יום שבת, 28 בפברואר 2015

בית קטן בערבה / לורה אינגלס ויילדר


לפני מספר ימים נכנסתי לאתר גוגל וראיתי "דודל" עם שתי דמויות מצויירות של ילדות ובית קטן מרחוק. ה"דודל" הוא אירוע מצוייר שמכניסה גוגל במקום הלוגו הרגיל שלה. כשעומדים על הציור מקבלים הסבר. ההסבר הפעם היה שמדובר ביום ההולדת ה-148 של הסופרת לורה אינגלס ויילדר, שהתפרסמה בעיקר בגלל סידרת ספריה "בית קטן בערבה".
"Little house on the Prairie" (בית קטן בערבה), הוא ספר ילדים שכתבה לורה אינגלס ויילדר ויצא לאור ב-1935. ספר זה הוא הידוע ביותר מסידרה  שלמה, שבה כל ספר, מכסה חלק אחר ומודגש של זכרונות מחיי משפחתה של לורה. הספרים כתובים בגוף שלישי, כשלורה היא הדמות המרכזית בהם. כיום זו הקלאסיקה של ספרות הילדים האמריקאית כשכל ספר מוקדש לנושא אחר. הספר "בית קטן בערבה" מתאר את נדודיה והתיישבותה של משפחת אינגלס בערבת קנזס שבארה"ב. "בית קטן ביער הגדול" מתאר את חייה של המשפחה החיה בבקתת עץ קטנה בשיפולי היערות הגדולים. בית קטן על גדות נחל השזיף – על התיישבותה של המשפחה על גדות נחל השזיף במינסוטה. בית קטן על גדות אגם הכסף – המשך הנדודים למערב וההתיישבות בדקוטה. החורף הארוך – מתאר את החורף הקשה של 18880 בדקוטה ואת מאבק אנשי העיר באיתני הטבע הסופה השלג והקור. עיר קטנה בערבה – על חיי לורה ומשפחתה בעיר הקטנה דה סמט ההולכת וצומחת על אדמת דקוטה. שנים של זהב – על עבודתה של לורה כמורה ונישואיה לאלמנזו. בן איכרים – מתאר את ילדותו של אלמנזו ג'יימס ויילדר בעלה לעתיד של לורה, ארבע השנים הראשונות (פורסם לאחר מותה) מתאר המשך נדודיה של לורה עם בעלה ברחבי קליפורניה ודקוטה.
סידרת הטלוויזיה "בית קטן בערבה" שהוקרנה בשנים 1974 – 1983 וודאי זכורה לרבים מכם. זו הייתה סידרה מעוררת השראה. אני עצמי השתדלתי לא לפספס אף פרק. מייקל לנדון בתפקיד אב המשפחה צ'ארלס, משחק דמות כריזמטית של אב, העובד קשה מאד כדי לכלכל את משפחתו, וערכי המוסר שלו ראויים להערכה והערצה.
כפי שניתן לראות על-פי שמות ספריה, נדדה המשפחה די הרבה, בכיוון מערב בחיפוש אחר רווחה כלכלית. הנדידה בתקופה של ההתפשטות למערב ארצות הברית, העמידה אל מול הקשיים הניחתים עליהם מכל עבר, האופטימיות של המשפחה, ערכי המשפחה. הכבוד ההדדי. כל אלה הפכו למופת, למודל חיקוי, ולשימור של כל מה שארה"ב רוצה לשמר.
זוכרים את פס הקול הפותח את הסידרה? כשברקע אנו רואים את צ'רלס וקרוליין (קארן גרסל) יושבים על הקרון שנעצר ומחייכים באהבה רבה אל שתי בנותיהם, מרי ולורה, הרצות בתוך שדה של פרחים, כשלורה הקטנה נופלת וקמה. בהמשך נוספות גם שתי הקטנות: קארי וגרייס.
 מרי, האחות הגדולה עוברת שבץ מוחי שבעקבותיו היא מאבדת את הראייה. לורה מתאהבת באלמנזו, נישאת לו וגם הם חווים קשיים כלכליים בחווה במנספילד. אך הם אינם מוותרים וממשיכים לעבד את האדמה, לפתח את החווה החקלאית, לגדל משק של חלב ועופות ומטעי תפוחים.
לורה עצמה מתחילה להרצות לחקלאים ומפתחת קריירה כעיתונאית. בשפל הגדול של 1929 הם מאבדים חלק גדול מחסכונותיהם ונאלצים להיעזר בבתם, רוז, שעוזרת ללורה להוציא לאור את סידרת הספרים שהפכה לאלמותית.
רוז הייתה בתם היחידה ולא היו לה ילדים משלה. גם לכל אחיותיה של לורה לא נולדו ילדים. אבל למרות שלא נותר צאצא למשפחה מעוררת הערצה זו, הרי שהאמריקאים השכילו לשמר כל דבר שהיה קשור למשפחה זו, ומספר לא קטן של מוזיאונים הוקם באתרי המקומות בהם חיה המשפחה. כך נותרו ערכי משפחות אינגלס-ויילדר למזכרת ולמופת עד היום.
אז בואו לספרייה, וקחו את הספר "בית קטן בערבה" – עבור  ילדיכם וגם עבורכם. 

