'אל תספר לאחיך' מאת מאיר שלו

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

איתמר- רווק יפה וקצר רואי, בן שישים וחמש, שחי כבר שנים רבות בארה"ב, ובועז, אחיו בן השישים ושלוש – שחי בארץ, נשוי למאיה ואב לבן ולבת – נפגשים אחת לשנה בארץ, בבית מלון ל"ליל אחים".

רק לאחר כמה כוסות של בוכא, משקה תאנים מיוחד, נפתחים השניים, וחרצובות לשונם משתחררות. לכאורה, רק בגלל היין. מאחורי הפגישות האלה, והלבבות שנפתחים זה אל זה, ברֵעוּת של אחים, מסתתר צבא שלם של נשים חזקות ושולטות, שמותירות את השניים, כנועים או בורחים, בחיק הסיפורים, שרק הם מאפשרים להם שליטה על חייהם, ובנייה של האגו שלהם – כל אחד לעצמו, ואחד של השני.

איתמר (איטה) מתאר בפני בועז אחיו, סיפור שהוא כותב, על פגישה מוזרה ומורכבת שהתרחשה עשרים שנה קודם לכן. מהרגע שבעלת הבר שבו ישב מזמנת את חברתה, שרון, לפגוש אותו, בשל היותו גבר יפה במידה בלתי רגילה. מכאן הדברים מתגלגלים בלא שתהיה לו שום שליטה עליהם: ההגעה של שרון, ההובלה שלה את איתמר בשבילים אפלים אל מקום מבודד, עמדת הכוח שהיא קונה עליו, כשהיא מבינה את גודל קוצר הראייה שלו "אז אתה ממש עיוור" היא אמרה. "זה מתחיל להיות מעניין ומלא אפשרויות", ואז היא לוקחת את משקפיו, והופכת אותו לכמעט עיוור, נתון לחסדיה. עד שהיא מגלה לו את מניעיה ותרמיתה, מחזירה לו את משקפיו ומשחררת אותו. בועז מכנה אותה "מטורפת" ומתאר כך את אחיו: "אתה היית בסך הכל אביזר במה בהפקה שלה".

מדוע מספר איתמר דווקא את הסיפור הזה לבועז? איתמר אומר: "אני מגיש לך אותו בתור סיפור, וסיפורים מסדרים את המציאות". ובועז מתייחס: "... ומה זה 'הייתי ממציא לך סיפור'? אולי כבר המצאת? הרי בכל ליל אחים שלנו אנחנו מדברים בעיקר על אבא ואמא, אז אולי כבר נגמרו לך הסיפורים האמיתיים והתחלת להמציא חדשים?" ואיתמר משיב: "אולי... אבל אתה חייב להאמין לי, אין לך ברירה, כי אני זה שמספר ואתה זה ששומע" ובתוך תשובתו עונה־לא־עונה איתמר לבועז. כי מה שהוא מנסה להסתיר ממנו זה סיפור אחר, שהוא באמת על הוריהם, ויותר נכון על אימם, ועל השמיעה שלה והתרמית שלה כלפי אביו. על ערש דווי מגלה האֵם לאיתמר, בנה האהוב, המועדף, והיפה, את הסוד שהסתירה מכל המשפחה. מגלה, ומתרה בו "אל תספר לאחיך". היא יודעת שהוא יתרגז, כי יש בסיפור מן הפגיעה באביהם, שהעדיף את בועז, והיה אהוב עליו. לא סתם חוזר ואומר איתמר במהלך הסיפור "אביך" ולא "אבינו", כשהוא מזכיר את האב.

נראה שסיבה נוספת לספר את הסיפור היא דווקא להקטין את דמות עצמו כְּיָפֶה, תכונה שֶׁבְּשֶׁלָּהּ מקנא בו בועז מאז ומעולם. כמו־כן נראה שיש כאן רצון של איתמר להדגיש בכוונה את התכונות המחלישות שלו, שהן: קוצר הראייה הגדול שלו, והיותו פחות חכם מִיָּפֶה. כל אלה, כדי לתת לאחיו במתנה את חולשותיו, ולהעצים את בועז, שכביכול היה נוהג בחוכמה רבה יותר, לוּ נקלע לסיטואציה כזו.

