'לילה אחד באוגוסט' מאת ויקטוריה היסלופ ; תרגום: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לפנינו סאגה ארוכת שנים של משפחה יוונית, משפחת ונדולאקיס, שבראשה עומד אבי המשפחה אלכסנדרוס ונדולאקיס. ברשות המשפחה אחוזה ענקית ונכסים. אך כפי שאנו מכירים מהמציאות, ובוודאי מהספרות, העושר לא בהכרח מביא לאושר.

בנו של אלכסנדרוס, אנדריאס ונדולאקיס, נשוי לאנה היפהפיה כבר שמונה שנים. ורק עכשיו הצליחה אנה להרות. בתור סנדק "נונוס", מציע אנדריאס את בן־דודו, מנוליס, הדומה לו מאד. אנה מנסה להסתיר את שמחתה לשמע הצעת בעלה, שכן מנוליס הוא מאהבה. "מנוליס היה בחירה טבעית לתפקיד הנונוס, לנוכח העובדה שלא היו להם חברים קרובים. אבל אנה לא רצתה להציע זאת בעצמה. רק בקושי הצליחה לרסן את שמחתה." "רעיון מצויין" היא עונה לבעלה.

אחרי לידת בתה סופייה "אנה פסעה בתווך, מרהיבה כמו ורד במלוא פריחתו, ומצדיה שני הגברים הנאים, שנראו כמעט אציליים, בחליפות כהות. בלבוש כזה היו אנדריאס ומנוליס דומים להדהים, עוד יותר מן הרגיל. התינוקת נמנמה בזרועותיה של אנה, עטופה בתחרה לבנה... כעבור כמה דקות החל הטקס: התינוקת הופשטה מבגדיה, הוטבלה שוב ושוב באגן, נמשחה בשמן, שערה נגזז...  בחלק הראשון של הטקס צרחה סופייה בקולי־קולות מרגע שהוטבלה, ורק שברי פסוקים נשמעו מדי פעם מבעד ליללותיה. רגע ההפוגה הראשון היה כשמנוליס ענד לצווארה צלב זהב יפה – המתנה הרשמית שלו כסנדק. אנה חייכה. אולי התינוקת אוהבת תכשיטים יפים, בדיוק כמו אמה, חשבה בלבה..."

לעומת המשפחה העשירה של בעלה, אביה של אנה, יורגוס פטראקיס, הוא דייג פשוט. אך לא רק מהטעם הזה, אין הוא מרגיש בנוח בקרב האורחים בטקס ההטבלה של נכדתו. אלא גם בגלל מחלת הצרעת, שבה איבד יורגוס את אשתו. אמה של אנה נפטרה במושבת המצורעים שבאי ספינלונגה, ועדיין נמצאת שם גם אחותה של אנה, מריה. רוב האנשים משתדלים לשמור מרחק ממנו, כאילו גם בו דבק החולי.

לאחר החגיגות, חוזרת השיגרה לאחוזה. אך אנה אינה מקדישה את זמנה לסופייה התינוקת. כל כולה, מחשבתה ואושרה, נסובים בעיקר לפגישותיה ההולכות ותוכפות עם מנוליס, שמשתמש בהיותו סנדק של בתה, כתירוץ להגיע בכל פעם לבקרה. אך בעצם, הוא מגיע כשהילדה יוצאת לטיול, כדי להתייחד עם אהובתו.

מה שמעיב על אושרה של אנה, היא הידיעה שהיא שומעת, שמצאו תרופה לצרעת, ואחותה, מריה, אמורה לשוב בקרוב. מריה, היתה מאורסת למנוליס, לפני שחלתה. במקום לשמוח בשמחת אחותה, חוששת אנה, שמריה תגזול ממנה את אהובה. 

אנדריאס, בעלה של אנה, שאינו חושד בכלום, מגיע לביתו יום אחד מוקדם במכוניתו. הוא שומע את קולות האהבה הבוקעים מחלונה של אנה, ומבין. הוא עוזב את המקום בלא עימות. אך מרגע זה הוא יהפוך לסר וזעף, ויתכנן את צעדיו עד לרגע הדרמטי בלילה אחד של חודש אוגוסט. באותו לילה נערכו חגיגות לכבוד שחרור המצורעים וחזרתם לחיים נורמליים ובריאים. חלקם נפגעו בגופם, וחלקם – לא.

