיון בשעות הקבועות, והמכתבים שהוא מתמיד לכתוב. הוא אפילו הולך ללמוד באוניברסיטה, לא כי הנושאים של הקורסים מעניינים אותו, אלא בתור תרגיל למשמעת עצמית, כפי שהוא כותב לנאוקו, באחד ממכתביו. מכיוון שאנו עוקבים אחר חייו ומחשבותיו, מתנהלת הקריאה אף היא, כמו העלילה, על מי מנוחות, ולא שחייו חפים מדרמות.

נאוקו, היא נערה צעירה, שמסתבכת נפשית, וסוגרת עצמה מרצון במוסד הבראה מיוחד. היא הייתה חברה של חברו הטוב ביותר, שהתאבד, ובכך נקשר גורלם של השניים, שאוהבים זה את זו, אך מופרדים בגלל בעיותיה הנפשיות של נאוקו. הצעיר מחכה לה בסבלנות, ומציין במכתביו, שכמו שהיא מטפלת בעצמה, כך הוא מותח בכל יום את הקפיץ של עצמו. מה שמצביע על כך, שלפעמים הוא תופס את מקומו בעולם, כמי שמתנהל על קפיץ כמו בובה, ולא כמי שחי באמת. הוא מרגיש שאין בידו דבר לעשות, אך היה שמח אילו האל היה מסדר את העניינים, כמו דאוס אקס מכינה, האל המתערב במחזות אוריפידס.

 מפעם לפעם הוא נוסע אל נאוקו למוסד, ומבלה איתה ועם שותפתה לחדר, רייקו, בעיקר בשיחות ובנגינת גיטרה של רייקו. אחד השירים האהובים על שלושתם הוא "יער נורבגי", שירם של הביטלס, שמדבר על קשר תמים ופשוט בין שניים:
"I once had a girl / or should I say she once had me".
אחד המאפיינים של ווטנבה הוא הכֵּנּוּת, והנאמנות. ומעניין, כיצד הוא מנתב אותם כשנכנסת לחייו הצעירה התוססת וחסרת העכבות מידורי, שמשפיעה עליו עד שהוא אומר לה: "נראה לי שהתרגלתי לעולם בזכות הפגישה איתך" (ע' 174). אבל אין הוא יכול להיות שלה, כי ליבו ונאמנותו שייכים לנאוקו.

יום חמישי, 9 בנובמבר 2017

'המריונטה' מאת שמרית הילל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מאיה טלמור, גיבורת הספר 'המריונטה', חושבת שהחיים בשליטתה המלאה. לאחר שירותה הצבאי בתחום המחשבים, תחום שהגיעה אליו, לא בגלל אהבה יתרה למחשבים, אלא כהצבה של הצבא, מציעים לה להצטרף למשלחת משרד הביטחון במנהטן. הרכלנים סוברים ומלהגים, שאת הג'וב הנחשק, קיבלה בשל היותה הנכדה של יצחק טלמור, מי שהיה, על-פי הסיפור, שר הביטחון של ישראל, והוא כעת בגמלאות.

הסבא ממלא דמות חשובה ביותר בחייה של מאיה. בילדותה גדלה בתוך משרד הביטחון, בסביבתו של הסבא, והייתה קשורה אליו ביותר, אף יותר מאשר אל הוריה, שהיו עסוקים בעבודותיהם. במנהטן, רק מעט מחברי המשלחת חוברים אליה, ובמיוחד, עמוס, שהיה ראש יחידת המחשבים במקום, שלוקח את הצעירה בת העשרים וחמש, תחת חסותו, ומרכך את ה"בום" הגדול, של החיים ללא המשפחה, במקום כה גדול. חלק מזמנה היא מבלה עם משפחתו בסופי שבוע, ומתחברת לילדיו ולאשתו.

אבל ההתאקלמות והשגרה, נקטעות עם קבלתם של כמה מיילים מאיימים ביותר. באותם הימים, נמצאת המשלחת בעיצומה של חקירה משטרתית, עקב היעלמם של למעלה מששה מיליון דולר תרומות, שהיו מיועדות לחיילים בודדים. החשדות, שהיו מופנים תחילה לאהרון אברמוביץ', מי שהיה אחראי על הכספים, מופנים עתה כלפיה, לאחר שאהרון מספר לחוקרים, שהיא טיפלה במחשבו, בזמן שלא היה במשרד.
המיילים, שמופיעים בכל כמה שעות, מאלמוני, מכילים התרעות על מעקב תמידי אחריה "אל תחשבי שתוכלי לחמוק. אנחנו נמצא אותך גם בניו יורק וגם בישראל. יש לך 24 שעות להעביר את הכסף שגנבת למספר חשבון שאותו נמסור לך ברגע שתודיעי שאת מוכנה... כבר עכשיו נותרו לך 23 שעות ו-58 דקות – השעון דופק... תיק תק תיק תק".

מאיה צריכה עכשיו לעשות שני דברים. לחמוק מהאלמוני, שנראה שהוא יודע היכן היא נמצאת בכל רגע, ומעמיד אותה אפילו בסכנת חיים, והיא גם צריכה לנסות לנקות את שמה מאשמת הגניבה, שלא היא אשמה בה. תחושת הבדידות גוברת. אנשים שתמיד סמכה עליהם, מתגלים כחשודים. היא מגלה שהשתמשו בה כמו בבובה על חוט, והיא מוצאת עצמה בבריחה מתמדת, מדירה לדירה.
שתי דירות, שאותן עזבה, נפרצות מיד לאחר-מכן. סבה, שמגיע לניו יורק בעקבות הסיפור, אינו סוגר את הסיפור מיד, כפי שחשבה שיעשה, ואילו יונתן, מי שהיה חברה בימי הצבא, מופיע פתאום בחייה, רגע לפני שחשב שהצליח לארגן מחדש את חייו לאחר פרידתם.
המפגש המחודש בין השניים מעורר שוב את האהבה ביניהם. שניהם צריכים לחשוב מחדש על טיב היחסים ועל העתיד. אבל המצב העדין והמסוכן, שבו נמצאת מאיה, אינו מותיר להם זמן רב למחשבה. ביחד עם יונתן, היא תנסה לצאת מהסבך, להגיע למקום מוגן, לפתור את תעלומת חייה, ולהפסיק לשמש בובה על חוט.

יום שישי, 3 בנובמבר 2017

'החיים שנועדו לי' מאת קריסטין הרמל. מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן



כמו בספר "המתיקות שבשכחה" של קריסטין הרמל, גם בספר זה שלה, הכתיבה זורמת, מעניינת, ומפתיעה במעברים זורמים ומקושרים להפליא בין חלום למציאות.

גיבורת הספר היא קייט (קייטלין), אשר איבדה, שתים עשרה שנים קודם לכן, את בעלה האהוב, פטריק, בתאונה, שנתיים אחרי שנישאה לו. קייט שוקעת בעבודתה עם ילדים כמרפאה במוסיקה, והיא עומדת לפתוח בפרק ב' של חייה, עם דן, המצטייר כגבר יפה ומוצלח.

למרות הצעת הנישואין של דן, מטרידה את קייט העובדה שכנראה לא תוכל ללדת ילדים. ואז היא מתעוררת לאור בהיר מאד בחדר. לתדהמתה היא רואה את פטריק, בעלה שנהרג, כשהוא שוכב לצידה במיטה, בוגר ב-12 שנה, ומתפקד כאילו כלום לא קרה. לחדר נכנסת גם ילדה בת 12, שקוראת לה אמא, ושניהם מתייחסים אליה, כאילו היא חיה איתם כל הזמן, כשהם צוחקים על שאלותיה והתנהגותה.

בתוך תוכה, היא מופתעת לגלות, שהיא יודעת פרטים רבים מחיי "בתה", כולל תאריך לידתה (ארבעה חודשים לפני שפטריק והיא נפגשו, מה שמבהיר לה שלא היא ילדה אותה). היא יודעת בדיוק במה פטריק עובד, כשהיא זוכרת כל מיני פרטים מחייהם המשותפים עד כה. היא, כמובן, אינה יכולה להסביר את העניין. אך נהנית להיות איתם. בשלב מסוים הם מתחילים להיטשטש והיא מוצאת עצמה שוב בעולמה הרגיל.

סוזן חברתה, איבדה אף היא את בעלה הראשון. אך מאז היא הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים, ואף ילדה בת. קייט, מנסה ללמוד מניסיונה של סוזן, שאומרת לה: "את פשוט צריכה לחשוב על זה כמו על חיים אחרים... אולי לא החיים שנועדו לך, אולי אפילו לא החיים שחשבת שיהיו לך. אבל גם אלה החיים שלך, בדיוק כמו הקודמים..." אני מתלבטת אם לספר לה כמה חי פטריק נראה לי, אבל יודעת שזה יישמע מטורף. בעצם זה באמת מטורף. "עשיתי טעות שהסכמתי להצעה של דן?" אני שואלת אותה. "כשבתוך תוכי אני עדיין מאוהבת בפטריק?" "לא," היא אומרת בתקיפות. "את תמיד תאהבי את פטריק. וזה בסדר. את רק חייבת להזכיר לעצמך שהוא כבר לא נמצא איתנו." "אבל מה אם הוא כן נמצא?" אני לוחשת. "מה?" אני מהססת. "נדמה לי שאני לא יודעת איך לתת לו ללכת."

במהלך הספר, עוד תפגוש קייט את בעלה המנוח ואת האנה "בִּתָּה", פעמים מספר. בכל פעם, היא תהיה מודעת לכך, שהיא לא באמת שייכת לעולם הזה. מצד שני, כל כך טוב לה לחיות את החיים שהיא חושבת שנועדו לה מלכתחילה, שקשה לה לוותר עליהם. במיוחד לו על האנה, בתה, בחיים אלו. החלומות, הכמעט-מציאותיים הללו, יובילו אותה לנתיב הנכון, לחיים הנכונים לה, להשלמה ולאושר.



יום שבת, 28 באוקטובר 2017

הילדים של מחר מאת שי גולדן וטלי סיביאר כץ

 כתבה: ד"ר רותי קלמן



לא לעיתים קרובות אנו נתקלים בספר בשני קולות שנכתב על-ידי שני כותבים שונים. ההחלטה לכתוב בנפרד – שי גולדן בקולו של הילד אורן, וטלי סיביאר כץ בקולה של הילדה מעיין – נראית נכונה, ומתאימה. בניגוד לסופר אחר שכותב את שני הקולות, ויכול להחליט איך להתקדם, כאן נראה שהכותבים איתגרו זה את זו, התחברו זה לזו, כאורן וכמעיין, ויצרו פסיפס יפה ורב-גוני.
אורן מצטייר כילד טוב, שכל מה שהוא רוצה זה משפחה נורמאלית, שבה הורים מתעניינים בשלום ילדיהם, דואגים לצרכיהם, יושבים יחד לארוחה, משוחחים, ושואלים איך היה בבית הספר. אבל, כפי שאתם מבינים, אין זה כך בביתו. אביו סובל מדיכאונות של הלם קרב, ואימו מכאבי ראש פסיכוטיים, מה שמוביל את שניהם לאובדן שליטה עצמית ואחריות כלפי ילדיהם. "אמא אמרה לשוטרים שידברו בלחש, שהילד לא ישמע. אבל כבר לא הייתי ילד. אני חושב שברגע ההוא בדיוק הפסקתי להיות ילד."

מעיין מצטיירת כילדה יפה ופיקחית, שמתבגרת בטרם עת, בשל הבית הקשה שבו היא גְדֵלָּה. כבר בגיל זה היא נחשפת לסכנות של העולם התחתון, לאלימות ולסמים, בשל אביה הנרקומן, שכאשר הוא ב"קריז" הוא גם מכה את אימה ואותה. היא  מתפקחת מהר מדי, מתבגרת, ולומדת לשרוד מגיל צעיר. לכן, למרות שמעיין ואורן לומדים באותה שכבת גיל, ולשניהם לא קל בבית, אין ספק שמעיין בוגרת יותר, וגם שפת הדיבור שלה והראייה שלה את העולם מפוקחים יותר, ואפילו ציניים, כמו במקרה שבו אימה מבקשת ממנה להעביר לאביה בכלא "שוקולד וניירת במעטפה"  "וחשבתי על זה שזה מצחיק שיש ילדים שלא עולים במעלית לבד עד גיל ארבע-עשרה ויש ילדים בגילי שמבריחים לאבא שלהם בכלא סמים וכסף..."

הבדל נוסף שמשפיע על יחסם לחיים והתבגרותם השונה, הוא מיקומם בבית. מעיין היא הבכורה, ולכן היא צריכה לדאוג גם לאחותה הקטנה, איה, כשההורים אינם ממלאים פונקציה זו. לעומת זאת, אורן הוא הילד הקטן יותר בביתו. כך שכאשר ההורים אינם מתפקדים, מי שלוקחת את הפיקוד והאחריות עליו היא דנה, אחותו. עד כמה שיכולה נערה בגיל ההתבגרות, למלא, בזמן שיש לה עולם משלה, וחבר. העצב שבו, נובע אם כן מהבדידות של הבית, ומהיעדר החום המשפחתי. למרות רצונה הטוב של דודתו מירי, אין היא יכולה למלא את מקומם של הוריו, והוויתור על חיי משפחתה, כדי למלא את צרכיהם הבסיסיים של אורן ואחותו הגדולה, לא עושה טוב – לא לה ולא להם.
הילדים, גרים באותה השכונה, והם מתחברים בתמימות, נמשכים זה לזו בבדידותם, בעצב, וברצון לחפש מישהו שיראה אותם כפי שהם, בלי מסיכות, ושיהיה איכפת לו ממה שקורה להם. יחד הם ינסו לשנות את גורלם.





יום רביעי, 18 באוקטובר 2017

'עקוב אחר שינויים' מאת סייד קשוע

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הדמות המספרת בספרו של סייד קשוע 'עקוב אחר שינויים' היא דמות של גבר מהכפר טירה שבמשולש. איש שעוסק לפרנסתו כסופר צללים, אך חייו שלו מצטיירים כהחמצה שנובעת מכתיבת סיפור "לא נכון", שהפך את חייו לסיפור לא-נכון.
בגב הספר נכתב: "גבר שעזב את ירושלים הבוערת עם אשתו וילדיו והיגר לאמריקה, מקבל – אחרי שנים של ניתוק מוחלט מהוריו ומאחיו – הודעה מאביו "אני בבית חולים". הוא עולה על מטוס כדי ללוות אותו במחלתו ומתעמת עם עברו וגם עם חייו בהווה, בצלן של שתי פרידות טראומתיות. זאת שכבר אירעה, הפרידה הכפויה מטירה שבה נולד וגדל; וזאת שצפויה. הפרידה האחרונה מאביו. מדוע נידו אותו בני משפחתו? ומדוע גם בארצות הברית הוא נאלץ לחיות בבדידות מוחלטת, מורחק על ידי אשתו מביתם המשותף?"
הוא מעיר את ילדיו בבוקר, לוקח אותם לבית הספר ומחזיר. לכאורה זה הכל. אך הוא מצטייר כהורה חרדתי כלפיהם. כאילו מנסה להצילם מטעויות, כמו זו שגרמה לו לשיבוש חייו. שכן בסופו של יום, הוא חוזר לדירתו לבד, למרות שהוא נשוי זה ארבע עשרה שנה. שניהם מטירה. אך הם לא הכירו עד יום חתונתם. וגם החתונה לא הייתה, אלא הסכם כתוב וחתום, כשהם קושרים את גורלם זה בזו. מתחילים ברע, וממשיכים ברע, כאילו אין ברירה אחרת. כל השנים, היא אינה סולחת לו, למרות שהוא לא אשם. דעת החברה היא, שהפכה את הסיפור לסיפור רע. והוא יודע, שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. 

הוא מתגעגע לכפרו, לילדות ולבית, ואת הגעגוע הוא מכניס לביוגרפיות שהוא כותב לאנשים. כשהוא מרגיש שחסרה שם אהבה, או שקיימת שם בדידות, הוא מכניס זיכרונות טובים מחייו. כשהזיכרון – שם, הוא הופך נחלת האחר. הגבול בין ספרות למציאות מיטשטש, כשהוא מדחיק מה באמת קרה, ולמי, ואיך אביו קשור לסיפור שכתב.
כשהוא יושב ליד אביו בבית-החולים, אפשר לראות בין המלים את האהבה והקשר, וכשהאב נפטר הוא נמצא, ומחזיק בידו. כואב גם את אי השתתפותו בהלוויה, ואי יכולתו לנחם ולהיות עם המשפחה.

