יום ראשון, 24 בינואר 2021

'משכילה' מאת טארה וסטאובר ; מאנגלית: אורה דנקנר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כמה אמיצה היא טארה. אני חושבת לעצמי, כשאני מסיימת את קריאת ספרה המדהים של הילדה שגדלה באזור הררי נידח באיידהו, שלא למדה בבית ספר, שהועסקה משחר ילדותה על ידי אביה במגרש גרוטאות מסוכן, וחיה בבית מסוכן לא פחות. אותה ילדה, שכותבת עכשיו את הביוגרפיה, שהיא עצמה בקושי מצליחה להכילה, גם היום, ממרחק של שנים, כשמאחוריה תארים והצטיינויות ודוקטורט מבריק שכתבה, והכרה מהאוניברסיטאות הגדולות ביותר.


כמה שברירית הנשמה שלנו, אני חושבת לעצמי, כשאני קוראת את ניסיונותיה הנואשים להוציא את האמת שלה לאור, לא רק לידיעתם של אחרים, אלא להבנה שלה את עצמה. כי אלמלא כתבה ביומניה את הדברים, משחר ילדותה, לא היתה מאמינה שאכן קרו. ולמרות, שהדברים כתובים שחור על גבי לבן, ועם כל הידע והחכמה וההשכלה שרכשה, עם השנים, היא עדיין לא בטוחה, שכך היו פני הדברים. האם דימיינה? האם באמת חוותה התעללות מתמשכת ומסוכנת מעין כמוה מצד אחיה האלים, שון? האם באמת יכול היה אביה להכריח אותה לעבוד עם מכונת מלתעות מסוכנת ביותר, שכבר גבתה מחיר מכל אחד מילדיו, וכשהם נפגעו, הוא רק שלח אותם, לאימם ולא לבית החולים? 


כך נראה היום הראשון לעבודתה עם אביה, בהיותה בת עשר: "אני זוכרת את הבוקר הראשון שבו נכנסתי למגרש הגרוטאות כאחת מאנשי הצוות של אבא שלי. .. אבא הוביל אותי לאזור שלו... הוא נשמע חסר סבלנות. הוא היה רגיל לחלק פקודות לגברים..." אחרי שהיא מתחילה למיין את הפסולת לערמות – אלומיניום, ברזל, פלדה, נחושת – כדי שיהיה אפשר למכור אותה, הוא לוקח ממנה את כפפות העור ואת קסדת המגן שהביאה, כי הם יאטו את קצב עבודתה. במקביל אליה, הוא עבד מהר, בעיניו רואה טארה הילדה, פחד מפני הזמן, מפני הקץ הקרוב, כפי שדימיין. 


הוא נהג להרים חתיכה של ברזל ולזרוק אותה בכל הכוח מכל מקום שבו עמד אל מיכל המיון, מבלי לבדוק, אם מישהו עלול להיפגע. "התכופפתי ושלחתי יד לסליל נחושת כאשר משהו ענק חתך את האוויר ממש לידי, כשהסתובבתי להסתכל מאין הוא הגיע, חטפתי גליל פלדה ישר לבטן. מעוצמת הפגיעה נפלתי לקרקע. "אופס!" צעק אבא. התגלגלתי על הקרח והתפתלתי. בדיוק ברגע שבו נעמדתי בקושי על רגלי, שיגר אבא משהו נוסף. התכופפתי אבל איבדתי שיווי משקל ונפלתי. הפעם נשארתי למטה. רעדתי, אבל לא מקור..." גם אחרי שהיא נוטפת דם מפגיעה אחרת, הוא אומר לה שאלוהים והמלאכים ישמרו עליה.


האב אינו מאפשר לילדיו ללכת לחינוך הפורמלי כי "בתי הספר הציבוריים הם מזימה של הממשלה שנועדה להרחיק ילדים מאלוהים", ומעבידם בפרך, תוך שהוא מטיף להם במשך שעות על האמונה במלאכים ובאלוהים. אבל כשטארה רואה את אחיה טיילר, קורא כל הזמן במרתף ולומד, היא מתחילה גם כן לקרוא כל ספר שהיא נתקלת בו, ומתחילה ללמד את עצמה מתמטיקה, טריגונומטריה, אלגברה וכל דבר אחר. היא מצליחה לעבור מבחן פסיכומטרי בציון טוב ומתקבלת ללימודים באוניברסיטה. כל שלב שהיא עוברת בחייה הוא מאבק כנגד הדיעות השונות של אביה. עם זאת, היא תמיד מחפשת את ברכתו, שאינה מגיעה. אימה חלשה מדי, ורק מצייתת לבעלה כל הזמן ולא מנסה להגן על ילדיה, לא מפניו, ולא אחד מהשני. גם כשהאם הופכת למפרנסת העיקרית, ולהילרית ידועה ומפורסמת, עדיין, היא עומדת לצידו, ולא לצידם.


