יום ראשון, 30 באוגוסט 2020

'אשת לפידות' מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אני אוהבת את ספר התנ"ך,עוד מהתקופה שבה מורתי בתיכון בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, הכריחה אותנו ללמוד היטב וביסודיות. וכל כך התקמצנה בציוניה, עד שבאמת עבדנו קשה, ושיננו וקראנו פרשנויות ולמדנו היטב, והיום אני יכולה רק להודות לה.

וחוה עציוני-הלוי כותבת נפלא, מביאה אותנו אל ההוויה המקראית במלוא עוצמתה. אחרי שאני קוראת עוד ספר שלה, אני מתחברת לגמרי לדמויות המקראיות. שמחה שהן קורמות עור וגידים וחיות ורבודות שלל תחושות אנושיות שנמצאות בכולנו. אהבה, שנאה, קנאה, חכמה, תשוקה וטעויות.

'אשת לפידות' הוא רומן שמתמקד הפעם בדבורה השופטת והנביאה, המוזכרת בספר שופטים " וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שׁוֹפֶטֶת עַל יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה " (שופטים ד,ד-ה). ברומן של עציוני-הלוי, אנו נחשפים לילדותה, לאביה שחשף אותה לקריאה וכתיבה, לחכמתה ולרגישותה לאנשים "ככל שבגרה והוסיפה חוכמה ודעת כן גברה יכולתה לחדור במבטה אל נבכי נפשם של גברים ונשים ולחזק את רוחם. היא אף היתה אמונה על גילוי הונאות ושקרים, שהיו שקופים בפניה כמים זכים. אוזניה היו תמיד כרויות לקולות המצוקה שבקעו מלבם של בני אדם ולשוועתם לעזרה... אף אם כבדה המועקה שנשאו כשבאו אליה, יצאו האנשים מעל פניה בתחושת הקלה..."

בגיל תשע עשרה, על פי הרומן שלפנינו, פוגשת דבורה בלפידות שהופך לבעלה ולמשענתה. בכך בוחרת עציוני-הלוי במילה "לפידות", כשם שצורף אליה עם נישואיה אליו (בניגוד לכמה פירושים אחרים שרואים במילה זו תואר לאשת-חיל וכולי), אבל נישואים אלה עולים על שרטון, בשל קינאתו של לפידות בברק בן אבינועם, שדבורה ממנה אותו לשר צבאה ולמנהיג שיעמוד בראש הלוחמים מבין שבטי ישראל. 

ברק מרשים בחזותו, בכריזמטיות שלו ובכישורי המנהיגות שלו, ובשעה שעשרת אלפים המתנדבים מבין שבטי ישראל נחים ומתכוננים לקרב, קמה דבורה על רגליה, ניצבה על סלע בראש ההר, "ובקול חוצב להבות אש, שנשמע עד למרחוק – מתת מיוחדת במינה שבה חנן אותה האל – כשניצוצות אש מרצדים בעיניה, נשאה את דברה באוזני ברק והלוחמים:

בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן אֲדֹנָי אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא אֲדֹנָי יָצָא לְפָנֶיךָ.

לשמע מילים אלה הריעו אנשי הצבא תרועה גדולה. בהביטו בהם נוכח ברק כי הם מאמינים באדוני ובדבורה ובניצחון המובטח. וכך, חשב ברק, גם היא עצמה..."  

ברומן שלפנינו, מתגלה ברק כגבר יצרי מאד, קשוח מצד אחד, רך ואוהב מצד שני. מערכות יחסים מתפתחות והופכות מורכבות ורגשיות בינו לבין הדמויות המרכזיות: יחסי ה"עבודה" עם דבורה אל מול יחסיו האישיים עימה, כשהיא מותרת מבעלה; יחסיו עם שבויתו, הנסיכה הכנענית בתו של יבין, שהיא אף אלמנתו של סיסרא, ונלקחת על ידו בשבי; והקשר המתפתח בינו לבין נוגה, בתה של אם יהודייה, שנפלה בשבי הכנענים, הרתה אותה למלך יבין, ומשוחררת על ידי ברק עם השתלטותו על הארמון הכנעני.

כתוב נפלא ומרתק. קיראו.


יום ראשון, 23 באוגוסט 2020

'חשיפה' מאת ז'אן־פיליפ בלונדל מצרפתית: רמה איילון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ספרון. קטן. של סופר צרפתי. 'חשיפה'. שֵׁם בן מילה אחת. וכמה משמעויות ועומקים מסתתרים מאחוריה. וכל המינימאליזם הזה חושף סיפור יפהפה ומלא מחשבה.

מורה בגיל העמידה, בשם לואי קלארֶה. גרוש מתוך הסכמה הדדית, אב לשתי בנות בוגרות, שכבר חיות את חייהן בארצות אחרות וקצת עייף מההוראה, מקבל הזמנה לפתיחת תערוכה של אלכסנדר לודאן, תלמיד לשעבר שלו. כשהוא מוצא את ההזמנה, הוא חושב ששמו שורבב בטעות לרשימת התפוצה של מרכז התרבות, שארגן את האירוע "... החלטתי לוותר. לא היה לי מה לחפש במפגשים מהסוג הזה, שלא הכרתי בהם איש. יכולתי לדמיין את הבדידות שלי, את חוסר המעש, את התחושה שאיני במקומי, העדפתי להשתרע על הספה ולקרוא את הרומן שהתחלתי אמש... " אבל כשהוא חוזר לדירה הקרה שלו לאחר יום מפרך, שלא עבר כרצונו, הוא מחליט בכל זאת ללכת לתערוכה.