"ולא הייתי שם בסוף הערב, עם אמא שלי, כדי להצחיק את האחיינים שרק איבדו את סבם שלידו נולדו ושבביתו גדלו ושאיתו אכלו בחורף תפוזים שהוא ידע לקלף ולהשאיר סלילי קליפה מקורזלים שבהם אפשר לשחק כמו בקפיצים... לא הייתי שם בשביל לגעת בו, ללטף את ידו ולנשק את מצחו, שישרוף לי הלב כשמוציאים את ארונו מהסלון, ותיעתק נשימתי כשמורידים אותו לקברו, ופחד מוות יקשור את הלשון כשחול יכסה אותו."
ונראה שהפעם, הוא כתב את הביוגרפיה שלו, את הסיפור שלו, הנכון. אולי כדי להצליח לבסוף לכַפֵּר, להגיע לליבה של אשתו, ולהתחיל התחלה חדשה וטובה.


יום רביעי, 11 באוקטובר 2017

בשורות טובות מאת שירז אפיק

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ספרה של שירז אפיק, 'בשורות טובות', עוסק הפעם בשאלה, מה קורה למשפחה, שאחד מבניה נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. איך חיים עשרים שנה עם מה שהותיר אחריו, עם מה שיצר בהיותו, מה זה עושה למשפחה, ומה קורה, כשהמצב משתנה.
אראלה מתעוררת אל יום הולדתה הארבעים. היום הזה, שאותו תכננה מראש כיום כיף לעצמה, הולך ומתקלקל מרגע לרגע, שכן דברים רבים מקולקלים בנשמתה. אח אחד, גונן, שאותו העריצה, נעלם עשרים שנה קודם לכן. האח השני, עידו, הוא התאום של גונן, אך היא מתארת אותו, כחיוור שבין השניים מבחינת אישיות. עידו לא מדבר איתה כמעט, ולא עולה לבקר אותה בדירתה. אימה, במצב דימנטי, בבית אבות, ובכל יום היא מגיעה אליה. ואת בני הזוג שלה, או חברים לרגע, היא מחליפה תדיר, בלא שתקדיש לכך מחשבה מרובה, כשמפעם לפעם היא גם מגלגלת ג'וינט. ההקאות שהיא סובלת מהן, נראות כמו מסמלות את מה שהיא חשה אל עצמה ואל סביבתה.

היום הזה, שבו חל יום הולדתה, הופך ליום חשבון נפש ותהפוכות. היא עוברת בזיכרונה על גיבורי חייה:  אחיה התאומים, שלי, גיסתה, גור, האחיין שלה בן הארבע, שעליו היא שומרת מפעם לפעם, אימה, ליז, שותפתה לחברה של 'ספרות צללים', שכותבת ביוגרפיות לאנשים שלא מסוגלים לכתוב בעצמם. במהלך היום הזה היא גם נכנסת לקרנות החיסכון שלה, של אימה, שהיא כעת האפוטרופסית שלה, ושל גונן, האח הנעדר.

בזה האחרון היא מגלה לתדהמתה, שהחשבון נסגר. חשבון נסגר בדרך כלל כשהכסף מוצא ממנו לגמרי. מכיוון שהאח נעדר עשרים שנה, היא לא מבינה איך זה יכול להיות. היא מתחילה לבדוק בעזרת איש משטרה בשם קלימי, הפותח בחקירה. למרות קשיחותו הראשונית, מתגלה השוטר כרגיש, ועוזר (הרמז בשמו "קל עימי").  היא מגלה לתדהמתה שעל פי עדויות בנק בזכרון יעקב, מישהו בשם גונן נכנס לשם מלווה בגבר אחר, הוציא את כל הכסף וסגר את החשבון.
הידיעה הזו מטלטלת אותה לגמרי. האם אחיה חי? האם הוא בארץ במקום אחר? מה הסיבה שבגללה הוא לא יוצר קשר עם משפחתו? האם הוא בסדר? האם זה באמת הוא? ואם כן - מי היה עימו?

במסע הזה, אל תוך עולמו האבוד של אחיה גונן, מגלה אראלה, שעידו נושא עימו כאב גדול של השפלות בלתי פוסקות מצד תאומו, ששלי הושפלה על ידו אף היא, שמי שנחשב למגונן, בעצם פגע, שמי שנקרא אביב, אינו מביא עימו בהכרח תקווה, ומי שמסכם את התמונה הוא הקריין ברדיו שאומר: "מי כאן הטובים ומי הרעים? נניח להיסטוריה לשפוט, כמו תמיד" (ע' 197).
שימו לב לציפורים, לעורבים האורבים, ולשמות הגיבורים, שהם בעלי משמעות מרמזת.
ספר מצויין.

יום רביעי, 4 באוקטובר 2017

אחיות לסוד מאת ג'ייין אן קרנץ. מאנגלית: ליאורה כרמלי

כתבה: ד"ר רותי קלמן



מדליין היא נכדתה של אדית, שהקימה את רשת המלונות סנקטיוארי קריק, ודפני נייט היא בתה של מי שעבדה במלון אורורה פוינט באי קופר איילנד, בו התגוררו באותה עת מדליין וסבתה, לאחר שהוריה של מדליין נהרגו בתאונה.

כשהיו בנות שתים-עשרה, חוו הילדות מאדי ודפני, חוויה קשה. מדליין מותקפת. האירוע מסתיים בשלום מבחינתה, אך שתי הבנות, השותפות לסוד הנורא של תקיפת התוקף, מורחקות לתמיד מהמלון, שלא יחזור לפעול עוד לעולם. לא כך המראות, שחוזרות אל השתיים, כל אחת בעולמה, ומזעזעות את הוויתן שוב ושוב.

שמונה-עשרה לאחר מכן, לאחר שאדית הסבתא נפטרת. קורא טום לומקס, שהשגיח על המלון כל אותן השנים, למדליין, היורשת של רשת בתי המלון, והיא יודעת שאין לה ברירה אלא לחזור לאי קופר איילנד. כשהיא נכנסת למלון, היא מבחינה בטום הפצוע בתחתית גרם המדרגות. נראה בעליל, שלא הייתה זו נפילה מקרית של טום, אלא שמישהו ניסה לפגוע בו. טום נפטר לנגד עיניה, כשהמלים האחרונות שהוא מצליח למלמל קשורות לתיק, ולהתנצלות, על-כך שלא הצליח במשימתו.

מלמעלה, היא שומעת חריקת ריצפה, המרמזת על נוכחות נוספת במקום הנטוש. היא מבינה שאכן מדובר בפולש, שניסה להתנקש בכוונה בחייו של טום לומקס, וייתכן שאף היא בסכנה. היא מסתגרת באחד החדרים, ומתקשרת למשטרה. היא שומעת את מנוסת הפולש.

מדליין ממהרת להזעיק את ג'ון סנטיאגו ריינר, המכונה ג'ק, מנהל חברת האבטחה של רשת המלונות שירשה מסבתה. ג'ק, מגיע, מדליין חושפת בפניו את טראומת ילדותה, וכשהם מחברים אחד לאחד, הם מבינים, שהשדים מהעבר של מדליין שבים לחייה. לא הרבה היו שותפים לסוד. מדליין וסבתה, דפני ואמה, וטום. עתה נותרו שלוש שיודעות את הסוד, והן בסכנה.

אחרי שנים שלא היו בקשר,  מזמינה מדליין את דפני חברתה להצטרף אליהם, כשעל דפני יגן מעתה אחיו של ג'ק ריינר, אייב, העובד תחתיו בחברת האבטחה, והוא מומחה למחשבים.

העלילה הולכת ומסתבכת. בני האי מנסים לתהות לסיבת התכנסותה של הרביעייה, שמכינה סיפור כיסוי, ועל פיו השלושה הם יועצים המנסים לייעץ למדליין מה לעשות בנכס של מלון אורורה פוינט. הסודות האפלים והמסתוריים של המקום, נחשפים אחד אחרי השני, כשהם חושפים אותם לסכנת חיים. יש מי שמנסה לחסום את דרכם בדרך לאמת.

האם זו משפחת ובסטר החזקה? איגן האב עשה כסף במניות של קרן גידור שהקים עשרים שנה קודם לכן, הבן הצעיר טרביס, הנשוי לפטרישיה, רוצה להתחיל בקריירה פוליטית, אבל הבן הגדול יותר, זבייר, הוא טיפוס לא יציב, בעל התפרצויות רגשיות אלימות, והוא מעמיד בסכנה את מסע הבחירות של אחיו. האם זבייר אחראי לרציחות באי? הספר מותח וכתוב טוב. קיראו.



יום רביעי, 27 בספטמבר 2017

'כל האור שאיננו רואים' – רומן היסטורי מאת אנתוני דואר. מאנגלית – שאול לוין

 כתבה: ד"ר רותי קלמן



542 ע' מכיל הספר היפה הזה, שהוא רב-מכר בינלאומי, ואף זכה ב-2015 בפרס פוליצר. הכתיבה של אנתוני דואר נפלאה, ואנו נחשפים לשני צעירים, שגדלים בתנאים לא פשוטים. שניהם מבריקים בשכלם, ונמצאים משני צדי המתרס במלחמת העולם השנייה.

ורנר גדל עם אחותו יוטה בבית יתומים בצולפריין שבגרמניה. כבר מגיל שמונה, הצליח לתקן רדיו, ומכל הסביבה מביאים לו מקלטי רדיו לתיקון. הוא רוצה להיות מהנדס כשיהיה גדול. למרות שהסיכויים שלו ללמוד אינם גדולים. בארוחות הצהריים, הוא קורא ספרי פיסיקה ולפעמים בלילה מקשיבים הוא ואחותו לשידורי מדע בצרפתית "המוח סגור בחושך מוחלט...  אף פעם לא באור. ואף על פי כן העולם שהוא בונה ברוחנו מלא אור... אז איך, ילדים, יכול המוח, שחי בלי ניצוץ אור, לבנות למעננו עולם מלא אור?" השידורים מסתיימים תמיד במנגינה ('אור הירח' של דביסי).

בגיל צעיר מאד, מתעוורת מארי לור ל'בלאן לחלוטין. מי שמגדל אותה הוא אביה, המשמש כמנעולן הראשי של המוזיאון הלאומי לטבע בפריז. כדי להכשיר אותה להתמודד לבד עם החיים, בנה אביה מודל מדוייק של השכונה, והוא חד לה חידות. היא קוראת ספרים, לומדת את סביבתה, ומבקרת תדיר במוזיאון הלאומי לטבע. בימי ההולדת מביא לה האב, תמיד, בית קטן, שכולו אתגרים מחשבתיים. היא מפענחת במהירות. הידע הזה יעזור לה בעתיד.

המלחמה מעמידה את שני הצעירים בפני אתגרים. מארי לור עוברת עם אביה לסן מאלו, שבה גר אטיין, אחיו של סבה. האב, שנשלח לשם כדי להבריח מהמוזיאון את האבן היקרה ביותר בעלת 133 קאראט, בונה לה, גם כאן, מודל של העיר הנכבשת על ידי הגרמנים. כולם מצווים למסור את כל מקלטי הרדיו שלהם. ורנר, נאלץ לעזור לגרמנים לגלות משדרי רדיו, ובשלב מסויים נעצר אביה של מארי לור, והיא נשארת עם הדוד-רבא ועם סוכנת הבית, מאדאם מאנק. הפועלים בסתר כדי לחבל בפעילות הגרמנית, ולשדר קודים מחתרתיים.

הקונכייה היא מוטיב חשוב בספר. היא ספירלית, משוריינת, ובלתי חדירה. כך מארי-לור רוצה להיקרא. קונכיות ורכיכות נמצאות במוזיאון הטבע, במסתור ליד הים, בחדרה וגם בעתיד. אחת מהקונכיות הספריליות היא הנאוטילוס, שאינה רואה טוב, אך יכולה למצוא את מזונה. על שמה נקראת הצוללת בספר של ז'ול ורן 'עשרים אלף מיל מתחת למים', אותו היא קוראת וממנו מושפעת. חברו של ורנר, פרדריק, שנפגע מוחית מהתעללות הצוערים, יוסיף ויצייר ספירלות, כל חייו, במקום ציפורים של חופש.

האור, העובר בספר כחוט השני, משמש כמוטיב ראשי. הוא נעלם, לכאורה, מחייה של מארי-לור. בגלל העיוורון, מאסרו של אביה, והמלחמה. אבל מארי-לור בטוהר לבבה מקרינה אור של תקווה, גם בימים של חושך.


יום שלישי, 19 בספטמבר 2017

דימונה שלי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


יש מקומות מדהימים ברחבי העולם ובארצנו שלנו, אבל המקום הכי טוב בשבילי, ובשביל ילדיי ונכדיי הוא דימונה. כאן הבית האמיתי.
דימונה מתפתחת בשנים האחרונות, ואפשר לזקוף זאת באופן מוחלט לזכותו של ראש העיר שלנו, מר בני ביטון, שמשקיע, ובגדול. תאורת לדים ברחובות ושלטי רחובות סולאריים גם יצביעו על העובדה, שהמטרה היא לא לבזבז כסף לשווא, אלא לחסוך כשאפשר. מבני החינוך והתרבות, מקבלים שדרוגים, אולמות ספורט, הצללות, ומשטחי בטיחות, ושכונות חדשות ויפות קמות בעיר.
מערכת החינוך המצויינת שלנו, שכבר זכתה פעמיים בפרס חינוך ארצי, מגדלת את ילדינו בחממה. מנהלי בתי הספר משקיעים את נשמתם בכל ילד וילד כדי לחנכו כראוי, ולטעת בו ערכים וידע, משלב הגנים ועד התיכונים, כולל לציבור הדתי על כל גווניו. לצידם עובדים ארגונים שונים, כגון: פותחים עתיד, 360, ועוד, שעם העירייה פועלים כנגד אלכוהול, סמים ואלימות, ועוזרים ומקדמים כל מי שנמצא בסיכון, או מתקשה בדרך.

לצד מערכת החינוך הרגילה, נמצאים בדימונה גם מוסדות נוספים, שמעניקים משמעות איכותית לשעות הפנאי. מרכז "להבה" מכשיר לשימוש במחשבים. אגף התרבות בעירייה מביא מופעי ענק לתושבי העיר, חלקם חינמיים. במרכז לגיל הרך נפגשים אנשי מקצוע עם ילדים, מביאים הצגות, ג'ימבורי וחוגים מעשירים. המתנ"ס מספק חוגים רבים, סינמטק פעיל, מקום לקבוצת "אמצע החיים" של הגיל השלישי, מרכז נוער שהוא מענה למאות צעירים, וקורס הכנה לצה"ל.
הקונסרבטוריון תורם לעולמם המוסיקלי של ילדי דימונה, ומגיש לבגרות במוסיקה. הספרייה מספקת את הספרים החדשים ביותר, סדנת כתיבה, מועדון קריאה, מקום לכנסים, חגיגות ספרותיות לתלמידים והורים, מחשבים, שעות סיפור שבועיות, הצגות, הרצאות, מופעים מוסיקליים, נותנת מענה לבעלי צרכים מיוחדים, ופותחת סניפים לציבור תורני וחרדי לדימונה ולסביבה. היכל התרבות מביא הצגות איכותיות לילדים ומפגשים מוסיקליים. פאבים עומדים לרשות הצעירים. תיאטרון דימונה מביא הצגות מקוריות, במאי ושחקנים מעולים, ו"רוח במדבר", הוא מקום מפגש מהנה לציבור הדתי.

מרכז הצעירים, נותן מענה לזוגות צעירים (טיולים, הרצאות, אירועי שיא, ערבים מוסיקליים). חיילים מקבלים קורס של שבוע כהכנה לשחרור מצה"ל, עם טובי המרצים, והאוניברסיטה הפתוחה פועלת אף היא במרכז הצעירים. מרכז קהילת העבריים מציג לתיירים פן של פולקלור אתני ונושא את דגל הטבעונות, המוסיקה והמחול, ובית ראשונים לתולדות דימונה יהפוך למוזיאון תיירותי גדול, בחסות משרד התרבות והספורט, ובמימונו.
מפעלים חדשים נוספו בשנים האחרונות לאזור התעשייה של דימונה, ויש הבטחה למקומות עבודה נוספים. כאן תמצאו איכות חיים, מחירי בתים שפויים, ואפילו גינה. בעלי, שעובד כפרופ' מרצה וחוקר באוניברסיטת בן-גוריון, נהנה לטפל בגינתו, שבה למעלה מ-30 עצי פרי, ירקות ופרחים, והוא מרגיש כמו בכפר.

