יום שלישי, 28 בינואר 2020

ספריה ואהבה מאת אילנה ארז

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אם אתם מאלה, שלכל ספרייה שתיכנסו, תרגישו בבית – ספר זה תוכלו לקרוא בהנאה.
זהו ספר, שכולו אהבה לספרים ולספריות, ובמקרה הספציפי הזה, ספרייה פרטית, בתקופה שבה עדיין לא היו הרבה ספריות עירוניות בארץ. הוא נכתב על-ידי ספרנית מספריית שער ציון בבית אריאלה, שבתור משימת לימודי הספרנות שלה, החליטה לתאר ספרייה מיוחדת. לצורך זה, פנתה לספרנית מרים איזרסקי, שהיתה ידידה של אמה. סיפוריה של מרים על הספרייה הפרטית שהיא ובעלה הקימו, היוו השראה ובסיס לאילנה לכתיבת ספרה על יונה ויצחק.
יונה היא עולה חדשה צעירה, שקשיי הפרנסה בביתה קשים. אחרי שכבר בגיל 16 סיימה את לימודי הגימנסיה, היא מתלבטת במה לעסוק "בסתר לבה ידעה מה היא רוצה. היא רצתה שתהיה לה ספרייה כמו ספריית "עולמנו" שבכניסה לשכונת נווה צדק, שבה ביקרה כמעט מדי יום מאז שהתגוררה עם אמה ואחיותיה בדירה הקטנה בשכונת נווה צדק". אבל כסף ללמוד ספרנות לא היה לה, והיא מחליטה לנסות להתלמד  אצל מר שלברין, הספרן של ספריית "עולמנו". 
מר שלברין נענה לבקשתה, והיא מוצאת עצמה עובדת במקום האהוב עליה. השכר נמוך. וממנו היא מפרישה חלק גדול לכלכלה. מה שלא מאפשר לה לחסוך כסף ללימודים.
יום אחד נכנס למקום גבר צעיר בשם יצחק. האהבה מגיעה איתו. באהבתו ליונה, הוא נרשם ללימודי הספרנות, כדי לקבל את התואר שיאפשר לו וליונה לפתוח ספרייה פרטית. 
לאחר שסיים את לימודיו, מזמין יצחק את יונה לטיול.. הם מגיעים לחנות, "שדרך זכוכיות דלתה... במרכז החלל התחתון עמד שולחן, ואיש שמנמן לבוש בחליפה עמד לידו, חייך והצביע על פתק שהיה מוצמד לדלת. יונה התקרבה וראתה שבכתב ידו היפה של יצחק כתוב על הפתק, "כאן תיפתח בקרוב ספרייה".
כך נולדת ספרייה פרטית חדשה, שכולה אהבה לספרים, ולאנשים שנכנסים בשעריה. יצחק מקבל את פני הבאים ועוסק בעניינים הבירוקרטים של הספרייה, ואילו יונה הופכת את המקום לחמים ומזמין. למקום חברותי שבו מבלים לא רק בבחירת ספר, ובקריאה, אלא גם בשתייה תה בצוותא, בשיחות נעימות וביכולת להשיח מהרהורי הלב. יונה יודעת להקשיב, יודעת להשיא עצות, ולייעץ בענייני ספרים, אותם בחרו היא ובעלה בקפידה רבה. היא חושבת על כל דבר. מכינה פינת ילדים רכה, עם ספרים קלאסיים, חינוכיים וטובים וגם בשפות שונות, שבחלקן היא שולטת, ובחלקן – יצחק.

כל זה מתרחש על רקע שנות מלחמת העולם השנייה, ואחר כך מלחמת העצמאות, מחתרת ההגנה, הסליקים, המכביה הראשונה, ועוד. דמויות ארץ ישראליות מוכרות לכולנו, כולל היכרות כילדה עם ביאליק, ובעיקר עם מניה אשתו, שעזרה להם ברגישות לשמור על כבודן גם בתקופת העוני המרוד. ספר עדין, על תקופה יפה, נשמות טובות וספרים.

יום שלישי, 21 בינואר 2020

'הפונדק האדום: סיפור בלשי־פילוסופי' מאת אונורה דה בלזק מצרפתית: ראובן מירן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אונורה דה בלזק סופר צרפתי שנולד בסוף המאה ה-18 וחי עד למחצית המאה ה-19 מפורסם בסגנון הכתיבה הריאליסטי שלו, שבו תיאר בעין נאמנה את חיי החברה הפריזאית, על יופיים וכיעורם. זכור לי שלמדתי בתקופת התיכון את יצירתו "אז'ני גראנדה", ולא יכולתי שלא להתפעל מהתיאור המפורט כל כך של מבנה הבית, והמחשבות המלוות את האב הקמצן מצד אחד, ואת רוחב ליבה של בתו, אז'ני.

