יום רביעי, 28 ביולי 2021

'החיים האמיתיים' מאת אדלין דיֶידונֶה מצרפתית: רמה איילון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


האם החיים האמיתיים אפשריים לפני המוות, או רק לאחריו? האם החיים יכולים להיות המוות עצמו? הגיהנום עלי אדמות, שאותו יוצרים בני האדם בעצמם? אלה השאלות ששאלתי את עצמי בעקבות קריאת הספר החזק הזה, 'החיים האמיתיים' של אדלין דיידונה. ולמרות שזהו ספרה הראשון, הוא כבר זיכה אותה בשבעה פרסים ספרותיים חשובים בצרפת ובבריסל, ולא בכדי. 

בתחילת הרומן אנו מתוודעים לילדה בת עשר, שבלית ברירה הופכת להיות אמא קטנה לאחיה ז'יל בן השש. הילדה האינטליגנטית הזו, מבינה שזהו תפקידה. להגן עליו מפני האב האלים כלפי אשתו ואדיש כלפי ילדיו; להעניק לו את החום וההכוונה, שהאם המוכה אינה מסוגלת להעניק לילדיה, ושמתפקדת, בעצם, כמו אותן חיות שבעלה צד ותולה, כשהיא מרוקנת ומושתקת; ושתפקידה של האחות הגדולה הוא גם להגן על אחיה מפני הילדים האכזריים בשכונה. 

וכדי לעשות את כל אלה היא מעסיקה אותו במהלך היום ומנסה לשעשע אותו. אבל גם השעשועים – שבעזרתם היא מצליחה להפיק ממנו את חיוך הילד התמים והחף מכל רע, עם שיני החלב שלו – נמצאים בלב הרוע והחידלון. אם זה שם הרחוב המרובע על חמישים בתיו האפורים, שנקרא "דמו" ומקבל מאביה את הכינוי "דמון"; אם זו חורשת "הילדים התלויים" שמקיפה את הרחוב; אם זה החדר-מרתף בביתם שמכיל פוחלצים של חיות מתות שאביהם התגאה בהמתתם; או אם זה "מבוך המכוניות השבורות", שהוא בעצם בית קברות למכוניות שיצאו משימוש. ולמרות כל אלה: 

"הוא צחק כל הזמן, עם שיני החלב הקטנות שלו, ובכל פעם הצחוק שלו חימם אותי, כמו תחנת כוח מיניאטורית. אז הכנתי לו בובות מגרביים ישנים, המצאתי סיפורים מצחיקים, יצרתי הצגות במיוחד בשבילו. וגם דגדגתי אותו. כדי לשמוע אותו צוחק. הצחוק של ז'יל היה מסוגל לרפא את כל הפצעים." מה שהיא עשתה עבורו, היה בעצם המרפא גם עבורה. בזכות החיוך הזה, גם היא שורדת.

אבל אז קורה אסון, ששניהם עדים לו. תאונה כל כך קשה, שז'יל הקטן נכבה. ולא רק שהוא פועל מעתה באוטומטיות כאילו תוכו נוקב והתרוקן, אלא שנראה שהרוע של הצבוע המפוחלץ שבמרתף של אביה, חודר אליו. משהו רע ומצחין, שמתבטא גם בחיוך רע.

גם האנשים הטובים שבסיפור, משהו רע אופף אותם. מוניקה השכנה, שאליה הם קופצים מפעם לפעם, מספרת להם אגדות מפחידות, וכשהילדה, שהופכת לנערה במהלך הסיפור, מבקשת את עזרתה, גם מוניקה אינה יכולה לעזור. היא רק מצליחה לפתוח לה פתח לסיפורה של מארי קירי, שגורם לילדה להבין, שהיא חייבת להיות מדענית, ולהצליח להגשים את רצונה להציל את ז'יל.

גם יותם, הפיזיקאי הישראלי שאליו היא נשלחת, לאחר שעלתה בהרבה על כל מוריה, מלמד את הילדה שמגיעה אליו בגיל שלוש עשרה, על פיסיקת קוואנטים, ובחשיבתה, היא כבר ברמה של עבודה אקדמית מחקרית. אבל גם שם בביתו, היא מבינה מהו רוע, כשהיא נחשפת לסיפורה הקשה של אשתו יעל, זו שעוטה מסכה, כשהיא נכנסת לביתם, ושבעברה הקימה מקלט לנשים מוכות בישראל.

גם ה"אלוף", שהוא בן אדם טוב, למרות עוצמתו הגברית והשרירית, מתקשר לדם, כשהוא עוזר להחזיר לה את כלבתה הקטנה, ובמפגש האחרון שביניהם, המבוכה שלו, בשני המקרים השונים, מצביעה על אנושיותו ורגשותיו, בניגוד לדמותו האלימה, לכאורה, ובניגוד לכל מה שמסביב. ומכיוון שהילדה, שהופכת לנערה, במהלך הסיפור, היא אינטליגנטית, היא חשה באינטואיציה שלה שהוא יכול לעזור. לכן מהרגע הראשון שהיא רואה את ה"אלוף" היא רוצה שייקח אותה בזרועותיו, ובעצם יגן עליה.

הכוח והעוצמה של אהבתה לז'יל גם בגלגולו ה"רע", מניעים ומפעילים את מעשיה כשהיא מנסה לבנות מכונת זמן, שתחזיר את המצב לקדמותו, ובעיקר, שתחזיר את החיוך של אחיה הקטן.

"אהבתי אותו והתכוונתי לתקן את כל זה. שום דבר לא היה יכול לעצור בעדי. למרות שהפסיק לשחק איתי. למרות שהצחוק שלו נהיה מרושע כמו גשם חומצי על שדה של פרגים. אהבתי אותו כמו שם אוהבת את בנה החולה." החומצה עוד תופיע בסיפור, וגם צבעם האדום של הפרגים, שיבוא לידי ביטוי בדם.

אך שום דבר לא יעצור אותה, גם תחת הרוע ההולך וגובר מצד אביה, עד לרגע השיא. האם זה יהיה רגע הסוף, המוות, של חייה האמיתיים? או שחייה האמיתיים יתחילו רק עכשיו?

מרתק ומעורר מחשבה. קיראו.


יום רביעי, 21 ביולי 2021

'ג'ורג' ברניני חוזר הביתה' מאת ניקולאס מאייר ; מאנגלית: צילה אלעזר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'ג'ורג' ברניני חוזר הביתה' הוא עוד אחד מאותם ספרים שאתה מצטער על שהיגעת לסיומם. 

במרכז העלילה עומד ג'ורג' ברניני, בנם של זוג אקרובטים בקרקס, שכונו "הברנינים המעופפים". בהיותם אמני קרקס, הנודד ממקום למקום, עובר הטיפול בבן שנולד להם, לידיה של אשה בשם מדלן. זו משמשת לילד גם אם וגם אב. ג'ורג' עטוף באהבתה, כשהוא רואה את הוריו לעיתים רחוקות בלבד. מלבדה, יש לג'ורג' חבר ילדות בשם ג'ייק, וחייו נוחים ומאושרים בטבעיותם.

המצב משתנה כשהוא מגיע לגיל חמש. הוריו האקרובטים נופלים יחד אל מותם המשותף בקרקס. ללא תיכנון לעתיד, הם מותירים את הילד ללא עתודה כספית ופרנסתה של מדלן אובדת.

הרשויות של ניו יורק מחפשות מה לעשות עם היתום, ואז מתגלה דודו של ג'ורג' מצד אביו. אנטוניו ברניני, המכונה פריץ, הוא מוזיקאי רווק המתגורר בפריז וחי את חיי הבוהמה. דוד פריץ טוען שיש לו אסמכתא מאחיו, לשמש אפוטרופוס של הילד. ג'ורג' הקטן, בן החמש, נשלח בעזרת מכר לפריז. עיר גדולה וזרה. לדוד שלא הכיר מימיו.

בעיות התקשורת ביניהם רבות: הם זרים זה לזה. הילד מדבר אנגלית והדוד – צרפתית. הילד שחי עם אומנת צמודה וחמה צריך להתרגל לגבר רווק שאינו יודע לטפל בילדים. דוד פריץ מודע לקשיים, אך נכון לצלוח אותם בדרכו המיוחדת. הוא מתייחס לילד בן החמש כאילו היה בגילו. קורא לו "חבר", ולוקח אותו לכל מקום, כולל מקומות מפוקפקים, שבהם הילד מקבל את כל מה שהוא רואה ללא דעות קדומות, בהיותו ילד.