והכי חשוב, דימונה היא עיר, שבה אנשים חמים, שיעטפו אותך באהבה, ויעזרו כשתצטרך.
בעיר הזאת יש הכל, ויהיה אף יותר, ואני מזמינה כל משפחה שמתלבטת היכן לגור, להגיע לדימונה. כי דימונה היא לא סתם עיר. היא בית.

יום חמישי, 14 בספטמבר 2017

'סונטה לגוסטב' מאת רוז טרמיין מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


על גב הספר 'סונטה לגוסטב' נכתב בין השאר: 'סונטה לגוסטב' הוא רומן עז, מדויק, עדין ומתוזמר להפליא השואל שאלה בסיסית אחת: מה קורה לאדם או למדינה שחותרים בכל תנאי לניטרליות ולאיפוק, בזמן שכל התקוות והתשוקות שבחיים מוסיפות להתדפק על השערים ולדרוש לחדור פנימה."

הסופרת, רוז טרמיין, מעבירה אותנו סאגה של למעלה משישים שנה. למן 1937, השנה בה נפגשו הוריו של גוסטב, ונישאו, ועד 2002, כשגוסטב ואנטון הם בני שישים.
המקום: שוויץ, ה"נייטרלית" במלה"ע ה-II. גוסטב פרלה, נולד בשווייץ, לאב אריך, שהיה סגן מפקד המשטרה המקומית בעיירה דמיונית בשם מצלינגן, ולאם אמיליה, שהטרגדיות בחיי נישואיה גרמו לה לעקרות רגשית. אין היא יכולה לחבק אותו, או לאהוב את בנה. אך מלבד זאת, היא מגדלת אותו באחריות הורית: "העולם רוחש עוולות, היא אמרה, אבל על גוסטב לצעוד בדרכי אביו, שגם כשנעשה לו עוול, התנהג כאדם בעל כבוד; הוא משל ברוחו (הדגשה שלי – ר.ק). אם כך ינהג, גוסטב יהיה ערוך ומוכן לקראת הלא-צפוי, כי אפילו בשווייץ, שהמלחמה לא חצתה את ספה, אין לדעת מה צופן העתיד. "אז אתה מבין," היא אמרה, "אתה צריך להיות כמו שווייץ. אתה מבין אותי? אתה צריך להחזיק מעמד ולהיות אמיץ, להישאר עצמאי וחזק. ואז תוכל לחיות את החיים הנכונים."
למרות שהדי המלחמה נשמעו רק מרחוק בימי ילדותו, התוצאות לגביו של גוסטב, יוסיפו להדהד כל חייו. מסתבר שבזמן המלחמה, לתקופה קצרה, מילא אביו, אריך פרלה, את מקומו של מפקד המשטרה שחלה. באותו הזמן, הוא נחשף לגורלם של יהודי אירופה, ובחמלתו, הוא זייף תאריכים של מהגרים יהודים, שיכלו להיכנס לשווייץ ולחיות בה רק אם על תעודת הכניסה שלהם מופיע תאריך מסויים. לאחריו, לא הירשו יותר שלטונות שווייץ ליהודים להיכנס, מפחד השלטון הנאצי שארב להם בפינה.

אריך פרלה ידע שהוא נוהג בניגוד לחוק. הוא חשב שהיהודי הראשון שפנה אליו, יהיה גם – האחרון. אך השמועה בין היהודים עברה מפה לאוזן, והוא מצא עצמו בתסבוכת רגשית ומוסרית.
מישהו הלשין, ואריך מוצא עצמו ללא עבודה ופרנסה, שוכר ביחד עם אמיליה דירה קטנה בהרבה, והופך למר נפש. המצב גורם להידרדרות ביחסיו עם אמיליה, המאשימה את היהודים במצבם. באחת המריבות עימה, כשהיא בהריון הוא הודף אותה, והיא מפילה את ולדה, לעובר קראו גוסטב.
הם נפרדים, אך חוזרים לזמן קצר, ואמיליה שוב הרה. כשהתינוק נולד, הם קוראים לו גוסטב, אך אמיליה מנותקת רגשית, ואריך מנסה לטפל בו, אך מת במסתוריות. גוסטב גדל בבדידות, ןמתחבר לאנטון, ילד יהודי, שמגיע לכיתתו. על הילד הזה, המתגלה כעילוי בנגינה, יגן גוסטב כל חייו, כשהוא ינסה, למשול ברוחו.


יום חמישי, 7 בספטמבר 2017

'ארוחת ערב עם אדוארד' מאת איזבל וינסנט: סיפורה של חברות בלתי צפויה. תרגום: אורה דנקנר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

על גב ספר זה נכתב: "סיפור חברות בלתי נשכח בין המחברת לבין טבח מעולה ואדם מיוחד במינו, שחלק איתה את סודות הבישול שלו כמו גם את תורת החיים האופטימית ושובת הלב שלו".
זהו סיפור אמיתי, על חברות יפה בין עיתונאית וסופרת בגיל העמידה, לבין אדוארד, בן ה-93, אביה של חברתה, המנסה להתמודד עם אובדן אשתו האהובה, שביניהם שררה אהבה מופלאה וחזקה, עליה מספר אדוארד לאיזבל במהלך ארוחות ערב שבועיות שהשניים מאמצים להם כמנהג.
אדוארד מעודד את איזבל בתקופה שבה היא נפרדת מבעלה. מלווה אותה מרחוק בניסיונות נוספים שלה למצוא בן זוג מתאים, הוא משיא לה עצות על האיפור, השיער, הלבוש, ומהותה של האהבה, אותה הוא חוקר בדקדקנות. קווי דמיון מסוימים מתקיימים בין הזוג המיוחד הזה, לליזה דוליטל ופרופ' היגינס, כפי שאיזבל מציינת בעצמה. אולם בניגוד לפרופ' היגינס, ניכר באדוארד, שהוא כולו רגישות והתחשבות והבנה לצרכיה הרגשיים והנשיים של איזבל.

כל השיחות שלהם, מתובלות במתכונים, בתיאורי בישוליו, הגשותיו, והאכילה המענגת של ארוחות גורמה. ההתבוננות באדוארד, ההקשבה לדבריו, והכנותיו לארוחות, משנות את ראייתה את העולם "בדיוק אכלתי ארוחת ערב עם אבא שלך!" אמרתי לוואלרי..."תודה! תודה! אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה מעולה!".

כל פרק מתחיל ברשימת ארוחת ערב. לדוגמא, פרק 17 מתחיל כך: "סטייק בגריל / קרוקטים של תפוחי אדמה / אפונת שלג מוקפצת בחמאה / מבחר מאפים צרפתיים / קוקטייל מרטיני בניחוח לימון / מרלו". ולאחר שהיא נכנסת היא מתארת את הכנותיו: "... אדוארד לא מיהר לשום מקום. הוא השרה נתחי פלאנק סטייק בבלסמי והוציא אותם מהמקרר "כדי שינוחו" לפני הצלייה ובינתיים הכין לנו מרטיני במטבח. הוא הניח שתי כוסות מרטיני במקפיא והכין סלילים מקליפת לימון... השקנו כוסות לזכרה של פולה, ורק אז טעם אדוארד ממעשה ידיו."

בעקבות מפגשיהם לומדת איזבל ליהנות מחייה. מאירוח קולינרי לחבורות של ידידים, ואפילו מוצאת אהבה טובה וחדשה לעורך דין שאף הוא אוהב לבשל. מאדוארד היא לומדת מחדש על יחסי חיברות: "הסוד הוא להתייחס אל משפחה כמו אל אורחים ואל אורחים כמו אל משפחה," אמר לי פעם. גם כאשר הרגשתי נורא ברגעים שלפני הדפיקה על דלתו, תמיד יצאתי מדירתו כשחיוך על פני ובתחושה שזה עתה חוויתי סוג מסויים של אושר טהור."
ובנימה אישית. כשעבדתי על הדוקטורט שלי, נצרכתי לדובר איטלקית ברמה גבוהה. הגעתי אל ד"ר אהרון מורפורגו ז"ל. שהיה אף הוא בן 93. למרות פער הגילאים בינינו, יצאתי מביתו בכל פעם, עם תחושת התרוממות רוח מדהימה. יש אנשים כאלה, ואשרי מי שזוכה בקירבתם.


יום שישי, 1 בספטמבר 2017

מר מרצדס מאת סטיבן קינג תרגום: אינגה מיכאלי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


מי שמכיר את ספריו של סטיבן קינג מכיר את תחושת האימה, המאפיינת את כתיבתו. הטרילוגיה של סטיבן קינג, שמאגדת תחתיה את חקירותיו של הבלש בגימלאות, ביל הודג'ס, מכילה אף היא את האימה, ואת הכוח האפל.
קראתי את הספר "מר מרצדס", הראשון בטרילוגיה של קינג, בימים שבהם המושג "אירוע דריסה המוני", התרחש בפועל במקומות שונים בעולם. מושג שהפך, לצערנו, לחלק מהרוע, במציאות ההזוייה של עולמנו.

ביל הודג'ס היה בלש מוערך, שפתר אינספור מקרים קשים והכניס פושעים רבים לכלא. אולם אחד המקרים, שלא פוענחו בזמן שירותו במשטרה היה מקרה "הטבח במרצדס". תור ארוך של מבקשי עבודה, המתין לילה אחד, לבוקרו של היום, ולפתיחתו של יריד עבודה. בעודם ממתינים שעות ארוכות, חלקם מנומנמים, מתחילה מכונית מרצדס-בנץ לשעוט לעומתם. העומדים ההלומים, אינם מצליחים להימלט. רבים נדרסים למוות, חלקם רק נפצעים, אך נותרים מצולקים ונכים לשארית חייהם. הדורס נמלט מהמקום, ואינו מותיר כל זכר ואפשרות לאתרו.
בינתיים, הבלש ביל הודג'ס יוצא לגימלאות. הוא יושב רוב הזמן מול הטלוויזיה, משועמם, כשאקדח השירות שלו לצידו. לא פעם ולא פעמיים אף עוברת בו מחשבה לסיים את חייו, שאינם מתקדמים לשום מקום.

אבל אז הוא מקבל מכתב מפתיע ממי שטוען, שהוא הדורס בטבח במרצדס. ביל מבין, שלא רק שזהו הדורס, אלא שהוא עצמו נמצא במעקב תחת עינו של הדורס הנ"ל, שכונה על ידי התקשורת "מר מרצדס". הודג'ס מתעורר לחיים. הוא מבין שחבריו במשטרה עסוקים מדי, והדורס מסוכן מדי, מכדי להניח לו. הוא מתחיל לחקור ונכנס לפעולה, כשהוא נעזר בבחור צעיר, מומחה למחשבים בשם ג'רום, ובהולי, קרובתה של בעלת מכונית המרצדס שנגנבה ממנה, שאף היא מגלה יכולות מפתיעות.
זווית הראייה השנייה בספר היא זווית הראייה של הדורס עצמו. היכולת שלנו לשמוע את מחשבותיו, הזדוניות ביותר, מעצימה את חרדתנו לגורלם של הסובבים, ומגבירה את המתח בספר. לאיש קוראים בריידי הרטספילד. הוא עובד בשתי עבודות. האחת, סיירת הסייבר של חברת מחשבים, והשנייה, כמוכר באוטו גלידה. האיש מבריק, אך מוחו מעוות. שתי עבודותיו מאפשרות לו גם לחדור לבתים ולפרטיהם הכמוסים ביותר במסווה של עזרה במחשבים, וגם להגיע לקהל נרחב עם האוטו גלידה שלו. בליבו הוא בז לכולם "רוצח מוכר להם גלידה והם לא יודעים" (ע' 101).

החשיפה למחשבותיו המסוכנות בעודו מחלק גלידה, ומדמה בראשו הרעלת המונים, היא בין הדברים המסוייטים ביותר בספר. יש לו אמא אלכוהוליסטית, שכבר אינה מתפקדת, והוא חי איתה, כשהוא רואה עצמו במונחים של בורא ומחריב עולם.
העלילה דומה למשחק פוקר בין שני אנשים חכמים. מי ימצמץ ראשון?
הספר השני בטרילוגיה הוא "כל הקודם זוכה".



יום חמישי, 24 באוגוסט 2017

'על שפת המים' מאת שרה גרואן מאנגלית: עודד פלד


כתבה: ד"ר רותי קלמן


במרכז הרומן 'על שפת המים' עומדת צעירה בשם מאדי (מדלן) הייד. לאחר שהוריה התגרשו, גידלה אותה האם, שהייתה עסוקה בעצמה בלבד, בחוסר אחריות הורית, כשהיא מכריחה אותה להיות רזה מדי. כי רזה זה יפה... כשהאב מגיע יום אחד לביקור ורואה איך היא נראית בגיל 15 הוא נחרד. המריבה הקולנית בין ההורים נגמרת בהתאבדותה של האם באמבטיה, מציאתה על-ידי מאדי, והעברתה של הנערה לפנימייה.
פילדלפיה 1944. מאדי מחפשת את עצמה. עם בנות היא לא מתחברת, אבל שלישיית נערים: פרדי, אליס והנק מאמצים אותה כחברה, ויחד איתם היא עושה שטויות ונגררת אחריהם. פאסיבית עד כדי כך, שהיא נענית להצעת הנישואין של אליס. בדיעבד יסתבר לה, לצד גילויים אחרים, שלאחר שסירבה להינשא לפרדי, שהיה מאוהב בה, הטילו הנק ואליס מטבע (!)כדי לראות מי מהם יציע לה נישואין. רק כדי שתישאר בסביבתם...

משפחתו העשירה של אליס, שסולדת מהנישואין של השניים, הבטלנים והמפונקים, מקיאה אותם מקירבה, לאחר שאליס מעז להכריז במהלך מריבה עם ההורים, שהאב, הקולונל, זייף את תצלומי המפלצת מלוך נס שבסקוטלנד. המשך ההקצבה השנתית של אליס נמצא כעת בסכנה.
השלישייה הבלתי נפרדת – אליס, הנק ומאדי – מחליטים  לעזור לאליס להגיע לסקוטלנד, לאגם לוך נס. הם רוצים להמשיך במשימה שהתחיל בה הקולונל, אביו של אליס, ולהוכיח שהמפלצת אכן קיימת. זאת, כדי להראות לאב, שהבן מסוגל להצליח במשהו, ואולי לפייס אותו, כדי שלא יפסיק את ההקצבה השנתית, וכמובן להתפרסם. למרות שמדובר בתקופה של מלחמת העולם השנייה, כשאנשים חיים עם תלושי מזון, אוכל מועט, האפלה מוחלטת ומסיכות נגד גז החרדל, הבחורים לא מתחשבים באף אחד וגוררים את מאדי אל אירופה הבוערת.

במלון הקטן שבו הם מתאכסנים, יש פאב. הנק ואליס מתמכרים לטיפה המרה, כשהם נמצאים רוב הזמן ליד האגם, ובראיונות עם אנשים שטוענים שראו את המפלצת. כשהם חוזרים, תמיד שיכורים, הם רואים רק את עצמם, אדישים למלחמה שמסביבם, מתנהגים בגסות אל עובדי המקום, ואל מאדי, ומיום ליום מבינה מאדי, שכל הנישואין האלה, והמקום שבו היא נמצאת בחייה, הם מיקח טעות.

למרות שלא חונכה לעבוד, בתור אשתו של אליס, רגישה מאדי למלחמה שמסביב, לאנשי המקום, ולחיילים הפצועים. מזועזעת ממה שהיא שומעת על המלחמה, ולנוכח המצוקה שמסביבה, והבדידות שאליה היא נקלעת, היא מחליטה לעזור בהפעלת המקום, בסידור החדרים ובכל מה שאפשר כדי לסייע, כשהיא מסתירה את פעילותה מהבחורים, ביודעה שבעלה לא יקבל את פעילויותיה בברכה.
ההתפוצצות היא בלתי נמנעת. אליס מבינה את כל מה שבעלה ניסה להסתיר. כשהוא מבין שהיא יודעת, היא תיחשף לסכנת חיים. עובדי המקום יתגלו כידידי אמת, ואף יותר. סיום יפה!




יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

'חנות הספרים הקטנה בפריז' מאת נינה גאורגה

כתבה: ד"ר רותי קלמן


סוחר הספרים, מסיה ז'אן פרדו, אילץ עצמו להיכנס לחדר שנחתם בכאב לפני עשרים ואחת שנים, כשאהובתו עזבה אותו. הוא נכנס לחדר רק כדי להוציא משם שולחן, שהוא לא צריך, עבור שכנתו החדשה, הנטושה, כשהוא מְפנה לשם כך מדף של ספרים ועורם את הספרים לערימות. 
"הערימות צמחו לעצים. מגדלים. הרי קסמים. הוא הסתכל על הספר האחרון שהחזיק: 'כשהשעון צילצל שלוש-עשרה'. אגדה ומסע בזמן. אם הוא היה מאמין באותות ובמופתים, היה רואה בכך סימן לבאות."
שלושה רמזים טומנת כאן הסופרת: הרמז הראשון – ספרים שהופכים לעצים, מגדלים והרי קסמים, הם הכוח לבנות עולם אחר, לצמוח, להמריא, להיברא מחדש, להירפא. לא סתם חוזר פרדו ומזכיר את השיר 'מדרגות' של הרמן הסה, כי מעשיו מזכירים את השיר: "תָּנֵץ חָכְמָה, תִּפּוֹל וְתַעַל רוֹם, / ...הַלֶּב מוּכָן לְהִפָּרֵד תְּכוּפוֹת / לָמוּת וּלְהִוָּלֵד חָדָשׁ וְשׁוּב וְשׁוּב / ...כִּוּוּן אַחֵר לָלֶכֶת, עֹל וְקֶשֶׁר. / וּבְכֹל חָדָשׁ קוֹסֵם אֵיזֶה כִּשּׁוּף, / מָגֵן, עוֹזֵר בְּאֵל חַיִּים תֵּת פֵּשֶׁר."

הרמז השני הוא השעון שמצלצל שלוש-עשרה. שעון לא אמור לצלצל שלוש עשרה, ולכן נוהגים לומר, שאם השעון בכל זאת צילצל שלוש עשרה, זה סימן שמשהו לא בסדר. זוהי הנורה האדומה שצריכה להידלק בראש, ולהתריע שמשהו צריך להשתנות. 
ז'אן פרדו קבר עצמו חיים, במהלך עשרים ואחת השנים האחרונות, עם לכתה של אהובתו. האירוניה טמונה בעיסוקו. הוא סוחר ספרים על ספינת ספרים צפה על המים, הנקראת 'בית מרקחת לספרות'. יש לו כישרון להבין את שפת הגוף של לקוחותיו, להבין בדיוק איזה ספר ינחם וירפא אותם, אבל לעצמו, אין הוא מוצא את הספר הנכון. או לא רוצה למצוא.
השכנה החדשה, שמצאה את מזוודתה על מדרגות ביתה, כשהגט שנתן לה בעלה מונח מעל, היא זו שמשמשת לז'אן פרדו, כמדרגה ראשונה בדרך להחלמה, לכשוף שממנו הוא ייצא לאט, מדרגה מדרגה. וכאן אפשר לדבר על הרמז השלישי. התת-כותר של אותו הספר נקרא: 'אגדה ומסע בזמן'. עכשיו מתחיל מסעו של מסיה ז'אן פרדו. מסע בזמן בעקבות מכתב הפרידה שהשאירה אהובתו במגירת השולחן שמסר, ושרק עכשיו העז לקרוא אותו. הוא מתחיל בכך שהוא מסוגל לקרוא לאהובה בשם שהדחיק כל הזמן הזה, וממשיך במסע פיזי בעקבות מכתבה.
רק אחרי שינקה עצמו מכל העבר הזה, וישלים עם מי שצריך להשלים, ברגע מופלא ומרגש, יוכל ז'אן פרדו לשוב לחיים, לשוב להרגיש בן-אדם חי, גבר, אהוב ונאהב "היה נדמה לז'אן שהדמעות שהזיל על שפת הנהר פינו בתוכו מקום. במקומן הוא היה יכול לשכן ריחות. מגעים. את האהבה של אביו. ואת קתרין... האבל זרם החוצה במנות קטנות..." 
ספר אינטליגנטי, רגיש ומעורר מחשבה.

יום חמישי, 10 באוגוסט 2017

לאה גולדברג

כתבה: ד"ר רותי קלמן



אנחנו מכירים את לאה גולדברג בעיקר כמשוררת, ורובנו לא יודעים אפילו ששירים מולחנים רבים הולחנו על-ידה. בין השירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי ניתן למצוא את: "בארץ אהבתי", "האמנם", "סליחות", "ימים לבנים" ו"אהבתה של תרזה די מון" ("מחלוני וגם מחלונך...") ובין שירי הילדים: "מדוע הילד צחק בחלום" "מה עושות האיילות", "בואו עננים", "כובע קסמים" ו"פזמון ליקינתון". מלבד היותה משוררת גדולה, כתבה גולדברג  גם סיפורי ילדים כגון: "איה פלוטו", דירה להשכיר" ו"המפוזר מכפר אזר"; תירגמה ספרות קלאסית כמו סיפור-שיר אהבתם של אוקסן וניקולט (יצירה מהמאה ה-13) או שירים מרוסית. היא היתה גם מבקרת ספרותית, איירה בעצמה חלק מספריה, ואפילו כתבה מחזות, כגון: "בעלת הארמון".

לאה גולדברג נולדה בליטא, אבל נחשפה לתרבויות המערב-אירופית והעברית-הציונית בסביבות גיל חמש-עשרה. היא החלה ללמוד עברית בגיל תשע, וכעבור שש שנים הפכה את השפה העברית לשפת התרבות שלה. בכל פעם מדהימה אותי מחדש העובדה, שכל דור הנפילים הזה של הספרות והשירה העברית – ביניהם עגנון, אלתרמן, שלונסקי, רחל, פן וגולדברג לא נולדו עם העברית. אבל הם אלה שעזרו לשפה להתעצב ולהתרונן, לפני קום המדינה, ולאחריה, וכה הפליאה לאה גולדברג להשתמש בשפה וללוש אותה כמו בצק רך עד שהיום היא מתגלגלת בפינו, פשוטה ויפה. הנה כמה שורות שהן כפנינים בעיניי: "הייתָ לי כאדמה ברוכה / אשר עליה לא ימעד הצעד ("סונטות אהב"ה)," או ""האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם," ("ברק לפנות-בוקר") או "ומעיר לעיר, ממדינה למדינה / אנודה עם שיר ותבת-נגינה / לתנות דלותך הזוהרת".

ממחרוזות השירה של גולדברג אני אוהבת במיוחד את "משירי הבן האובד" שאהבתי ללמדו, בהיותי מורה לספרות ב"ליהמן". כל בני הבית מגיבים בהסתייגות לשובו של הבן האובד הביתה: אבל האם, כמו כל אם בעולם מגיבה אחרת: "רק האם נשאה את פניה / ופניה היו קורנים: / היינו-הך אם צדיק או פושע, / ובלבד שחזרת, בני. / לעולם לא יסלח אביך, / לא סליחות הוא אגר בלב. / קומה בני, וקבל מאביך / את ברכת חרונו האוהב".
והכי הכי אני אוהבת את חלקו השלישי של מחזור השירים: "שירי סוף הדרך" ורואה בו תפילה:

"למדני אלהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, לייחל, להיכשל.

למד את שפתותיי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה עלי יומי הרגל".

מי שרוצה לקרוא מיצירתה של לאה גולדברג ימצא קשת רחבה מיצירותיה בספריה העירונית וכן ספרי ביקורת על יצירתה.

מארז מעניין מאוד יצא במיוחד לקראת 100 שנה להולדתה. הוא נקרא: "לאה גולדברג- ספר, סרט, מבחר שירים". החלק הראשון מכיל את ספרו של גדעון טיקוצקי "האור בשולי הענן" המציג את יצירתה וחייה של גולדברג במבט פנורמי ומעמיק, ולראשונה מתפרסמים כתבי יד שלה ומכתבים גנוזים, קטעים מספרי ילדים נשכחים ועוד. מופע בשם זה התקיים בספריה עבור חטיבות הביניים של זינמן וליהמן בשבוע הספר העברי 2012. הסרט התיעודי "לאה גולדברג בחמישה בתים" מאת יאיר קדר מצורף למארז בצורה אלקטרונית (דיסק),ובו קטעי ארכיון ושיחות עימה, והחלק השלישי במארז הוא מבחר שירים המופיע בסוף הספר ומהווה עשירית משיריה הליריים של לאה גולדברג וכן מספר שירי ילדים.
משוררת ענקית, שכולנו ינקנו מיצירתה ואשרינו שכך.
קריאה נעימה.

יום שבת, 5 באוגוסט 2017

פנתר במרתף מאת עמוס עוז

כתבה: ד"ר רותי קלמן



הפעם אני ממליצה בפניכם קוראים יקרים על ספר שמתאים גם לבני הנעורים וגם למבוגרים. אני אהבתי. מלבד ההנאה הצרופה של עלילה, חוויות של ילד, ושפה קולחת, אפשר ללמוד ממנו גם על תקופה מעניינת בתולדות ישראל. הנה קטעים מהפרק הראשון שלו:

"הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד. הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן שתים עשרה ורבע וגרתי בשכונה בסוף ירושלים. זה היה בחופש הקיץ, פחות משנה לפני שהשלטון הבריטי הסתלק מהארץ ומדינת ישראל נולדה מתוך המלחמה.
     בוקר אחד הופיעה כתובת בצבע שחור עבה על קיר ביתנו, תחת חלון המטבח: "פרופי בוגד שפל!" המילה שפל עוררה שאלה שמעניינת אותי גם עכשיו, כשאני יושב וכותב את הסיפור הזה: האם יכול להיות בוגד לא שפל? אם לא, מדוע טרח צ'יטה רזניק (היכרתי את הכתב שלו) להוסיף את המילה שפל? ואם כן? באיזה מקרים הבגידה היא מעשה לא שפל?... בארוחת הבוקר, בזמן שמרח ריבת פטל על פרוסת לחם שחור, נעץ אבא פתאום את הסכין אל תוך צנצנת הריבה כמעט עד הניצב ואמר בקולו המדוד: "יפה מאוד, הפתעה. מה כבר עולל הוד מעלתו, שזכינו לכבוד הזה?" אמא אמרה: אל תציק לו כבר מן הבוקר, מספיק שהילדים מציקים לו...  והאב ממשיך: האמת היא, שבימינו כמעט כולם משתמשים בקלות רבה מדי בכינוי בוגד. אבל מי הוא בוגד? אמנם כן. איש חסר כבוד. איש שבסתר, מאחורי הגב, בעבור איזו טובת הנאה מפוקפקת, עוזר לאויב לפעול נגד עמו. או לפגוע במשפחתו ובידידיו. יותר בזוי מרוצח. ותגמור בבקשה לאכול את הביצה. כתוב בעיתון שבאסיה אנשים מתים מרעב"...

כבר לפי פרק פתיחה זה, ניתן לעמוד על שליטתו המופלאה של הסופר עמוס עוז במלים, ההומור הדק, יכולתו ליצור אווירה, לתת את זווית הראייה של ילד שרואה הכל ומקבל את חיזוק מבטו של הסופר הבוגר, את דמותו של האב, ואת רגישותה של האם. הספר מביא את חוויית החיים בצל המנדט, את החבאות הנשק, את הדבקת המודעות של המחתרת, את אווירת החרדה והעויינות, ואת התיידדותו של פרופי, הגיבור המספר, עם שוטר בריטי תימהוני, מה שגורם לחבריו של הילד להאשימו בבגידה. על כך אומר פרופי: "שום סודות לא גיליתי לסטיבן דנלופ. אף לא סוד קטן אחד. אפילו את שמי לא גיליתי לו, עד הסוף. בסך הכל הייתי קורא עמו בתנ"ך בעברית ומלמד אותו מילים חדשות שאינן בתנ"ך, והוא עזר לי, בתמורה, ללמוד התחלה של אנגלית." אבל ילדי השכונה אינם מאמינים לפרופי והם כותבים לו על גבי פתק מקופל:
     "הודעה לבוגד השפל, הערב שעה שש וחצי עליך להתייצב בלי דיחוי בנקודה הידועה לך בתל ארזה לעמוד למשפט שדה באשמת בגידה חמורה בסעיף התרואאות עם הצורר הבריטי, על החתום: ארגון חום – המפקדה הכללית – החוליה לביטחון פנים וחקירות. נ"ב: עליך להצתייד בסוודר מימייה ונעליים שלמות אולי תיחקר כל הלילה".

     "קודם כל תיקנתי בעיפרון: התרועעות ולא התרואאות. להצטייד ולא להצתייד. אחר כך למדתי את תוכן הפתק בעל-פה בהתאם להוראות-הקבע ושרפתי אותו במטבח ואת האפר סילקתי לבית השימוש והורדתי את המים, שלא יישארו הוכחות, וזאת למקרה שהבולשת הבריטית תערוך חיפושים מבית לבית... החרמתי עוד כרטיס ריק מן הערימה הקטנה של אבא ורשמתי עליו: המצב קשה ומדאיג. ורשמתי: אך ראשנו לא יישח. אחר כך השמדתי את הכרטיס והחזרתי את המילון והאנציקלופדיה למקום. היה פחד. שמחובתי להתגבר עליו מיד. אבל איך?"

כך מהספר. הרצינות, התמימות והתבונה של פרופי הילד, גורמים לנו להתאהב בו, לחייך לתמימותו, להרואיות ולפאתוס, ובכך גם מאמינים, שפרופי יידע בחכמתו להתגבר על קשיי החיים של ילד קטן-גדול. מקסים.

את יתר עלילותיו של פרופי, ועל תקופה מעניינת זו  אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם: "פנתר במרתף" מאת עמוס עוז.

יום חמישי, 27 ביולי 2017

'המת של מגרה' מאת ד'ורז' סימנון

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


כ-30 ספרים תורגמו עד כה מספריו הרבים של ז'ורז' סימנון, סופר בלגי, בין הפוריים שבין הסופרים הכותבים בשפה הצרפתית. הספר האחרון שתורגם הוא 'המת של מגרה', עוד ספר בסדרת ספרים מצליחה ביותר, המכילה 70 ספרים. במרכז כל ספרי הסדרה עומדת דמות אחת מרכזית, הבלש מֶגרה.

המת בספר זה הוא אלבר. במשך יומיים הוא חוזר ומצלצל לפקד מגרה, כשהוא טוען שחבורה שלמה של אנשים, עוקבת אחריו ומאיימת לרוצחו. פחדו של האיש הנרדף ניכר היטב בשיחות ההיסטריות שהוא מקיים איתו בטלפון "ומגרה שמע קול אחוז אימה, שאמר: "הלו!... זה אתה?..." "פקד מגרה, כן..." "סלח לי... השם שלי לא מוכר לך... אתה לא מכיר אותי. אבל הכרת את אשתי, נין... הלו!... בחנתי את כל הפתרונות האפשריים... פניתי לשוטר תנועה בכיכר שאטלה..."... לפני חצי שעה... אחד הגברים עקב אחריי... הם כמה, שמתחלפים..."

השיחות מתנתקות ומתחדשות לסירוגין. אבל הרודפים מצליחים בסופו של דבר לרצוח את אלבר. כפי שמתברר, בוצע הרצח במקום אחד, ואילו הגופה הונחה כמה שעות לאחר הרצח, בכיכר קונקורד, במרכז פריז. מה שאומר, שכוונת אלה שהניחו אותה הייתה לא כדי להסתירה, כפי שנוהגים פושעים לעשות בדרך כלל, כדי למשוך זמן, ולהסתיר ראיות, אלא להיפך.
מי שאמון על סדרת הפקד מֶגרה, מגלה דמות בשר ודם, אנושית מאד, עם אינטואיציות ועם כבוד לזולת. במהלך ניסיונו של מגרה לגלות מיהי הכנופייה שרדפה ורצחה את הקורבן שנרצח, הוא מעמיד על הרגליים את כל המשטרה, מטרטר אותם ממקום למקום, והוא עצמו משמש דוגמא באי המנוחה שלו. הוא לא יושב במשרד, הוא מסתובב כל הזמן, מנהל שיחות עם עמיתיו ועם עדים בברים, ונשאר ער במשך מספר ימים, כשהוא גמור מבחינת חוסר השינה, אך מסרב לעצור, כל עוד הוא צריך לטפל בכל, לחשוב על הכל, ולמצות את החקירה.