בספרון שיצא לאור לאחרונה, מופיע סיפורו של בלזק 'הפונדק האדום'. זהו סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. הראשון מסופר על ידי בחור צעיר, שמשתתף בארוחת ערב מכובדת שמקיים בנקאי פריזאי לכבוד ידיד גרמני בשם הרמן. אורח הכבוד הגרמני, מספר לבאי הסעודה סיפור שנחשף אליו במהלך תקופת המלחמה, שאז בילה חלק מזמנו בכלא, והתוודע לגורלו נוגע הלב של פרוספר מניאן. פרוספר שירת בצבא הצרפתי ככירורג צעיר, והוא מספר להרמן את קורות הלילה שעבר. במהלך הארוחה החגיגית לכבודו, מספר הרמן על מה שאירע אז.
אותו לילה גורלי, ישבו בפונדק בעיר אנדרנאך שבגרמניה, שני חברים, כירורגים צעירים בצבא צרפת, פרוספר ופרדריק, שלקחו את החדר האחרון. בעודם מסבים בפונדק לארוחת הערב, מצטרף אליהם סוחר גרמני בשם ואנהלפר. הם מתיידדים ובטוב ליבם ביין, פותחים את הלבבות. כשפרוספר מציע בנדיבות לסוחר את מיטתו, כי לא נותרו מיטות, הוא אינו יודע במה הוא מסתבך. ואנהלפר בתמימותו, מודה לו, ומציין כמעט בדרך אגב, שהוא ירגיש כך בטוח, כי במזוודה שלו יש הון של כסף. כולם הולכים לישון, אבל פרוספר אינו מצליח להירדם. בדמיונו, הוא כבר בעליו של הכסף הרב של ואנהלפר. הוא קונה, סוחר, מסדר לעצמו את חייו ואת חיי אימו, ומגיע בדמיונו אפילו להיות ראש העיר של בווה, מקום הולדתו. ואז מגיע השלב המעשי יותר. 
בעוד חברו פרדריק והסוחר ישנים, מתחיל פרוספר לחשוב כיצד ייטול את חייו של הסוחר, כדי להשיג את כספו. הוא מכין את איזמל המנתחים שלו, פותח את החלון בזהירות, ולפני שהוא מגיע ממש לשלב הביצוע, הוא מחליט ליטול פסק זמן כדי לנשום אוויר צח. הוא יוצא החוצה, מתחיל להצטער על מחשבותיו, וחוזר בו מהתוכנית הזדונית. הוא נכנס. נושם לרווחה, ונרדם.
כשהוא קם בבוקר, לקול זעקות שבר, הוא מגלה שהוא מכוסה בדם, וראשו של ואנהלפר רחוק מגופו המת. חברו פרדריק נעלם. מי באמת רצח? האם למרות שלא הוא רצח, הוא צריך להרגיש יסורי מצפון? שהרי התכוון לרצוח, והאם הצעיר הדובר, ששומע מהרמן את הסיפור, וחושד בפרדריק, יכול לשאת לאישה את ויקטורין, בתו של חשוד ברצח? שאלות מוסריות ופילוסופיות נשאלות באומץ. בהחלט חומר למחשבה.

יום ראשון, 12 בינואר 2020

'שתיים בגוף אחד: מטוס מתרסק. יש ניצולה אחת. מי היא?' מאת מישל בוסי מצרפתית: עדינה קפלן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

את הספר שסיימתי הרגע, קראתי בנשימה עצורה. עד הרגע האחרון, לא ידעתי, למעט חשדות כלשהם, כיצד תסתיים הדרמה של שתי המשפחות הצרפתיות, שנלכדו לכדי גורל אחד. משפחת ויטראל הענייה ומשפחת דה קרוויל העשירה. שתיהן איבדו ברגע אחד גורלי ב-23 בדצמבר 1980 את ילדיהם ובני זוגם באסון מחריד של מטוס האיירבוס 5403 שעשה דרכו מאיסטנבול לפריז וצלל למטה, מתרסק אל צלע הר טריבל, ומביא למותם של כל הנוסעים.

כשכוחות ההצלה מגיעים לאזור המטוס הבוער, הם מגלים בקירבת המטוס, במקום מוגן, תינוקת קטנה כבת שלושה חודשים. עיתוני היום יוצאים בכותרות גדולות על הנס של התינוקת, שניצלה מהאסון הכבד, והיתה לניצולה היחידה. היא מופקדת זמנית במחלקת התינוקות של מרכז רפואי במקום, מתוך רצון לשחררה, כשיתברר מי היא.

