'המטופלת השקטה' מאת אלכס מיכאלידס ; מאנגלית: רחל פן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שכנתם של אלישה וגבריאל ברנסון שמעה יריות. היא התקשרה מיד למשטרה, שהגיעה לבית ברנסון תוך פחות משלוש דקות. הבית היה חשוך. לאור הפנסים התגלתה אלישה עומדת ליד האח. שמלתה הלבנה הבהיקה כמו רוח רפאים לאור הפנסים. היא לא הגיבה לנוכחות השוטרים, ועל פניה נחה הבעה מפוחדת מוזרה. על הרצפה היה רובה, וגבריאל, בעלה היה קשור לכיסא, ללא רוח חיים, כשחוט מתכת מלופף סביב קרסוליו ושורשי כפות ידיו. פניו רוסקו לחלוטין. חתכים טריים ומדממים מאד, נראו גם על מפרקי ידיה של אלישה. שנאבקה בשוטרים, שניסו להצילה. היא לא ענתה לשאלותיהם. היא לא ענתה לחוקרים. והיא לא פתחה את פיה גם בשנים הבאות. 

על פי המימצאים, וטביעות אצבעותיה על הרובה, לא היה ספק לאיש, שאלישה היא הרוצחת של בעלה. היא לא הכחישה, ולא בכתה. אבל כבר בבית החולים היא ציירה ציור, שבו היא עומדת במרכזו, מול כן ציור וקנווס, ומחזיקה מכחול. גופה העירום מוצג ללא רחמים. צלקות טריות נראות על ידיה, ומהמכחול שבין אצבעותיה מטפטף צבע אדום. היא מביטה היישר אל הצופה. פיה פתוח, השפתיים פשוקות. אילמות. "בפינה השמאלית התחתונה של הקנווס, באותיות יווניות בצבע תכלת, היא העניקה לו כותרת. מילה אחת: אַלְקֶסְטִיס". 

בשל התחושה שהיא אינה שפויה, היא מועברת לגרוב. מחלקה פלילית סגורה בצפון לונדון. המספר הוא תיאו, פסיכולוג משפטי, שמתעניין במקרה של אלישה בנסון, וכשנקרית לפניו ההזדמנות להתקבל כפסיכולוג לגרוב, הוא עט עליה. אחד הדברים שהוא עושה לאחר שהוא רואה את הציור שציירה אלישה, זה לקרוא במיתולוגיה את סיפורה של אַלְקֶסְטִיס. 

"אַלְקֶסְטִיס היא גיבורה מהמיתולוגיה היוונית. סיפור אהבה מן הסוג העצוב ביותר. אַלְקֶסְטִיס מקריבה את חייה ברצון למען בעלה, אדמטוס, ומתה במקומו לאחר שאף אחד אחר לא הסכים. מיתוס מזעזע על הקרבה עצמית, לא היה ברור כיצד הוא קשור למצבה של אלישה. המשמעות האמיתית של האלוזיה לא היתה ברורה לי במשך זמן-מה, עד שיום אחד האמת יצאה לאור... אבל אני מתקדם מהר מדי. מקדים את עצמי. אני חייב להתחיל מההתחלה ולהניח לעובדות לדבר בעד עצמן..."

בניסיונו לגלות מדוע ירתה אלישה בבעל שכה אהבה, פונה תיאו אל האנשים מעברה. מקס בנסון, אחיו של גבריאל, שהוא גם עורך הדין של המשפחה; לידיה, הדודה שגידלה את אלישה, לאחר שאמה נהרגה ברכב כשנכנסה לקיר אבנים, בעוד אלישה התינוקת חגורה מאחור; פול, בן דודתה של אלישה שגדל עימה, וז'אן-פליקס מרטין, שניהל גלריה קטנה בסוהו, שייצגה את ציוריה של אלישה. מסתבר שלכל אחד מהם, היו סיבות לפגוע בגבריאל, כולל אחד מהפסיכולוגים הנוספים שנמצא בגרוב ותיאו חושד גם בו בקשר לאלישה.