כמי שלא למד בבית ספר, אבל היה סקרן וצמא דעת, לא שולח דוד פריץ את אחיינו לבית ספר. לעומת זאת, הוא אינו חדל מלהעשיר את חייו של הילד בשפע של מידע וידע, ובפיתוח המחשבה. יכול היה לפתוח את היום בשאלה, שאותה היה מפנה לאחיינו בן השש: "מהו, לדעתך, ההבדל... בין מחשבה, הזיה, חלומות ודמיון?" ובכך נפתח מוחו של הילד, לחשיבה מקורית, כשהוא מוקף באינספור ספרים אינטלקטואליים.

תיאור השתלטות הספרים על דירתם, מעניין גם, בהיותו, לא רק רוחני, אלא פיזי ממש, וכך מתאר  ג'ורג' בזיכרונותיו את החוויה שחווה בבית דודו: "אף שהפנה עורף להזדמנויות שניתנו לו לרכוש השכלה פורמלית, נמנה פריץ עם אותם טיפוסים מלמדי עצמם, היודעים הרבה יותר מאחרים, משום שאת תאוות הידע שלהם דרבנה סקרנותם הטבעית ולא משטר כפייתי. חדרינו בביתה של מאדאם ברתה היו עמוסי ספרים... ספרי הדרכה של תזמור, הרמוניה, קונטרפונקט ותיאוריה; ספרי אמנות והיסטוריה של אירופה. הם מילאו את הכיסאות וחנקו את המסדרונות; הם מנעו דלתות מלהיסגר ושולחנות חסרי רגליים מלקרוס תחתיהם; ערימות של כתבי-עת צמחו כעצים על הפסנתר ופלשו אפילו למיטתי הקטנה".

אבל גם התקופה הזו הינה בת חלוף. בהגיעו לגיל תשע, זוכה דודתו משיקגו, שהיא אחות אימו המנוחה, בחסות עליו, למורת רוחו של הדוד פריץ, שניסה להילחם בכך בערכאות המשפטיות, אך נכשל. הדוד מנסה להסביר לילד את המצב: "... "סומק עז הציף את פניו, והוא העביר עליהן את ידו כאילו אמר למחות מהן את הלהט. "ג'ורג'," המשיך בקול רך יותר. נושם במקומות הלא-נכונים ומדבר לאט-לאט כדי שאבין. "ג'ורג', איני שולח אותך מכאן. הם לוקחים אותך ממני, אינם מניחים לי להחזיק בך. אין זה היינו הך." ג'ורג' בן התשע, אינו מבין בענייני משפט. מבחינתו, הדוד בוגד בו. "ואולם לדידי היה זה היינו הך, ועל כך שנאתיו".

ג'ורג' בן התשע מועבר שוב לארצות הברית. הפעם לביתם של סיקי, דודתו, ובעלה, פרופ' דיוויד האריס. הם מזועזעים מכך שלא הלך מעולם לבית ספר. אבל מסתבר שמסגרת בית הספר אינה מתאימה לו. הוא רגיל ללמוד מסקרנות, ולא מהכרח. השכלתו שופעת ורחבה במובנים מסויימים, כולל ביכולת ביטוי ומחשבות. אך מאידך, הוא סובל מפערי השכלה בתחומים אחרים. לכן הוא מוכנס לכיתה ד במקום ה, המתאימה יותר לגילו. מבטאו, והיותו גדול מהאחרים בכיתה, גורמים ליחס של זלזול ולעג מצד הילדים בבית הספר, והוא אינו מקובל, בלשון המעטה. את החיים האלה הוא נאלץ לסבול עד גיל ארבע-עשרה. שאז, הוא מגיע להחלטה שתשנה את גורלו.

ספר מרתק ומומלץ. 


יום רביעי, 14 ביולי 2021

'קרן השמע' מאת לאונורה קרינגטון ; מאנגלית – דפנה רוזנבליט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


מריאן לת'רבי בת התשעים ושתיים, היא גיבורת הספר 'קרן השמע'. אין זו עלילה רגילה, ואין כאן התנהגות רגילה. לאמיתו של דבר גם המציאות הופכת לא רגילה, ועם זאת מתקבלת על ידי הקורא בסוג של הבנה, וכספרות בדיון במיטבה. 

ב'אחרית דבר' של ספר זה שנכתבה בידי אולגה טוקרצ'וק, היא מתייחסת לסדר העולם הפטריאכלי, שבו אישה בזקנתה נדחקת אל השוליים, אל החידלון החברתי, לרוב ללא אמצעים וחסרת כל השפעה. כך נראה מצבה של מריאן לת'רבי בתחילת הסיפור. היא זקנה. כבדת גוף וכבדת שמיעה. 

היא גרה בביתו של בנה ומשפחתו. אבל לאמיתו של דבר היא נדחקת לחצר האחורית "אם כן, אני מתגוררת עם גלהאד שלי, בעיקר בחצר האחורית..." "יש כאן גינה אחורית נאה שאני חולקת עם שני החתולים שלי, התרנגולת, המשרתת ושני ילדיה, כמה זבובים וצמח קקטוס המכונה אגבה." 

אבל אפילו המשרתת לא ממש "סופרת" אותה. "לא נראה לי שהיא רואה בי בת אנוש, ולכן מערכת היחסים בינינו אינה בלתי נעימה. צמח האגבה, הזבובים ואני הם הדברים ששוכנים בחצר האחורית, אנחנו חלק מהנוף, וכך היא מתייחסת אלינו." 

למרות כל זאת, איננו רואים את מריאן מדוכדכת. יש בה איזו שמחת חיים, וחיוניות, שנעלמת מעיניהם של הסובבים אותה, כי הם אינם רוצים לראותה ממה שמצטייר ממראה וגילה. כל זה אינו פוגם באהבתה לחיים, אפילו לא נכדה, רוברט, בן העשרים וחמש – שזורק אותה מהסלון כי היא מביישת אותו בעצם קיומה מול חבריו – אינו מצליח להעכיר את רוחה. 

"בכל אופן אני מביאה תועלת ועוזרת במטבח, הסמוך לחדרי. אני מקלפת ירקות, מאכילה את התרנגולת, וכפי שציינתי מבצעת גם פעילויות אחרות שדורשות כוח, כמו טאטוא האבק מחדרי בימי חמישי. אני לא מטריחה אף אחד ושומרת על הניקיון בלי שום עזרה."

מי שרואה אותה באור אחר לגמרי היא כרמלה, חברתה ושכנתה, שניחנה בדמיון מדהים, ובחיוניות לא פחותה מזו של מריאן. כרמלה קונה לה מתנות מפעם לפעם, ומריאן אסירת תודה. באחד הביקורים מצליחה כרמלה להפתיע את מריאן. היא נותנת לה במתנה קרן שמע, שאותה היא יכולה להצמיד לאוזנה, ולשמוע לא רק את מי שלידה, אלא אף ממרחק. כפי שהיא אומרת למריאן: "לא רק שתוכלי לשבת ולהאזין למוזיקה יפה ולשיחה מאירת עיניים, גם תיהני מהאפשרות לרגל אחרי כל בני משפחתך ולשמוע מה הם אומרים עלייך, וזה בטח יהיה משעשע מאוד".

קרן השמע אכן עוזרת לה לשמוע מה אומרים עליה, מה מדברים בסביבתה, ומאפשרת לה להתגבר על בעיית השמיעה, וגם לדעת מה באמת חושבים עליה. בעזרתה, היא מגלה, שבני המשפחה מעוניינים לסלקה למעון של נשים סניליות, כשבעצם, ברור לנו הקוראים, שהיא כלל לא סנילית.

מריאן מגיעה למושב הזקנות המנוהל בקפדנות ובחוסר רגישות מוחלט על ידי פסיכולוג בשם ד"ר גמביט ואשתו. שניהם מטיפים לזקנות אימרות צדקניות ומוסריות, אך הם עצמם מושחתים ומתעמרים ומעליבים אותן השכם והערב.

למרות זאת, רוחה הטובה של מריאן שורה עליה גם במקום הזה, שאליו נזרקה, כחפץ שאין לו שימוש. ביחסה אל האחרים, ואל עצמה, היא מראה שניחנה בחשיבה, באופטימיות, ברצון טוב, במידת הרחמים, ובחיות רבה. היא מעודדת, יוצרת קשרים, עובדת ועוזרת כשהיא יכולה. הנשים מתייחסות אחת לשנייה. רובן בכבוד. אבל כולן, עם אישיות מעניינת, תוססת ובהחלט לא כזו שעבר זמנה.

העלילה נעה בין מציאות לדמיון. אחד הדברים המטאפיזיים שמתרחשים שם קשור לתמונת הנזירה הקורצת, התלויה בחדר האוכל בדיוק מול פניה של מריאן, היושבת תמיד באותו המקום. משהו באשה שבתמונה מושך אותה והיא ממציאה לה שם ספרדי ארוך. היא אינה יודעת כמה השפעה באמת היתה ותהיה לדמות זו עליה. רמז למטאפיסיקה ניתן להבין לדוגמא מתוך מכתבה של חברתה כרמלה. כרמלה מציינת שהיא חלמה על נזירה שקורצת, מהלי שידעה שדמות הנזירה הקורצת מופיעה בארוחתה של חברתה מדי יום. וכשקריסטבל שואלת את מריאן לפשר התעניינותה בנזירה שבתמונה, ההמשך הופך ליותר ממעניין.