בבדיקה של רשימת הנוסעים מבינים החוקרים, שבמטוס שהו במהלך הטיסה שתי תינוקות קטנות באותו הגיל. ליאונס ומתילד, הסב והסבתא לבית דה קרוויל עוד לא הספיקו להכיר את נכדתם שנולדה בזמן החופשה של הוריה בטורקיה, והיא היתה אמורה להגיע אליהם לראשונה. מי שיכלה לזהות את התינוקת היתה מלווינה קרוויל, האחות הגדולה, שהיתה בת שש בזמן האסון, ולא היתה איתם בטיסה. היא ראתה את התינוקת הניצולה ואישרה שזו אחותה ליז-רוז. 

גם פייר וניקול ויטראל, ששלחו לחופשה בה זכו בהגרלה, את בנם וכלתם עם התינוקת בת החודשיים, נשארו בצרפת עם הנכד הגדול מארק, בן שנתיים בזמן האסון, אך נסעו לראות את התינוקת במרכז הרפואי, ואף הם אישרו שהתינוקת בת החודשיים היא נכדתם, אמילי, למרות שראו אותה רק פעמים ספורות מאז שנולדה.

כך קרה, שבית המשפט, הוא שצריך להכריע לכאן או לכאן. האם התינוקת היא אמילי ויטראל, או שהיא ליז-רוז דה קרוויל.

בשנת 1980, עדיין לא היתה נפוצה בדיקת DNA, שהיתה יכולה לתת תשובה נאותה לזהותה של הקטנה. לכן צריך להסתמך על פרטים אחרים. צבע עיניים בהשוואה לשתי המשפחות, הבגדים שהיא לבשה, סוג הדם וחפצים אישיים. אך מסתבר שלא נשארו חפצים. הבגדים שלבשה היו מתוצרת תורכיה. וסוג הדם היה זהה לאמילי ולליז רוז, לפי התעודות הרפואיות שנמצאו בביתן.

השוטרים שעסקו בחקירה שילבו בין אמילי וליז-רוז, והתחילו לקרוא לה לילי, מה שהפך גם לשמה בפי שתי המשפחות. העיתונות ניסתה אף היא להיות ניטרלית, ובתור שכזו, היא לא יכלה לקרוא לתינוקת באחד מהשמות, ולכן, החרו אחרי העיתונאית של ל'אסט רפובליקן" שהחלה לקרוא לה בדיווחיה "שפירית", על פי השיר 'כמו מטוס בלי כנפיים' שהתנגן באותם הימים ברדיו, והתאים למצב "אה, שפירית / לך כנפיים שבריריות / ולי גוף מעוך של מטוס...".

השבועות חולפים, ובית המשפט מתקשה לקבל החלטה, בהיעדר הוכחות חותכות. ליאונס קרוויל העשיר אינו בוחל בשום אמצעים כדי לשכנע שהתינוקת היא נכדתו, ליז-רוז קרוויל, הזוג ויטראל אינו משופע באמצעים בלשון המעטה, וליאונס, שיודע על מצבם הכלכלי, מציע להם לוותר על התינוקת, תמורת סכום כסף גדול מאד שייקל על חייהם וייאפשר להם לגדל את מארק בתנאים נוחים. הזוג ויטראל זורק את ליאונס מביתם ומערב את העיתונות, שעושה מטעמים מהסיפור, ונוטה למשפחת ויטראל.

בסופו של דבר מחליט בית המשפט שהיא אמילי ויטראל, אבל עדיין ברור לשתי המשפחות שעד שתגדל לילי, ויתברר למי מהמשפחות היא דומה, הם לא ידעו לבטח את האמת, אולי לעולם לא.

שמונה עשרה שנים עוברות על לילי, שגדלה בבית הקטן עם סבתה ואחיה מארק. היא מצטיינת בכל מה שהיא עושה, ומוקפת באהבה. אבל סודות רבים מדי, מסתתרים מתחת לפני השטח, כולל אנשים שנרצחים.

קרדול גרנד-דוק, החוקר שמינתה מתילד דה קרוויל להתחקות אחר לילי עד גיל 18, תיעד את כל השנים במחברת, שהוא מעביר ללילי, ביום הולדתה ה-18, רגע לפני שהוא כותב במחברתו, שהוא עומד להתאבד, הוא מציץ באותו קטע עיתון של "ל'אסט רפובליקן", עם כותרת ראשית על הניצולה הקטנה, ובאותו הרגע, כשהעיתון לפניו, הוא מגלה את אותו חלק בפאזל שהיה חסר לו במשך 18 שנה. מכאן האירועים מתגלגלים לכל הכיוונים. 

מה הוא גילה? מי היא באמת לילי? ספר מרתק ומותח. קיראו. 