המטופלת השקטה, תצליח בכל זאת, לעזור לפענח את הסיפור כולו, ואת הסיבה להקבלה  לאַלְקֶסְטִיס. אבל הדרך לשם רצופה הפתעות, בעיקר בסוף. אם כי בדיעבד, אנו מבינים שהרמזים נזרעו מלכתחילה. הוול סטריט ג'ורנל כותב: רומן מרשים... עם סיום שאינו נופל מאלה של אגתה כריסטי." לי צ'יילד כותב "סיפור חכם, מתוחכם ומותח באמת. רומן מצויין." ודיוויד באלדאצ'י מהלל אף הוא "...אלכס מיכאלידס יצר מותחן פסיכולוגי מקורי לחלוטין ומרתק, כל כך משונה, כל כך ייחודי, עד שהוא יוצר ז'אנר משל עצמו. קראתי אותו בשני ערבים והתענגתי על כל מילה חושנית, כל מפגש קודר, כל תפנית מפתיעה."

'גבר נכנס בפרדס' מאת אשכול נבו

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בשלושת סיפוריו של אשכול נבו, המכונסים בספר 'גבר נכנס בפרדס', ישנו גבר שמסתבך. מה שמאחד בין שלושת הסיפורים, ומתאים לשם הספר. בסיפור הראשון, הנקרא 'דרך המוות', פוגש המספר את מור ורונן, זוג ישראלים, המבלים בבוליביה את ירח הדבש שלהם. אולם למרבה ההפתעה הוא מגלה, שמשהו לא טוב עובר בין הנשואים הטריים. כשהוא חוזר לארץ, הוא שומע, שבמהלך מסע אופניים בהרים של בוליביה, נופל הבעל הטרי אל מותו. המספר מרגיש צורך לבקר את האלמנה הצעירה בשבעה, למרות שהיכרותו עם הזוג הייתה קצרה מאד. ביקור זה יתפתח לכיוונים לא צפויים ולצורך בהתייעצות עם עורך דין.

דוקטור  קארו, רופא בכיר ומוערך מאד, נמצא במרכזו של הסיפור השני, הנקרא 'היסטוריה משפחתית'.  הוא אלמן, שהיה נאמן לאשתו כל ימי חייה. בקבוצת המתמחים המתלווה לביקוריו בחדרים שבבית החולים, נמנית גם דוקטור ליאת בן אבו, מתמחה צעירה. דוקטור קארו מרגיש צורך לא מוסבר לגונן עליה, כאילו הייתה בתו. הוא מוצא עצמו נפגש איתה מדי יום ליד הקפה, כשהם מחליפים מספר מילים בכל פעם. יום אחד תיגע ידו, מבלי שהתכוון לכך, בגופה. ליאת תירתע, ותאשים אותו בהטרדה מינית. האם יצליח להוכיח את חפותו? האם יצליח להוכיח שהרגש שהוא חש כלפיה הוא רגש אבהי, ותו לא?

הסיפור השלישי נושא את שם הספר 'גבר נכנס בפרדס'. הקונוטציה המתבקשת מובילה אותנו למסכת חגיגה בתלמוד: "תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום." המקרה בסיפור זה שונה. אין כאן ניסיון לחקור את תורת הסוד. אבל יש סודות. ויש כניסה לפרדס, שבשל הקונוטציה, יש בה משהו שמבשר רעות. גם הגבר הזה, כנראה, יסתבך. 

