כתבה: ד"ר רותי קלמן
זה לא ספר חדש. אבל במהלך פינוי המדפים של אולם הקריאה, לרגל החלפתם בחדשים, נתקלתי בספר והינחתי אותו בצד, כדי לקרוא.
הדמות הראשית בספר, היא דמותו של איראני בשם חושמנד, סוחר שטיחים מטבריז, עיר הידועה בשטיחים המיוחדים שלה. בתוך מארג חייו של חושמנד, חגות שלוש נשים שמסמלות את המרחק שעשה מטבריז שבאיראן לניו-יורק שבארה"ב.
הראשונה היא פאראח, אשתו, שנשארה בביתם באיראן. לכאורה – כדי לטפל באמו הנכה, שגופה התרסק ברעידת אדמה. אילו רצתה לבוא איתו, היתה מוצאת דרך להעביר את הטיפול בחמותה, כפי שאנו רואים בהמשך. אך בינתיים, היא משתמשת בחמותה, כבתירוץ שלא לנסוע. היא משכנעת את חושמנד, בעלה, לנסוע לארצות הברית כדי לפתח את עסקי השטיחים של משפחתו, ובכך היא משיגה את החופש היחיד שיכלה להשיג, בחוקים הנוקשים של איראן. בְּמקום בו אפילו זוג נשוי אינו יכול להסתובב בפומבי כשהוא אוחז יד ביד, ובוודאי לא יכול להפגין מחוות אינטימיות גדולות יותר. היא רוצה את החופש, כי כשהם יחד, הם מנסים שוב ושוב להביא ילד לעולם. אך חמש פעמים פאראח מפילה את ולדיה, וכבר אין לה את הכוח הנפשי לנסות. לכן היא "מחביאה מתחת לשטיח" את רצונה האמיתי, ושולחת אותו לנסות את מזלו, ולפתוח חנות שטיחים פרסיים בניו יורק. אולי מאחורי המהלך שלה, מסתתר, כבר בשלב זה, רצונה להשתחרר מהקשר איתו. קשר, שהילדים, שהיא אינה מצליחה לארוג עד הסוף, מסמלים את מה שכבר אינו שלם בזוגיות שלהם, אולי כך גם עם הקומקום היפה שהוא שולח לה, והיא מדווחת לו, שהוא הגיע שבור לחתיכות, כשבעצם מסתבר לו ממכתבי אמו, שהקומקום הגיע שלם, ופאראח מגישה לה ממנו תה. פאראח והתנהגותה מדגישים את העובדה שגם במקום שבו חוקי המוסר נוקשים מדי וקשים, ניתן לעשות מה שאסור, אם באמת רוצים.
חושמנד, גבר של אישה אחת, נמצא כבר שלוש שנים בארה"ב, רחוק מפאראח, האישה שהוא אוהב, ואשר טווה את חלומותיו. במכתבי אמו, ומהשיחות שהולכות ומתמעטות עם אשתו, הוא מתחיל להבין, שהמקום הריק שהותיר, הולך ומתמלא בנוכחות של גבר אחר, טורקי, ושאיתו מצליחה פאראח לעבור הריון שלם, כשהיא מתגרשת מחושמנד בטענה שהוא נטש.
מי שמצליחה להוציא אותו מֵהֵלֶךְ הרוח של בעל גרוש בעל־כורחו, היא סטלה. צעירונת אמריקאית, סטודנטית יפיפיה. למרות התרבות השונה שבה גדל כל אחד מהם, ולמרות פער הגילאים הגדול – הם מוצאים שפה משותפת. איתה הוא סוף סוף מרגיש חופשי, כמעט אמריקאי. הם אוהבים אותם דברים, משדרים על אותו הגל: "שנקנה אוכל סיני?" שואל חושמנד כשהם מתקרבים לביתו. "ונאכל מהקרטונים. כן, כן." היא מהנהנת בהתלהבות... "לו מיין?" היא מחייכת. "וקונג פאו". כשהיא לומדת בספרייה הציבורית הוא "מקיף לאיטו את מדור העיון שלה כמו ירח סביב כוכב הלכת שלו".
אך גם ברגעים האלה של אחדות, ושל אהבה שמתחילה פתאום ללבלב ביניהם, עולים בו תמיד היסוסים באשר לשניהם, באשר למקום הלא נכון שהיא נמצאת בו, איתו. בעניין גילה הצעיר, או על החיים השונים שלה. "הוא חושב על חייה לפניו, על בית ילדותה, על ריח האדמה באלבמה, על תווי הפסנתר שבראשה, על הדברים שלעולם לא יוכל להכיר. לבסוף הוא נושא את מבטו ומחייך, מבויש לפתע." הוא קולט שמעולם לא יצא עם מישהי בדרך הזו. נזכר במנהגי גברים-נשים באיראן. בחוזה נישואים לשעה, כדי לספק תאוות גבר באישה, מבלי לפגוע בתקנות הנוקשות. אך במחיצתה הוא "מתנסה בתופעה המוזרה של חשיפה בלי חוזה נישואים. של הצגת הפגמים בלי שום התחייבות לשותפות. הוא לא היה מבוהל יותר מעודו." חוקי איראן הקשים, הם בכל זאת גם סוג של הגנה, כפי שהוא מבין לעיתים.
ובינתיים, חושמנד מאוהב. "אוויר הלילה הקר על פניו והאדרנלין בדמו משתלבים וגורמים לו לחוש כאילו החיים רק מתחילים. באותם רגעים גופו ורוחו צעירים בעשרים שנה. הציניות שלו, התבוסתנות וההסתייגות נעלמות. אין שום דבר מלבד תקווה ומרץ ושמחה. כשהוא קופץ מעלה-מטה כמו ילד נלהב, הוא מרגיש שבאמת יכולה להיות לו גאולה... הוא לא לוחץ עליה להתקדם הלאה... חלק קטן ממנו נוהג כך מפני שהוא רוצה להאמין שיהיה לו ליל כלולות נוסף, שתהיה לו כלה אחרת, ושזו תהיה הבחורה הזו, אמריקאית וטהורה."
אבל בניגוד להבנה, ולאהבה, ולנוחות של ה"ביחד" - כשהם בסביבה שלה, או בסביבה שלו - האהבה והתשוקה אינן יכולות להגן עליהם מההבנה על השוני בין העולמות.
ויש את גברת רוברטס, שעימה עושה חושמנד את עסקיו הגדולים ביותר. היא לקוחה חשובה. אך בעוד הוא מפריד בין חייו העסקיים והפרטיים, גברת רוברטס רואה את יחסיהם באור שונה.
דווקא במקום שבו הכל מותר, והחופש ניתן לו לעשות כרצונו, מבחינה מוסרית ולא מוסרית, אנו רואים בהתנהגותו של חושמנד ובהלך מחשבתו – את הבחירה החופשית לנהוג נכון ובמוסריות.
מומלץ.