ההתרחשויות יילכו ויתפתחו. עדת הנשים תתחברנה לאחווה מיוחדת ופעילה ותדענה את מי להרחיק מהמקום. וכאן מציינת אולגה טוקרצ'וק באחרית הדבר: "לאונורה קרינגטון מבינה את המקום החתרני והאקסצנטרי שמתוכו פועלת האישה. בציוריה ובכתביה היא מפליאה להשתלב באמונתו של אנדרה ברטון בדבר ההכרח לקרב את האומנות לאלכימיה או ללא-טבעי.... קרן השמע הוא טקסט הרמטי בכך שהוא מתייחס לדברים מוסתרים, מודחקים ונשכחים... העין הקורצת אומרת לנו שנכניס את הכול בין מירכאות ונאמין ב"כאילו" הזה, שהוא יסוד מוסד של מיתוס ושל ספרות. 


יום רביעי, 7 ביולי 2021

'בפיר המעלית' מאת לינווד ברקלי ; מאנגלית: מיכל כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


וואוו. עלילת הספר 'בפיר המעלית' הייתה מרתקת במיוחד ומפתיעה בסיומה. היא כללה רצף של תאונות/חבלות מסתוריות במעליות, שהתרחשו בזו אחר זו בעיר ניו יורק. היא כללה גופה קטועת איברים בפארק, התפוצצות של מונית, וידיעות על אירועים חריגים גם במקומות אחרים בארה"ב. כשבלשי המשטרה, דלגאדו ובורק, מגלים שהנרצח בפארק היה טכנאי מעליות, וכשמומחי המעליות מגלים שהותקנו מצלמות מעל המעליות שהתרסקו, מתחילה לחלחל ההבנה, שמדובר בכוונת מתכוון, ולא בתאונות מקריות של המעליות.


האם מדובר בהרמת ראש של הארגון הקיצוני הימני והאקטיביסטי "פלייאוברז" שחבריו מאמינים, שהאמריקאים האמיתיים הם האנשים הפשוטים, ושמעליהם חולשים ומתייהרים אנשי האליטות של ערי החוף בארה"ב, שמביטים מלמעלה על כל יתר האנשים? 


ראש העיר, גופי ביטחון פנים, בלשי משטרה ואפילו סוכן של בטחון המולדת מנסים להתמודד עם הלא־נודע, שמאיים על העיר הגדולה ניו־יורק. במקביל, מנסה גם התקשורת להבין מה קורה, ובמיוחד ברברה מתיסון, עיתונאית של העיתון 'מנהטן טודיי', ש"יושבת על הזנב" של ראש העיר, ריצ'רד וילסון האדלי, ומתריעה בפני קוראי העיתון, על כל שחיתות שהיא מבחינה בה מצד הרשויות, ומצד האדלי במיוחד.


ראש העיר האדלי מתלבט. האם להורות על סגירת כל המעליות של ניו יורק, העיר הבנוייה אנכית? שהרי משמעות עצירת המעליות, פירושה עצירת חיי העיר הגדולה הזו. אנשים לא יוכלו לעלות ברגל לביתם, עשרות קומות. לא יוכלו להגיע לעבודותיהם במשרדים שברבי הקומות. מדובר בשיתוק כללי. מצד שני, האם הוא יכול להסתכן ולומר לאנשים להמשיך בשיגרה, כשהאחריות לחייהם מוטלת עליו? האם הוא יכול להצהיר בפומבי, במסיבת עיתונאים, שהמעליות בטוחות? כשהוא אינו יודע אם כך הדבר. "כינסתי את מסיבת העיתונאים הזאת כדי ליידע את הציבור שאנחנו חוקרים את כל התקריות האלה בקפידה רבה, ומבקשים שכל מי שרואה משהו חשוד, אפילו קצת שיעדכן בבקשה..." הוא אומר להם, אבל כשהוא מנסה להתעלם משאלתה של ברברה, היא מתעקשת. "שאלתי שאלה שלא נענתה," אמרה ברברה בקול חזק שגבר על דבריו של ראש העיר. האדלי, שנראה נרגז בבירור, הביט בברברה ושאל, "מה הייתה השאלה?" ברברה השתהתה מעט כדי להירגע, ואז אמרה בהגייה ברורה ומורגשת, "האם המעליות בניו יורק בטוחות לשימוש – כן או לא?" ראש העיר נראה קודר. החדר כולו כמו עצר את נשימתו. "אני לא יודע," אמר לבסוף."


לצד ניסיונות ההתמודדות עם האסונות התכופים ומערכת היחסים הבעייתית בין האדלי לברברה, באים לידי ביטוי גם הקשר המורכב מאד בין ראש העיר לבנו, ובין העיתונאית לבתה. בני־האדם מורכבים מאין־ספור רגשות אהבה, שנאה, קנאה ורצון לנקמה, ואלה מהווים חלק אינטגרלי ביותר בהנעת הפעולות שנעשות על ידיהם, ובאות לידי ביטוי בעלילה המרתקת שלפנינו. 


יש גם דרמה אחת חבויה, נוספת, שנראית לא קשורה, ואינה מובנת לקורא בטקסט הכללי, אבל תתבהר בהמשך. היא מתארת נקודת מבט של ילד שרואה איך אימו האהובה, קרובתו היחידה, הולכת וגוועת למולו. מתקשה לתפקד. ויש מי שאשם במצבה.


בין החרדות, החקירות והכאוס שמשתלט, מתגלים גם צדדים יפים ולא ידועים של ראש העיר. יש גילוי לב מפתיע ומקרב לבבות של ברברה לבתה ארלה, ויש פעולות הירואיות שמשנות את המצב. 


דרמה מותחת וכובשת, שגם גדול סופרי המתח, סטיבן קינג, כתב עליה "כדאי לכם לקרוא את 'בפיר המעלית' מאת לינווד ברקלי בהקדם האפשרי. זהו ספר מתח מעולה". 



 

יום רביעי, 30 ביוני 2021

'הזכות לאהוב' מאת לורי נלסון ספילמן ; מאנגלית: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


משפחת פונטנה האיטלקית, חושבת שהיא סובלת מקללה משפחתית עתיקה. אחת מצאצאות המשפחה, פילומנה פונטנה, שנאה את אחותה הקטנה, מריה, ושינאתה יקדה במיוחד, כשראתה איך ארוסה מנסה לפלרטט עם אחותה היפה ממנה. בקינאתה היא משליכה עליה אבן שמעוורת את מריה היפה ומעוותת את חייה לעד. מריה לא נישאה מעולם.


כשהסיפור הזה חוזר ומסופר מאם לבת, מבינות הבנות שנולדו שניות במשפחת פונטנה לדורותיה, שעתידן בסכנה. בסופו של דבר, נראה שהנבואה/הקללה מגשימה את עצמה, ורבות מהבנות השניות של משפחת פונטנה לא התחתנו.


אמיליה פונטנה, אף היא בת שנייה. היא גרה עם אחותה הבכורה, דאריה, ועם משפחתה בשכונת בנסונהרסט בברוקלין. שכונה המאופיינת במהגרים, שרבים מהם הגיעו מאיטליה. המשפחה מנהלת מעדנייה איטלקית ואמיליה מתמחה בהכנת קנולי. מאפה מתוק במילוי גבינת ריקוטה, שמנת, אבקת סוכר ודובדבנים. ימיה חולפים בשיגרת העבודה ובכניעה לצו הקללה. בראש המשפחה עומדת נונה רוזה, הסבתא, שמגדלת את הבנות שהתייתמו מאימן בגיל צעיר, ביד קשה ובנרגנות. אביהן, נשאר במעדנייה, אך חושש אף הוא מרוזה השתלטנית, ואינו מעז לתת ביטוי לאהבתו את גברת פורטינו האלמנה.