מריה אכן שבה, אך היא מאוהבת בדוקטור שהביא את התרופה לאי ספינלונגה, ואין לה שום כוונה לחזור למנוליס. אבל תהיה סיבה דרמטית אחרת שתרחיק את מנוליס מאנה. בגופו, אך לא בנפשו, שתהיה לעד קשורה בעבותות אהבתו אליה.

גם חייו של אנדריאס משתנים לחלוטין, ומי שתופסת כעת את הבמה, היא מריה, שתפגין חכמה, צניעות, אהבה משפחתית, וחמלה. כל מה שלא התקיים באחותה אנה.

ויקטוריה היסלופ כתבה קודם את הספר 'האי של סופייה', וספר זה הוא ספר המשך. אך ניתן לקרוא אותו, גם מבלי לקרוא את הספר הקודם. היסלופ מספרת, שהעניין שגילתה באי ספינלונגה ובמחלת הצרעת, החל בטיול שלה ליוון, והיא הופתעה לגלות שהמקום היה כמו כפר קטן ויפה בפני עצמו "אווירה חמימה ושמחה שררה במקום, ומכיוון שציפיתי לאומללות ולייאוש, הופתעתי. הבנתי שהחולים לא באו לשם רק כדי למות, אלא כדי לחיות" היא מספרת. "הטיול ברחבי האי ארך פחות משעה, אבל הוא מילא אותי חוויות ושאלות. עד שחזרנו לנקודת המוצא כבר התגבש בי רעיון... והתרחיש הזה נהפך ללב הרומן שאכתוב בהמשך... הספרים הללו שיקפו לא רק את האופן שבו טיפלו בצרעת בתקופה ההיא, אלא גם את ההתייחסות למחלה בתקופה שעליה רציתי לכתוב..." בסופו של דבר הופקה גם סדרת טלוויזיה מרגשת ומסעירה בעקבות ספריה.

ביולי 2020 היא חוותה שיאים חדשים של התרגשות, כשנשיא יוון העניק לה אזרחות יוונית של כבוד. "בהכרזה הרשמית נאמר שהכבוד ניתן לי בזכות קידום ההיסטוריה והתרבות ביוון המודרנית וקידום סיפורו של האי ספינלונגה", היא מספרת בגאווה. ואנחנו נחשפים גם כן לסיפורו המרגש של האי, ונהנים מפירות דמיונה וכתיבתה הטובה של ויקטוריה היסלופ.

 

'הזריחה' מאת ויקטוריה היסלופ מאנגלית: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כבכל ספריה, בוחרת הסופרת ויקטוריה היסלופ בנושא היסטורי מעניין, שבדרך כלל ידוע רק לתושבי אותו אזור, או להיסטוריונים, והופכת את העובדות היבשות לסיפור מרתק, מלא ברגשות של אנשים, תכונות אופי, ומעשים טובים ורעים, סיפור שמשמעותו המקומית, תובן על כל מורכבויותיה, בכל העולם.

הפעם בחרה היסלופ להתמקד בבעיה של קפריסין התורכית וקפריסין היוונית. כיצד נולד הסכסוך שגרם לקרע הפוליטי הדרמטי בין צפון לדרום, ואיך חווים תושביה הקפריסאים, היוונים והתורכים, את הבעייה בזמן אמת. 

מ-1571 שלטה האימפריה העות'מנית על קפריסין, כשרוב תושבי האי קפריסין הם יוונים-אורתודוכסים. הרוב היווני תמך באנוסיס, סיפוח קפריסין ליוון, אבל האי נותר תחת שלטון תורכי נוגש. ב-1960 הופכת קפריסין לרפובליקה עצמאית, אך עם הגבלות של זכות התערבות מצד בריטניה, יוון ותורכיה. המצב נפיץ ותקריות אלימות ממשיכות להתרחש במהלך השנים. בשנת 1974, פורץ הצבא התורכי לפמגוסטה, עיר התיירות היפיפייה של קפריסין, ומחלק אותה באכזריות לשניים. הצד התורכי נותר ב-40 השנים האחרונות, עיר רפאים. הצד היווני פורח. הטראומה, היתה ונותרה בלב הקפריסאים משני הצדדים, שנקרעו זה מזה, ומעירם.