מגרה נעזר בפתולוג פול, שעוזר לו בניתוח דמותו של אלבר, במטרה לברר מה שיותר גם על הסיבות להירצחו. ממנו לומד מגרה, מהו זמן הרצח, שאלבר, הנרצח, גדל בסביבה ענייה, וקיבל טיפול לקוי על-פי העצמות והשיניים. שלא היה פועל, וגם לא פקיד, ושעמד על רגליו כל היום, על-פי הרגליים, הפגועות והמשוטחות. הסעודה האחרונה של אלבר מגלה להם הרבה יותר מאשר את טעמו הקולינרי של האיש, ואישיותו נחשפת לפניהם מתוך הבדיקה: "הבעיה, שעבור דוקטור פול הייתה שאלה תאורטית ותו לא, לבשה בעיניו של מגרה ממד של ממשות אנושית חיה. בניגוד לרופא, הזדמן לו לשמוע את קולו של האיש. הוא כמעט ראה אותו. הוא עקב אחריו צעד אחר צעד, מביסטרו לביסטרו, בעת מנוסתו הבהולה באותן שכונות פריזאיות, תמיד אותן שכונות, בגזרת שאטלה-הבסטיליה."



יום חמישי, 20 ביולי 2017

'אשתו של מגדל התה' מאת דיינה ג'פריס. מאנגלית: עידית שורר


כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'אשתו של מגדל התה' שתורגם השנה לעברית, יצא לאור לפני שנתיים ונמצא כיום במקום הראשון ברשימת רבי-המכר של "הסאנדיי טיימס". הסופרת, דיינה ג'פריס, כותבת שאת הרעיון לספר קיבלה מחמותה, שהעלתה זיכרונות מילדותה שעברה עליה בהודו ובבורמה בשנות העשרים והשלושים, וסיפרה סיפורים על מגדלי תה בציילון ובהודו. ג'פריס התחילה לחשוב על העמדות הגזעניות והדעות הקדמות שאפיינו אותם זמנים, והיא אומרת:
"באחוזת מטעים רומנטית, אפופת ערפל, יכלה "אשתו של מגדל התה" שלי לחיות חיי עושר ותפנוקים, אבל בחרתי להציב בפניה בעיה שתעמיד במבחן את כל הנחותיה על הבדלים גזעיים ותתחקה אחר הגישות הקולוניאליסטיות ואחר האופן שבו טמנו בחובן את זרע אסונה הנורא".
לא סתם בחרה ג'פריס להציב במרכז ספרה, אשה צעירה מאד, בת 19. שכן צעירה זו גדלה ללא שמץ של דעות קדומות בענייני גזע, ולכן היא אובייקטיבית, ויכולה לחשוב אחרת מילידי המקום, שמקבלים את הפרדת בני האדם לפי צבע עורם, כמסורת שעוברת מאב לבן.

גוון (גוונדולין) הצעירה, נישאת למגדל התה, לורנס הופר, עוזבת את אנגליה כדי להתאחד עם בעלה הטרי באחוזתו שבציילון. היא אחוזת התרגשות ותמימה מאד. הימים הראשונים שלה בחווה עוברים עליה באושר עם בעלה, אך הוא מתחיל לפתע להתרחק, להיות שקוע בשדות ובעבודתו, לנסוע בענייני עסקים, וכל ניסיונותיה להבין אותו עולים בתוהו.
האפליות כלפי כהי העור, והתרחקותו של בעלה, עומדים בניגוד להשקפת עולמה הישר והטהור. אך המפנה הגדול והדרמטי ביותר בחייה קורה ברגע שבו היא יולדת תאומים: בן ובת. מרגע זה היא מבינה שעליה לעשות מעשה דרמטי, ולהסתיר מבעלה ומהסביבה את בתה "עיניה השחורות של הילדה שבו אליה – עוללה תמה בת יומה הזקוקה לאמה – וכמיהתה של גוון לערסל את שני התינוקות גברה לרגע אחד על שאיפתה לשמור על שלמות נישואיה... אבל כשחשבה על החיוך הבוטח של לורנס ועל זרועותיו החזקות הכרוכות סביבה, ידעה שאינה יכולה להשאיר אצלה את ילדתה הפעוטה. בד בבד עם הצער שנשך את לבה התחוור לה שהיא ובתה לא ייהנו לעולם מזיכרונות שמחים. אבל נורא מזה – נורא בהרבה – שהפעוטה המסכנה, החפה מכל עוון, תיאלץ לחיות בלי אב ובלי אם".

 חיי היושרה שלה הופכים למסכת של ניסיונות הסוואה, כשהיא נקרעת בין הבן שנותר עימה, לבת שזנחה, בין האהבה הגדולה שלה ללורנס, לרצון שלה להתוודות בפניו.
במהלך העלילה, אנו רואים כיצד היא הופכת מנערה תמימה בת 19 לאישה חזקה ויוזמת, שיודעת לעמוד על שלה, ושגם ברגעים הכי קשים שלה, וגם באלה – הטובים ביותר, היא לא מפסיקה לחשוב איך לגלות את האמת שבוערת בתוכה, כשהמהפך מגיע דווקא מצידו של לורנס. מומלץ.



יום שישי, 14 ביולי 2017

'אל תסתובבי לאחור' מאת טובה אלסטראדל. משבדית: יעל צובארי

כתבה: ד"ר רותי קלמן



זהו הספר השני המתורגם של טובה אלסטראדל. קדם לו 'תני לי לאחוז בידך', שזכה בפרס האקדמיה בשוודיה למותחן הטוב ביותר לשנת 2014.

גם ספר זה, מותח בהחלט. הציפיות של הקורא והבנתו נבנים לאיטם, כשהוא נחשף לדמויות שונות, שלכאורה אין ביניהן קשר. אולה אנדרסון, שהיתה אחות בבקומברגה, בית החולים הפסיכיאטרי הגדול באירופה, שנהרס ממטוס שהתרסק, תשמש כעדה חשובה למה שהיה כשהמקום פעל.
על הריסות בית החולים נבנתה שכונה יוקרתית. אך האידיליה המקומית מופרת על-ידי רצח של אחד מתושבי השכונה, סוונטה לבנדר, שגר שם עם בת זוג צעירה. גרושתו, אווה לבנדר-אולופסון, עדיין אוהבת ומצטערת שנפרדו, נמצאת איתו ברגע הרצח, לאחר שתקופה ארוכה היא עוקבת אחר הרגליו וביתו.

באותו הערב, יוצא סוונטה לקנות מספר מצרכים וטבק. אווה נחשפת לפניו כאילו במקרה, אך מופתעת מהקרירות והרוגז שבדיבורו, שאינם אופייניים לו. במהלך שיחתם, היא חוטפת מכה עזה מגבה, ומאבדת את ההכרה "הגשם העיר אותה, טפטוף צונן על פניה. היא שכבה על האספלט, אבל תחילה לא זכרה מדוע. כמה זמן היתה מוטלת כך?... ידה הוכתמה בדם. האם סוונטה באמת צעק לה את הדברים האלו?" כשהיא מתעוררת שוב, היא מוצאת עצמה במרפאה, כשהמשטרה מחכה לה בחוץ. אז מסתבר לה, שסוונטה נרצח באותה התקרית. המשטרה חושדת בה, אך משחררת אותה בהיעדר ראיות מפלילות.

ניקלס ומשפחתו עברו להתגורר בשכונה זה מקרוב. כשניקלס מבקש להחזיר כמה חפצים לחדרו של אמיל, בנו המתבגר, הוא מוצא אי סדר אופייני של מתבגר ונטייה לא-תברואתית של השארת צלחות אוכל מתחת למיטה "הוא לא רצה להיות הורה כזה שמחטט... ניקלס צלל פעם נוספת מתחת למיטה. טאטא כמה עטיפות של ממתקים... שלף קרטון בשביל לבדוק אם יש בו דברים שלא אמורים להיות בו. תחילה לא הבין מה הוא רואה. צעצוע אחד מני רבים... זה היה העתק של גולגולת בגודל טבעי. קצת מוזר שלא ראה אותה עד כה. כי זה מסוג החפצים שילד קטן היה מתגאה בהם... ניקלס הרים את הגולגולת והופתע מהמרקם... ולפתע שמט את הגולגולת שנחבטה בשטיח... הוא ישב בחדר של בנו בן השתים-עשרה וראה את גיחוכן של שינים הרוסות... זו היתה גולגולת אמיתית."

רצח. גולגולת שמתגלה. פריצות ליליות לבתים, ודמות מסתורית והזויה המסתובבת בשכונה שצמחה על שרידי בקומברגה. התושבים מפחדים.
ניקלס מארגן קבוצות שמירה ליליות. אווה מנסה לחפש את קבצנית הרחוב הצוענייה, שהייתה מסתבר עדת הראייה היחידה למה שאירע, ובעזרת בנה, פיליפ, היא לומדת עוד פרטים על המקרה, ועל בעלה, אביו החורג של פיליפ, שמתגלה לה באור, שלא הכירה מעולם, כשבין השאר היא מתוודעת לעולם האפל וההרסני שבאינטרנט.



יום שישי, 7 ביולי 2017

'אשת הפיראט היהודי' מאת אילן שיינפלד

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


רבים מבני דורי ודאי זוכרים את השיר ההיתולי "יידישע פיראטן" (פיראטים יהודים) בביצוע להקת חיל הים. את השיר כתבו: יורם טהר-לב ודני ליטאי, ואת המנגינה: דרורה חבקין. הפזמון: "מביאליסטוק עד ווהלין / מליטא ועד פולין / כל העם כבודנו ימלל / איזה חבר'ה יאט (שובבים) / יידישע פיראטען  / שירבו כמותם בישראל!" נשמע לנו מצחיק, אפילו מהמחשבה, שיכולים להיות פיראטים יהודיים, שהרי זה נשמע אוקסימורון. דבר והיפוכו. ועוד הוספנו לגחך כשהשיר הסתיים בבית הבא: "הגענו למסינה / משם לפלשתינה / ונרד ביפו לסייר בסקרנות  / משם כבר לא יצאנו / גייסו שם את כולנו  / ועשו אותנו מקהלת הרבנות."

לאמיתו של דבר, מסתבר, שהמציאות עולה על כל דמיון, וכן. היו פיראטים יהודים, שאפילו לא התביישו במשלח ידם, הצהירו על מקצועם בריש גלי, ומקצועם זה אף מוזכר על מציבתם! למעלה מזה, חלקם אף היו רבנים, שהפכו לפיראטים, כמקצוע נוסף (ע' 26 מביא יצחק, האב, איזכורים אמיתיים לרבנים שהפכו לשודדי ים: הרב סלאח סינאן, הרב יעקב קוריאל (שבתור רב הפך לשודד ים וחזר להיות רבה של צפת, הרב יעקב משיח ואשתו דבורה, שהיו שודדי ים, ועוד).
המחבר בחר להתרכז בדמותו של שמואל פלאח, ואשתו מאליקה ממרוקו בספר זה, כשהוא מוצא עצמו נסחף פעם אחר סיפורו של שמואל, ופעם אחר סיפורה של מאליקה, המבקשת, כיאה ל"אופייה הג'ינג'י" להיות לא רק "אשתו של..." אלא להיות לב ליבו של הסיפור והדמות הראשית. ובין הגבולות שהציבו לפני המחבר ההיסטוריה והדמויות האמיתיות, הוא מצליח לשלב ביחסים שביניהם, ועם יתר הדמויות שבספר, את הסיפור שלו.

שמואל פלאח נולד כשהוא נימול. השילוב בין עובדה זו להופעתו של נחש גדול בין דפי התורה אותה עמד סבו לקרוא בבית הכנסת, ברגע לידתו, גרמו לאנשים ולהוריו, לחשוב שמזלו יהיה רע. אביו יצחק נודר נדר שיקדיש את שמואל לאלוהים. שנה לאחר הלידה, נולד גם אחיו של שמואל, יוסף. האב, מכשיר את בניו לתורה ולמעשים טובים, וגם לחרב. כשהוא והסב שוזרים בסיפוריהם לבנים סיפורי הרפתקאות על פיראטים יהודיים.

שמואל נוטה יותר לספר ולרוחניות, יוסף – לחרב ולכוחניות. שמואל הופך לרב, אבל למרות זאת, הם מוצאים עצמם בבגרותם, יוצאים יחד כבעלים של ספינה פיראטית לשדוד ולהשתלט על אוניות מסחר, בעיקר ספרדיות, כשבעורמה ובתחבולות, הם מתחילים במקביל גם לשמש כשגרירים מצד אחד, ומסכסכים, מצד שני, בין ספרד, פורטוגל, צרפת ותורכיה. מאחורי כל אלה, יש בהם רצון לפגוע בספרד, שפגעה ביהודיה ששים שנה קודם לכן, ב-1492, שנת גירוש ספרד. רבות התהפוכות בין שמואל למאליקה במהלך חייהם, ואין רגע דל ומשעמם בספר זה. מומלץ.


יום שישי, 30 ביוני 2017

'סוס אחד נכנס לבר' מאת דויד גרוסמן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


תשואות מגיעות לדויד גרוסמן!!! לאחר שגרף פרסים רבים בארץ, וביניהם פרס ישראל, קיבל עתה הסופר דויד גרוסמן פרס בינלאומי חשוב, פרס מאן בוקר, על ספרו 'סוס אחד נכנס לבר', לצד ג'סיקה כהן, מתרגמת הספר לאנגלית. זוהי הפעם הראשונה שפרס זה מוענק לסופר ישראלי. יחד איתו היה מועמד גם הסופר עמוס עוז וספרו "הבשורה על פי יהודה".
ואם כותרת הספר 'סוס אחד נכנס לבר' נשמעת לכם כמו התחלה של בדיחה, הרי שלא טעיתם בהרבה. עלילת 'סוס אחד נכנס לבר'  של דויד גרוסמן מתרחשת בערב אחד, בפאב אחד, ועם סטנדאפיסט אחד בשם דובלה ג'י (דובלה גרינשטיין), איש לא צעיר, משוייף ומבריק, שמנסה לעשות רושם של ליצן חצר.

דובלה מתחיל בסטנד אפ נמוך, תוך ירידה על כל העולם ואשתו, תוך שימוש בשפה זולה, גסה, ומשתלחת. הוא יורד גם על כמה מהקהל, אלה שמעזים להגיד משהו, ובמיוחד על אישה, לא צעירה, קטנה במיוחד, שבנאיביות רבה משוחחת איתו כאילו רק שניהם באולם, וחושפת טפח מדובלה הילד, שהכירה בילדותה. רק לאחר זמן, ייזכר דובלה, שאכן הכיר אותה בילדותו.
אבל הפתח הזה, שפותחת האישה, אל עולמו של דובלה הילד, מערער את מהלך הערב כולו.
בניגוד למופע הסטנד אפ, שמורכב מבדיחות, ותיאור של מצבים קומיים, מתחיל עכשיו דובלה לחשוף טפח אחר טפח מחייו של נער, בן להורים שעברו את השואה.

הקהל, שהגיע כדי לשמוע בדיחות וצחוקים, מוצא עצמו במצב משונה. הוא מרגיש שהוא נחשף למשהו מאד אישי, מאד אינטימי, ומאד עצוב, ויש תחושה של אי נוחות מצד אחד. מצד שני, הרי משהו בטבע האנושי, גם אוהב חשיפות כאלה, אוהב אנשים שמתפלשים בבוץ של עצמם, לחוות אכזריות או כאב או אשמה של אחרים, וליהנות מהעובדה שלא הם עברו את החוויה, או לחילופין, להרגיש הזדהות למראה הקליפות הנושרות של האיש, שעובר ממסיכות הסטנד אפ לגרעין האמיתי של הנפש.

וכך, לצד כמה שנוטשים לאט את המקום, יש אחרים, שלא זזים ומרותקים אליו. המסע שהוא נסחף אליו בלא שליטה, הוא מסע נפשי-רגשי, אל תהומות ילדותו. אל בדידות, אל אלימות של הורים שלא ידעו להתמודד אחרת, למרות אהבתם, אל הטראומות והאובססיביות שעוברות דרך התנהגותם כלפי הילד, ואת הילד, שכל רצונו הוא שיאהבו אותו. ומה הוא לא עושה לשם כך. כמו גם מקצועו כסטנדאפיסט, החי מאהבת הקהל.

מי שצופה במסע הזה הוא מי שהיה חברו במשך שנה אחת. שופט בדימוס בשם אבישי לזר. אנו רואים את הערב, ושומעים, דרך עיניו ואוזניו של אבישי. ותוך כדי סיפורו של דובלה, אנו מתחברים במחשבותיו של אבישי גם לעולם שלו, ולנקודות החיבור ביניהם.


יום חמישי, 22 ביוני 2017

הפלא של אנה מאת אמה דונהיו. מאנגלית: נעה בן-פורת

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אמה דונהיו, מחברת הספר 'הפלא של אנה' מצאה את השראתה לספר, מחמישים מקרים של מה שמכנים "בנות צמות", שהתפרסמו בעולם עקב יכולתן לחיות תקופות ממושכות בלי לאכול. היו גם גברים ונערים שצמו, אבל במספר קטן בהרבה. לטענת חלק מהם הסיבה לצום הייתה דתית, אבל לעתים הייתה סיבה אחרת.

