‏הצגת רשומות עם תוויות מלכת היופי של ירושלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלכת היופי של ירושלים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 4 ביולי 2019

'אישה מעבר לים' מאת שרית ישי-לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אין ספק ששרית ישי-לוי יודעת לפרוש בפני הקורא יריעות חיים של דורות ולרקום ביניהן את החוטים הנכונים. חוויה נָכוֹנָה למי שייקח לידיו את ספרה "אישה מעבר לים", כפי שהרגישו מאות אלפי הקוראים של ספרה 'מלכת היופי של ירושלים'.
כפי שאנו יודעים, קשה לבנות הווה ועתיד, בלא שיהיה הנדבך המהותי – העבר. אך מה קורה, כשהעבר לוט בערפל? שלילי צורף, אמא לרון חיים, בנה בכורה המת, ולאליה, בתה, ואשתו של שאול צורף, אינה יודעת דבר על עברה. כל מה שהיא יודעת הוא שהונחה תינוקת ביום היוולדה, ביום שלג קר מאד, על מדרגות מנזר בירושלים. על גופה הייתה פתקה ובה שמה "לילי", ושרשרת זהב עם מגן דוד, שהונחה על גופה הזעיר והעטוף בבגדים חמים. בשנים שבהן גודלה במנזר לא סיפרו לה הנזירות שהיא יהודייה. אבל ברגע שאחת הנזירות חשפה טפח, הבינה לילי שהיא יהודייה. המשך השהות במקום הפך לבעייתי, ויום אחד היא עוזבת. בלא שתדע שהיה גם מכתב מצורף. את זאת היא תגלה שנים מאוחר יותר, כשתהיה מוכנה נפשית לגלות משהו על עברה.
ועד אז, היא גְּדֵלָה ממורמרת, מרת נפש, כעסנית, לא מסוגלת להביע אהבה לבתה, שאינה מסוגלת לתפוס את המקום הרחב והגדול שהיה לבנה המת בליבה. 

אליה גְּדֵלָה בעיקר על ידי אביה שאול, שנקרע בין שתי הנשים של חייו. אישתו הנירגנת, שהוא אוהב מאד, ובתו האהובה, אליה, שלא מצליחה למצוא את מקומה הנכון בחיים. לילי נעזרת בבשארה הערבייה מיפו, שקוראת לה בקפה, אבל מסרבת לשמוע על עברה. מתוך פחד וכאב. שבוייה בבדידותה, בכאבי ליבה, היא פותחת ליבה רק לבשארה הזקנה, וכשזו נפרדת מהעולם, היא מוצאת נחמה ושלווה רק ליד קבר בנה, שנפטר בן שנה. אליה מתאהבת ונישאת לארי, בחור אגוצנטרי, שמתעלל בה נפשית, מבלי שתהיה מסוגלת להתנתק ממנו. אחרי שהוא מודיע לה בלי הנד עפעף שיש לו מישהי אחרת ושהוא עוזב, חוזרת אליה לבית הוריה ומסתגרת בכאבה.
רק אחרי שתנסה להתאבד, ותתחיל לפתוח את ליבה בפני דוקטור קמינסקי, היא תתחיל להבין מה צריך לעשות. הוא אומר לה: "... עד שלא תתירי את הסבך, תישארי תקועה במקום. עד שלא תביני את חידת חייה של אימא שלך, לא תביני את חידת חייך, ולכן אני מבקש, אזרי אומץ ודברי איתה, אחרת את באה לכאן לחינם." והיא בתגובה מביטה בשעון החול שעומד על השולחן, ורואה שהזמן אזל. וכאן יש שלוש משמעויות: 1. שעת הטיפול אצל דוקטור קמינסקי נגמרה. 2. הזמן של חייה אוזל 3. היא צריכה להשתחרר מהטיפול אצלו, ולהתחיל לטפל בעצמה. 
מכאן ישתנו היחסים בין לילי לאליה, ושתיהן תצטרכנה להתעמת עם העבר.