במרכז הספר נמצא החוף התיירותי המדהים של פמגוסטה, רגע לפני הדרמה הגדולה. 'הזריחה' מתאר את ימיה היפים של התיירות הקפריסאית. את תושביו המעורבים של האי, יחסי החברות של חלקם, העבודה המשותפת, הפריחה הגדולה של בתי המלון וגם את התחושה של המקומיים, שמשהו עומד לקרות. תחושה שנעלמת לגמרי מעיני התיירים הצובאים על בתי המלון בחוף המדהים של פמגוסטה, מתענגים על הפינוקים המורעפים עליהם, ומבלים בכיף את ימי חופשתם על החוף, ואת לילותיהם במסיבות מפוארות.

סאוואס פפקוסטה, הוא בעליו היווני של מלון פרדייז ביץ' (חוף גן העדן) בפמגוסטה. כל עולמו הוא בענף התיירות, והנה הוא מזמין את אורחי בית המלון הזה שלו, לראות את בית המלון החדש שהקים "סנרייז" (זריחה). " אשתו ארטמיס, משמשת עבורו כקישוט הכרחי למעמדו. אין הוא מתעניין בעולמה, והיא רק מנסה למלא את תפקידה כראוי, בשמלות שהיא בוחרת על פי המודל של ז'קלין אונאסיס קנדי, ובביקורים תכופים במספרה. כשמלון "סנרייז" המפואר והמשוכלל, הופך עכשיו לגולת הכותרת של עסקי פפקוסטה, ולחוד החנית בין בתי המלון, מחליט פפקוסטה, שהוא נכנס לבנייה של בית מלון שלישי ומפואר עוד יותר. הוא מתעלם מאותות הסכנה של המצב הפוליטי המשודר ברדיו מדי יום, מפקיד את האחריות של סנרייז בידיו של מרקוס, הקפריסאי התורכי, שעליו הוא סומך בעיניים עצומות, ובידיה של אשתו. התעלמותו מצרכיה, וזמנו, המוקדש כל כולו לאתר הבנייה החדש, לא מאפשר לו לראות, שהוא בעצם חושף את אשתו לסכנות גדולות, והוא עלול לאבד, לא רק אותה, אלא את כל מה שבנה.

כשהחיילים התורכים יעמידו טריז של גדר איומה בין שני חלקי העיר ביום אחד, ייעלמו התיירים,  ותושבי פמגוסטה, יוונים ותורכים כאחד, יימלטו בבהלה אל מחוץ לגדר, כשרק בגדיהם לעורם. דרמה אנושית גדולה, משורטטת בעוצמה מרגשת בידיה של היסלופ. מומלץ.

הריקוד של סוניה מאת ויקטוריה היסלופ

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בכל אחד מספריה של ויקטוריה היסלופ, אנו מתוודעים לאירועים היסטוריים אמיתיים, שהתרחשו במקום מסויים בעולם ובזמן מסויים. אבל אין זה תיעוד יבש וסטטיסטי. אותן אמיתות היסטוריות מתגלות לנו במהלך עלילה, שהיא סאגת חיים של דמויות, שחיות ונושמות, אוהבות וכואבות.
הפעם אנו מובלים לגרנדה שבספרד בשנת 2001, בעקבות סוניה, אנגליה הנשואה, שלא באושר, לג'יימס. היא מצטרפת לחברתה מגי, למסע ריקודים בגרנדה, ובין לבין היא משוטטת לבדה בחוצות העיר. בהגיעה לאחד מבתי הקפה, היא נמשכת לתצלומיהם של רקדנית פלמנקו ולוחם שוורים. מיגל, בעל בית הקפה הזקן, מגיע לשרת אותה. סוניה הסקרנית מבקשת לדעת עוד ועוד על ההיסטוריה של המקום, על הרפובליקה השנייה, ומיהם השניים , שאת תמונותיהם היא רואה על קיר בית הקפה. מיגל הזקן מרתק אותה בסיפורו, ודרכו, אנו נחשפים לסיפור חייהם של קונצ'ה ופאבלו רמירז, שככל משפחה ספרדית, ניסו לגדל באהבה את ארבעת ילדיהם, אנטוניו, אמיליו, איגנסיו ומרסדס. שניים מילדיהם נמשכים למקצועות, שהם מיסודות תרבותה של ספרד. איגנסיו הוכשר להיות 'מטדור דה טורוס' (לוחם שוורים), ומרסדס מוכשרת לרקוד פלמנקו, כשהיא מתאהבת בנגן גיטרה מוכשר בשם חבייר.