הוריה של אנה או'דונל בת האחת-עשרה מכפר אירי נידח, טוענים שהיא אינה אוכלת כבר ארבעה חודשים. מבקרים מגיעים מכל העולם לחזות בפלא. הרוב רואים בה מלאכית קדושה, והם מבקשים את ברכתה. אחרים מטילים ספק. בכפר מקימים ועדה שבין חבריה נמנים כומר הכפר ורופא הכפר. תפקיד הוועדה לחשוב כיצד להוכיח לעולם, שאנה אכן יכולה להתקיים ללא אוכל, ושהיא בעצם סוג של קדושה. הם מחליטים לשכור שירותיהן של שתי נשים, שתשבנה בחדרה של אנה לחילופין ותתצפתנה על כל תנועה.

ליב רייט, אחות אנגלייה, נבחרת למשימת המעקב ביחד עם נזירה בשם האחות מייקל, הן אמורות לתצפת במשך שבועיים, במשמרות מתחלפות, על אנה, ולהוכיח שהיא אכן לא אוכלת כלום, ושזה לא מזיק לה בריאותית.
האחות ליב בטוחה שהיא תוכל להוכיח, שמישהו מאכיל את אנה בסתר. אבל למראית עין נראה שאנה באמת לא אוכלת. היא טוענת שהיא אכלה ארבעה חודשים רק מַן מהשמיים, וליב אינה יודעת כיצד להבין זאת. את רוב זמנה, מעבירה הילדה השוכבת במיטה, בתפילות, ונראה שהיא מנסה בתפילותיה לגרום לאחיה, פאט, שנפטר, להיות בגן עדן.

בזמן שהותן של מיס רייט והאחות מייקל, חלה הידרדרות משמעותית במצב בריאותה של אנה והיא מגיעה למצב של גסיסה. ליב רייט מבינה, שעצם ההשגחה של שתיהן, גורמת לאנה באמת לא לאכול כלום, ושקודם לכן מישהו האכיל אותה בסתר, אולי אפילו בשינה, בלי ידיעתה. בניסיונה להבין את האמת היא מנסה לתהות אצל בני המשפחה, אצל הרופא ואצל הכומר, מה הם יודעים, וכיצד הם רואים את מצבה של אנה. מי שעוזר לה לחשוב בבהירות, ובמבט אובייקטיבי מהצד, הוא ויליאם ברן, עיתונאי אירי, שמגיע לאיזור כדי לסקור את המקרה.

בעוד אנה מסרבת לפתוח את פיה ולאכול, למעט 2-3 כפיות מים ביום, עסוקים בני המשפחה כל הזמן בענייני אוכל, והפער בין הארוחות הרגילות, הקבועות, הריחות של האוכל הנישאים בבית, ומגשי האוכל המוכנסים למתצפתות, לבין הילדה שלא אוכלת זועק שיש כאן מציאות מעוותת.
ליב מנסה למצוא פיתרון. היא מנסה להעיר את תשומת ליבם של ההורים למצבה המידרדר של אנה, ופונה גם לרופא, לכומר, ובסוף לחברי הוועדה. נראה שכולם משלימים עם המצב שאנה נמצאת בימיה האחרונים. ליב מבינה שהם לא יעזרו, והיא רוקמת מזימה בעזרת ברן. האם תצליח? קיראו.


יום חמישי, 15 ביוני 2017

נהר הסמבטיון ועשרת השבטים שמעבר להרי החושך מאת ד"ר אביגדור שחן / חלק שלישי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


גולי אשור (תשעת השבטים וגם דן שיצא לפניהם), נאלצו לעזוב את מולדתם, על טפם וחפציהם ולנדוד בין ארצות, מחפשים מקום להתיישב. לפעמים קיבלו אותם יפה, ונתנו להם להתיישב. לפעמים גירשו אותם והתנכלו להם. אך בכל מקום שבו הצליחו לנטוע יתד, הם הוסיפו לזכור את המולדת, ולקוות שיום אחד יוכלו לחזור. ועד אז, איזה מאמצים היו צריכים כדי לשמור על המסורת, על הגחלת, לפעמים נותר בידם ספר התנ"ך לנהוג על פיו, לעיתים לא – ואז נותר רק לזכור, לקיים, ולהעביר לבנים. ובכל מקום שהיו, חדרו מלים מהעברית-ארמית, לשפות המקומיות.

ביפן, לדברי שחן, חדרו 24 מלים בעברית וארמית, לשפת היומיום היפנית שבה משתמשים כל היפנים כיום. אחת המלים הכי שימושיות היא המלה "שלום" ביפנית: "קוניצי'וּוָה" שהיא גילגול של "קוני ציווה". כדי שתורת ישראל וארץ ישראל תעמודנה לנגדם תמיד, קבעו הכוהנים והלוויים, מורי תורתם של עשרת השבטים ביפן, את ברכת השלום ביניהם בשתי מילים: "קוני-ציווה", כלומר, המברכים זה את זה מזכירים את אשר ציווה אלוהי ישראל ("קונה שמים וארץ").

המלה "תודה" ביפנית היא "אריגתו". גם זו מילה שעברה גלגול. במקור היא היתה אליגתו, שהיא חיבור של אלי-גע-תו (תו=שוב, עוד בארמית) משמעות המשפט במקור הייתה: אתה אלי, גע בנו שוב, חזור אלינו כבימי קדם. והוא מסביר, שתחושת החטא, על שפנו לעגלים בעצת ירבעם בן נבט, לא הרפתה מהשבטים הרחוקים מארצם, ולכן בכל מילת תודה אחד לשני, מקוננת התפילה, שאלוהים יגע בהם שוב, והם יחזרו למולדתם. היפנים שלא יכלו להגיד את האות "למד" שיבשוה ל"ריש".

כדי להשרות תחושת קדושה בין שניים שמשוחחים הכניסו הכוהנים של עשרת השבטים ביפן, את המילה "קודשאי", בלוויית קידה שהיתה נהוגה בארץ ישראל כאות הוקרה כלפי הזולת. עד היום, כשהיפנים פונים זה לזה בבקשה, הם מוסיפים את המילה "קודסאי" "קדוש שלי", בלוויית קידה עמוקה.

לפי שחן, דת השינתו, נבעה מדת משה, שהנחילוה השבטים בבואם ליפן, ושמה נגזר מהפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם". לכן, בניגוד למקדשים היפנים הבנויים משני חלקים, בנויים רוב מקדשי השינתו שלושה חלקים, כמו בבית המקדש בירושלים, ורק הכהן הגדול נכנס לדביר. בחגים בלבד.

"כ-2666 שנים מאז הגיעו שבטי ישראל לארץ יפן, נושאים עדיין מאמיני דת השינתו במבוך הדורות את שרידי מורשת ישראל" כותב שחן, ומציין שלוח השנה היפני העתיק, מבוסס אף הוא על חודשי ירח. ירח מלא מסמל אצלם את אמצע החודש, וכל כמה שנים, מתווסף חודש של שנה מעוברת בת 13 חודשים. מדהים, לא? עוד על גלגולי השבטים תוכלו לקרוא בעצמכם בספר מרתק זה המצוי בספריית דימונה.




יום רביעי, 7 ביוני 2017

נהר הסבמטיון ועשרת השבטים שמעבר להרי החושך מאת ד"ר אביגדור שחן – חלק שני

כתבה: ד"ר רותי קלמן



מחנה החלוץ של עשרת השבטים, שגלו מארץ כנען, יצא מאפגניסטן בנתיב הצפוני בדרך חזרה למולדתם, אך מצא עצמו מפוזר ברחבי סין וסביב גדות הים הכספי. ביניהם חלק ממשפחות שבטי נפתלי ודן, אשר וזבולון.

לנתיב הדרומי יצא מחנה חלוץ נוסף שהיה מורכב ממשפחות נבחרות של שבטי ראובן, יששכר, אפרים, מנשה, אשר וגד. אך רוב המשפחות עייפו בדרך והתאזרחו בארצות שבין דרום ההימליה וצפונה של הודו. אלה הקוצ'ינים ובני ישראל השחורים. מעטים הגיעו לדרום קוריאה, למפגש שקבעו השבטים מראש.

כשחקרו מקורות שפת ה"הנגול" הקוריאנית, גילו שיש קירבה לשונית בין האלף-בית העברי לזה של ה"הנגול". גם אפיונים שונים של הקוריאנים משכו את תשומת ליבם של מלומדים שחקרו וגילו 29 אפיונים אנתרופולוגיים של עשרת השבטים, הזהים לאלה של הקוריאנים. ביניהם:
* בחמישה עשר לחודש הראשון של חודשי הירח חוגגים הקוריאנים חג חירות בשם "צ'וסוק", כמו חג החירות שלנו.
 * הלחם היומי של הקוריאנים באותם ימים היה מעיין מצה מבצק שלא החמיץ.
* כשקוריאני נפטר, מנחמים במשפט הקוריאני ש"המתישו בלמקורו" שאפשר לתרגם זאת לעברית "שהמת-ישוב-למקורו".
*  הקוריאנים מקיימים שבעה ימי אבל ולובשים שק.
* כינוי האלוהים אצל הקוריאנים הוא עננים (Hananim). שפירושו "הראשון". בארצות המזרח הרחוק זהו כינוי מקובל לאלוהים.
* הקוריאנים, כיהודים, לא יכנו את האב והבן בחייהם באותו שם פרטי.
* בני שבט דנקון (Dankun) הקוריאנים מכנים עצמם בני שבט דן. חזותם שמית, וסמלם נחש. הם דומים בכך לשבט שין בעי ביפן, הטוענים שהם צאצאי שבט דן. נחש הוא סמלו של שבט דן.

אלה שהגיעו למקום המפגש בדרום קוריאה, חצו בסירות את הים, כבשו אחד מאיי יפן והקימו בו ממלכה שהשליט בה היה כוהן גדול. לימים, כותב שחן, תיקרא שושלת שליטים זו בשם "שושלת הקיסרות היפנית" (להרצאות של ד"ר שחן ביפן, נשלח תמיד נציג מאת הקיסר).

שנת הגעתם, 660 לפנה"ס, היתה חשובה וסמלית לעשרת השבטים, ולכן כינוה "שנת קוני תורה". על פי שנה זו מונים בני דת השינתו ביפן, את שנותיהם חגיהם ומועדיהם, עד היום.

גם לאחר שהשתקעו ביפן, קיוו השבטים לחזור לארץ המובטחת, אך בינתיים התנחלו ביפן, ואף קראו לחלק מההרים שם, בשמות עבריים של הרים בכנען – הר סיני והר המוריה.

את אותיות האלף-בית העברי העתיק, גנזו, כדי לא להשתמש באותיות קדושות על אדמה טמאה.  לפני כאלף שנים נמצאו האותיות על-ידי נזיר מלומד בשם קוקאי. אז התברר, שהן זהות לאלה שנכתבו בארץ ישראל. כולל ה"מם", שהופיעה בימיה הקדומים של ארץ-ישראל, אך נעלמה מהכתב העברי בארץ ישראל במהלך השנים. המשך יבוא.

יום חמישי, 1 ביוני 2017

'נהר הסמבטיון ועשרת השבטים שמעבר להרי החושך' מאת ד"ר אביגדור שחן – חלק ראשון

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


זה עוד לא קרה לי. שארצה לכתוב כמה כתבות על ספר אחד. ועוד משהו לא קרה לי. שאקח ספר לידיי, וארצה להחזיקו לתמיד. וזה מה שקרה לי עם ספרו של ד"ר אביגדור שחן.

ד"ר אביגדור שחן הוא מחנך, סופר והיסטוריון השואה והגבורה. בין שאר פועלו, הוא היה גם ממייסדיו ומנהלו של האגף לחינוך ולתרבות בדימונה. שחן הוציא לאור ספרים רבים, ביניהם: 'כנפי הניצחון'; 'לתולדות חיל אוויר צה"ל והמח"ל'; 'חישול הכנפיים'; 'בכפור הלוהט'; ו'אל עבר הסמבטיון' (הקיבוץ המאוחד 2003).

חמש מאות עמודים בספרו החדש של שחן, ואני קוראת בהם לאט לאט, מקפידה לא לפספס אף מלה, ונדהמת מכל משפט. מדוע? כי השאלה על גורלם של עשרת השבטים האבודים של ישראל עלתה בי לא פעם, והנה לפני הוכחות על גורלם, על מקומם של אחינו, ועל גילגולם המופלא ברחבי העולם.

נהר הסמבטיון הוא נהר אגדי, שעל פי המסורת, עברו אותו עשרת השבטים מממלכת ישראל, שיצאו לגלות שנכפתה עליהם על-ידי מלך אשור בשנת 722 לפני הספירה, לאחר שממלכתם, ועיר בירתם, שומרון, נחרבו. המיוחד בסמבטיון, על פי האגדה, שהוא שוצף, קוצף וגורר אבנים במשך ששה ימים, ואז בשבת הוא נח. הדים לגילגולו של שם זה מצאתי בתרגום ההונגרי ליום השביעי, השבת =  "סומבוט" (Szombat).

שחן, הוציא לאור את הספר הזה השנה, לאחר מחקרים והרצאות בנושא, כשהוא מכניס בספר החדש את כל מה שהיה ידוע על השבטים עד כה, וכל מה שהוא גילה במהלך כמעט 60 שנה של מחקר, וכיתות רגליים על פני כל כדור הארץ. הספר מלווה במפה של הדרך שעשו השבטים וצאצאיהם במהלך הדורות, מכנען ועד להתיישבות במקומות השונים, לאחר שנואשו מלהגיע בחזרה למולדתם, וכן בספר – תמונות מסין, יפן, מקסיקו, גווטמלה והודו.

מסתבר, שתחנתם הראשונה הקבועה של השבטים היתה באפגניסטן. לאחר שהתיישבו בה, החליטו, בהשפעת הלויים, מנהיגיהם, לשוב לארץ שממנה הוגלו. מצויידים במפות עתיקות ומודעים לעובדה שכדור הארץ עגול, החליטו לשלוח מחנה חלוץ, שכלל נציגים של כל עשרת השבטים, לעבר איי יפן. בחושבם בטעות כי זוהי יבשת אפריקה. הם סברו שמשם (מאפריקה), תהיה הדרך לארץ ישראל קצרה.

המסע המפרך שעברו דרך תורכיסטן הסינית, התיש את ההולכים והם החלו פורשים ממנו בצדי הדרך. רבים מהפורשים הראשונים היו מבני שבט מנשה, שהפכו לקהילות ישראליות קטנות. משפחות שהוסיפו נדוד ממחנה החלוץ, הדרימו לתוך ארץ סין והתיישבו במורדות הריה. במאה ה-3 לפנה"ס היו בכל סין בתי מקדש ישראליים רבים, וב-641 לספירה, היו בגדה המערבית של הנהר הצהוב, ארבעה בתי מקדש ישראליים, שהמו אדם בשבתות ובחגים.

המשך בשבוע הבא.





יום חמישי, 25 במאי 2017

תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר רב המכר ועטור הפרסים,'תחנה אחת-עשרה', הוא סוג של 'אחרית הימים'. כתוצאה ממגיפה, עולם ישן נגמר, ומתחיל עולם חדש.
אבל, כמו המוטו "הישרדות לא תספיק" (מתוך 'מסע בין כוכבים') – המודבק על הקרוואן של השחקנים-מוסיקאים, הנודדים ממקום אחד למשנהו – לא מספיק להיות גוף מוצל. חשוב  להציל גם את הנפש בעולם של תוהו ובוהו. לכן הם מציגים בדרכם, ממחזותיו של שקספיר, ומנגנים מוסיקה קלאסית.

רמזים מטרימים למה שעומד להתרחש אנו מוצאים כבר בהתחלה. ארתור ליאנדר, שחקן קולנוע ותיאטרון מפורסם, חוטף התקפת לב באמצע מערכה של "המלך ליר". מאמצי ההחייאה אינם מועילים והוא נפטר על הבמה. לאחר שהקהל עוזב, מרימים הנותרים מאחורי הקלעים, כוס לכבודו של ארתור, כשהם מביטים בשלג הכבד שיורד בחוץ "... הם ראו את הלובן מבעד לדלתות הזכוכית שבקצה המבואה. אבל מכאן, ליד הבר, השלג נראה כמעט מופשט, כמו סרט על מזג אוויר גרוע ברחוב שומם." (ע' 25). רמז לאוויר המלא בנגיף המסוכן כל כך, שיהפוך את הרחובות כולם לשוממים, ומכוסי שלג לבן, כמו דף לבן, של התחלה חדשה.