יום ראשון, 10 באוגוסט 2014

מלכת היופי של ירושלים / ד"ר רותי קלמן


יש ספרים שאינם נותנים לך לעזוב אותם. אתה מרותק, הולך שבי אחר הסיפור, נישא על גבי הקולות, האווירה והאירועים.  וגם כשאתה מניח לספר, בלית-ברירה, והולך לענייניך, עדיין הוא מלווה אותך, הסיפור, ואתה תוהה מה קרה לגיבורים, ומתי סוף סוף תוכל לחזור ולקרוא.
אז זה מה שקרה לי עם הספר "מלכת היופי של ירושלים" של שרית ישי-לוי, עיתונאית, חברת מערכת "עולם האישה", מחברת ספרי תיירות ומגישת פינות בטלוויזיה. זהו הרומן הראשון שלה, והיא ראויה לכל המחמאות.
זהו סיפור על משפחת ארמוזה, משפחה שורשית של כמה דורות בירושלים. משפחה שמוצאה הספרדי בא לידי ביטוי במסורת רבת שנים, במאכלים, במנהגים בסגנון הדיבור.
המספרת היא גבריאלה, בתה המורדת והסקרנית של לונה. לונה היפה, המכונה "מלכת היופי של ירושלים", שכמו הדורות הקודמים, גם היא חלמה חלומות והתפקחה מהם. נראה שקללה רובצת על המשפחה, קללה שבעטיה אנשים נישאים לא לאלה שבהם התאהבו. הם לא נישאים להם בגלל מסורת משפחתית, ובגלל ציות לכללי החברה בה הם חיים. הם נישאים לאחרים, אבל נושאים בכאב כל חייהם, את סוד אהבתם האמיתית, כמו נטל שאין להשתחרר ממנו.
גבריאלה לומדת את סודות המשפחה לאט לאט, כשהיא משכנעת את סבתה ודודותיה לגלות לה את מה שלא הבינה בעצמה. לגלות לה, את העצב שליווה את סבה וסבתה, ואת אביה ואימה. כבר מהרגע שנולדה, היא לא מסתדרת עם האם, לונה. לאחר מותה של האם היא אומרת: "שנים רבות אחרי מותה, כשמצאתי בליבי מקום להכיר את אמא שלי, להכיל אותה, גילתה לי דודתי רחליקה את סוד ייסוריה, את כאבה שמעולם לא פג, אלא שאז כבר היה מאוחר מכדי לתקן את מה שנשבר ביני לבין אמי." (מלכת היופי של ירושלים, ע' 11).
דרך תולדות משפחת ארמוזה, אנו עוברים את סוף השלטון התורכי, את המנדט הבריטי, המחתרות, יחס התושבים לתורכים ולאנגלים וכיצד אלה נהגו ביהודים, הרצון לעזור להקים את ארץ ישראל, ותקופת מלחמת העצמאות. כמו-כן אנו מתוודעים ליחסים בשכונה הירושלמית, הרכילויות, הקירבה, השפה הספניולית המושחלת בדיבור הירושלמי, והאהבות הנכזבות.
 גבריאלה מחפשת אחר האמת של המשפחה: "סבתא רוזה ידעה חיים קשים" היא מגלה "היא חיתה עם גבר שנהג בה כבוד אבל לא אהב אותה כמו שגבר אוהב אישה. כל חייה היא לא ידעה אהבת אמת, אבל מעולם לא התלוננה, לא בכתה... סבתא רוזה אף פעם לא הייתה מחבקת... אבל אני הייתי יושבת בחיקה, עוטפת את צווארה בזרועותיי הקטנות ומדביקה נשיקות ללחיה הכמושה. " די, די גבריאלה, באסטה, את מציקה לי," הייתה גוערת בי ומנסה לנער אותי מעליה. ואני הייתי מתעלמת לוקחת את ידיה הגסות ומקיפה בהן את גופי, מכריחה אותה לחבק אותי." (ע' 17).
כמי שחסרה אהבה בילדותה, מחפשת גבריאלה את האהבה במקומות אחרים, אפילו בחו"ל. אבל הבחירות שלה מתגלות כלא נכונות. האם גם גבריאלה נידונה להתחתן שלא מתוך אהבה? כמובן שאיני מתכוונת לגלות לכם. אבל אתם מוזמנים לקרוא את הספר. הוא זורם, הדיאלוגים אמינים, ובקיצור – חוויה.