כתבה: ד"ר רותי קלמן
מוסד האפיפיורות שלט על נתיניו במשך מאות שנים. בשנת 1858 שלט האפיפיור פיוס התשיעי מרומא עד טוסקנה ובולוניה. בשטח זה היו אז כ-15,000 יהודים, שהיחס אליהם היה מרכזי במובן השלילי מצד הכמורה.
היהודים נסגרו בגטאות כדי להרחיקם מהנוצרים, ובתוך הגטאות הם חיו חיים מלאים, תוך שמירה על יהדותם ומסורתם. בגטו של בולוניה, היו באותה עת 200 יהודים, כשיום אחד מופיעה המשטרה בביתם של בני משפחת מורטרה, וטוענת שאדגרדו, ילדם בן השש, הוטבל לנצרות, ולכן הוא חייב לעזוב את הבית ולגדול כנוצרי.
בדיעבד התברר שאנה נינה מוריסי, המשרתת הנוצרייה של הבית, סיפרה למשרתת אחרת, שהיא חששה לחייו של הפעוט שהיה חולה, ולכן נקטה בפעולות שחשבה כהטבלה, כדי להציל את הילד ממוות, מנהג שהיה נפוץ אז באיטליה כולה. לא עזרו למשפחה כל התחינות, הבכיות וההתעלפויות. אדגרדו בן השש נלקח מהבית לזרועות הכנסייה.
על פי חוקי הנצרות של האפיפיור פיוס התשיעי, בעצם פעולת ההטבלה, מנתקים המומרים את קשרי הדם שלהם עם שארי הבשר היהודיים שלהם. מחאת האיטלקים הייתה שקטה, בשל החשש לפגיעה בהם, אך באירופה ואפילו בארה"ב קם גל של מחאה. בין המנסים לפעול למען משפחת מורטרה נמצאים בני משפחת רוטשילד, השר מונטיפיורי ואפילו נפוליאון, ומחזות נכתבים על המקרה.
החקירות מגלות שהמשרתת מוריסי היתה מושחתת ושקרנית, שאדגרדו מעולם לא היה קרוב למות, ושהחנווני, שלכאורה ייעץ והסביר למוריסי איך להטביל את אדגרדו, דובר אמת, כשהוא מתכחש לעובדה, שהייתה לו יד בכך.
עבור מתנגדי האפיפיור היה מקרה זה מתנה משמיים. המחאה הבינלאומית מתגברת. האב מנסה לאסוף ראיות המוכיחות שהכנסייה שגתה כשלקחה את בנו. האפיפיור לא מתרשם, ואף נפגע מניסיונות משלחת יהודית לומר לו מה לעשות.
בינתיים מצליח מומולו, אביו של אדגרדו, להשיג אישורי ביקור ברומא אצל בנו. הוא לעולם לא נפגש איתו לבד. האפיפיור והבישופים מחזיקים את הילד קרוב אליהם, ומספרים על עילוי, שהופך לנוצרי נאמן. הילד עובר שטיפות מוח. הוא מובא מדי חג מולד אל האפיפיור, והם מבלים שעות ביחד.
בשנים הראשונות, בפגישות עם הוריו, שב אדגרדו ומביע את רצונו לשוב אל משפחתו היהודית, כשהוא מבטיח להם שהוא ממשיך להתפלל מדי יום את התפילות היהודיות. אבל שטיפת המוח והדרך בה הוא מתחנך עושים את שלהם. הוא גדל להיות מטיף נוצרי. חלק מבני משפחתו בקשר איתו. מקרה אמיתי עצוב. הספר מרתק.