יום ראשון, 5 בינואר 2020

'שם בווילה' מאת סומרסט מוהם מאנגלית: שמעון לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

פעמים אנו נקלעים בחיינו לסיטואציה הזויה שלא רצינו להגיע אליה, שהיא תולדה של טעות שעשינו. כמו לדוגמא במקרה של תאונה, חס וחלילה. מכיוון שאין לנו יכולת כמו סופרמן להזיז את כדור הארץ שנייה לאחור, אנו נאלצים להתמודד עם המעשה בדרך כלשהי.
האם נעמוד נכוחה וניקח אחריות על המעשה באומץ, תוך ידיעה, שייתכן וניענש? או שנברח, וננסה לטשטש עקבות, כדי להתנער מהמעשה המביש, ונמשיך בחיינו כאילו לא קרה דבר. דילמה מוסרית כזו עומדת בבסיס העלילה של הספר "שם בווילה" של הסופר סומרסט מוהם.
סומרסט מוהם הוא מחזאי וסופר ידוע מסוף המאה התשע עשרה. מוהם מיקם את העלילה בפירנצה היפה, שבחבל טוסקנה, איטליה. אך הדמויות נראות כאורחות לרגע, באזור זה, ואולי כך במתכוון. בתוך מה שנראה יפה וטוב, מתרחשים לעיתים מעשים פזיזים והרסניים.
הדמות הראשית בספר, מרי פנטון, היא אלמנה צעירה בת שלושים, יפה מאד, המגיעה מאנגליה לווילה הפלורנטינית העתיקה כדי להתאושש משמונה שנות נישואין, לא מאושרות, שהסתיימו במותו של הבעל. כל רצונה היה לנוח, ולשקול מה עליה לעשות מעתה בחייה.
למרי יש מחזר. אדגר סוויפט, ששירת במינהל האזרחי ההודי, והייתה לו קריירה מרשימה מאד כמושל החבלים הצפון-מערביים בהודי. לאחר שסיים בהצלחה רבה את תפקיד זה, הוא עומד לקבל מינוי יוקרתי מאד כמושל בנגל. אדגר הוא בחור ישר ורציני, ובינו לבין מרי יש 25 שנים. 
אדגר בא לבקר אותה לפני יציאתו שוב להודו לקבלת התפקיד, והוא מציע לה נישואין, שייאפשרו לה להיות במעמד גבוה ועם חיי חברה נוחים ומפנקים "תחושת חשש מוזרה ניקרה בליבה. אין ספק, שהוא היה נאה מאוד ; יהיה מרתק להיות אשתו של מושל בנגל, וגם נחמד מאד להיות אדונית, כשמשרתים מתרוצצים למלא אחר הוראותיך." מרי מבקשת ממנו שלושה ימי מחשבה, עד שיחזור מנסיעה קצרה נוספת להודו.
טרם יציאתו מבקש אדגר ממרי להחזיק איתה אקדח, כשהיא משוטטת בדרכים, כדי לשמור על עצמה "מפועלים מורעבים ופליטים חסרי־כל..." הוא גם מבקש מהמשרת שניצב ליד המונית, שידאג שמרי אכן תיקח עימה את האקדח במכוניתה.
למרות רתיעתה מכלי הנשק, שהיא אינה יודעת כלל להשתמש בו, משכנעת אותה המשרתת לשים אותו בתיקה.
מרי יוצאת לבילוי עם חברים במסעדה מפוארת. מכיוון שאדגר לא יכול היה להגיע, צירפה אליה המארחת את ראולי פלינט. בחור בן שלושים ומשהו, לא נאה במיוחד, שיצא לו שם רע של רודף נשים ומתהולל 
"העובדה שביחסיו עם נשים היה בלתי־אמין וחסר עקרונות מוסריים, רק העניקה לו כוח משיכה רב עוד יותר. משוחדת כנגדו ככל שתהיה, די היה שישהה עם אשה מחצית השעה בלבד כדי להמס את ליבה... היה בו משהו סוחף, מעין עדינות שהסתתרה מאחורי מנהגיו המחוספסים, חמימות מרגשת מאחורי הלגלוג שהפגין, מין הבנה אינסטינקטיבית של האשה כיצור שונה מהגבר, שהחניפה באורח מוזר"
באותו ערב במסעדה, ינגן בפניהם פליט עני בכינור. בסוף הערב הוא יסתובב עם צלחת לאיסוף תרומות. מרי נותנת לו בנדיבות. צעד שיהווה את השלב הראשון בשרשרת התרחשויות דרמטיות, שאת סופן תרצה מרי למחוק בכל דרך. 
אל מי ממחזריה תפנה לעזרה? לאדגר השקול או לראולי הפזיז והבלתי־מוסרי בעליל? מי מהם ייקח אחריות? והאם האחריות היא אחריות אנוכית-אישית או ציבורית? ומה אתם הייתם עושים במקומה? קיראו.