כבר מגיל שבע, נחשפת אמיליה לסיפור הקללה. היא מבינה שהיא בת שנייה, ואולי זהו גורלה. אמונתה מתחזקת במקרה שאירע לה בילדותה. בשעה שישבה עם דאריה אחותה, ליד אביהן ואחיו שדגו דגים, מלמד אותן האב להשליך את הקרס למים. דאריה משליכה חזק מדי לאחור, והקרס ננעץ בשפתה התחתונה של אמיליה. הם מצליחים להוציא את הקרס משפתיה הכואבות, אך בעוד היא שותתת דם, וחולצתו המגולגלת של אביה לחוצה לשפה, הם מגיעים בנסיעה מטורפת לנונה רוזה, שרק אומרת: "אלוהים ישמור... 'עכשיו כבר אין שום תקווה. בחיים היא לא תמצא בעל עם פרצוף כזה.'" אבא שלי הציע שניגש למיון. אני זוכרת כאילו זה היה אתמול" משחזרת אמיליה את הרגעים שייחרטו בזיכרונה לעד "אבל נונה הניפה את כפות הידיים כלפי מעלה, הסתובבה בשביל לחזור לדירה שלה ואמרה, 'פֶּרקֶה פְּרֵאוÊקוּפַּרסי?' – בשביל מה לטרוח?" כשמאחורי התגובה הזוועתית הזו, מסתתרת האמונה בקללה של הבת השנייה.


השינוי מתחיל בדודה פופי מפילדלפיה. אותה דודה – שמסיבה לא ידועה לבנות – מנודה מהמשפחה. כל חג יוצרת דודה פופי קשר עם אמיליה ושולחת לה ברכות. הפעם, מתקשרת דודה פופי במטרה אחרת לגמרי. היא רוצה לחגוג את יום הולדתה ה-80 באיטליה, והיא רוצה שאמיליה, ובת דודתה לוסי, שאף היא בת שנייה, תיסענה איתה במימון מלא שלה. נונה רוזה, שמחרימה את אחותה, מטילה וטו על נסיעתה של אמיליה, אבל אמיליה אוזרת עוז ומתחילה את המסע לשיחרורה מכבליה של רוזה. היא נוסעת.


לוסי ואמיליה, יוצאות למסע הזה, לא בהתלהבות יתירה, מוּנעות בעיקר בשל ההבטחה של דודה פופי, שקללת "הבת השנייה" תוסר לאחר מסע זה. הן לא מאמינות, ובכל זאת מוכנות לנסות.

המסע הזה יהיה לא רק מארה"ב לאיטליה, אלא בעיקר מסע לגילוי עצמן, ומסע שייאפשר להן להבין מהי אהבת אמת, אפילו בגיל 80, ואיך הן באמת היו רוצות להיות.


זהו ספר מעניין נוסף מבית היוצר של לורי נלסון ספילמן, שכתבה גם את 'רשימת המשאלות', 'אבני הסליחה' ו'מחברת הלב'.





יום שלישי, 22 ביוני 2021

'בית קפה ליד הים' מאת ג'ני קולגן ; מאנגלית – ניצן לפידות

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בהקדמה יוצאת הדופן, הנושאת את השם "מילה מג'ני" כותבת הסופרת: "ברוכים הבאים ל"בית קפה ליד הים"! מוזר כל כך שאנחנו נוסעים לעתים קרובות למקומות זרים לחופשות, אבל כמעט אף פעם לא חוקרים מספיק את המדינה שאנחנו גרים בה... בשנה שעברה חזרתי לגור בסקוטלנד אחרי עשרות שנים שבהן חייתי בחו"ל והחלטתי לתקן את זה... קודם לכן מעולם לא ביליתי זמן ממושך ברמות סקוטלנד ובאיים (היות שנולדתי בדרום סקוטלנד), ולכן ניצלתי כל הזדמנות לבקר באזורים האלה ולחקור אותם, ואני מוכרחה לומר שהתאהבתי באיים מיד... רציתי לכתוב ספר שמתרחש בצפון הרחוק מאוד, אבל לכבוד הספר הזה המצאתי אי שהוא מעין יציר כלאיים... אבל אני מקווה שהוא ניחן במהות ובאווירה שיש באיים המדהימים האלה בצפון הרחוק..."

אז לאי הבדיוני של ג'ני קוראים מיור, והוא ממוקם בצפון סקוטלנד. זהו מקום שבו לילות הקיץ בלתי נגמרים, שכן החושך אינו יורד בלילה. את בואו של החורף, שבו ישרור לילה אמיתי, חוגגים תושבי המקום בשירה, ריקודים מסורתיים ולבישת הקילט (החצאית המסורתית).

גיבורת הרומן היא פלורה מקנזי. פלורה נטשה את האי מיור לאחר שאימה נפטרה. הקשר החזק שהיה ביניהן גרם לפלורה להרגיש – לא רק את צער הפרידה, והחור הנפער בלב עם אובדן האם – אלא גם תחושה של החמצה. כל חייה זכרה פלורה את אימה עומדת במטבח, מבשלת מופלא, דואגת לבית ולמשפחה, ולא עושה כלום למען עצמה. ועכשיו היא מבינה, שהאם לא תוכל יותר לעשות זאת, להשלים את כל מה שלא עשתה. ומה התפקיד שלה, של פלורה, עכשיו? היא שואלת את עצמה, האם היא אמורה להיכנס למטבח ולהעביר את כל חייה בטיפול במשק הבית,  באביה ובבנים? האם זה ייעודה בחיים?

פלורה מתמרדת. מיד לאחר ההלווייה, ואחרי התפרצות רגשות עזה ופוגעת, היא אורזת את חפציה ויוצאת לחפש את ייעודה בלונדון "היא טסה משם כי לא רצתה להיות כבולה כמו אמא שלה לחיי אשת איכר, עונה אחר עונה; לבהייה הנצחית בשמים האפורים ובציפורים החגות ובסירות המרקדות." היא משלימה מסלול במשפטים לתואר ראשון, ומוצאת עבודה במשרד גדול של עורכי דין בתפקיד זוטר של עוזרת משפטית. החיים בלונדון יקרים להחריד, המקום מנוכר, והרחובות הומי אדם. אבל פלורה מעדיפה להיות בלונדון, מאשר לחזור למיור. במיוחד לא אחרי מה שאמרה בהלוויית האם, ובמיוחד לא – לנוכח מבטי האשמה שיפנו אליה בני משפחתה ותושבי המקום. 

בראש המשרד עומד עורך דין יהיר וקר בשם ג'ואל בינדר, שלא ממש מודע לקיומה, אבל פלורה מאוהבת בו בסתר. כאשר פונה אליו איש עסקים מיליארדר בשם קולטון רוג'רס, ומבקש את העובדת הסקוטית דווקא, לעניין שלשמו הוא הגיע אליו, מתוודע ג'ואל אל פלורה. היא חיוורת. שקטה. מכונסת בתוך עצמה. וממש לא ברור לו, כיצד העוזרת הזוטרה הזו, יכולה לעזור. אבל קולטון מתעקש. בבסיס בקשתו הוא מספר, שהוא מקים אתר תיירות על הצוק של מיור, שהוא המקום הנפלא ביותר בעולם, לדעתו. הוא מתקדם בשיחזור, אבל תכנון אזורי של הקמת טורבינות רוח, בדיוק מול הצוק שרכש, מאיים להרוס את המיזם שלו. הוא מבקש מפלורה לחזור למיור, כנציגת המשרד המשפטי, אבל גם כילידת המקום, ולדבר עם האנשים ועם המועצה, בכוונה לשכנע אותם לוותר על הקמת הטורבינות.

לאחר שלוש שנים שבהן נעדרה מביתה, פלורה ממש לא רוצה לחזור. אבל אין לה ברירה, כי יש לה תפקיד למלא. היא חוזרת.

המפגש המחודש עם בני משפחתה – אמביוולנטי לכולם. מחברת המתכונים של אמה, תחבר אותה מחדש למה שהיא אוהבת, ולזיכרונה הטוב של האם. היא תתחיל לבשל. היא תכיר אנשים חדשים. תתוודע לצדדים שלא הכירה במכריה. אבל בעיקר, תלמד להכיר את עצמה, ומה היא באמת היתה רוצה לעשות.

ספר יפיפה, זורם ומעניין של ג'ני קולגן, שכתבה גם את "חנות ספרים על גלגלים" שעליו כבר כתבתי בבלוג. קיראו.


יום רביעי, 16 ביוני 2021

'להגן על ג'ייקוב' מאת ויליאם לאנדיי ; מאנגלית: מירב זקס-פורטל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אנדי בארבר מכיר את רזי החוק על בוריים, כמי שכיהן בפרקליטות המחוז של עירו, ניוטון, למעלה מעשרים שנה. אבל כשהוא נדרש לעולם המשפט מהצד השני – לא כנאשם, אבל כְּאָב לג'ייקוב בן הארבע עשרה, שנאשם ברצח חבר לכיתה – זה כבר סיפור אחר.

בן ריפקין, בן הארבע עשרה נמצא מוטל בפארק קולד ספרינג, בשעה 9:07 דקות בבוקר, על ידי אישה שיצאה לריצת הבוקר שלה. אנדי לוקח את החקירה לידיו, והחשוד המרכזי שלו הוא פטס, חולה מין, שנטפל לנערים. אבל לפני שהוא מתחיל לחקור את פטס, מחליטים בפרקליטות להוריד אותו מהחקירה, לכאורה בגלל ניגוד אינטרסים, כי בנו, ג'ייקוב, הוא בן כיתתו של הנרצח.