רק בדיעבד, תוך כדי לימודיה, תבין טארה, שאביה סובל מהפרעה דו-קוטבית, שגורמת לו לפחד מיום הדין, לאגור בהיסטריה ציוד, מזון ודלק ליום הדין, להתפרץ בזעם מצד אחד, ובאדישות מצד שני, או מניה דיפרסיה והסתגרות. עניין המשפחתיות יעסיק אותה תמיד, והוא מהווה חלק חשוב מהדוקטורט שכתבה. 


רק אחרי שכתבה, ועברה טיפול של שיחות שבועיות במשך תקופה ארוכה מאד, היא מצליחה מעט להכיר בעצמה, לשחרר את הזיכרונות, את העבר, להעריך את עצמה, ולהמשיך הלאה. 


לקרוא ולהבין איזו דרך היא עברה, ואיזו דרך היא יכולה להתוות לאחרים ואחרות, שאולי חווים התעללות פיזית ונפשית, ונמצאים בסוג של שבי של נפשם, ואולי של גופם, וזקוקים ליד מכוונת, לתמיכה ולהרבה כוחות שיעזרו להם לצאת מהמקום הנורא שלהם.


רב־מכר עולמי זה, של טארה וסטאובר, תורגם לארבעים שפות. טארה נבחרה בשנת 2019 לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם על־ידי המגזין טיים.



יום שני, 18 בינואר 2021

'בנותיו של שומר המגדלור' מאת ג'ין פנזיוול ; תרגום: יסמין קלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כמו ספינה השטה בערפל, ומגלה את הכיוון רק בעזרתם של אלומת האור של המגדלור וצופר הערפל, כך מאירים יומניו הישנים של שומר המגדלור לבתו, אלומות אור של גילויים מדהימים, סודות שהוטמנו באי פורפרי, בחופה הצפוני של ימת סופיריור. בחושך, ביער ובמימי הימה.


אליזבת ליווינגסטון גדלה כל חייה באי פורפרי, צמודה לתאומתה, אמילי, שאינה מדברת, וחיה בעולם משלה. עולם שבו היא בעיקר מציירת. כל חייה של אליזבת, מוקדשים כדי להגן על אמילי, אבל בדיוק כשזו הכי זקוקה לה, היא מחמיצה את השליחות. תחושת הבגידה של אליזבת, ומצפונה, ימשיכו להדהד בה כל חייה.


עתה בזיקנתה, נמצאת אליזבת בבית אבות, ומרטי, איש התחזוקה של המקום, הוא איש סודה, ומשמש לה גם כעיניים, שכן היא התעוורה עם השנים. יחד הם מדברים על אמנות ומוזיקה ורגשות. ואז מופיעה מורגן. נערה יתומה הגדלה בבתי אומנה, זוכרת בערגה את הסב שגידל אותה, וכועסת על העולם. מורגן מתחברת לנער מסוכן, העוסק בגניבות וסמים, שמעודד אותה להגדיל את הציור הקטן של השפירית, שהוא רואה בידה, למימדי גרפיטי על קיר בית האבות. ציור השפירית, הוא העתק שעשתה לאחד מתוך כמה ציורים, שמצאה מורגן מתחת לַבַּד שבנרתיק הכינור שירשה מסבה. כשהיא נתפסת, היא מקבלת כעבודת שירות, לגרד את הגרפיטי מהקיר, לצבוע אותו בלבן, ולעזור בבית האבות, תחת פיקוחו של מרטי. בחושיו החדים והרגישים מֵבִין מרטי, שהשפירית בגרפיטי של מורגן, קשורה לציורים ולשפירית שראה בחדרה של אליזבת. הוא מפגיש ביניהן, ועם זאת, יש בו את התכונה הנפלאה של מי שלא מתערב, אלא יודע להביט מהצד ולהבין. 