מי שמספרת היא חלי, אשתו של עופר, שרגילה לצאת איתו בשבתות לטיול בפרדסים. אבל במקרה דנן, הוא נכנס לפרדס להטיל את מימיו. ונעלם. "אחרי שהתאילנדים חלפו שמענו מוזיקה, רחוקה. טראנסים של מסיבה. ועופר אמר: מסיבת טבע. ואני אמרתי: כמה זמן לא היינו במסיבת טבע, ועופר אמר: מאז ים המלח, ואני אמרתי: יש מצב. ועופר אמר: מעניין איפה זה...ואחרי שהעלייה הסתיימה, עופר אמר, אני מת להשתין. תחזיקי לי רגע את הטלפון? ואמרתי, בטח. והוא נכנס לשביל שבין השורות של העצים. וחיכיתי לו על הכביש. דקה. ועוד דקה. ועוד דקה. והוא לא יצא... "

המשטרה שתחקור את היעלמו, תחפש סימנים למסיבת הטבע שהם שמעו ברקע, כשהיו שם, אך לא תמצא. מה פירוש נעלם? האם גורלו היה כאחד מהתנאים? האם מת? האם נטרפה עליו דעתו? האם חזרתו בשאלה, והעזרה שעזר לאחרים במצבו, הפכה אותו למקצץ בנטיעות, כפי שחשבו עליו החרדים, אותם עזב? או שפתאום יתברר שהכל בסדר, כמו שהיה עם רבי עקיבא, שיצא בשלום מהפרדס. 

הפרדס הוא אולי גם מטאפורה של חיי המשפחה והקשרים שביניהם. מה קורה למשפחה, כשמשהו משתבש (כניסה לפרדס)? מי מציץ ואולי מת; מי מציץ ונפגע בנפשו; מי מקצצת בנטיעות וכמעט אובדת, אף היא; ומי משמשת עוגן ואור זרוע, ומאחדת את בני המשפחה הפגועים, כרבי עקיבא.

לכאורה לפנינו בספר זה שלושה סיפורים שונים, שאין ביניהם שום קשר בכלל. אולם, בכל זאת ישנה זליגה מסיפור לסיפור. בסיפור השני מוזכר כבדרך אגב בחור שנהרג על אופניו בבוליביה, במהלך ירח הדבש שלו – הוא רונן מהסיפור הראשון. ובסיפור השלישי, יופיע ד"ר קארו – גיבור הסיפור השני – במחשבותיה  ההזויות של חלי. הזליגה מעניקה לקורא תחושה של כפר גלובלי, שבו מתרחשים שלושה סיפורים שונים, אך במקביל, באותו עולם, והיא מהווה חוט מקשר ביניהם.

'סודות בית השמפניה' מאת קריסטין הרמל מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

קריסטין הרמל הנפלאה כתבה עוד ספר נהדר ועוצר־נשימה בשם 'סודות בית השמפניה'. בניגוד לקונוטציה הזוהרת המתלווה לשמפניה, אנו נחשפים בספר זה, לתפקיד ההירואי ומלא הסכנות, שמילאו כורמי שמפאן שבצרפת, ואנשי ריימס, ברזיסטאנס, בתנועת ההתנגדות לשליטה הנאצית בצרפת במלחמת העולם השנייה, ובתפקיד החשוב שמילאו בהדיפת השלטון הנאצי ונפילתו. הם עמדו בגבורה במכשלות חוזרות ונשנות, בהפגזות שהרסו את הכרמים, בשתילים שנעקרו מן האדמה בהתפוצצויות, ובגפנים שהושמדו בגז רעיל. 

"בכל פעם שאני לוגמת כוס שמפניה" כותבת הרמל "אני יודעת שהקסם האצור בבועות אינו רק טריק של התססה ופחמן דו-חמצני; הוא עדות לדם, יזע ודמעות של דור אחר דור של ייננים. הוא שיר הלל לנחישותה של רוח האדם... ותושבת המקום סטפני ונט... מסכמת להפליא את עמדתם של בני שמפאן. "כבשו אותנו, אבל לא שברו אותנו" 

כרגיל אצל הרמל, הפרקים פורשים לפנינו, לסירוגין, שני סיפורי חיים מזמנים שונים, שהולכים ומתאחדים לבסוף. במרכז הסיפור המתרחש בשנות מלחמת העולם השנייה בצרפת, עומדת אינס תירי, נערה צעירה, נשואה טרייה למישל שובו, בעל בית שמפניה בשם "שובו", אותו ירש מאבותיו. האחוזה שבה הוא מתגורר יושבת על סידרת מערות גיר ארוכה מאד ומסועפת, שהכילה את בקבוקי השמפניה שיוצרו מהכרמים שברשות המשפחה. 

