'חיים על דלת המקרר' מאת אליס קייפרס; מאנגלית: אינגה מיכאלי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספר זה נכתב ב-2007, אבל המסר שלו צריך להדהד בלב קוראיו גם היום, בעידן שבו נוח לכולם להתכתב ברשתות החברתיות, במקום לדבר ולהיפגש. 

אם ובת גרות יחד בבית, אבל לא באמת נמצאות יחד. לא זו עם זו, ואפילו כמעט שלא זו לצד זו. האֵם היא רופאה מיילדת. עבודה תובענית, בשעות לא שעות, והיא כמעט ולא בבית. הילדה, קלייר, נמצאת בשנתה החמש-עשרה מתחילת העלילה, ועד גיל שבע-עשרה – בסופה. מכיוון שהיא רוב הזמן לבד בבית, או אצל חבריה, או בבית הספר, הן מְתַּקשרות כמעט אך ורק במכתבים.  כשהן משאירות את מכתביהן/פתקאותיהן על המקרר. 

וכך, מצטיירת תמונת יחסיהן. אך ורק על פי הפתקאות שעל המקרר:

"אמא, קניתי את כל מה שביקשת, חוץ מהעוף והשעועית. מה-זה קפוא בחוץ, וכשסחבתי את השקיות הביתה חשבתי שתכף ינשרו לי האצבעות. אני צריכה דחוף כפפות חדשות. אולי נלך בשבת לקניות – את לא עובדת בסוף השבוע, נכון? מקווה שעבר עלייך יום נפלא??? ק." 

"כשתחזרי מחכה לך ספגטי בולונז. אוהבת, אמא." 

"אני צריכה לרוץ, יש לי משמרת בסוף השבוע. מצטערת. אוהבת, אמא. 

"אני הולכת לישון אצל אמה. אמא, נראית לי קצת עייפה אתמול בלילה, אני מקווה שאת לא עובדת קשה מדי??? נתראה מחר. נשיקות, ק. אל תדאגי, יש לי מפתח."

"אם יש לך זמן, תוכלי לקפוץ לסופר ולקנות עוף? אני רוצה להכין לנו הלילה עוף צלוי, ליום ראשון. אוהבת, אמא." 

"אחרי שכמעט גוועתי ברעב הכנתי את העוף עם מתכון שהורדתי מהאינטרנט. את השאריות שמרתי במקרר... חיכיתי לך המון זמן, ובסוף חשבתי שבחיים כבר לא תחזרי, אז עטפתי את מה שנשאר בניילון נצמד. אֶמה בחיים לא צריכה לבשל בשביל אמא שלה..."

וכך מתנהלים חייהן, כשבצד של הילדה נרשמות דרמת התאהבות ראשונה, וענייני חברים ולימודים, כשהאם לא נוכחת. ובצד של האם מתחילות רמיזות שלה שהופכות לאמירה ברורה לגבי גוש שהיא מגלה בשד, ותחילתה של תקופה קשה בריאותית. גם כאן, יש איזו הדחקה גם מצדה, בניסיון להראות שהכל כרגיל, וגם מצד קלייר, שעסוקה בחייה האישיים, ולא באמת פנויה להבין את מצוקת האם.

'חיים על דלת המקרר', הוא ספרה הראשון של אליס קייפרס, שנכתב בסגנון ייחודי. הספר עורר עניין רב בעולם, וזכויות התרגום שלו נמכרו ל-16 מדינות.

זהו ספר, שצריך לעורר בכולנו שאלות ומחשבות. האם אנחנו לא מפספסים זה את זה, בסבך ההתכתבויות  הנוחות? או העבודה התובענית, שלא באמת מאפשרת לנו להיות עם אהובינו? האם לא כדאי שנתעשת ונבין שאנחנו לא באמת יכולים לתקשר ולגעת זה בזה, דרך מילים כתובות על צג? האם גם אנחנו נפספס את היקרים לנו, עד שלא תהיה עוד דרך חזרה?

'ניצוץ של אור' מאת ג'ודי פיקו ; מאנגלית: דורון דנסקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הרקע לכתיבת הספר 'ניצוץ של אור' של ג'ודי פיקו, הוא הדיון בשאלת ההפלות. שאלה שיש לה מתנגדים/"תומכים בחיים", חייו של העובר כבן-אדם עוד ברחם, ומנגד התומכים בהפלות, שלרוב מסתכלים על הצד של האישה ההרה ומניעיה להפסיק את ההריון, כמו גם המחשבה, שעד השבוע ה-15 לערך, אין העובר עדיין בחזקת אדם. 