ג'ייקוב טוען שבקושי הכיר את הנרצח, למרות שהיה בכיתתו. אבל מחקירת התלמידים, וכניסה לרשתות החברתיות שלהם, מתחילים אנדי וגם בפרקליטות להבין, שהחשוד העיקרי הוא דווקא ג'ייקוב. בן ריפקין נהג להתעלל בו מילולית, לכנותו בשמות ולהכפיש אותו בעיני כל התלמידים. אנדי מוצא במגירתו של בנו סכין, ומסתבר שג'ייקוב הגיע לכיתה עם כתם של דם. בנוסף, בבדיקת המעבדה של בגדי הנרצח, מתגלית טביעת אצבע של ג'ייקוב על הסווטשירט של הנער המת.  

בשלב זה מוכן ג'ייקוב להודות, שאכן ראה את הנרצח בפארק בדרכו לבית הספר. הוא מזהה אותו, כך הוא אומר, למרות שהנרצח היה מוטל על גבו, והוא מנסה להפוך אותו כדי לראות אם הוא צריך עזרה. בשלב זה מבינים אנדי ולורי אשתו, שבנם יחידם מואשם בפשע נוראי, ובאופן טבעי, מתוך היכרותם עם בנם, הם בטוחים שזו טעות. הם ממשכנים את הבית כדי להוציא אותו בערבות. ומכאן מתחיל תהליך מסוייט של ההורים והבן. משפחה שהולכת וקורסת אל מול סימני השאלה. האם הם באמת מכירים את בנם? האם השושלת של משפחת בארבר, אכן נושאת גֵּן רצח? האם שלושה דורות של רוצחים במשפחתו של אנדי, כולל אביו שיושב כל חייו בכלא, יכולים להצביע על אלימות גנטית ונטייה תורשתית לרצח? 

"הסיפור של אבותי" חושב אנדי "היה אצור אצלי בזיכרון עמוק כלשהו, תמיד מוכן ומזומן לצוף לתודעה. למדתי להסתדר איתו. מאוחר יותר, לטובתו של ג'ייקוב, למדתי לבלוע אותו לגמרי, לא להשאיר דבר שאפשר לראותו, דבר שאותו אפשר "לחלוק". אנדי הילד מעולם לא ידע בדיוק מה עשה אביו, ובפעם האחרונה שהוא ראה אותו, אנדי היה בן חמש. היה לו נוח לחשוב עם השנים, שאין לו אב, ולכן כשהכיר את לורי, נערה יהודייה טובה ממשפחה יהודייה טובה, הוא רק סיפר לה שלאביו יצא שם רע, אבל שלא הכיר אותו מעולם. כשעברו השנים, הוא הבין שהוא כבר לא יכול לספר "מתברר שאף פעם אין זמן טוב להודיע לאשתך שאתה בנו של רוצח".

לורי מתקשה לקבל את העובדה, שאנדי הסתיר ממנה את ההיסטוריה המשפחתית שלו. עובדה זו, בנוסף להאשמה החמורה כלפי בנה, כשהיא בעצמה מתחילה לפקפק בחפותו, נותנות את אותותיהם. כולם נוטשים אותם, ואנדי, חוטא בניסיונות הסתרה של מידע כדי להגן על הבן, ובכך הוא בעצם מסגיר את החשש שלו עצמו, שג'ייקוב אולי כן ביצע את הרצח, ואולי כן יש נטייה גנטית לכך.

סוף מפתיע. דרמה משפטית מותחת. קיראו.




יום שישי, 11 ביוני 2021

'ג'נטלמן במוסקבה' מאת אמור טאוולס ; מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הרומן 'ג'נטלמן במוסקבה' כיכב ברשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס למעלה משנתיים ודורג כאחד הספרים הטובים ביותר של 2016 בידי מספר עיתונים. זה אינו רומן רומנטי, וגם לא ספר מתח, אבל מי שיתחבר -  ייהנה מרומן איכותי, אינטלקטואלי, מלא בהומור ומרתק.


ב-1922 קבע בית־דין בולשביקי, שהרוזן אלכסנדר רוסטוב הוא אציל חסר תקנה, ששירו מ-1913, התפרש כקריאה לפעולה לאחר כישלון מהפכת 1905. זו תקופה, שבה אין  יותר תארים, אין חופש ביטוי, אין מעמדות, ויש יותר הגבלות מזכויות. אי־לכך, נגזר דינו של הרוזן להיות חסר מעמד, ובמעצר בית. כלומר, לבלות את כל חייו, מעתה והלאה, במלון מטרופול, כשגם הסוויטה, שעמדה קודם לרשותו, מוחלפת בעליית גג פשוטה וקטנה בת 9 מטרים רבועים בלבד.


הרוזן רוסטוב, שבשנות מלחמת העולם הראשונה שהה בפריז, וספג להווייתו גם את תרבות צרפת, מנהגיה ונימוסיה, מצליח, למרות התנאים המגבילים האלה, ליצור לעצמו עולם מלא בספרות, בתרבות, בידידות ובקשרי אהבה. הוא נוהג כלפי כולם בג'נטלמניות רבה, ומצליח בחוכמתו לגשר ולפשר בין יריבים. מה שאומר, שלנפש האדם ולרוחו, אין הגבלה של מקום, ושהכל תלוי באדם עצמו, במחשבותיו, ביחסים שהוא יוצר, בחוכמתו, וביכולתו לנצל את הפוטנציאל הטמון בו. גם אם זה מתרחש במקומות שלא חלם עליהם, וגם בדרכים שמעולם לא חווה קודם.


אחת הידידות שרוכש הרוזן היא נינה קולקובה בת התשע. נינה היא ילדה אינטליגנטית, מבריקה בצורה יוצאת מגדר הרגיל וחברותית. אביה הוצב באופן זמני בסביבה, ולכן היא אינה רשומה בבית ספר. ממנה לומד הרוזן רבות על מבוכיו ומסתוריו של המלון. "לאחר שגר במטרופול ארבע שנים, החשיב הרוזן את עצמו כמומחה במלון. הוא הכיר את העובדים בשמם, את השירותים הניתנים בו מניסיון ואת סגנונות העיצוב בסוויטות שלו בעל פה. אבל ברגע שנינה אחזה בידו, התחוור לו איזה טירון היה... בימים שלאחר מכן הציגה נינה את תוכנית הלימודים שלה באופן שיטתי והובילה את תלמידה מחדר לחדר."


קשרים טובים נוספים, שעוזרים לו להעביר את חייו, ובהמשך, הוא יוצר עם מרינה, התופרת של המלון; עם אברם הזקן, איש התחזוקה, שנותן לו לטעום מדבש הדבורים שעל הגג ומלמד אותו איך להכין קפה מעולה. "כששמש הקיץ החלה לזרוח והאש החלה לדעוך, הדבורים החלו לחוג מעל ראשיהם, ושני הגברים דיברו על ימי ילדותם, הימים שבהם קרקשו גלגלי עגלות בדרכים, שפיריות רפרפרו על הדשא ועצי תפוחים לבלבו מכל עבר". 


קשרים חמים וחשובים נוצרים גם עם אמיל, השף הראשי הזועף של המלון, עם אנדרי, רב המלצרים; עם המורה למוסיקה של נינה, ויקטור סטפנוביץ'; עם ריצ'רד ואנדרווייל מהשגרירות האמריקאית, ועם שחקנית הקולנוע המפורסמת, אנה אורבנובה.


הגלות הכפוייה של הרוזן רוסטוב, לא יכלה לעבור בשלום, אלמלא פיקחותו, עושרו הרוחני והתרבותי ותחושת הייעוד שמתבררת לו בהמשך. אך בעיקר היא מתאפשרת בזכות האנשים הטובים שעזרו לו.


וכשיש את כל אלה, אי אפשר לשבור את רוחו של אדם, ואי אפשר, כנראה, לעצור אותו מלממש את חלומותיו.




יום שלישי, 1 ביוני 2021

'זרות' מאת ליהיא לפיד

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ספרה של ליהיא לפיד נוגע בבדידות העצומה של האנשים, שגם כשהם מוקפים באנשים, הם בעצם לבד. התרגום לאנגלית של שם הספר, מבטא זאת בבהירות On her own.

בדידותה וקשייה של אירנה, אמה של נינה, המגדלת אותה לבד, לצד קשיי הפרנסה, והרצון לשמור על הילדה היפה שלה, שעומד בניגוד לרצונותיה של הילדה המתבגרת.