כשהמלחמה מתדפקת על שערי צרפת, וגרמנים מתחילים להסתובב כבתוך שלהם, נמצאים באחוזה מישל ואינס, ותיאו לורן, היינן הראשי, ואשתו סלין, שהיא חצי יהודייה. הגרמנים שבים ומגיחים ותובעים את החלק הארי מכמות השמפניה שבמרתפים. חלק גדול מהעובדים נלקח, והאוכל הולך ומתדלדל. הדאגה של מישל אינה רק הייצור שצריך להימשך על אף הקשיים, אלא שהוא חושש לגילוייה של סלין, ולגורלם של הצרפתים בכלל. 

מישל מתחיל להסתיר כלי נשק בחביות, ולהעבירם לתנועת ההתנגדות הצרפתית, כשבינתיים קשר של אהבה נרקם בינו לבין סלין, אשתו של תיאו. ככל שהוא מתרחק מאינס, היא מרגישה בודדה יותר ויותר. אין היא מוצלחת בעבודה במרתפי היין, אין מעריכים מספיק את דעותיה, ומישל מעדיף את חברתם של תיאו וסלין, על חברתה.

בבדידותה היא מתחילה לברוח מפעם לפעם מביתה לריימס הסמוכה, לחברתה אדית. אדית ואדואר בעלה, הם בעליה של בראסרי מולן. ולמרות שבאותם ימים המקום שורץ גרמנים, מתברר לאינס, שחברתה ובעלה, אינם משתפי פעולה, אלא מאזינים לשיחותיהם של הגרמנים, שבטוב ליבם ביין, פותחים את פיהם ומגלים סודות חשובים, אותם מעבירים אדית ואדואר לידי הרזיסטאנס.

הסיפור השני מתרחש בימינו. ליב, אוליביה, איבדה את אביה בגיל צעיר. נישואיה לאריק כשלו והיא מתגרשת. ברגע של שבר נפשי, מופיעה סבתה אדית, בת התשעים ותשע, ולוקחת אותה איתה לצרפת. לפריז, לחבל שמפאן ולריימס, מקומות שליב מעולם לא שמעה עליהם קודם מפי סבתה. ברור לליב, שסבתה מכירה היטב את הסביבה, ושהיא מנסה לספר לה משהו על העבר, אך אין היא מצליחה לעשות זאת.

ליב נחשפת למשפחה של עורכי דין שהסבתא בקשר עסקי איתם כבר שבעים וחמש שנה. צעיר המשפחה, ז'וליאן, יעזור לה להבין את נפתולי ליבה של סבתה, ויפתח את ליבה מחדש, במקום שבו היא תגלה את הקשר שלה להיסטוריה המקומית ולתפקידה בהמשך.

הרמל כותבת בסופו של הסיפור. "הסיפורים של משפחות שובו, לורן ותיירי אמנם בדויים, אבל הם מבוססים על מציאות חייהם של אינספור תושבי חבל שמפאן שהיה להם האומץ לסכן את חייהם ולהתייצב נגד אי־צדק." ועוד היא מספרת "הסיפור... על יצרני יין שהשתמשו בבקבוקים מלוכלכים, בפקקים פגומים וביין נחות במשלוחים שנועדו לגרמנים הוא אמיתי לגמרי – אבל הפעילות בחבל הייתה רחבה בהרבה. 

צרפת במלחמת העולם השנייה, אהבה וסודות משפחתיים יתגלו לאט לאט ויירתקו את הקורא לספר "סודות בבית השמפניה". קריסטין הרמל. הוצאת הכורסא, 2020.