גם הקורא מגלה במהלך הרומן, מִסְפָּר אובייקטים ותחומים שמקשרים בין אליזבת למורגן. הכורסה שאליזבת יורשת מאביה, שארית הפליטה מהשריפה במגדלור, מנחמת אותה, כמו הכיסא שמורגן זוכרת מִסָּבָהּ. הציורים, שמצאה מורגן בַּתַּחְתִּית הנסתרת של נרתיק הכינור, מכסים את גופה כשהיא מרגישה בודדה במשפחת האומנה, ומזכירים לה את סבה, כמו ששמיכת הטלאים שמכסה את אליזבת מחממת לא רק את גופה, אלא גם את ליבה, מנחמת ומעלה זיכרונות על אביה, שומר המגדלור. המוסיקה, אמנות הציור והכינור, יתגלו אף הם כמקשרים בין שתיהן, וגם הזאבים – להקת הזאבים, שאמילי מסתובבת ביניהם בלא חשש; איש שמסתובב ביער, וזוכה מאליזבת לכינוי "זאב בודד"; ומורגן הצעירה, הבודדה, שעיניה אפורות כשל הזאבים.


בינתיים הזקנה והצעירה מתקרבות זו אל זו באופן טבעי. כשמורגן מְטַאֲטְאָה בבית האבות, ואיש אינו מתייחס אליה, כאילו היא שקופה, היא קולטת ש"האדם היחיד שרואה אותי הוא אישה עיוורת" ואליזבת, שבאמת כבר אינה רואה דבר, אבל מבינה בדיוק מה קורה סביבה, מבקשת ממורגן להקריא לה את יומניו של אביה, שומר המגדלור, שהובאו אליה רק לאחרונה. דרך יומניו, מקווה אליזבת, לפתור כמה תעלומות שהעסיקו את מחשבותיה כל החיים. כמו גם לגלות את הסיבה לקבר הבודד שמצאה עם שמה, תאריך לידתה, ותאריך "מותה" – בת שנה וחצי. הקריאה אינה פשוטה, שכן יומן אחד, הקשור ללידת התאומות, חסר. גם כשהוא מתגלה בסופו של דבר, הוא ספוג מים, והאותיות לא ממש נראות. מורגן תגלה יצירתיות, ושתיהן תְּגַלֶּינָה לא רק את האירועים שלא יֵאָמְנוּ בעברה של אליזבת, אלא, את הקשר בין עולמותיהן.


קראתי את הספר בפורמט דיגיטלי, בסגר. האפשרות הזו היוותה פיתרון מצויין, למרות שאני מאד אוהבת להחזיק את הספרים ביד. מומלץ, כך, או אחרת.



יום ראשון, 10 בינואר 2021

'הבית ברחוב מנגו' מאת סנדרה סיסנרוס ; תרגום: תום דולב

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אתחיל מהסוף, מהמילים שנכתבו בגב הספר "הבית ברחוב מנגו – שהפך לקלאסיקה קנונית עולמית – ראה אור לראשונה ב-1984. עד כה הוא נמכר ביותר מ-6 מיליון עותקים תורגם ליותר מ-20 שפות, עובד לתיאטרון, והוא נכלל בקריאות החובה במערכות החינוך ברחבי ארצות הברית. הספר רלוונטי היום יותר מתמיד, בעולם המתאפיין בהגירה מסיבית ובמציאות גלובלית משתנה המחייבת תפיסת זהות מורכבת, כמו גם במציאות הישראלית הסבוכה".

אז מה יש בספר שהופך אותו לרב מכר שכזה? והוא בכלל לא מסוג הרומנים שסוחפים את הקהל הרחב בימינו.

מה שמייחד את הספר, לדעתי, הוא הדרך שעברה הילדה-הנערה-האישה אספרנסה, ילדה ממשפחת מהגרים ממכסיקו, שהיגרה לארצות הברית, לשיקגו, שנדדה מבית לבית, כמעט מדי שנה, עד שהגיעה לרחוב מנגו. רחוב מנגו, מאופיין במהגרים מרחבי העולם. כל אחד ועולמו. יש שעזבו. יש שלא יכלו לעזוב. אספרנסה הפכה למשוררת וסופרת שהצליחה לצאת. למצוא לה חדר משלה, עם מרפסת. שיצאה לעולם הגדול, והצליחה. אבל לא שכחה מאיפה באה. לא שכחה לחזור ולספר על אלה שלא יכולים לצאת מאותו המקום. שלא הצליחו להגביה אל חלומותיהם, שלא הצליחו להגשים את עצמם, כמו אִמָּהּ של אספרנסה לדוגמא: 