שיגרת חייה השלווה של המשפחה מופרים באחת, עם כניסתם של חיילי הגנרל פרנסיסקו פרנקו לגרנדה, בקיץ 1936, תקופת מלחמת האזרחים (שם, ע' 187). דבר מכל מה שהיה ידוע וברור, לא חוזר להיות כשהיה. כל משפחה, והשכול שלה. כל איש ואשה נלחמים על חייהם, מי בקרב, ומי בסתימת פה, כדי לא לעורר את חמת השלטון הצבאי. ההחמרה בחוקים הופנתה גם לנשים  "מלבד החובה להתלבש בצניעות, לכסות את הזרועות וללבוש צווארון גבוה, נאסר לשמוע מוזיקה "חתרנית" ונאסר לרקוד." (שם, ע' 231). תשוקתה של מרסדס לרקוד, גדולה מתחושת הפחד. היא ממשיכה להגיע בהיחבא אל מורתה לריקוד, והשעות בהן היא רוקדת הן שעות האושר היחידות שלה בימים קשים אלה, כשהיא מנותקת מאהובה, המצוי בעיר אחרת.

בשנים הקשות הבאות נתלשים אלפי אנשים מבתיהם, מוצאים להורג, מושלכים לשנים רבות לבתי כלא בתנאים מחפירים ובעינויים, או נשלחים למחנות עבודה. רק מעטים מהם מצליחים לעבור את התקופה הקשה, שנמשכה עוד שנים רבות, ולחזור הביתה, שבורים פיזית ונפשית.

מרסדס, הצעירה בת ה-16, יוצאת לחפש את חבייר, בתוך המלחמה והאימה. פעמים היא מוצאת עצמה הולכת נגד זרם הבורחים מבתיהם. היא חוברת למשפחות, חווה מוות וכאב, ולעיתים כדי להשיג מעט כסף למחייתה, היא רוקדת, כשהיא מדהימה את כל רואיה. במקומות שחבייר יכול היה להיות, מוצאת מרסדס חורבן של המקום כולו, והיא מתחילה לאבד את התקווה למצוא את חבייר בחיים. כשהיא מתלווה לאם ספרדיה עם ארבעת ילדיה, מגיע רגע, שבו מוצעת לילדים האפשרות להינצל על-ידי עזיבת ספרד והפלגה לאנגליה. רק שני הילדים הגדולים יכולים להפליג. באונייה מצטופפים אלפי ילדים פליטים, ומרסדס מחליטה להצטרף למסע לאנגליה, כדי לעזור בטיפול בילדים הרבים.
כשמיגל מסיים לספר את הסיפור לסוניה, מתברר לשניהם, שגם להם חלק בסיפור חייה של משפחת רמירז.

חוטים מקשרים / ד"ר רותי קלמן

אין ספק שהחוויה של צפייה בסרט היסטורי או קריאה ברומן היסטורי, עם אנשים, לכאורה אמיתיים, כאלה שחיים את חייהם, אך בעל כורחם הופכים לדוגמא לתולדות האנושות, מעבירה לנו בצורה הכי טובה, הכי משכנעת והכי נרכשת את ההיסטוריה.

לאחת כמוני שאינה מבורכת בזיכרון טוב, היו לימודי ההיסטוריה בעייה של ממש. כל התאריכים שהיה עלי לשנן. פיסקה בודדת שהכילה עולם שלם של אירועים לא אמרה לי הרבה, ולא שידרה לי להרגיש אמפטיה ולהבין את גודל האירועים הנלמדים. 

לא כך באירועים מסויימים שהופכים לסרט קולנוע, כמו: "בן חור", "מלחמה ושלום", "חלף עם הרוח" ו"ד"ר ז'יוואגו". העלילה החווייתית של גיבורי הסרט, המתנהגים ביום-יום כמוך וכמוני, גרמו לי להזדהות ולהבין בעוצמה את האירועים המתרחשים. כך גם ברומנים ההיסטוריים, למשל של משה שמיר: "מלך בשר ודם" ו"הוא הלך בשדות". 

גם ויקטוריה היסלופ היא סופרת של רומנים כאלה. בעבר כבר יצא בעברית הרומן "האי של סופיה" – על ההיסטוריה של כרתים בשנות ה-30-40 ועל חייהם של המצורעים במושבת המצורעים באי ספינלונגה. "הריקוד של סוניה" מספר לנו על רקדנית פלמנקו בתקופת מלחמת האזרחים של ספרד, והרומן האחרון שיצא בעברית ב-2011 הוא "חוטים מקשרים".