'שירת סרטני הנהר' מאת דליה אוונס מאנגלית : שאול לוין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

קאיה קלרק, ילדה קטנה בת שש מברקלי קוב, כפר שקט לחופי קרוליינה הצפונית, ננטשת בזה אחרי זה על-ידי בני משפחתה. אמה, שחוותה אלימות קשה מבעלה, נשברת ונוטשת את חמשת ילדיה ובעלה. קמה והולכת בלי להגיד מילה. כעבור זמן קצר עוזבים גם שלושת האחים הגדולים. היא נשארת עם האח הקרוב אליה בגיל, ג'ודי, והאב האלכוהוליסט שאינו מתקשר איתם. יום אחד גם ג'ודי קם ועוזב. קאיה נשארת בבית הקטן ליד ביצת החוף, רק עם האב, ששורף את כל בגדיה של אשתו. ממשיך לשתות ולא מטפל בה. לפעמים הוא נעלם לימים שלמים. הוא זורק כמה פרוטות לקניית מצרכים. מודיע לה שהיא אחראית להביא עץ לתנור, לכבס ולסדר את הבית. הם חיים בשני עולמות נפרדים. הוא שותק. היא מאמינה, ותמיד תאמין, שיום אחד תחזור אמה ותופיע על שביל הגישה לבית. 

'אמא תמיד אמרה שירח הסתיו זורח לכבוד יום הולדתה של קאיה. אז אף על פי שלא זכרה את תאריך הלידה שלה, ערב אחד כשהירח עלה מלא ותפוח וזהוב מהלגונה, קאיה אמרה לעצמה, "נראה לי שאני בת שבע." אבא אפילו לא הזכיר את זה; בטח שלא היתה עוגה. הוא לא אמר שום דבר גם על זה שתלך לבית ספר, והיא, שלא ידעה על זה הרבה, פחדה להעלות את זה. אמא בטח תחזור ליום ההולדת שלה, אז בבוקר למחרת ירח הקציר היא לבשה את שמלת הכותנה ולטשה עיניים בשביל... כשאף אחד לא בא, היא לקחה את סיר הדייסה וחצתה את היער אל חוף הים. בידיים על פיה היא הטתה את ראשה לאחור וקראה, קי-אאו, קי-אאו, קי-אאו... הציפורים, צורחות וצווחות הסתחררו וצללו, ריחפו ליד פניה ונחתו כשזרקה אליהן גרגירי דייסה... שחף אחד גדול התמקם על החול לצדה. "היום זה יומולדת שלי," היא אמרה לציפור.'

לאחר שהרשויות דורשים שתלך לבית הספר, היא מגיעה לשם. אך הילדים צוחקים עליה, וזה הופך ליום היחיד בחייה בבית הספר. מעתה והלאה היא תלמד להתחמק מהרשויות, כל אימת שינסו למוצאה. היא לומדת לבשל במעט המצרכים העומדים לרשותה, ומבלה את ימיה בטבע, כשהיא משתמשת בסירה הישנה של אביה, שבכמה ימים של חסד, יצא איתה לים, ולימד אותה כל מה שהוא יודע. היא חוקרת את כל היצורים החיים ואת מה שצומח בביצת החוף וימיה חולפים בשיגרה של הטבע. אך יום אחד גם האב נעלם, והיא לומדת לחיות לבד לגמרי, תוך התעלמות מהצקותיהם של ילדי הכפר, ורכילויותיהם של המבוגרים. רק זוג כהי עור – הבעל, שמכונה "קְפּוÊצִי", שהיא מוכרת לו צדפות, והוא ממלא לה דלק בסירה, ואשתו מייבל, החמה והמחבקת – עוזרים לה ככל יכולתם וברגישות רבה. הם תמיד יהיו בשבילה, כשתצטרך. 

קאיה גדֵלה. ילד בשם טייט, מתעניין בה, וכשהוא מבין שהיא לא יודעת לקרוא, הוא מציע לה ללמד אותה, ולהבריח אותה מאנשי השירותים הסוציאליים "במקום שבו סרטני הנהר שרים". קאיה נזכרת שגם אמה נהגה לומר כך, והיא שואלת את טייט לפירוש הדבר. טייט מסביר "זה פשוט אומר רחוק בתוך הטבע איפה שהיצורים עדיין חיים פרא, עדיין מתנהגים כמו יצורים." טייט מלמד אותה מתוך ספר "האלמנך של מחוז החול" של אלדו לאופולד. 