בדבריה בסוף הספר, מציינת פיקו את החוקים הקיימים במדינות השונות של ארצות הברית, ואומרת "שהחוק הוא שחור-לבן. אך חייהן של נשים הם אלף גוונים של אפור". בין הגוונים אפשר למנות כמובן את הריונן הלא מתוכנן של נערות צעירות, את הריונן של נאנסות, הריון כתוצאה מגילוי עריות, עובר עם בעיות קשות, ואת השיקול הכלכלי שיעמוד בפני אישה, שלה יש כבר מספר ילדים, ומצבה הכלכלי כבר קשה. הדיעה המצדדת בהפלה, באה מתוך מחשבה שההחלטה צריכה להיות של האישה. 

בעלילת הספר, עומדים זה מול זה שני אבות יחידניים. יו מק'לרוי, אביה של רן, נערה בגיל ההתבגרות. הוא רצה לעבוד בנאס"א, השמיים והאסטרונומיה מושכים אותו. אבל אז אימה של רן נכנסת להריון ועוזבת, והתוכניות שלו משתנות, כשלמזלו נמצאת לצידו אחותו בקס, שהיא אמנית. הוא מגדל את רן באהבה אין סופית, דאגה, ובאחריות גדולה. "בכל אוגוסט הם טיפסו למקום הכי גבוה בג'קסון וחיכו לראות את הפרסאידים, מטר המטאורים שבו השמים נראו בוכים. הם היו נשארים ערים כל הלילה ומדברים על הכל, החל באיזה פאוור ריינג'רס אינו חיוני ואפשר בלעדיו, וכלה באיך מוצאים את האדם שאיתו רוצים לחיות עד היום האחרון." 

יו עובד במשטרה, וכשתכונותיו כמגשר במצבי משבר, באות לידי ביטוי ולידיעת הממונים, הוא נקרא לתווך בין המשטרה לג'ורג' גודרד. 

אף ג'ורג' הוא אב יחידני, אוהב, שמתמודד עם גידול בתו, ליל. לאחר שהוא מקבל עצה נשית כיצד לסדר את שערותיה המרדניות של בתו, בילדותה, הוא קולע לה צמה מסורבלת. הילדה מבקשת שיקלע לה שוב למחרת, והסיטואציה תהפוך לשעת קירבה קבועה ביניהם. "ג'ורג' היה איש שקט שלא אהב שיחות חולין. אבל כשעמד מאחורי בתו וידיו בשערה, היא דיברה איתו. והוא החל לענות. הם דיברו על דברים שטותיים:... מה יקנו אם יזכו בלוטו; האם באטמן יכול לכסח את וונדרוומן או להיפך. משהו בעמידה מאחורי ליל ובהיעדר קשר עין הקל את השיחה מבחינת שניהם, גם כשזו נעשתה קשה יותר – התמודדות עם הילדות בכנסייה שהציקו לה על כך שהיא לובשת את אותה שמלה כל יום ראשון; ההבנה שילד שהכניס לה צפרדע לתוך החולצה בעצם ניסה למשוך את תשומת הלב שלה; השיחות על אמא שלה. ג'ורג' חי בשביל אותם רגעים, פעמיים ביום, כשסירק את שערה של בתו." 

ואז ג'ורג' מגלה שבתו עברה הפלה. הוא פורץ למרפאה שבה הוא חושד שנערכה ההפלה לבתו, עם אקדח, מתוך רצון לנקום. הוא יורה במזכירה ומתבצר עם יתר הצוות, שחלקם נפגע. יו מבין מהודעותיה של בתו, שאף היא במרפאה זו ביחד עם דודתה בקס. הוא נחרד למחשבה שהיא עברה או תיכננה לעבור הפלה. אבל לאמיתו של דבר היא נמצאת שם מתוך תחושת אחריות בוגרת, לאחר שביקשה מדודתה לעזור לה לקבל גלולות נגד הריון, למקרה ומצב העניינים שלה עם בחור, שמצא חן בעיניה, יתקדם. 

פיקו מעמידה את שני הגברים, רק לכאורה, משני צידי המתרס. כשובה אל מול שוטר. לאמיתו של דבר, מדובר בשני אבות יחידניים, שחרדים, באותה מידה, לגורל בנותיהם המתבגרות. ג'ורג', שצריך להתמודד עם הפלה שכבר נעשתה, ורואה את בתו במצב קשה בבית החולים, ויו, שתהה מה היה עושה, אילו התברר לו שבתו, רן, נמצאת שם לפני או אחרי הפלה. שניהם טסים למרפאה, מאותה הסיבה – דאגה לבנותיהם. רק שג'ורג' עדיין באיבוד עשתונות, כשהוא פורץ עם אקדח למקום, ומסתבך. ואילו יו מגיע, רואה מה קורה ומצליח, אם כי בקושי רב, לרסן את עצמו מלפרוץ למקום.