עוד ייתכן, והסיבה לסיפור כזה, כמו רבים לפניו, היא מתנה נוספת שהוא מעניק לאחיו: היכולת להיכנס איתו לסיטואציות אירוטיות, שבועז כגבר נשוי לא מרשה לעצמו: "עכשיו גם לי יש הוראות" אומר לו בועז "שמכאן והלאה לא תשכח לתאר כל פרט. אני רוצה לשמוע הכל. את כל הרגלינו על כתפינו ואת כל האנו נושאים לפידים, ובלי האסוציאציות שמקפיצות אותך כל הזמן לצדדים. אני רוצה כמה דקות בלי מיכל ובלי מאיה ובלי אבא ואמא. רק אתה ושרון בלילה ההוא ואתה ואני הלילה."

פעם נוספת שבה נאמר "אל תספר לאחיך" מופיעה על פי בקשה של מאיה הגיסה, ששמעה את הסיפור על שרון, עשרים שנה קודם לכן, וביקשה מאיתמר שלא לספר לאחיו לפני כן. רק אחרי שמאיה מאפשרת לו לספר הוא מספר, אבל נראה, שהמניעים שלו הם שקובעים מתי לספר, כי הם משמשים לו כְּסוּת למה שהוא מתאמץ לא לגלות לבועז.

מיכל, היא האקסית המיתולוגית של איתמר. אף היא, אישה כוחנית ודעתנית, כזו שזוכה בפרסי הצטיינות על חוכמתה, בניגוד אליו, שזכה פעם אחת בפרס הצטיינות על עגלת כושר שבנה, בזמן היותו מדריך אימון גופני בצבא. האמירות שלה, כמו של נשים אחרות ברומן, הן כאלה שבדרך כלל נאמרות לנשים על ידי גברים שוביניסטים בסגנון "תהיי יפה ותשתקי".

המשקפיים שלו, שרבות מבקשות שיסיר אותם כדי לראות איך הוא יפה יותר, מסמלות, אולי, את החוכמה. ומיכל, כמו כל היתר, מעדיפה אותו בלעדיהן: "איטה עם המשקפיים שונה מאוד מאיטה בלעדיהן," אמרה פעם מיכל לבועז ולמאיה, "אבל שניהם יפים." "וככה יש לי שני חתיכים," היא צחקה, "אבל זה לא כל כך משנה, כי לא המשקפיים שלו קובעים אלא אני..."  אמירות שכאלה אנו שומעים גם ממאיה גיסתו שאומרת: "רק להיות יפה וזהו, שזה כמוך, איטה". או חברים שאומרים לו: "למה אתה לא מתחתן? ... איך זה שגבר יפה כמוך לא מביא ילדים יפים לעולם?"

על הקשר שלו עם מיכל אומרת האם: "מיכל חזקה וחכמה מדי בשביל איתמר שלנו, קֻבַּעַת של ייסורים היא תגמיא אותו." גם האב, מתייחס לכך, כשהוא מספר לאיתמר, מה מאיה הגיסה אומרת על הקשר: "אתה יודע מה מאיה של בועז אומרת עליך, איתמר? שאתה הצאצקע של מיכל... היא כמו ילד שיורד לרחוב עם האופניים החדשים המבריקים שלו, להוציא לכל הילדים האחרים את העיניים... והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך, מראה אותך, תקנאו כולכן, ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שיהיה לה." מיכל אכן זורקת אותו, אחרי חמש שנות חברות, ושוברת את ליבו לכל החיים. אך גם אחרי שפיתחה קריירה מדעית, התחתנה, ילדה ילדים ויש לה כבר נכדים, כשהיא רוצה להעביר אליו מידע כלשהו, בשהותו הארוכה בחו"ל, היא מעבירה לו דרך אחיו, בועז, תוך ציווי: "אל תספר לאחיך", כדי שאיתמר לא יידע, שהיא זו שסיפרה.

בועז דווקא מספר תוך התמרדות: "כי אני מרגיש שליל האחים הזה שלנו הוא ליל אחים מיוחד... וחוץ מזה... מי שואל אותה? מי היא שתגיד לנו מה לעשות ומה לא לעשות? הגיע הזמן שגם אתה לא תשים עליה".

התנהלות כוחנית נשית אחרת היא זו של אמם של איתמר ובועז כלפי אביהם, כפי שמתלונן האב: "פולשת אל הטריטוריה שלי... אין לה גבולות. אם היא היתה בעל חיים, היא היתה פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש... זאת הדרך שלה לסמן בעלות." בתגובה מתמקם האב "בלמעלה" של הבית, בעוד היא "נאבקת בו" מ"בלמטה" של הבית. אולי יש סמליות בעובדה, שבין אוספיו של האב, עורך הדין ונוטריון, יש אוסף פליירים, שאמורים לשלוף, אבל לא יכולים לשלוף אותה מליבו.