"לאט לאט היא חשפה את כל מילות המשפט: "יש אנשים שיכולים לחיות ללא דברים פראיים, ויש שאינם יכולים'." "אוה," היא אמרה. "אוה." "את יכולה לקרוא, קאיה. אף פעם לא יהיה שוב זמן שלא תוכלי לקרוא." "זה לא רק זה." היא דיברה כמעט בלחישה. "לא ידעתי שמילים יכולות להחזיק כל כך הרבה. לא ידעתי שמשפט יכול להיות כל כך מלא." הוא חייך. "זה משפט טוב מאוד. לא כל המילים מחזיקות כל כך הרבה."

בהמשך, יביא לה טייט ספרי ביולוגיה, ובהם היא תעמיק את מחקריה וידיעותיה, אבל גם  תמשיך לחפש את ההסבר לכך שאמא תעזוב את ילדיה. קאיה, שכולם בכפר מכנים אותה "ילדת הביצות", תגיע להישגים מדהימים, שכוללים הוצאה לאור של ספרים שמכילים את כל מה שלמדה מביצת החוף, מהטבע. היא תחווה אהבות, אכזבות, ואף תעמוד למשפט בחשד לרצח בחור בשם צ'ייס אנדרוז, שנהג בה שלא כראוי.

מחברת הספר, דליה אוונס, בילתה עשרות שנים במדבריות בוצוואנה וזמביה – את רוב חייה העבירה הרחק מבני אדם, קרוב ככל האפשר לבעלי החיים בטבע. היא מחברת שותפה של שלושה רבי מכר תיעודיים בינלאומיים במסגרת פעילותה כמדענית חיות-הבר באפריקה ופרסמה מאמרים רבים. זהו הרומן הראשון שלה, שמככב שבועות רבים כרב המכר מספר 1 של הניו יורק טיימס. עד כה נמכר הספר ביותר מ-4.5 מיליון עותקים, וזכויות התרגום נמכרו ל-41 מדינות. מדבקה עגולה וזהובה של הוצאת כנרת זמורה מציינת, שזהו הספר הנמכר ביותר בשנת 2019.

ואני? בכיתי וחייכתי חליפות. ספר מדהים.

'אופת העוגות מקיגאלי' מאת ג'ייל פארקין מאנגלית: איריס ברעם

כתבה: ד"ר רותי קלמן

רצח העם ברואנדה בוצע על ידי השלטון, שהיה בידי הקבוצה האתנית ההוּטוּ, בבני הטוטסי בשנת 1994. אז נרצחו למעלה מחצי מיליון בני אדם. בקיגאלי, בירת רואנדה, לא נותרה כמעט משפחה שלמה והרבה מהיתומים, המַאִיבּוֹבּוֹ, חיו בקבוצות בפחי האשפה הגדולים. בני המשפחה שנותרו – שחלקם אף הצטערו שניצלו – ניסו לְהִשְׁתַּקֵּם ולשרוד, כשהם נאבקים, לא רק על בריאות נפשם, שעברה את טראומת המלחמה ההיא, אלא גם בְּרָעוֹת חולות אחרות כגון: איידס, מלריה ואבולה, שהיתה בעיקר בארצות שמסביב ופחות ברואנדה עצמה, אבל עדיין היוותה אִיוּם מפחיד.

אנג'ל טונגרזה עברה עם משפחתה מטנזניה השכנה לרואנדה. גם הם חוו אסונות משלהם. בנה נורה על-ידי שודדים שחדרו לביתו, אשתו לא שרדה, וילדיו עוברים לביתם של אנג'ל ופיוס. גם בתה, לאחר שבעלה עזב, נפטרת אף היא. ילדיה עוברים, גם-כן, לביתם של אנג'ל ופיוס. כך מוצאים עצמם הסב והסבה משמשים כהורים לחמישה ילדים יתומים.