"אומרים שהוא לא טוב, נינה." "אימא." "נינה." "מי זה אומרים? אולי נדבר בבוקר." "אני מבקשת שתעזבי אותו." "הוא חבר שלי." "הוא נשוי." "אני אוהבת אותו." "איזה שטויות," אירנה אמרה. "תחשבי ככה, לא אכפת לי מה את חושבת, לילה טוב." ומאותו הרגע כלום לא היה אותו דבר. "מה נשתנה", שרו השכנים שממול כשאירנה התעוררה. הכל השתנה, היא חשבה. ואת הכול היא הייתה נותנת אם רק נינה הייתה נכנסת עכשיו. כי די כבר. הסיפור המטורף הזה יצא משליטה."

בדידותה של נינה הצעירה, ילדה טובה של אמא, הנופלת קורבן לשמואלי, המתגלה כאיש העולם התחתון, נשוי ואב לילדים. שמואלי יודע לשבות את ליבה במחמאות ופינוקים, עד שהיא נשבית, ואז נָס לֵחָהּ ממנו, והיא הופכת לקורבן מנוצל.

"נינה התחילה לבכות. מהעצבים. נראה שאימא שלה צדקה, היא לא שיחקה אותה אלא אכלה אותה, והיא לא הבינה איך היא תצא מזה ואיך היא תראה את הפרצוף שלה, הרי אימא שלה ניסתה להזהיר אותה והיא לא הקשיבה לה, כי מה היא יודעת... היא נרדמה והתעוררה ולא כל כך ידעה מה השעה, רק ידעה שהיא לבד בדירה בעיר הגדולה. דירה יפה כמו בחלומות, לבנה כזו, עם נוף יפה ולובי. אבל זה לא עניין אותה כבר. היא רק דמיינה איך אימא שלה תהיה לבד בדירה שלהן בשעה שמכל הבתים יעלו שירים וריחות של חג. זו תהיה פעם ראשונה שהן לא יהיו יחד כמו שהיו תמיד, שתיים, מאז שבבושקה הלכה, שתיים שהן עולם ומלואו. שתיים שלא צריכות כלום. כל אחת תהיה עכשיו לחוד, כל אחת לבד, וזה צבט לה בלב..." 

בדידותה של כרמלה הזקנה, הסובלת לעיתים משיכחה, ומהיעדרו של איתמר בנה. אך בעיקר היא סובלת מהיעדרה של דנה, נכדתה האהובה, שעברה עם ההורים לארה"ב. "אימא," הוא היה שואל מעבר לקו כשהיא הייתה משתתקת, "את שם?" "כן," היא הייתה אומרת. היא תמיד שם. תמיד. זה בדיוק מה שהיא, זו ששם. מהצד השני, מחכה, נמצאת, בשקט... היא הייתה שם כשהוא אמר שהוא חייב בקיץ הזה לעבוד ולכן הם לא יבואו השנה, אבל נכון שזה בסדר? כי הוא היה איתה ממש לא מזמן, ביום הזיכרון, וכרמלה אמרה לו שזה היה בלי דנה... וכל כך הרבה פעמים היא אמרה לעצמה שאולי הייתה צריכה אז לצעוק עליו ולהגיד שלא, אבל היא לא צעקה. אולי לא הייתה צריכה לענות לטלפון. אבל היא ענתה. ושוב היא אמרה שבסדר... ועכשיו מבולבל לה, והיא לא יודעת כמה שנים של שתיקות עברו..."

יש את פני השטח, כשהנפשות מדברות או פועלות. ויש את המימד הפנימי, של המחשבות, שבהן כל אחד לנפשו. ורק כשמתרחשים חיבורים, כמו החיבור שמתרחש בין כרמלה הַזְּקֵנָה לנינה המפוחדת, חיבור שיוביל לחיבורים נוספים, כְּשֶׁלֵּב יִגַּע בְּלֵב יִגַּע בְּלֵב – יְפַנֶּה הכאוס את מקומו לסדר הטוב.


יום שני, 31 במאי 2021

'סיפור האהבה של המהפנטת' מאת ליאן מוריארטי ; מאנגלית: אביגייל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


גבר פוגש אישה. הם מתחילים להתאהב. ואז הוא מגלה לה שיש לו סטוקרית. 

לא היכרתי את המילה (וטוב שכך), כי משמעותו של סטוקינג היא: הטרדה מאיימת. על פי חוקיהן של מדינות רבות נחשבת הטרדה זו לפלילית, כשיש חשש סביר שהאדם המוטרד עלול להיפגע בשלוותו, חירותו, וגופו.


בספר 'סיפור האהבה של המהפנטת', עוקבת אחרי פטריק, במהלך שלוש השנים האחרונות, האקסית שלו. מהרגע שבו הוא אמר לה שהכל נגמר ביניהם. מה שמיוחד כאן הוא, שאנו שומעים, לא רק את הצד של פטריק, או את מחשבותיה של אלן, חברתו החדשה, אלא גם את קולה של ססקיה, שהיתה בטוחה שמצאה את האהבה המושלמת, שהרגישה כמו אֵם אמיתית לג'ק, בנו של פטריק, שהתייתם מאימו בעודו תינוק. והנה היא, שחיה ללא משפחה קרובה, איבדה גם את מה שחשבה שהוא חלק אינטגרלי מחייה, משפחתה החדשה, ועכשיו הוא יוצא עם המהפנטת. לכן ססקיה לא מסוגלת להרפות. היא עוקבת אחרי פטריק ואלן, לכאורה ללא אלימות, אבל חוצה את הגבולות שוב ושוב. 


"אתמול בערב הם ראו סרט עם ראסל קרואו. הוא לא היה רע. הוא בטח ידע מה עומד לקרות, כי הסרט מבוסס על סדרה שהיינו רואים בימי שני בערב. תהיתי אם הוא זוכר, הייתי בטוחה שלא, אז שלחתי לו מסרון לתזכורת. אחר כך הם הלכו לארוחת ערב במסעדה התאילנדית בפינה, איפה שהוא אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי. אני תוהה אם הם ישבו באותו שולחן... אני תוהה אם הוא זכר, רק להרף עין. אני הרי ראויה לפחות למחשבה חולפת. לא הצלחתי להשיג שולחן. הם בטח הזמינו מראש... אז הלכתי לבית קפה וכתבתי לו מכתב שבו ניסיתי להסביר, כדי שיבין, והשארתי אותו על שמשת המכונית שלו..."


פטריק מנסה להמשיך בחייו. אך נוכחותה הסמוייה/הגלוייה של ססקיה, בכל מקום שבו הוא נמצא, מטריפה אותו. גם אחרי שבדק במראה האחורית באוטו, ונראה לו שהיא אינה נוכחת בזמן בילוי ערב רומנטי עם אלן בחוץ "הוא הטה את ראשו כדי לנשק אותה, ואז נעצר ופנה בפתאומיות לאחור. "מה קרה?" אמרה אלן בבהלה. "מצטער," אמר פטריק. "חשבתי ששמעתי משהו. חשבתי שזאת היא." כבר לא היה ספק מי זאת "היא". אלן הביטה סביבה וחיפשה אישה אורבת בצללים מתחת לגשר... "לא ראית אותה הערב, נכון?" שאלה... לפני כמה ימים הם היו בקולנוע ואחר כך במסעדה, ופטריק אפילו לא ציין שהוא ראה את ססקיה עד שהם חזרו למכונית ומצאו מכתב ממנה על השמשה הקדמית."


תחושותיה של אלן לעומת זאת אמביוולנטיות. היא מוצאת עצמה פעמים רבות מזדהה דווקא עם ססקיה, ומבינה יותר את תחושותיה של הסטוקרית, מאשר את של פטריק. היא מעריכה את ההתמדה שלה, את האהבה המוטרפת שלה, אפילו את אי יכולתה להרפות. מצד שני, יש גם תחושה של סכנה הולכת וגוברת, כשססקיה פולשת אפילו לביתה של אלן. 


סיפור האהבה של אלן אינו מתנהל על מי מנוחות, כפי שהיתה רוצה. אלא מתנהל בצל אשתו המתה של פטריק, בצל הסטוקרית שאינה מרפה, בצל יחסיה הלא־פשוטים עם האם החד־הורית שלה, עם הופעתו המפתיעה של האב שמעולם לא הכירה, ועם השאלות האתיות שצצות בין עבודתה כמהפנטת מרפאה לאהובה. עם כל אלה היא תצטרך להתמודד, ולמצוא דרך להמשיך ולשמור על סיפור האהבה עם פטריק. 


כדי שזה יקרה, משהו צריך להשתנות. איך יוצאים מאובססיה כזו? איך בונים את עצמך מחדש? איך זוג יכול לחיות כשפולשים לפרטיותו שוב ושוב. ומשהו אכן קורה. רגע השיא יהיה גם הרגע שבו הכל ישתנה. זהו ספר טוב נוסף מבית היוצר של ליאן מוריארטי, שעל ספריה 'מה שאליס שכחה' ו'סודו של הבעל' כבר כתבתי בבלוג זה. קיראו.