עוד עומדות זו מול זו רן ובֶּת; וג'וי וג'נין, ובאות לידי ביטוי מחוות הומאניות ורגישות של ד"ר לואי וורד והאחות איזי.

 'ניצוץ של אור' מאת ג'ודי פיקו, יאפשר לקורא טיעונים של בעד ונגד, ורגשות שמשפיעים על ההחלטות ומניעים אותן. כפי ששמה פיקו במחשבותיו של ג'ורג': "עדיף שליל תבין שאהבה עניינה הקרבה. מה שנראה כמו טבח מזווית מסויימת, עשוי להיות מסע צלב. כולנו מסוגלים לעשות דברים שמעולם לא העלינו בדעתנו. טוב, בלש, חשב, ביקשת ממני להסביר לך והסברתי. אתה ואני, אין הרבה הבדל בינינו. לא הגיבור והנבל, לא הפעיל בעד החיים ורופא ההפלות, לא השוטר והרוצח. כולנו טובעים לאיטנו בסחף דעותינו, לא מודעים לכך שאנחנו בולעים מים בכל פעם שאנחנו פותחים את הפה."

'הליכה על החוף' מאת דבי מקומבר מאנגלית: מור רוזנפלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר 'הליכה על החוף' הוא רומנטיקה במיטבה. אהבה בין אחיות ואח, והתמודדות עם מחלת הסרטן; התמודדות משפחתית בעקבות מות האם; התמודדויות כלכליות, ואהבה גדולה שצריכה להתגבר על כל המהמורות.

הכתיבה זורמת ומושכת, והיו גם קטעים שבהם, אני מודה, שהדמעות חנקו את גרוני, ואף זלגו על פניי. בהחלט תחושת קתרזיס, שהתחלפה מפעם לפעם בחיוכים, ובשמחה שבלב.

וילה לייקי היא האחות האמצעית של המשפחה. כשהאם נפטרה – והאב האלמן, מיאן להתגבר על מותה של אשתו, ומצא מפלט באלכוהול – נוטלת וילה את האחריות לבית ולמשפחה. היא עובדת במקומות שונים מגיל צעיר, עד שהיא מצליחה לפתוח בית קפה קטן ליד הים. הקשרים בינה לבין אחיה הגדול לוקאס, ואחותה הקטנה, הארפר, חזקים וחמים. יחד, הם מנסים גם לדאוג לאב, שאיבד את דרכו.

לאחר מספר שנים – שבהן התמודדה המשפחה גם עם סכנה נוספת בדמות מחלת הסרטן של הארפר – מתאוששת הארפר, וחוזרת לתפקד ולהיות תוססת ומלאת חיים. היא מנסה למצות כל רגע בחייה, עם חברים, בשיעורי יוגה ובטיפוס על הרים. בין השאר, היא מנסה לשדך בין אחותה וילה לשון, הלקוח שהחל לפקוד בקביעות יומיומית את בית הקפה.

"הוא חמוד," לחשה אחותי הארפר כשהצטרפתי אל השולחן שבו ישבה ב"על קפה", בית הקפה הקטן שלי באושנסייד שעל קו החוף של וושינגטון. ידעתי בדיוק על מי היא מדברת, אבל סירבתי בתוקף להביט לעברו. באמת שאני לא צריכה להתייחס אליו בכלל... "מי?" שאלתי בניסיון להסוות את העניין שלי בו... "אל תשחקי אותה תמימה, וילה. את יודעת בדיוק למי אני מתכוונת. הבחור הזה פשוט מהמם. תודי בזה." משכתי בכתפי והעמדתי פנים אדישות. "אם את אומרת." 

הארפר לא מרפה. היא שולחת אליו חיוך קורן וכובש ומציעה לו להצטרף אל שתיהן לקפה. וילה נבוכה, וגם שון שהצטרף אליהם נבוך. אבל בהמשך הם ימצאו נושאים משותפים רבים ואהבה גדולה, שתצטרך לעמוד במספר מבחנים. כמו המרחק, שנוצר ביניהם בכל פעם שהוא נוסע במסגרת עבודתו כצלם מקצועי. 