הכאב שבלב, מאפשר להם להזדהות עם כאב הלבבות השבורים שמסביבם. פיוס עובד באוניברסיטה של קיגאלי ואנג'ל אופה עוגות. אבל היא לא רק אופה עוגות ומקשטת אותן לאירועים מיוחדים. הבאים אליה, יזכו להירגע בחברת מי שתקשיב להם הקשב היטב. תיתן עצות, או תפעל מאחורי גבם, כדי לפתור להם את בעייתם. כשמה כן היא. מלאך, שמוכן תמיד לעזור. לא סתם בחתונה של של אוקדי ומודסט, שבה היא משמשת כאמה של אוקדי שנותרה ללא משפחה, מופיע על הדפס השמלה המשפט "עזור לי ואעזור לך". 

הערבות והעזרה ההדדיים באים לידי ביטוי ברומן כולו, כְּמָה שֶׁמְּאַפְשֵׁר הישרדות, כְּמָה שמציל נפשות, וּכְמָה שֶׁמְּתָאֵר את אנג'ל. " את דופנות העוגה הגדולה קישטה בכוכבים הצהובים, כְּיֶתֶר העוגות, כדי שיתאימו זו לזו. על גבי הזיגוג הכתום יצרה אנג'ל את הדפס הפיוס שהופיע על בד השמלה של לאוקדי, בצהוב-לימון עם צהוב-כתום עז..."

את טוב ליבה וחוכמתה ניתן לראות גם בקטע הבא "עד שהתחממו המים בקומקום בדקה אנג'ל שכל הילדים רחצו רגליים וצחצחו שיניים והשכיבה אותם במיטותיהם. היא הבטיחה להם שבעוד כמה דקות יבוא בּאבּא להגיד להם לילה טוב. אחרי שהגישה לטיטי חלב עם דבש במיטה, ניגשה למטבח ומילאה במים את הסיר שבו התבשל האורז כדי להניחו בכיור במשך הלילה, וחשבה שהאורז שדבק לתחתית הסיר בוודאי ייראה כמו ארוחה מכובדת למַאִיבּוֹבּוֹ שבפח האשפה." בהמשך, היא תטגן בצלים כדי להוסיף לאורז וּתְתַבֵּל. 

בעלה שחוזר בדיוק לביתו, מקטרג על מעשיה, וטוען שהיא מפזרת את משכורתו על כל העולם. על כך עונה לו אנג'ל בראייה פמיניסטית חכמה "לא, פיוס. אני מתכוונת לנצל את מעט הכסף שאני מרוויחה מן העוגות שלי כדי להאכיל קצת את הילדים חסרי הבית האלה לפני שהם נרדמים על ערימת הזבל המסריחה של השכונה הזאת... הילדים שלנו מחכים במיטות הנקיות שלהם לבאבא שיבוא להגיד להם לילה טוב."

היא חכמה, היא יזמית, בעידן שנשים רק מתחילות להיות עצמאיות. היא פסיכולוגית טבעית. היא רגישה, חרוצה וטובת לב. היא, והעוגות שלה, הם בדיוק מה שהיה צריך כדי לגרום לפיוס בין אנשים, כפי שצריך שיקרה בין עמים אתנים שונים ובאפריקה השסועה. אנג'ל תבין עם הזמן, באמצעות עולמם של אחרים, גם איך להתמודד עם הכאב הפרטי שלה, ואיך לחלוק אותו עם בן זוגה.

ספר זה מעניק -  לא רק הצצה לחיי האנשים ברואנדה, אחרי רצח העם – אלא גם מַשְׁרֶה רוגע ותקווה, שאם באמת יעזרו האנשים זה לזה, וליבם יהיה פתוח ורחב – העולם יהיה טוב יותר. ספר ביכורים נפלא של גייל פארקין, שהיא יועצת עצמאית לנושאי חינוך, מגדר ונגיף האיידס.