איתמר הוא הבן המועדף שלה, ואת יופיו, היא הופכת למקדש ואומרת לנשים הרות, שרוצות לגעת בו "הילד הזה הוא נר חנוכה, לראותו בלבד. תיגעו בשני אם אתן כל כך רוצות... " וכשבועז מזכיר לו את המשפט האחרון, שאיתמר לא זכר, לגבי הבן השני שלה, הוא מוסיף: "השני, זה אני, איטה, לא היה קל להיות אח שלך... ועד היום זה לא קל... עם כל הנשים שמתחילות איתך והמראה של צעיר נצחי שיש לך... "

בתגובה מסביר איתמר לבועז מדוע לא התחתן מעולם: "בתור נקמה באמא. בשביל לחתוך לה את שלשלת הגברים היפים של המשפחה שלה". "על מה היה לך לנקום בה?" שואל בועז "הרי היית הילד שלה." "על זה בדיוק, בועז..." עונה איתמר.

 

מאבקי כוחות מגדריים רוחשים ברומן זה, ואהבה גדולה של אחים, למרות הכל ועל אף הכל. קיראו.

 

 

שתיים דובים – מאיר שלו / ד"ר רותי קלמן

ספרו החדש של מאיר שלו, "שתיים דובים", כמו מרבית ספריו האחרים, מתכתב אף הוא עם המקורות. כמו בכל ספריו, יכול הקורא, גם בספר, זה, למצוא רבדים נוספים, עמוקים יותר עם משמעויות מרתקות.
למי שלא אמון על המקורות המקראיים, נשמע שם הספר קצת משונה. שהרי איש לא חושד במאיר שלו, שאינו יודע לכתוב כראוי "שני דובים", אלא שוגה וכותב "שתיים דובים". בדיקת המקורות מעלה כי המשפט לקוח ממלכים ב, ב, כד (כפי שהדבר מוזכר גם בספר עצמו על-ידי המורה לתנך, רותה. שם עמ' 109 – 110). באותו הפרק מסופר על אלישע הנביא, שמבריא את המים ביריחו, שגרמו למחלות ומוות. הוא יוצא בדרכו לבית-אל ומאחוריו רצים נערים קטנים מיריחו וצוחקים על קרחתו. נקמתו קשה: "ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". בתנ"ך, הכוונה ב"שתיים דובים", שהיו ממין נקבה.

כשרותה מלמדת את הפרק על אלישע בכיתתה. מאתגר אותה אחד התלמידים: "המורה רותה, הוא שאל, אם כתוב כאן שתיים דובים, למה את כועסת עלינו כשאנחנו אומרים שתי שקל ושתי ילדים? הסתכלתי עליו, לא ברור היה לי אם הוא מתחכם או סתם לא מבין, ואמרתי לו: אתה צודק, עופר, אבל שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה. יש סופרים שהיו משלמים הרבה בשביל לשגות שגיאה יפה כזאת." (ע' 110).

גם הספר שלפנינו, כמו במקרהו הפרטי של אלישע, מכיל מוות של ילדים, חטאים ונקמות קשות, שהן בבחינת "לקיחת החוק בידיים". כותרת הספר אכן מתאימה לכך, ומרמזת לבאות.
וכפי שבתנ"ך, עובר הפסוק הבא בשלוות נפש ובשתיקה לא מובנת על המקרה המזעזע הזה "וילך משם אל הר הכרמל ומשם שב שומרון", כך גם בספר "שתיים דובים". מושבה שלמה יודעת, ושותקת.
בספר אנו מתוודעים לדור המבוגר, שלושת האחים: אריה, דוב וזאב (שימו לב שכולם קיבלו שמות של חיות חזקות וטורפות כיאה למשפחה שהגברים בה הם כוחניים), ובעיקר מתרכזת העלילה בזאב, לימים סבא זאב, כפי שהיא מסופרת מפיה של המורה רותה, נכדתו, שגודלה על-ידו ביחד עם אחיה, דוביק (שוב דוב).
זאב מתחתן עם רות. ליל החתונה הופך ללילה טראומתי המשפיע על כל מהלך חייהם. שני בניהם גדלים ועוזבים את הבית, מהר ככל שהם יכולים, וזאב לוקח על עצמו לגדל את דוביק ורותה (שנולדה "רות" אך נקראת "רותה" כדי להבדילה מסבתה. נראה שאין זה מקרה, שהיא נקראת על-שמה, כפי שקוראים אחרי מת, שכן רות, הסבתא, חוותה אובדן, המשאיר אותה מתה-חיה. היא לא בדיוק מתפקדת, כאם וכסבתא).