שון מנסה לדחות את ההודעה על נסיעה ארוכה שצפויה לו, אך יודע שאין לו ברירה, אלא לספר לה: "יצא לי לספר לך שיש סיכוי שאני אקבל פרויקט צילום גדול של החיים הימיים בכמה איים בפיליפינים?" ידיה של וילה קפאו. "יכול להיות." "אני מחכה כבר חודשים לשמוע אם הצילומים קיבלו אור ירוק ואם ייתנו לי לצלם את הפרויקט הזה." "ו...?" "וקיבלתי תשובה אתמול בלילה. זה קורה ואני בפנים. זה היה מטורף. זכיתי במכרז וניצחתי עשרות צלמים אחרים שרבים מהם מנוסים יותר ממני..." הדם געש לי בוורידים בכל פעם שהתחלתי להרהר במשמעות המקצועית של הפרויקט הזה. וילה עמדה דוממת מאוד בזמן שחיכיתי שהיא תברך אותי בהתרגשות. כשדיברה לבסוף, קולה היה שקט וקטן. "אתה נוסע שוב? "כן. זה מה שאני עושה, וילה. את יודעת את זה." שון נקרע בין חלום חייו שיכול להתגשם בפרויקט הצפוי, לעומת הרצון להישאר ליד וילה. היא מתחילה להבין, שאם תישאר לצידו – כך ייראו חייהם המשותפים.

כשהוא נוסע לשבועות רבים, אפילו מעבר למה שהיה צפוי, הוא לא יימצא לצדה, כשתתחולל דרמה גדולה במשפחתה; כשהיעדרה הממושך בבית הקפה יעמיד בסכנה את המשך קיומו של בית הקפה שלה; ואת יכולתה לשלם את שכר הדירה שבה התגוררה ביחד עם אחותה.

כששון יחזור, הוא ימצא אותה אחרת, ויצטרך לעבוד קשה כדי לחזור ולמצוא את הדרך לליבה. רומנטיקה במיטבה. כבר אמרתי?

'זוּלֵיכָה פוקחת עיניים' מאת גוּזל יכינה תרגמה מרוסית: חמוטל בר-יוסף

כתבה: ד"ר רותי קלמן

זוליכה בת 30 בשנת 1930. היא נשואה כבר 15 שנה למורטזה, המבוגר ממנה בשנים רבות. הם חיים בכפר טטרי-מוסלמי ברוסיה, ביחד עם אמו של מורטזה, אופריכה, בת המאה. זוליכה קטנה וכנועה. מורטזה גדול וחסון, אבל הוא מצפה ממנה להיות חזקה כמוהו. מלבד כל עבודות הבית והחווה, היא גם עוזרת לו לאסוף קורות עץ מהיער, גזעי עצים, שכבדים ממשקל גופה הצנום. מורטזה אינו בן שיח. הוא לא מוצא בה ראויה לתשובות. הוא לא משתף פעולה עם ניסיונותיה לשוחח. לא קשוב לרגשותיה וחרדותיה. ורק רודה בה וגוער. 

בנוסף  למטלות הרבות שלה, עליה גם לרחוץ את אימו, ששונאת את כלתה, ומתעמרת בה בכל דרך אפשרית. החל ממטלות פיזיות וכלה בעלבונות על כך שהיא עצלנית, ושכל מה שהיא עושה - גרוע. היא גם מעלילה עליה עלילות באוזני בעלה, כדי שזה יכה אותה. זוליכה לא מכירה חיים אחרים. היא לא יודעת שמגיע לה לחיות אחרת. טוב יותר. היא חושבת שיש לה בעל טוב. שהיא אשמה שנפטרו לה ארבע בנותיה, כמעט בלידה. היא חושבת שיכול היה להיות גרוע יותר. היא מקבלת את חייה כפי שהם, ואינה מנסה לעמוד על שלה.

השלטון הסובייטי החדש ברוסיה על כל שלוחותיו, מתעמר אף הוא באיכרים, ועושה בבתיהם ובכפריהם כבתוך שלו. מפעם לפעם מגיעים נציגי השלטון וגובים מסים, לוקחים את בעלי החיים, והגידולים החקלאיים, ומשאירים את החוואים חסרי כל.

כשהם חוזרים בעגלה, לאחר שהחביאו זרעים בין מצבותיהן של ארבע בנותיהם, נתקלים מורטזה וזוליכה בקבוצה של אנשי צבא. הם חושדים במורטזה השותק, שאינו ממהר לענות לשאלותיהם. נראה שהמצב רק הולך ונהיה גרוע יותר עבור זוליכה. אבל יהיה זה דווקא הרגע הקשה ההוא, שישחרר את זוליכה מעוּלָם של האם ובנה. היא נלקחת מביתה בדרך להתחלה חדשה. לא מרצון, אבל גם בלא התנגדות. ביחד עם בני כפרה הם יילכו, ייסעו, ויפליגו במסע שיימשך למעלה מחצי שנה, כדי ליישב נקודה חדשה בערבות סיביר.