"מכל הנוכחים בבר באותו ערב, המוזג הוא ששרד הכי הרבה זמן. הוא מת כעבור שלושה שבועות, בדרכו אל מחוץ לעיר."  כך מספר לנו המספר הכל-יודע (שם), ואנו מתפקחים כבר בסוף הפרק השני.
כשקירסטן, בת השבע, מביטה במישקולת נייר של כיפת זכוכית שבתוכה מרחפים פתיתים לבנים זה "נראה לה הדבר הכי יפה ומקסים ומוזר... גוש זכוכית שענן סערה לכוד בתוכו." (שם). שוב, רמז מטרים לעולם, שאינו מאפשר לצאת מתקרת הזכוכית שלו. שבו כולם כלואים בעין הסערה-המגיפה, ואין לאן לברוח.

השחקן, הידוען, שעדת צלמי פפראצי, נמצאה תמיד בעקבותיו, עשה את הבחירות שהיטיבו עימו, ופחות – עם סביבתו. בימיו האחרונים, הוא מכה על חטא, מצטער על שלוש גרושותיו, שהחליף מהר מדי, על שנתן לבנו להתרחק עם גרושתו עד לישראל, על שלא ידע להעניק לאחרים, להרגיש אחרים, ולכאוב, כמו אז, בגיל שבע, כשליבו נכמר על ציפור, שליבה פירפר, אז, בכף ידו, פירפר ונפסק.  ולכן, בתוך האנדרלמוסיה שנוצרת עם השחקן הגוסס על הבמה, שוכחים פועלי הבמה לכבות את השלג המלאכותי, שממשיך ויורד על הבמה, וארתור, כמו קירסטן, חושב ששלג יורד מכל עבר, ונוצץ באורות, ושזהו "הדבר היפה ביותר שראה אי-פעם". (ע' 350).
ארתור מסמל אולי את דור ה"מבול", של העולם הישן, שמכה על חטא מאוחר מדי. ואז המגיפה "המבול" מחסלת הכל, ומטביעה את החושך תחת מעטה השלג. עכשיו אפשר לחלום, כמו קלארק, חברו של ארתור, ואוצֵר מוזיאון הציוויליזציה, על ספינות, כמו של נוח, שתגלנה עולם  חדש או תחנת חלל, כמו בקומיקס שציירה מירנדה.


יום חמישי, 18 במאי 2017

שלום לקנאים: שלוש מחשבות מאת עמוס עוז

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לפני מספר ימים מצאתי הפתעה בתיבת הדואר שלי, ספרון. זהו ספר חדש שיצא לאור בימים אלו מאת הסופר עמוס עוז, שלא שוכח אותי, למרות שכבר שנים רבות, איני משמשת כארכיונאית שלו באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ועדיין הוא טורח לשלוח לי כל בייבי חדש שנולד לו. אז תודה, איש יקר על המתת. הנה אני אוחזת בספרך החדש, מברכת על הנולד, וקוראת.
החוט המקשר בין שלושת המאמרים השונים שבספר, הוא המבט האישי של עוז על עניינים "השנויים אצלנו במחלוקת חריפה, ואשר אחדים מהם נראים לי כעניינים של חיים ומוות."כדבריו.
 אין הוא מתיימר לתאר את כל הצדדים של כל מחלוקת, לא למצות, ולא להגיד את המילה האחרונה, אלא, מבקש עוז, את הקשבתם של אלה אשר דעותיהם שונות מדעותיו.

ובעצם, במאמרו 'שלום לקנאים', הוא מבקש מהקוראים, לא להיות קנאים לדעותיהם שלהם, ולהיות מסוגלים, להקשיב לדעה אחרת, לחשוב עליה, ואולי להסכים, עם חלקה לפחות.
במאמרו, סוקר עוז את סוגי הקנאים, שאינם מסתכמים רק באסלאם הקיצוני, אלא בכל אחד, שמתבצר בדעתו, ונלחם בחירוף נפש, כדי להציל את שאר העולם שאינו חושב כמוהו. הוא מבדיל בין קנאים פנאטים גלויים שמתלהמים, ביניהם "בריוני גבעות", לבין קנאים בחברות נורמטיביות שמתנגדים לעישון, לאכילת בשר וכדומה.

הבחנה מעניינת עושה עוז בסוקרו את ההיסטוריה של הקנאות בארץ. הוא מזכיר את קנאותם הלאומנית, החרדית, והמהפכנית של דור החלוצים והמייסדים, שהגיעו מאירופה, והתעקשו "ללוש מחדש את כל עם ישראל ואף למחוק את שלל המורשות השונות של יוצאי כל הגלויות, כדי להצמיח כאן בזרוע נטויה "אדם חדש"." (ע' 18) לעומת זאת, היהודים שהגיעו מארצות המזרח, הביאו עימם מורשת דורות של מתינות, וסובלנות דתית יחסית, של מי שהורגל לחיות בשכנות טובה, גם עם מי שלא דומה לו.
ואכן, אחד הפתרונות שמציע עוז לבלימת התחזקות האסלאם הקיצוני הוא דווקא האסלאם המתון. אסור לשכוח, הוא מזכיר, שהרוב המכריע של המאמינים הדתיים בעולם, הם דתיים מתונים הנרתעים מפני אלימות ורצח.
נפלא הוא הקטע שבו מביא עוז את דבריה של סבתו, שלומית, על בואו של המשיח, ובעצם, מסביר את ההבדל המהותי שבתפישה היהודית אל מול התפישה הנוצרית (ע' 44). בבסיס דבריה, טמון אחד הסודות לחיים בשלום.

המאמר השני בספר נקרא 'אורות ולא אור', ובו מתמקד עוז במחשבות על יהדות כתרבות, ולא רק כדת או לאום, ומשוחח על הזהות היהודית, הצורך במסורת לצד הצורך בחידוש. מה לשמר, ומה לגנוז.
המאמר השלישי, שכותרתו: 'חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם', דן בנושא, שהוא שאלה של חיים ומוות למדינתנו. שאלת שתי המדינות, וההכרה, שאפשר לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושווה לנסות.

יום חמישי, 11 במאי 2017

'שביר' מאת תמרה ובר. מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'שביר' הוא ספר יפה, שהפך לרב מכר בינלאומי. על גב הספר נכתב על הסופרת, תמרה ובר, שהיא סופרת אמריקנית צעירה, המעידה על עצמה כעל רומנטיקנית חסרת תקנה שאוהבת רומנים עם סוף טוב, וכפי שמצוטט מפיה "כי ישנם מספיק סופים עצובים בחיים האמיתיים".
במרכז העלילה עומד נער בן שלוש-עשרה בשם לנדון, שעובר חוויה קשה מאד בביתו. התוצאה מאותה החוויה היא שהוא מוצא עצמו בבית חולים, ומגלה שאיבד את אימו. הוא גר במקום קטן, שבו כולם יודעים הכל. ולכן המורים מתירים לו בעצם לעשות הכל, כי הם מבינים שהוא "שביר". אביו לא התאושש מאובדן אשתו, וקשה לו לתקשר עם לנדון. האב מאשים את עצמו שלא היה בבית בעת האירוע, והילד מאשים את עצמו, שלא הצליח לעזור לאימו ולהצילה. בהיעדר שיחה פתוחה ביניהם, חושב הילד, שאביו מאשימו במות האם, כי לפני האירוע, רגע לפני שיצא, אמר האב ללנדון שבהיעדרו – הוא הגבר בבית, ושישמור על האם."

לנדון מרגיש שמעל באמון אביו, והוא כועס על עצמו. כתוצאה מכך, הוא ממלא את גופו בפירסינג מצד אחד, ובקעקועים מצד שני, כמנסה להכאיב ולהעניש את עצמו. הקעקועים, שהתחילו בניסיון להסתיר את הצלקות שבשורשי כפות ידיו, הופכים לביטוי אישי של אנדרטה לאם, שאליה היה קשור מאד. הוא גם מבקש שיקראו לו מעתה לוקאס כשם משפחתה הקודם של אמו. עם זאת, הוא לא חושף את הקעקועים כמפגן ראווה. על קעקועי שורש כפות הידיים הוא שם צמידים, שנועדו להסתירם, קעקועי השיר של אימו מוסתרים מתחת לשרוולים, והוורד שנועד להנציח את שם אימו "רוז" חרוט על לוח ליבו.

ימי התיכון עוברים עליו בנידוי חברתי, ביחד עם חברו בויס. יחד הם נחשבים לילדים הרעים של התיכון. אחרי תקופה של פריצת גבולות, הוא מקבל הצעה ממי שהפך לעוגן של חייו, צ'רלס הלר.
סינדי וצ'רלס הלר הם זוג החברים של הורי לנדון. אחרי הטרגדיה, הם מאמצים ומקרבים עוד יותר את לנדון ואביו. האב מתרחק ומסתגר בעולמו, אבל ללנדון חשוב החום המשפחתי. הגבולות שמציב הלר ללנדון-לוקאס מכוון אותו לסיים את התיכון בציונים גבוהים והוא מתקבל לאוניברסיטה.
כסטודנט, הוא עובר לגור ביחידת דיור מעל המוסך של ההלרים, עובד במספר עבודות, שאחת מהן, וחשובה מבחינתו, היא הקניית הגנה עצמית לסטודנטיות. להנאתו הוא יוצר רישומים יפיפיים.
באוניברסיטה הוא מכיר את ג'קלין ומתאהב בה עד כלות "היֹה הייתה נקודה בזמן שהפרידה בין לפני לאחרֵי... האחרי שלי היה מציאות חשופה, ולא היה לי מה לעשות בנידון מלבד לשרוד. ואז הגיעה ג'קלין. האהבה הזאת. הריפוי הזה... כל רגע היה עכשיו רגע שיש לחיות אותו – ואני אתענג על כולם."


יום שישי, 5 במאי 2017

'אל תיגע בזמיר' מאת הרפר לי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ביד אמן מצליחה נל הרפר לי לשרטט תקופה גזענית מעין כמוה בדרום ארצות הברית, דרך עיניה הילדותיות, אך החכמות והנאורות, של ג'יין לואיז פינץ'. מזווית הראייה של מי שגְדֵּלָה בסביבה המפרידה בין לבנים ושחורים, אך היא עצמה מחונכת לראות את כולם כבני-אדם.
'אל תיגע בזמיר' הוא ספר ישן, משנת 1960, שהפך לקלאסיקה, תורגם לשפות רבות, קיבל פרס פוליצר, הפך לרב מכר, והוסרט. קראתי אותו בתור נערה, וכעת, בשל מועדון הקריאה, אני שבה לקוראו, ומתרשמת, כמו אז, ואפילו יותר, מיכולת הכתיבה של הרפר לי, מהנגיעה העדינה והאנושית כל כך, ומדמותו המרשימה של אטיקוס פינץ', אביהם של ג'ם וג'יין לואיז.
אטיקוס פינץ' מגדל את הילדים בעזרת קאלפורניה, אישה כהת-עור, שיודעת קרוא וכתוב, עובדת כטבחית, וגם עוזרת בחינוך הילדים. הוא עורך דין מוערך, שמשתף את ילדיו בחכמת המשפט, ובחכמת החיים, ומגדל אותם לשאול שאלות. אין הוא מהסס להשיב, גם על הקשות שבשאלותיהם.
במרכזו של הספר עומד משפט, שבו משמש אטיקוס כסנגור לאיש כהה-עור, נשוי ואב לשלושה, בשם תום רובינסון. תום מואשם באונס של נערה לבנה. התפקיד, להגן על הנאשם, הוטל על אטיקוס, והוא מתכוון להגן עליו בחירוף נפש, למרות שהוא חושש, שהחברה הגזענית לא תְזַכֶּה את תום רובינסון, גם אם תוכח לה חפותו.

בין שני הילדים, שהגדול בן 11 והקטנה בת 8, יש קשר יפה מאד. קשר של כבוד ואהבה, ורואים גם כאן את החינוך המעולה שהעניק להם אביהם. בחלק מהזמן, מצטרף אליהם, דיל, אחיין של אחת השכנות, שמגיע לעיתים קרובות לדודתו, אבל מבלה את עיקר זמנו איתם.
הם מעורים במשפט המתרחש, ותומכים באביהם, אולם הם גם שומעים, מודעים ומרגישים את היחס הגזעני של רוב תושבי המקום, שרואים באביהם בוגד, בעצם העובדה שהוא מגן על כהה-עור.
את יחסם ההומאני של השניים אנו רואים במהלך הספר כולו, והדבר בא לידי ביטוי גם בשיחות שלהם בינם לבין עצמם וכן עם דודתם אלכסנדרה, אחות אטיקוס.
כשהדודה אינה מרשה לג'יין לואיז לארח את וולטר קאנינגהם, ילד מכיתתה, כי משפחתו לא מספיק טובה, לדעת הדודה, מתמרמרת הילדה בפני אחיה: "... אני, ג'ם, חושבת שיש רק סוג אחד של אנשים: אנשים." (ע' 226).

הזמיר, משמש משל בספר. אטיקוס מציין באזני אחיו, ג'ק, שאם הוא חייב לצוד ציפורים, שיפגע בעורבים אבל שלא יגע בזמיר, ומיס מודי, השכנה, מסבירה לילדים כי הזמיר לא פוגע באף אחד, אלא רק שר למעננו (ע' 91-92). במקום אחר, שר הזמיר כמזהיר אותם מפני סכנה (ע' 253), ובסוף מבינה הילדה, שאילו היו פוגעים באדם חף מפשע, היה זה כאילו פגעו בזמיר (ע' 274).


יום שישי, 28 באפריל 2017

הציור האחרון של שרה דה ווס מאת דומיניק סמית. מאנגלית: דורון דנסקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר הנפלא הזה פותח לפנינו צוהר לעולמן של נשים ציירות, בתור הזהב ההולנדי של האמנות, במאה השבע עשרה. בגילדה סנט לוק בהולנד, שבין שורותיה נמנים: רמברנדט, ורמיר, פרנס הלס, חברות לפחות עשרים וחמש נשים, שרוב יצירותיהן לא שרדו. בין הציירות היתה שרה ואן באלברחן, שזכתה להיכנס ראשונה לגילדת הארלם של סנט לוק, ב-1631. אך אף יצירה שלה לא שרדה.

דומיניק סמית מצליח ליצור עלילה שלמה סביב אמנית בדויה, בשם שרה דה ווס, שהפרטים הביוגרפים שלה, שוזרים בתוכם אמיתות ביוגרפיות של חלק מאותן נשים ציירות מאותה התקופה, ובכך מתאפשר לנו לחוות את עולמן.
שרה דה ווס, מציירת בעיקר נוף דומם. ציירים ציירו תמונות נוף, ואילו ציירות נשארו בבית וציירו נוף דומם. שרה נשואה לצייר נוף בשם ברנט, ובחלק מזמנה היא עוזרת לו, בכך שהיא מערבבת לו את הפיגמנטים לציורי הנוף שלו.

אחרי שהם מאבדים את בתם קתרין בת השבע, מפסיקה שרה לצייר. כל החורף נח מכחולה, עד שהיא רואה ילדה מתהלכת בשלג. משהו באור, בילדה היוצאת לבדה מהיער, מעורר אותה להנציח את הרגע, וכמו להחיות את זכר בתה שאבדה.
היא מציירת, כמעט בהסתר, ציור שנקרא "בקצה היער", אך בעיקר היא עסוקה בציורי טוליפים (צבעונים), שהפכו לטרנד גדול ומבוקש מאד בהולנד באותה התקופה. ברנט בעלה, מנסה באמצעות מכירת תמונות הטוליפים שלה, שיוצאות ללא חתימה וללא תאריכים, להתאושש כלכלית. אבל חובותיהם הולכים ומתגבהים.

הציור שלה "בקצה היער", אותו סיימה לצייר ב-1636, יגיע כעבור למעלה ממאתיים שנה לידיו של מרטי דה גרוט, עורך דין מצליח, אמריקאי ממוצא הולנדי, הנשוי לרייצ'ל. הציור תלוי בתוך מסגרת מעל מיטתם, ופעמים רבות הוא מוצא עצמו מביט בנערה הנשענת על עץ התרזה ומביטה במחליקים על הקרח. אבל יום אחד הוא מביט בה, כהרגלו "אותו רגע של השתהות חורפית לעולם אינו חדל לדומם את מחשבותיו. ואז הוא מבחין במשהו מוזר בשוליים החיצוניים של המסגרת. כבר שנים הוא רואה את מסמרי הברזל העתיקים מוריקים בתוך בשר העץ, חושש שמא יגרמו לחלודה... אבל עכשיו הוא אינו רואה את המסמרים..." (ע' 67). מרטי מבין, שהתמונה שלפניו היא זיוף של התמונה המקורית, שהייתה תלויה במשך דורות בבית משפחתו ובביתו.