יום שלישי, 25 במאי 2021

'גנבת החלומות' מאת אילת סווטיצקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


רננה שקד מרירה. צלקות נפשה מורכבות מצד אחד מהחוויות הטראומטיות שלה כילדה בקיבוץ, בתקופת הלינה המשותפת של הילדים והיעדר ההורים בלילות, ומאובדן אהובה, מתן, שנהרג כחייל. מצד שני אכזבה מהבעל, שהיה עסוק בעצמו בלבד, שלא ידע להכיל אותה, ולא ידע להשקיט את עיצבונה ופחדיה. למרות השתדלותה הרבה, להעניק לו כל מה שרצה, הוא סירב להיענות לרצונה להיות אמא, אבל כן הכניס את מזכירתו להריון. רננה מתגרשת ממנו וחוזרת לקיבוץ הרדופים. הקיבוץ שבו נולדה וחיה.

"הנפש שלי זועקת. אני עושה הכול כדי להסתיר את זה מתחת לשכבות של חיוכים... אני קלישאה מהלכת. גרושה נבגדת רגע לפני שמשבר גיל ארבעים מכה בה בעוצמה. אני כל מה שהייתי אמורה להיות, כל החלומות שלא הגשמתי... אני הילדה הקטנה ששכבה ערה במיטה בגן, שרצתה את אימא שלה שמעולם לא באה... אני צרחה שלא נשמעה ונאספה אל הרוח, אני עוד חוליה בשרשרת. עוד מספר שהודבק כסימון על הבגדים שהיו שייכים לי והיו שייכים לכולם. אני לא הייתי שייכת לאף אחד. אני הייתי שייכת לכולם. אני המקום הזה. והמקום הזה הוא אני."

עם זאת, כשהיא חוזרת לקיבוץ בסטטוס של גרושה, קשה לה למצוא את מקומה. היא שקועה ברחמים עצמיים. כועסת על הַגָּרוּשׁ. על השנים שֶׁבִּזְבְּזָה ללא ילדים. על ההחמצות, ועל זיכרונות הילדות הקשים שלה. קשה לה להשתחרר מטראומות הילדות של שינה בחדר הילדים ללא ההורים. גם כשלפעמים ברחה ממיטתה שבחדר הילדים, וניסתה להגיע לבית של הוריה, ההורים לא איפשרו לה להישאר, והחזירו אותה בוכייה לחדר הילדים. על כך היה לה קשה לסלוח להורים, ובמיוחד לְאִמָּה.

אחד הדברים המפחידים שהיו לה אז, קשורים לאחת משומרות הלילה. היא נהגה להגיד לה: "אם לא תחזרי לישון, אני אקרא לגנבת והיא תיקח את כל החלומות הטובים שלך איתה. את רוצה לגדול בלי חלומות, רננה?"

השם 'רננה' מספר את כל הסיפור. הָאֵם, המצטיירת כדומיננטית במשפחה, ודאי תיכננה להעניק שם חיובי, צוהל, שמח, מלא ברון, בזמר, שמאפיין אותה כזמרת במקהלת הקיבוץ. שם מלא תקווה שמתבדית, בשל הנוקשות של חיי הקיבוץ, בשל תכתיבי הקיבוץ הישנים, שעמדו בהיפוך לשורשי המשפחה המסורתית. תכתיבים שהופכים את הקשר שלה עם בתה לטעון ביותר. מכאן הופך השם 'רננה' את משמעותו לשלילי. נראה שעיקר העניין בקיבוץ הרדופים הוא הרינונים. הרכילויות של מי שחושב שהוא צריך להתערב בכל דבר של זולתו, וגם להעביר הלאה. רכילויות שעוברות מפה לאוזן, כמו שריפה בשדה קוצים. כל מעשיה של רננה עומדים בצל אותו הפחד, שאותו מעצימה האם, כשבמקום להגן על בתה, ולעזור לה, היא תהיה עסוקה תמיד בשאלה: "מה יגידו החברים בקיבוץ?"

לימים, כשתעמוד רננה מול אלון אזולאי, הבחור שמשנה לה את כל מה שהכירה וידעה,  זה שגורם לה להתגבר על "מה יגידו החברים בקיבוץ", היא בכל זאת תחשוש שעולמה ואהבתה אליו יכבידו מדי. אז יעלה בזיכרונה זכר אותה שומרת לילה ואותו האיום על גנבת החלומות: "אני מרגישה כמו גנבת החלומות... כאילו אני גונבת את כל הדברים הטובים שהיו אמורים לקרות לך. את העתיד שלך." את התשובה שלו, אשאיר לכם לקרוא בעצמכם.


יום ראשון, 16 במאי 2021

'האי שלא יתואר' מאת פאולינה סימונס מאנגלית: ורד רוזן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'האי שלא יתואר' הוא הספר השלישי בטרילוגיה 'סופו של הנצח'. אין ספק שפאולינה סימונס היא אשפית סיפורים מדהימה. את הספר הזה קראתי הפעם בגירסה הדיגיטלית על 987 עמודיה, והיה פשוט מרתק. רק בסיומו של ספר זה, אפשר להבין את האוקסימורון של הטרילוגיה. להבין מהו בעצם 'סופו של הנצח'.


בספרים הקודמים, 'לוכד הטיגריסים' ו'ממלכת הקבצנים', ראינו איך ג'וליאן משתמש בסדק של יום השוויון בגריניץ' כדי לחפש את אהובתו, מיה, במרחבי הזמן. בכל פעם הוא מגיע לנקודת זמן אחרת, ולגלגול אחר של מיה, אבל לדאבון ליבו, הוא אינו מצליח להתקדם מעבר ליום הארבעים ותשעה. "הוא ישן עשרים שעות בכל יום כדי להניע את חייו במהירות קדימה בשנה אחת, עד שיגיע לנקודה שבה שוב יהיה אור במשך ארבעים ותשעה יום, ואז שוב אפלה... הוא ישן בתוך הפצע שלו, הוא חי בתוך המוות שלה, בזמן שבחוץ גברים אחרים צחקו בברים". ואז הוא נזרק בחזרה למציאות־היעדרה בחייו, כשהוא בדרך כלל פצוע כולו, ונזקק לאשפוזים. 


גם בספר זה, דווי, המרפא הוויטנאמי, מנסה להניא אותו מניסיון נוסף, מנסה להבהיר לו שיש חיים מעבר לחיפוש המטורף אחריה "תצא מנהר הבדידות שלך" הוא אומר לו. "אווה [אמה של מיה – ר.ק] ואני איתך". 


אבל ג'וליאן, שאיבד גם את מיה שלו וגם את אשטון, חברו הטוב, הולך ושוקע בייאושו "היו לו חיים אחרים עכשיו, חיים שבהם כל יום, ליד נוטינג היל גייט, ילדה בת שמונה הציעה לו לקנות שושנה אדומה ואמרה לו, לאהובה שלך, אדוני? כדי לשמח אותה? וכל יום ג'וליאן קנה שושנה אחת. הרצפה שלו הייתה מכוסה בשלוש מאות שושנים מתות."


ג'וליאן עובר את הבליץ על לונדון. עוזר לחבורה של צעירים להציל אנשים, וחפצים, מתוך בניינים הרוסים ולהבות. החיים שלו לצידן של כל ה"מיות" באשר הן, מלווים תמיד בייסורים ובקשיים, אבל לכל זה הוא מוכן, כשהוא לצידה, כשהוא מצליח לשמור עליה עד כמה שהוא יכול. והוא אומר לה: "אני אולי לימדתי אותך לרוץ בגשם, אבל את לימדת אותי לחיות לנצח".


"יחד הם עברו דרך האש. יחד הם פסעו על הקרח. כל העולם, על כל מה שבתוכו, היה האי שלא יתואר שלהם. הם חיו. הם חיו. ג'וזפין, מרי, מלורי, מירי, מירבל, שיי, מריה!".


דווי אומר לו שאין הוא יודע כיצד ניתן לצאת ממעגל הקסמים הזה. אבל בכל זאת מתאפשרת לו עוד דרך אחת, שגובה ממנו קורבן, שונה מכל מה שהקריב עד עתה. אבל אולי הפעם זו תהיה הדרך הנכונה.


יום רביעי, 5 במאי 2021

'תקתוק בקומה למטה' מאת לינווד ברקלי ; מאנגלית: מיכל כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


פרופ' פול דיוויס, הוא מרצה לספרות בווסט הייבן קולג'. כשהוא בדרכו הביתה ערב אחד, הוא משוכנע כמעט בוודאות, שמכונית הוולבו סטיישן הישנה הכחולה, הנוסעת לפניו, שייכת לעמיתו וחברו, קנת הופמן, שמרצה למתמטיקה ולפיזיקה באותו הקולג'. 