זוליכה ופרופ' לייבה נפגשים לראשונה באולם שבו מצטופפים מאות אנשים בחושך. הוא, כירורג מפורסם ורופא נשים, שנמצא לכאורה בסוף דרכו הרפואית, כשהוא שוקע בהזיות ובאובדן זיכרון, אך מדמה בנפשו, שהוא נמצא בבית החולים במחלקה שלו. זוליכה מחפשת מקום לעצמה באולם הצפוף והחשוך: 

"שתי קומות של דרגשים עמוסי בני אדם... כה רבים האנשים עד כי אין מקום להניח רגל ולצעוד... איש לא שם לב אל זוליכה. היא מפלסת את דרכה אל תוככי האולם, מנסה לא לדרוך על ידיים ורגליים זרות. כשהיא מגיעה עד הדרגשים, היא עומדת ואינה יודעת איפה למצוא לעצמה מקום... פתאום מישהו... זז אחורה, משחרר פיסת מקום במידת כף יד על הדרגש. זוליכה מתיישבת, לוחשת "תודה" אל האפלה. הדמות מפנה את פניה – תלתלים בהירים סביב מצח גבוה, אף חד, והוא מודיע בנימה מתנשאת: "אני רואה שהוצאת לבנים נקיים והחלפת גרביים." זוליכה מהנהנת בהסכמה. מקולו אפשר לשמוע שהאיש אינו צעיר, ושהוא אדם מכובד. מי יודע, איזה מין מנהגים יש להם כאן. "אתה יודע במקרה לאן לוקחים אותנו?" היא שואלת ביראת כבוד. "בואי אלי מחר לבדיקה ראשונית," הוא אומר, "על קיבה ריקה." זוליכה לא יודעת מה זאת אומרת בדיקה ראשונית, אבל היא מהנהנת שוב, על כל מקרה. משהו מציק לה בבטן: היא לא אכלה מאמש. היא מוציאה מכיסה את שארית כיכר הלחם. שכנה המוזר שואף אוויר בנחיריו ברעש, מסובב את ראשו ותוקע את עיניו בלחם. זוליכה תולשת את הלחם לשני חצאים ומושיטה לו את המחצית..."

בראש מובילי הקבוצה למקומה החדש עומד איגנטוב, המפקד שעמד בראש אנשי הצבא, שלקחו איתם את זוליכה מכפרה, ואשר במו ידיו פגע במורטזה. איגנטוב מרגיש שהוא מתאהב בזוליכה, הנמצאת בחודשים האחרונים להריונה, אבל משתדל שלא להפגין זאת, ומשדר קור וקשיחות כלפי הגולים.

"זוליכה מסתובבת ונושאת אל איגנטוב עיניים מותשות. כאילו הביטה אל תוך נפשו. גם ככה העיניים הירוקות האלה התיישבו לו על הלב כמו שריטה. "אל תעזי ללדת פה!" הוא אומר בחומרה והולך אל החרטום"

ולמרות כל התלאות שעוד תעבור, תצליח זוליכה להתעצם, לעמוד על שלה, להגיד "לא" כשצריך. ולוותר – כשאין ברירה. 

זוליכה תפקח עיניים. היא תבין במה היא טובה. במה היא יכולה להואיל. ממי אפשר לבקש עזרה, ויותר מזה, למי אפשר לעזור. היא תבשל לעשרות פליטים כמוה, שמובלים שלא מרצונם לגלות סיביר, להקמה של נקודת התיישבות חדשה, בלא תנאים מינימליים, ותעזור לפרופ' לייבה לטפל בחולים. איגנטוב שקיווה כל העת להביא את הקבוצה להתיישבות ולחזור למקומו, מוצא עצמו ממשיך לנהל את הקהילה במקום. יחסיו עם זוליכה יוסיפו להיות מורכבים ועוצמתיים כאחד. 

הספר מרתק, ופותח אשנב לאירועים המתרחשים בין 1930 ל-1945 ברוסיה הסובייטית, בתקופת הקולקטיביזציה, עם חיסול המשקים החקלאיים הפרטיים והפיכתם לקולחוזים. הספר זכה בשנת 2015 לפרס יאסנאיה פוליאנה, בפרס הספר הרוסי הגדול, ובפרס אגודת פן הבריטית. הוא תורגם ליותר מעשרים שפות, ועוּבָּד לסדרת טלוויזיה רוסית ששודרה בשנת 2020.