יום שלישי, 24 בפברואר 2015

נבואה צוענית / איתי יצחקי



זהו הספר הראשון, ספר הביכורים, של איתי יצחקי. ולמרות, שבמקומות מסויימים ניכרת כתיבת הבוסר – הספר בפירוש שווה קריאה. השפה טובה, הנושא מעניין והעלילה מושכת. ובכל זאת הייתי רוצה להעיר לגבי התקדמות העלילה. ברור שמשהו עומד לקרות, אבל בדרך, יש תחושה של הילוכי סרק בהתרחשות היומיומית, שאינם משרתים את המטרה, אינם מקדמים את העלילה, ובדיעבד נראים מיותרים. אבל כשהעלילה מתחילה לנוע באמת – אנו נכנסים למתח, ובהחלט קשה לעזוב את הספר.

לפנינו שתי דמויות מרכזיות. דניאל, סטודנטית באוניברסיטה, היודעת שהיא מאומצת, אבל גדלה באושר רב בביתם של תרצה ויובל, אנשי אדמה. דניאל מתאהבת אהבה גדולה בשי, איש מחשבים, בנם של הניה וארוין, זוג ניצולי שואה, שבנו את ביתם בישראל.

כשדניאל מגלה לשי, אהובה, שהיא מאומצת, ושברצונה לגלות פרטים על הוריה, נרתם שי למאמץ, ומתחיל ביחד איתה לנסות לברר מה עלה בגורל הוריה, ומדוע נמסרה לאימוץ. הוא מבקש את עזרתה של נלי, צועניה הגרה בישראל, הפותחת לו קלפים מפעם לפעם, כשהוא לפני החלטות חשובות, בעבודה ובחיים. נלי מגלה חלק ממה שהיא רואה. העקבות מובילים לקהילת צוענים בדרום צרפת, ונלי חושפת בפני דניאל מקצת מהפרטים שהיא יודעת. השניים נוסעים לצרפת, ובעזרת סטפן, אחיה של נלי, הם מגלים שהוריה של דניאל עברו תאונת דרכים מבויימת. האב נהרג והאם שהיתה בהריון מתקדם נפצעה קשה ומתה בלידתה את דניאל.

הדרך לאמת וחיפוש השורשים הופכים את הקערה על פיה. יחסי שי ודניאל עוברים תהפוכות קשות, כשהם מגלים אמיתות מפתיעות ביחס לשניהם, ביחס להוריהם, וגם לומדים הרבה על קהילת הצוענים במקום.

בין השאר הם לומדים כי גם הצוענים עברו את השואה כמו היהודים, ושמקצת מהאנשים ששרדו התרכז בדרום צרפת. פעם בשנה נפגשים כל הצוענים באזור לאירוע מסורתי בעיירה קטנה הנקראת "סנט מרי דה לה מאר" (מריה הקדושה של הים). עשרות אלפי צוענים נפגשים יחד לחגוג את חג "שרה דה קאלו" (שרה השחורה), שנחשבה למשרתת של שתי המריות. בנוסף לחגיגה המתרחשת על שפת הים, מתקיימת באותה העת גם פגישה שנתית בין זקני כל ה"ויקות" (כמו חמולות משפחתיות). בישיבה שנתית זו מועלות בעיות והדיון של זקני הצוענים אמור לפתור אותן.