"היה יכול לצאת ממני משהו, את יודעת? אמא שלי אומרת ונאנחת. היא גרה בעיר הזאת כל חייה, היא יודעת לדבר שתי שפות. היא יכולה לשיר אופרה, היא יודעת איך לתקן טלוויזיה... פעם היא היתה מציירת כשהיה לה זמן. היום היא מציירת בחוט ומחט... יום אחד היא היתה רוצה ללכת לְבָּלֶט. יום אחד היא היתה רוצה לראות הצגה. היא שואלת תקליטי אופרה מהספרייה הציבורית ושרה ברֵיאות קטיפתיות עוצמתיות כלוע הארי. היום בשעה שהיא מכינה דייסת שיבולת שועל היא מאדאם באטרפליי, עד שהיא נאנחת ומכוונת אלי את כף העץ... את, אל תוותרי על בית ספר. תשקיעי בלימודים..."

אין כאן זרימה של עלילה. יש פרקים. קצרים מאד, כמו סיפורים, כמו אנקדוטות, פיסות של זיכרון, שמתחילות במהוסס, בהצגת עצמה, בניסיון להביט על הילדה שֶׁהָיְתָה. אפילו לכתוב בגוף שלישי, ממרחק של זמן. והדמויות מתחילות להיפתח, ולדלג מסיפור לסיפור, ולקבל ממשות, לקבל במה – פעם כראשיות, פעם כמשניות. בלי שיפוט. בלי בכיות. והאמת הלא פשוטה, המורכבת. נפרשת לפנינו בלי כחל וסרק. 

רק פעם אחת היא מתפרצת. כשהיא מספרת על תקיפה שהיא חוֹוָה ברחוב שלה. תקיפה שאליה, כנראה, נכנסה בגלל מלכודת שהוטמנה לה על ידי חברתה. "חיכיתי ליד הליצנים האדומים. עמדתי ליד הכיסאות המסתובבים איפה שאמרת..." היא לא אומרת מילה כנגד התוקפים. הצעקה שלה מופנית רק לחברתה "סאלי, שיקרת, זה בכלל לא היה כמו שאמרת, מה שהוא עשה... סאלי סאלי מאה פעמים. למה לא שמעת אותי כשקראתי? למה לא אמרת להם להניח לי?"

מהו בית? האם הבית הוא המקום שממנו הגיעו המהגרים? מה שנשאר מאחור? או המקום העלוב שאליו הגיעו בהגירתם? האם בית הוא ארבע הקירות? שלפעמים אסור לך לצאת ממנו כי את ילדה יפה מדי? או כי בעלך מכה אותך? האם בית שיש בו אלימות, יכול להיקרא בית? האם ארץ שלא מצליחה להיטיב איתך ולקלוט אותך טוב יותר, יכולה להיקרא בית? האם רחוב, על כל יושביו, הטובים והרעים, יכול להיקרא בית? "את גרה כאן, מנגו 4006, אליסיה אומרת ומצביעה על הבית שאני מתביישת בו. לא, זה לא הבית שלי אני אומרת ומנענעת בראשי כאילו נענוע יוכל לבטל את השנה שחייתי פה. אני לא שייכת. אני לעולם לא רוצה להיות מִפֹּה. לך יש בית, אליסיה, ויום אחד את תלכי לשם, לעיירה שאת זוכרת, אבל אני מעולם לא היה לי בית, אפילו לא תצלום... רק הבית שבחלומות. לא, אליסיה אומרת. תרצי או לא אַת רחוב מנגו, ויום אחד גם את תחזרי..." 

על כך עונה אספרנסה "לא אני, לא עד שמישהו ישפר פה את המצב." אבל עם הזמן היא מבינה. היא לא יכולה לגרום לראש העיר לשנות את המצב. אבל היא יכולה להשתמש בנשק שלה. נשק הכתיבה. כמו שאמרה לה הדודה עם ידי השיש, הדודה שבאה לטקס האבלות של התינוקת שנפטרה: " כשאת עוזבת את חייבת לזכור לחזור. בשביל אלה שלא יכולים לעזוב בקלות כמותך. תזכרי? היא שאלה כאילו היא אומרת לי. כן, כן, השבתי מעט מבולבלת."

והנה בכתיבה שלה היא חוזרת. ומזכירה כל פינה ואדם ברחוב מנגו, ומביאה את כל אלה שנשארו, לכל מקום בעולם.