דרך עולמה של קטרינה, גיבורת הסיפור, ילדה מאיזמיר, הנקרעת מאמה ומגיעה לסלוניקי, אנו לומדים על מלחמת תורכיה-יוון, חילופי האוכלוסין ביניהן, השריפה הגדולה בסלוניקי, המצב ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה, השפל הכלכלי בשנות השלושים של המאה ה-20, המזכיר לנו את המצב הקשה בו שרויה יוון כיום, ושואת יהודי יוון. דרך חוטי הריקמה של קטרינה, התופרת המוכשרת ששמה יוצא למרחוק, נרקמים חייהן של שלש משפחות שחוטי הגורל מקשרים ביניהן.

בין השאר אנו מתוודעים ליחסים היפים שנוצרו בשכונות הקטנות בין משפחות מוסלמיות, נוצריות ויהודיות, וכיצד באופן הכי טבעי שיש, ועם כל האהבה והכבוד, משמרת קטרינה את האוצר היהודי שמפקידים בידיה בני משפחת מורנו היהודים, שכניהם, שהיו גם מעסיקיה במפעל התפירה המצליח שלהם. בסופו של דבר הם נאלצים לעזוב את ביתם, תחילה לגטו מסוגר ואחר-כך הם נשלחים ברכבות לפולין, לאושוויץ.

כך מתוארת כניסתם של הגרמנים לעיר: "תושבי סלוניקי היו רגילים לשמוע מסביבם שפות שונות: יוונית, ערבית, לאדינו, צרפתית, אנגלית, בולגרית, רוסית וסרבית. הם ידעו להבחין ביניהן גם אם לא דיברו אותן. צליליהן נישאו ברחובות, הצטרפו לאקורדים ויצרו מוזיקה ערבה לאוזן, שהיתה חלק מן המרקם של העיר. עכשיו נשמעו צלילים נוספים, שלא היו מוכרים לרוב האוזניים: השפה הגרמנית. עם בואם של חיילי הכיבוש החלו אנשי סלוניקי לשמוע את הפקודות שנבחו זה על זה ואת ההוראות שהפנו אל התושבים. תחושת אי-נוחות פשטה בעיר."

ואז, כשהסכנה מגיעה לפתחו של בית הכנסת מחליטים רבני המקום לנסות ולהציל את כלי הקודש. הם מגיעים לביתו של סאול מורנו, היהודי שבינתיים מקומו נשמר בגלל חשיבות מפעל התפירה שלו עבור הגרמנים, ומבקשים ממנו לעזור להם. על שולחנו של סאול הם פורשים ביראת כבוד, את הגוויל שהיה חלק מספר התורה העתיק ביותר בסלוניקי, את הפרוכת שהיתה תלויה מאות שנים בחזית ארון הקודש בסלוניקי, שריד מכתבי הרבנים בספרד, טלית בת חמש מאות שנה ממגורשי ספרד, וה"אצבע", אותה יד זעירה שעימה עוברים על השורות בספר התורה בזמן הקריאה.

כל אותו הלילה עבדו התופרות, וביניהן קטרינה, על השמיכה הגדולה שבתוכה תוטמן הפרוכת. "רקמת רימונים היתה מקובלת מאוד כי הרימון הוא סמל הפריון והשפע. אך הפעם היה צפון בו רמז נוסף. בלאדינו נקרא הרימון "גרנדה", וכך ביקשה רוזה מורנו לרמוז ליודעי דבר שמתחת לשכבות הסאטן האדום טמון חפץ יקר שמוצאו מגרנדה שבספרד."

"בקומה למטה עבדה אסתר בזהירות על הסתרת הטלית השברירית. בד המשי היה דקיק ועדין מכדי לדקור אותו במחט, ולכן הסתירה אותו בתוך שתי יריעות בד גדולות יותר, שאותן הצמידה בתפר מסביב. בשולי היריעות רקמה את המילים המעטות שידעה בעברית, ובהן רמזה לקורא מה מוסתר בפנים. אלא שרקמה אותן במערבולות ובעיקולים כדי שייראו כדוגמה מופשטת, כך שאיש לעולם לא יעלה על דעתו לפרום את התפרים המתוחכמים שלה."

כך נארגת ההיסטוריה למולנו, ואותה בוודאי לא נשכח.

קריאה נעימה.