אל המשפחה מצטרפים דליה, אשתו של דוביק (הדולה סמליות מכל דבר, גם כשאין), ואיתן, בעלה של רותה (המשמש כסלע איתן בשבע השנים הראשונות). תקופת חייהם המשותפת של איתן ורותה מתחלקת לשלושה חלקים ברורים: תקופה ראשונה: עד מותו של בנם נטע, בהיותו קצת מעל גיל 6, תקופה שנייה: תקופת שתים-עשרה השנים בהן מרצה איתן את העונש שהוא מטיל על עצמו בגלל האשמה שהוא מרגיש על מות הבן (רוחו שבורה, אבל גופו איתן), ותקופה שלישית: לאחר מותו של סבא זאב (איתן מתאושש וחוזר "לאיתנו", לעצמו).

נטע מצא את מותו על-ידי הכשת נחש, במהלך טיול שלו עם אביו "...טיול של הבחורים, זה שהבחורות לא מוזמנות לבוא", מספרת רותה במרירות (ע' 98), לאחר שאיתן לא מסכים לצרפה לטיול. האירוניה טמונה בכך, שכל הטיול היה סוג של חינוך להישרדות, איך להסתדר בטבע, ודווקא אז מראה הטבע, שהוא מעל ליכולתו של אדם. ויש כמובן גם את הסמליות של נבואה שמתגשמת על-פי המקרא.: הילד מניח את ידו על האדמה כדי להתרומם וננכש. "זה באמת בקטגוריה של לא להאמין." אומרת רותה "למות מהכשת נחש? הוא ישופך עקב? אתה תשופנו ראש? ושוב מתבקש הקורא להשוות. במקור כועס אלוהים על אדם וחווה בגין החטא הקדמון. לנחש הוא אומר: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית, ג, טו). לאשה הוא אומר: "הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים..." (שם, טז) ועונשו של אדם: " ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך... בזעת אפיך תאכל לחם..." (שם יז, יט). והנה כאן התוצאה: נטע, זרעה של האשה, ילד קטן, שלא חטא במאום, נפגע על-ידי הנחש ומת. והעצב על הילד הרך, עוטף את האשה. איתן, בתגובתו למקרה, נוהג אחרת ומתנתק לגמרי ממנה. סבא זאב, שמבין את תחושת האשמה המשתקת של איתן, נוטל יוזמה ומכוון אותו לעונש, כעונשו של אלוהים. מעתה, במהלך שתים עשרה השנים הבאות, ישתוק איתן, ויקבל עליו את העונש המקראי. הוא מעביד את עצמו בפרך במשתלה  "ארורה האדמה... בעצבון תאכלנה... בזעת אפיך תאכל".
מוטיב הדב בספר משמש ליותר ממטרה אחת, לדעתי. האחת הייתה לרמז על המוות הקיים גם במקרה המקראי, וגם בספר. מטרה אחרת היא להראות אולי, שדוב, הוא חיה רעה, שנמצאת בתוכנו.

אחיה של רותה נקרא דוביק, כנראה, משום שהוא גדל במשפחה שחונכה להיות קשה ולוחמת, אבל במהותו, הוא כמו אותם דובי פרווה מתוקים של ילדים, ולכן אולי הריכוך בשמו "דוביק". לעומת זאת, טבעו האמיתי של הדוב הוא לטרוף. דוב הקוטב, לדוגמא, נחשב לטורף היבשתי הגדול ביותר. הדוב מסוכן לאדם, ויגיב באכזריות רבה אם גוריו יהיו בסכנה. עובדה זו מתאימה לספר שלנו. שיש בו דובות גדולות שאינן מצליחות לגונן, כמו רות הסבתא (שנוקמת בדרכה שלה), ורותה הנכדה (שאולי נקמתה באה לידי ביטוי בעצם סיפור תולדות המשפחה על כל חטאיה, ללא משוא פנים), ויש את ה"אבא דוב", איתן, שמעניש את עצמו על שלא הצליח להגן על הגור שלו, על נטע. שכשמו, כן הוא, רק נטע, שתיל זך וקטן, שכבר לא יגדל לעולם.
ספרים נוספים של מאיר שלו שאהבתי במיוחד הם: "עשיו", "ביתו במדבר", ו"כימים אחדים".
קריאה נעימה.