מי שרוצה לשלוט על כל הצוענים הוא לוקה, צועני גברתן, שגודל על-ידי סבתו, איזבל. כמו איזבל התנכ"ית, גם איזבל הצועניה היא אשה תככנית, שיודעת לפלס לה דרך בעולם הגברי של הצוענים, שבו בדרך כלל לא נותנים לאשה זכות להביע דעה. עם מות איזבל, שולט נכדה, לוקה, שחונך על-ידה לשלטון בעזרת כוח. דמויות משנה מרשימות הן נדיה ונלי, שעוזרות לדניאל ולשי, ולא בפעם הראשונה, כפי שמסתבר במהלך הקריאה.



יום רביעי, 18 בפברואר 2015

אורי אורבך – האיש מהספרים ד"ר רותי קלמן


לא היכרתי את אורי אורבך האיש, שהלך השבוע לעולמו, בדמי ימיו. אבל ספריו נותרו בספרייה. אני מציצה בהם ולומדת על האיש שהלך לבלי שוב.

איש של מלים היה ח"כ אורי אורבך, והמלים שלו שזורות בהומור, בקריקטורות ובהרבה חיוך. ראיית הדברים, לעיתים קרובות, היא מנקודת מבטם של ילדים. מה שמראה את מידת הזדהותו עם ילדיו, וגם – שבתוכו – היה עדיין ילד.

18 ספרי ילדים יצאו מראשו הקודח, וארבעה – למבוגרים. כבר משמותיהם של ספרי הילדים שלו, ניתן לצייר את דמותו של האיש: "הצלצול נועד למורים" ; "מה מברכים על גלידה?" ; "ילד רע ירושלים" ; "אולי בשבת יזרקו סוכריות".

ובתוך השירים מבצבץ לו הצחוק, מלווה ומרכך וגורם ללב לחייך: "וילד בן תשע חלם בשעור, שכל התעודה אפס, חוץ מציור. (למה רק בציור אין לו שלילי? אין לי מושג, זה לא חלום שלי.) או: "בפתיחת הועידה / לעיני אלפים / נשאנו שלטים / עם שמות הסניפים. // בסרט הווידאו / (תמחקו ת'חיוך) / ראו שהחזקתי / ת'שלט הפוך."

בשיריו אנו חשים גם במנהיגות הטבעית הטבועה בו, ובערכי החינוך שהוא רוצה להשריש בילדים. הנה שיר לדוגמא מתוך: "באיזה שבט אתה?" ספר המוקדש לנקודת מבטו כילד דתי בתנועת "בני עקיבא": להוביל, להנהיג / כמו שצריך, / להעביר פעולות – זהו מדריך! // לשמש דוגמה / להציג מופת / לשמור על השבט / לדעת לתת. // להגיד "אחרי!" בכל עת ורגע / ולא להתחמק בתירוצים / מהאומגה." ולמרות זאת הוא כותב בחיוך: "כל מדריך חדש / חוטף דלי של מים. / לפני שאחליט / אם להיות מדריך / אני אחשוב פעמיים."

את דרכו לשיוויון, לקירוב לבבות בין עדות ובין דתיים לחילוניים – ניתן למצוא בשיר הבא מתוך ""ילדה כמוני": "התפילות של הספרדים / התפילות של האשכנזים, / התפילות של כל היהודים / עולות לשמים כמו מלאכים / ומתייצבות שם יחד עם שאר הנוסחים. // וה' מקבל כל תפילה מיד / ולא שואל: "איפה אבא שלך נולד?".

באחד מספריו הוא כותב: "גם כשתהיה זקן / בעוד שמונים שנה, / גם כשתלך כפוף / בעזרת הנכדה הקטנה ; / גם כשכבר לא תוכל / לראות בלי משקפים / גם כשתתחיל לשכוח / איפה הינחת את השיניים ; גם כשלגמרי תשכח / מקומות / אירועים / אנשים / שלמדו איתך בכיתה - / תמיד תזכור מיד / באיזה שבט אתה". אורי כבר לא יזכה לכך, אבל אנחנו נזכור את איש המלים המחייכות. יהי זכרו ברוך.