חקירותיו של מרטי מובילות אותו אל אלי שיפלי, סטודנטית לאמנית, החוקרת בדוקטורט שלה את הנשים האמניות של תור הזהב בהולנד. למחייתה, היא משחזרת ציורים.
העלילה המותחת מקפצת בין המאות ובין המקומות, הלוך וחזור, מגבירה את המתח, ומקשרת בין שרה של המאה השבע עשרה, לאלי, מהמאה העשרים, שתי נשים שהציור הוא כל עולמן. מרתק וכתוב נפלא.



   

יום שבת, 22 באפריל 2017

'בית על מים רבים' מאת אמונה אֵלון

כתבה: ד"ר רותי קלמן



השבוע אנו נזכרים בחורבן הקהילות, הלא-ייאמן והלא-נתפש עד היום, של השואה היהודית, והספר הזה, מאיר בצורה מיוחדת היבט שאיננו רגילים לראותו, של שואת יהודי הולנד.
דרך סיפור החיים הבדיוני של הדמות הראשית, סופר בשם יואל בלום, שמגלה את עברו העלום בהולנד של מלחמת העולם השנייה, מצליחה אמונה אֵלון לפתוח לו ולנו את הצוהר למה שעברו היהודים בהולנד באותה התקופה.

הדרך שבה היא עושה זאת – מיוחדת. הסיפור מסופר לנו על ידי יואל, שרוצה לכתוב את סיפור ילדותו, שרק עכשיו הוא מתוודע אליו. תוך כדי שהותו באמסטרדם, והמחקר שהוא עושה במוזיאונים לאמנות, במוזיאון היהודי, הוא מחליט שהוא יכתוב את עצמו, כפי שהצייר ואן גוך צייר את עצמו.
וכך הוא מספר על אמו, סוניה, ילידת הולנד. על אובדן התמימות, ואת חייה, שהולכים ומשחירים עד תֹהו, תחת החוקים והמגבלות המחמירות מיום ליום של השלטון הנאצי בהולנד: "כשסוניה רוכבת על אופניה, היא שומעת את סאון המים הרוחשים למטה מן הכבישים והמדרכות. שומעת איך מתחת לפני העיר גועשים המים הקדמוניים, גועשים ושוצפים ומבקשים לפרוץ ולשטוף את הכל. כמו כל ילד הולנדי היא למדה... את תולדות המים שכיסו את הולנד בעבר... לבה היה מתרחב בגאווה על היותה בת לעם ההולנדי החרוץ והנועז... אבל הנה, היא חושבת לעצמה עכשיו, הנה תש כוחו של הילד האגדי הסותם באצבעו את החור שבסכר. עוד מעט ייפער החור ויעלו המים, תהומות ישובו ויכסו, חושך ישוב ויעטוף. רק רוח אלוהים תרחף על פני המים, אם היה תהיה עדיין בעולם הזה רוח אלוהים." (ע' 183).

"איך זה יכול להיות?" חוזרות הדמויות ושואלות בספר. כולן הולנדיות ממוצא יהודי. איך דברים כאלה יכולים לקרות לעם ההולנדי הטוב והיפה בנפשו הזה. ויואל, שכותב אותם, מתלבט אף הוא כיצד להתמודד עם המציאות שהייתה, והוא מבין את ההבדל בין הכתיבות. "כתיבה ריאליסטית – כדי לתאר את הדברים בדיוק כפי שהם נראים, וכתיבה סוריאליסטית – כדי לתאר את הדברים לא כפי שהם נראים, אלא כפי שהם באמת." (ע' 212), וכך הוא כותב. כשזו שכותבת אותו, הסופרת אמונה אֵלון, מערבבת בסוריאליסטיות מלאה פיסקה מהתנהלותו, פיסקה מתוך ספרו, וכן הלאה, בערבוב שלכאורה מבלבל ,אך לאמיתו של דבר, זו הדרך, שבה נחשף וחושף יואל בלום את אמיתות חייו, ואת המציאות שרק המכונה הנאצית יכולה הייתה לחולל.

מי שמלווה אותו מרחוק, אבל תמיד קרובה מאד, היא אשתו, בת-עמי, ישראלית שורשית, שמצליחה לעגן אותו במציאות, גם בחייהם היומיומיים, וגם כעת ממרחק של מקום, כשהוא חוקר באמסטרדם, והיא ממשיכה להתנהל בישראל. יואל ילמד, לא רק מי שהיה, אלא גם מי שהוא, ומה חשוב באמת.



יום שלישי, 18 באפריל 2017

רומן לגברת מאת פיירסנדרו פלוויצ'יני. מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לפנינו חבורה של חמישה איטלקים מהעיר וויג'באנו שבצפון איטליה. שני זוגות, בני שבעים פלוס, שמשום מה מצטיירים ומרגישים כבני תשעים (למרות שלדעתי גיל השבעים של היום הוא – החמישים החדש, שרק מתחילים לפרוח, ובוודאי שעדיין מרגישים צעירים ומלאי כוח ליהנות מהחיים). הם יוצאים עם חברם שהתאלמן לאחרונה, לחופשה בניס שבריביירה הצרפתית. המטרה המוצהרת היא לשמח אותו, ולשחרר אותו ממועקת הבדידות. אלא מה, אף אחד מהחבורה לא באמת טורח להפוך את הנסיעה הזו לחוויה חברתית מתקנת וחיובית, ומהרגע שהגיעו – הם רק מכניסים את עצמם לצרות.

אנו מקבלים את הסיפור דרך עיניו של צ'זרה, אחד מהחבורה. זהו ד"ר צ'זרה קוריסקו-פיקוליני. עורך ראשי לשעבר בהוצאה לאור מכובדת, חבר רוטרי בהווה, ונשוי לפרנקה ספירולצי, שאותה הוא מכנה, במקרה הטוב "אשתי האומללה". במקרה הרע הוא מתאר שוב ושוב את שפם הנזירה המזדקר שלה מעל שפתה העליונה, ואף לא מחסיר כל הזדמנות לתאר את נחירותיה המנסרות, המדירות שינה מעיניו.

צ'זרה סובל מטרשת נפוצה מתקדמת ראשונית (sm-pp = Primary progressive multiple sclerosis), שמתקדמת בהדרגה, וללא התקפים. בעקבותיה, ממליץ לו רופאו האישי להשתמש בקנביס רפואי. השימוש בקנביס, אינו חוקי באיטליה, ולכן בנו של צ'זרה משיג לו אותו בצורה לא חוקית. כל עוד הוא באיטליה, הוא יכול לעשן בביתו, אבל כאן, בריביירה הצרפתית, בניס, הוא נכנס לצרות כשהוא מעשן בשירותי מסעדה, וגרוע מזה, כשהוא מגיע לכתובת מפוקפקת ולאנשים מפוקפקים שמוכרים לו סחורה חדשה.
לטיול הזה מצטרף אליו חברו אטיליו פרסגטי, האלמן הטרי, שנורא מתלהב מהחומר שהם קונים, וכשהם הולכים לאיבוד בחזרה, ומתיישבים באיזה גן, כדי שצ'זרה יוכל להשתמש בקנביס ולהקל על כאביו, חוטף ממנו פרסגטי חתיכה מהחומר ואוכל אותו. מכאן השניים הולכים לאיבוד חושים מוחלט כשפרסגטי חוגג ומשתטה במגרש משחקים, וצ'זרה צונח לכמה תרדמות, שבסופן הוא מוצא עצמו מוקף בצוות רפואי.

לוצ'אנו בוטפאווה, חבר נוסף בחבורה, שהיה פעם נער זהב, אבל חמום מוח, קורא תיגר על כל דבר ועל כל אחד, לא נרגע גם בניס, ומשאיר את אדריאנה אשתו חסרת אונים.
העלילה אינה לב ליבו של הסיפור. כפי שהם לא ממהרים לאף מקום, כך גם העלילה. מתקדמת באיטיות, ומתרכזת לא רק במה שהם עושים (ככל העולה על רוחם, כמי שכבר אין להם מה להפסיד בחיים), אלא גם בנושאי שיחתם (המוות, המתות חסד, סודות שמתגלים, וגם הומוסקסואליות וטרנסג'נדריות) וגם מצביעה על ערכים, שנעלמים עם השנים.
וכמו שזקנים נוטים לשכוח, ולהיות מרוכזים בעצמם בלבד, כך גם העלילה, שאינה מסתיימת בפיתרון כל הבעיות שצצות בדרך. היעלמות של אחד מהם, למשל, משאירה חלק מהם אדישים, ומרוכזים בעצמם. רומן למחשבה.


יום רביעי, 12 באפריל 2017

'אפקט רוזי' מאת גרהם סימסיון

כתבה:  ד"ר רותי קלמן


הספר 'אפקט רוזי' הוא ספר המשך לספר המקסים 'פרויקט רוזי', שנמכר במיליון עותקים ביותר מארבעים מדינות. עליו כתבתי בעבר בטור זה .
בספר המשך זה, עוזבים דון ורוזי את אוסטרליה ומתיישבים בניו-יורק. דון הוא פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת קולומביה, ורוזי לומדת רפואה ובמקביל נמצאת בשלבים האחרונים של עבודת הדוקטורט שלה. שלושה ערבים בשבוע הם עובדים יחד בבר קוקטילים. אך את שיגרת חייהם מערערת ההודעה של רוזי "אנחנו בהריון".

דון, המאובחן כבעל תסמונת אספרגר, מתקשה להבין את הודעתה. מאוחר יותר הוא מנסה לשחזר את מה שקרה: "הבנתי שמוחי הותקף במידע ששיבש את גבולות ההיגיון בשלושה מובנים: ראשית, הניסוח "אנחנו בהריון" סתר את יסודות הביולוגיה. הוא הניח שהמצב שלי השתנה איכשהו, בדומה למצבה של רוזי... שנית, זה היה הריון לא מתוכנן... הפרת ההגיון השלישית נבעה מהעובדה שרוזי נהגה ליטול גלולות למניעת הריון, שפונקציית הסיכון שלהן עמדה על פחות מחצי אחוז בשנה... התוצאה היתה בלתי נמנעת. התמוטטות." (ע' 25 – 27).

אחרי שהוא נרגע, הוא לוקח את הפרוייקט, כמו כל פרוייקט בחייו, ברצינות תהומית, בקריאה של מאמרים ובגישה מדעית. אך נתקל במספר בעיות בחיים האמיתיים. אחת הבעיות היא שרוזי מקשיבה לגופה, ומתנהגת כמו כל אשה בהריון, עם חשקים, עם קפריזות ועם עייפות וטשטוש שמאפיינים תקופה זו. השילוב בין תגובותיהם השונות – מצחיק.
לדוגמא: רגע לפני שהיא הולכת לישון היא אומרת שהיא רוצה כוס יין. הוא אומר: "האלכוהול אסור. את עדיין בשליש הראשון." "אם לא תמזוג לי כוס יין, אעשן סיגריה." בהיעדר אפשרות לריסון פיזי או לאלימות, לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע מרוזי לשתות. הבאתי כוס יין לבן לחדר העבודה שלה... רוזי טעמה מהיין. "דון, מהלת את זה במים?" "זה יין מופחת אלכוהול." "אין ספק שעכשיו הוא מופחת." הבטתי בה לוגמת שוב, דמיינתי איך האלכוהול חוצה את דופן השליה, פוגם בתאי המוח, מדיח את ילדנו שטרם נולד מדרגה של איינשטיין הבא לפיזיקאי שיחסר לו אך מעט כדי להוביל את המדע לשיאים חדשים... רוזי הביטה בי. "הצלחת להבהיר את הנקודה שלך. לך לסחוט לי מיץ תפוזים לפני שאתחרט..."

בעיה אחרת מתגלה, כשהוא רוצה ללמוד על הנושא שנקרא 'ילדים', דרך התבוננות בילדים המשחקים במגרש משחקים. הצפייה הופכת אותו לחשוד בפדופיליה, ומסבכת אותו עם המשטרה, וחקירות עם אנשי מקצוע. ניסיונותיו להסתיר מרוזי, כדי שהיא לא תתרגש ותפגע בעוברה, רק מסבכים אותו שוב ושוב.
לעומתו רוזי הולכת ומסתגרת, יוצרת מעגל חדש שכולל רק אותה ואת התינוק, כשספקותיה בדבר יכולתו לתפקד כאבא, מעיבים על הקשר היפה שביניהם. האם יצליח דון להוכיח לה את כשרותו כאבא? קיראו.


יום שישי, 7 באפריל 2017

'יוצאת מדעתי' מאת שרון מ' דרייפר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


"מאז שהייתי ממש קטנה... המילים היו כמו מתנות מתוקות ונוזליות, ואני שתיתי אותן כמו לימונדה... ההורים שלי תמיד הציפו אותי בשיחות. הם פיטפטו וקישקשו, הם הביעו וביטאו. אבא שלי שר לי. אמא שלי לחשה את הכוח שלה באוזני. ספגתי ושמרתי וזכרתי כל מילה שהורי אמרו לי או דיברו עלי. את כולן... ולכל המילים שלי היו משמעויות. אבל רק בראש שלי. מעולם לא אמרתי אפילו מילה אחת. אני כמעט בת אחת-עשרה... אני לא יכולה לדבר. אני לא יכולה ללכת. אני לא יכולה לאכול לבד או ללכת לבד לשירותים. באסה רצינית..."

כך נפתח הספר 'יוצאת מדעתי' של שרון מ' דרייפר, שהוא כולו מונולוג של מלודי, ילדה מבריקה, בת אחת עשרה, שנולדה עם שיתוק מוחין. המחשבות החכמות שלה, הידע הרב שהיא רוכשת, הזיכרון הפנומנלי, האהבה הגדולה של הוריה, ושל האנשים הסובבים אותה כמו גברת וי, או קתרין הסייעת, מאפשרים לה להגיע להישגים יוצאי-דופן, ללמוד לתקשר עם הסובבים אותה, ולהפיק את מירב התועלת האפשרית למרות הסיטואציה הקשה של מוגבלויות גופה.
הספר נמצא ברשימות רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך קרוב לשנתיים וצבר פרסים ומעריצים בכל העולם. דרייפר מצליחה בכישרון רב להיכנס לתודעתה של דמות שרבים מאיתנו לא היו מצליחים להגיע אליה אל מעבר למה שנראה מבחוץ, לרוב היינו מתעלמים ממנה, ובמקרה הטוב – מרחמים.

כאן יש לנו הזדמנות כקוראים לחוות מבפנים את מה שהיא רואה כשמסתכלים עליה ברוב המקרים (שאם היא מוגבלת גופנית היא בוודאי מוגבלת שכלית, ושאפשר לדבר לידה כאילו היא לא שומעת ולא מבינה), יש לנו הזדמנות לראות את חוכמתה, רגישותה, מחשבותיה, אהבותיה, ומה שהייתה רוצה (כשהיא ישנה היא חולמת שהיא ילדה רגילה, שיש לה חברים, איתם היא מדברת שעות).
ראויים לציון הם הוריה, שמעניקים לה אהבה ללא גבולות, מבינים אותה, ומתעקשים שתלמד בבית ספר רגיל, אם כי בכיתה מיוחדת, כדי שתלמד להתמודד עם החיים כפי שהם. חלק מהמורים מצליחים להיות רגישים, להבין מה הילדים רוצים, ולהתאים את תכנית הלימודים לרמת המישכל האמיתית. חלק אחר – מתייחסים אליהם כאל מפגרים, והילדים עם מגבלותיהם אפילו לא יכולים להסביר עד כמה הם מתוסכלים, ומה הפער בין מה שהם יודעים, למה שמלמדים אותם.
אחד המורים יוצר כיתת שילוב, בין ילדים רגילים למיוחדים. השילוב הזה מרגש מאד את מלודי, ולמרות שהיא מתאכזבת במקרים רבים, הרי שבכל זאת, נפתחות לפניה אפשרויות חדשות וטובות, שמאפשרות לה לתקשר עם אחרים, וסוף סוף, לשחרר את המילים והמחשבות והרצונות שלה, ולהראות לכולם מה היא יודעת, ומיהי באמת מלודי. דמות מעוררת השראה היא ויולט, גברת וי, שאצלה נמצאת מלודי בצהריים. מומלץ.