אלמלא זיגזגה המכונית – הואצה והואטה חליפות, ועם פנס אחד שבור – לא היה פול מנסה לעקוב אחריה. אולם הוא חשד שקנת הופמן נמצא בבעייה, ואולי הוא זקוק לעזרה. לכן כשהוא מצליח לעצור לידו, הוא יוצא מהמכונית, כדי לשאול את הופמן, אם הכל בסדר. אבל, מסתבר ששום דבר לא בסדר. קנת מנסה לסלק את פול מהמקום, אבל פול חושד, ומתעקש לראות מה יש לקנת בתא המטען של הסטיישן. לעיניו הנדהמות של פול מתגלות שתי גופות של נשים. 


"מי אלה?" שאל פול בקול רועד. "תגיד לי מי אלה." הוא לא היה מסוגל להסתכל עליהן יותר והסב את מבטו. "מצטער לגבי זה," אמר קנת. פול הסתובב. "אתה מצטער לגבי..." הוא הספיק להבחין באת החפירה שהניף קנת כאילו היה מחבט, רק לשבריר שנייה, לפני שזה פגע בגולגולת שלו. ואז הכול השחיר."


למזלו של פול, בדיוק מגיע למקום שוטר, שעוצר להתריע על הפנס השבור ברכבו של קנת, והוא שמציל את חייו של פול. המחבט יופיע שוב בשלב מאוחר יותר בסיפור, אך האירוע הטראומטי הזה, נותן אותותיו בפול. הוא יוצא לחופשת החלמה ממנה עדיין לא חזר להרצות ולחקור. הוא חוזר ורואה שוב ושוב את קנת, שהודה ברציחות ויושב בכלא על רצח כפול. הוא רואה אותו בחלומות ובהקיץ, והוא אינו מפסיק לחשוב על הנשים שנרצחו. כשנראה גם לפול וגם לסביבה, שהוא מתחיל לאבד את אחיזתו במציאות. אשתו, שרלוט, גם מעירה את תשומת ליבו, לזיכרונות שנשמטים ממנו, ולחרדה שהולכת ומתעצמת, עד שהוא מתחיל טיפול פסיכולוגי אצל ד"ר אנה וייט.


הטיפול הפסיכולוגי בינתיים לא עוזר. בניסיונו לצאת ממצבו זה, מנסה פול לנתח את המצב. קנת היה חבר שלו. איך יכול היה שלא לראות שום סימנים מקדימים באופיו הרגוע של האיש. יצא לו אמנם שם של דון ז'ואן, למרות היותו נשוי, אך מכאן ועד לאלימות ולרצח, לא ברור לפול כיצד זה ייתכן. "מי היה קנת הופמן באמת? מרצה מכובד? אב אוהב? בעל מתהולל? רוצח סדיסט? האם אפשר להיות כל הדברים האלה בעת ובעונה אחת? ואם כן, האם היכולת לרצוח קיימת בכולנו וממתינה לשעתה להתפרץ?."


בהיותו חוקר ספרות בנשמתו, מחליט פול לנסות לבחון את העניין כמו סיפור. "הוא ייקח צעד אחד לאחור, ינסה לבחון אותו בריחוק מסוים, ואז ינתח אותו כסיפור. עם התחלה, אמצע וסוף." הוא רוצה לבחון את הדברים מההתחלה, שהרי את הסוף הדרמטי הוא כבר מכיר, הוא מתייעץ עם אנה הפסיכולוגית, באשר לרצונו לבקר את קנת בכלא, מתוך רצון לחקור את המצב מכל ההיבטים. כשאנה מתלבטת אם לתמוך ברעיון, מתוך ניסיון להבין אם זה יכול להועיל או להזיק לו, הוא עונה:  "אם אצליח להסתכל לרוע בלבן של העיניים בעולם האמיתי, אולי לא אצטרך להימלט ממנו בשנתי".


בינתיים, כדי שיכתוב את כל מחקרו ורעיונותיו, קונה לו שרלוט, אשתו, מכונת כתיבה גדולה, בסגנון של מה שהיה פעם, למרות שמדובר בתקופתנו, ובעידן המחשבים. פול מאד שמח על כלי הכתיבה הישן הזה. אבל מסתבר שמכונת הכתיבה דומה לאותו סוג, ולאותה הפירמה, ששימשה את קנת, ברגעים האחרונים של שתי הנשים שנרצחו, ושאולצו לפני מותן להדפיס מילות התנצלות וחרטה על מעשיהן.


 כאן מתחילות צרותיו לתפוח ולהתעצם, שכן נראה שלמכונת הכתיבה הישנה, יש חיים משלה. היא מתקתקת בשעת לילה מאוחרת, כשרק פול שומע, היא פולטת דפים עם משפטים הקשורים לדם ולנרצחות, ופול מרגיש שהוא הולך ומשתגע. שרלוט נותנת לו להרגיש, שכנראה הוא זה שמבצע דברים, שאינו מודע להם, בשנתו. הוא לעומת זאת מרגיש, שייתכן ומדובר במסר על-חושי מהנרצחות.


העלילה מגיעה לשיאי מתח תלולים, וקשה להניח את הספר מהידיים. חלק מהחשדות שלי אומתו לבסוף, ואילו דמויות אחרות, הפתיעו בגדול. 'תקתוק בקומה למטה' מותחן פסיכולוגי במיטבו לאוהבי הז'אנר.


יום שישי, 30 באפריל 2021

'האיש על החוף' מאת קתרין סטדמן ; מאנגלית: דנית בן-קיקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"העור הרך של העפעפיים נפתח; אלומת אור בוהקת. גוף שרוע על החוף. רפרוף מהיר של הריסים כשהמודעות פורחת בפנים – ובבת אחת הוא ער. ההכרה מציפה אותו. הוא מרגיש את עור לחיו צמוד לחול הפריך והקר. בלבול. צלילים של הים. גלים נשברים ונסוגים, קול פצפוץ... כואב לו בכל מקום... מחשבותיו ממשיכות להתגלגל. איך הגעתי לכאן? האם משהו קרה לי? לפתע נוחתת עליו ההבנה. הוא עוצר בפתאומיות. רגע. מי אני? איך קוראים לי?..."

כך מתחיל סיפורו של "האיש ללא שם", או "מתיו" כפי שמכנה אותו האחות הטובה רודה, בבית החולים שאליו הוא נלקח. האיש שנמצא על החוף, אינו מדבר. נראה שאינו זוכר את עברו. 

ד"ר אמה לואיס, מתמחה מבריקה במקרים של שיכחה. היא נקראת לטפל בו, ולנסות לבדוק, מה בדיוק לא בסדר. האם יש לו אמנזיה רטרוגרדית, שהיא שיכחה של כל מה שקדם למחולל האמנזיה, או פוגה דיסוציאטיבית, שבה האדם הפגוע עוזב את מקומו ועיסוקיו ועולמו הנוכחי, הולך למקומות אחרים, ומאמץ לעצמו זהויות חדשות.

הגעתה של אמה למקום, מלווה בחששות רבים, שכן, ארבע עשרה שנים קודם לכן, עזבו, היא, אימה, ואחיה, את המקום בטראומה גדולה בגלל האב. הזיכרונות מקשים עליה לחיות את חייה, אבל היא מנסה להניח אותם בצד, ולהתרכז במקרה. 

שני דברים מפריעים לה במיוחד. האחד – הקירבה למקום האירוע ההוא שבעברה, והפחד שאנשי המקום יזהו אותה, והשני – המטופל שלה "מתיו". נראה שהוא מתחיל להיזכר, אבל בין הדברים שאותם הוא אומר, כשהוא מתחיל לדבר, מצויים פרטים, שרק היא ומשפחתה ידעו עליהם. כולל את שמה הקודם. איך זה יכול להיות?

אמה מבולבלת מאד. האם המטופל שלה, שאליו היא נקשרת, בלא שליטה, קשור לעברה? איך? האם הוא קשור לאביה שמת? אנשי התקשורת אינם מקלים עליה. הם צובאים על פתח בית החולים בניסיון לתהות על זהותו של "מתיו", ובנוסף, מתגנבת אליהם השמועה על זהותה של הרופאה. "למטה הקרנבל של אנשי התקשורת והמפגינים עדיין ממתין לבואי... שנינו, מתיו ואני, בעיניהם אנחנו לא אנשים כרגע, אנחנו סמלים... נבחרנו בניגוד לרצוננו. איש חסר זיכרון ואישה עם זיכרונות רבים מדי..."

מאחורי הקלעים רוחשים כוחות שאין היא יודעת מהם והקשר ביניהם יגיע לנקודת רתיחה. חייה בסכנה. הוא מפתיע. האם תוכל לעזור לו? האם זה אפשרי? מותח ומעניין. שווה קריאה.