בין באי התערוכה הבאים הם מוצאים רגע של אינטימיות מורה-תלמיד, וקלארֶה מגלה, שהתלמיד לשעבר שהיה שקט, דחוי, ונחבא אל הכלים בכיתתו, ועתה הוא צייר מפורסם, אהב מאד את שיעוריו, והרגיש בהם מוגן ובטוח. הוא אינו מבין בדיוק את המשמעות, אך מוחמא בכל זאת. 

הזמן חולף ולודאן יוצר קשר מחודש עם מורהו, ומזמין אותו לדירתו. בהחלט לא מהלך חברתי מקובל. אך קלארה – שמרגיש עצמו חי ברפיון אירוני, בשנתו החמישים ושמונה, ושום דבר כבר לא מרגש אותו – נענה להצעה.

כשהם נפגשים בדירתו של לודאן, מראה לו הצייר ציור טריפטיכון של הוריו (טריפטיכון הוא מונח אמנותי למיצג המורכב משלושה לוחות של ציורים שמתכתבים זה עם זה). קלארה מתחבר ומזדהה מיד עם שתי הדמויות שלפניו. הוא רואה על פניהם, ועל גופם את כובד ההורות שלהם, הדאגות, האחריות, האכזבות, ומה שנשאר מהם אחרי שנשארו לבד, כפי שהרגיש עם אן, כשגידלו את בנותיהם, ולאחר שיצאו לדרכן, ומה שנשאר בינו לבינה, כבר לא היה בו כדי להוסיף ולחיות יחד. 

הצייר הצעיר, שואל לדעתו של מורהו על ציורי הוריו, ואז, מוצף בסומק עז, שמאפיין את הרגעים בהם הוא מעז לומר משהו הצפון בליבו, הוא מציע לקלארה לדגמן לפניו. קלארה נסער מההצעה. נפרד מהצעיר, אך קשה לו להירגע "בבית החזה שלי, הולם תוף שבקושי ידעתי על קיומו. תחושה שאני צועד במשעול צר על צלע הר. ובאופן מוזר, אני לא מפחד. אני יודע שאגיד כן."

הם קובעים זמנים לפגישות ציור, שהופך לציורים, שהופך לחשיפה בכמה מובנים. הם עוברים לקרוא זה לזה בשמותיהם הפרטיים, מה שלא נהוג בחברה האירופאית. החשיפה של מעמד האינטימיות, ללא מסיכות הגנה, כשקלארה יושב ללא ניע, מפליג במחשבה אל זיכרונות מעברו, נחשף שוב למאורעות טראומטיים, והבעות פניו גלויות בפני הצייר 

"העניין הוא ללכוד את הנפש, לא? אלא ש"ללכוד" זה פועל אלים, ואילו הוא פועל בנועם... אל תגיד כלום, לואי, רק תן לי לשאוב את הנפש שלך...

הם לא מודעים בשלב זה למה שמאחד וייאחד אותם באמת. 

התלמיד, שהרגיש תמיד שונה, ולא מקובל, נמשך אל עולם הציור והצבעים, ומחפש את עצמו בין הצבעים, והמורה, שגדל בבית עם אלימות מילולית קשה, ברח אף הוא אל הצבעים: "הרמתי רגליים וברחתי רגע לפני שהצעקות התחילו. דהרתי במורד המדרגות. רצתי לכיוון המתקנים. השתרעתי על הספסל... אני רוצה להמשיך לשכב כך ולהביט במשחקי האור בעלי הערבה שמעליי. בתכול השמיים הצלול. הירוק הענוג של העלים. הצהוב המופז של השמש. כל הגוונים וכל השינויים שחלים בהם – כחול, צהוב, ירוק, ירוק, צהוב, כחול. יום אחד אלמד את הצבעים, כי כאשר שולטים בצבעים, יכולים לגרש את השְׁחור."

ואז, בעודו שרוע לפני תלמידו הצייר, "אלכסנדר מתרכז בצבעים. בעיקר חום, גילה לי. זה צבע שהוא מרבה להשתמש בו, אבל עכשיו הוא מנסה גוונים חדשים. אדמה, חום־אדמה." מחייך קלארֵה ומתמקם מחדש. "החלונות פונים אל הגינה הציבורית. עלוות העצים. אני בתוך הירוק. הכחול. הצהוב. כאן ברצוני לחיות."



יום שני, 17 באוגוסט 2020

'פיראטים שומרי מצוות' מאת מקס בן שטרית

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כבר כתבתי בעבר בבלוג זה על יהדותו המוסתרת של כריסטופר קולומבוס (בסקירת הספרים הבאים: 'כריסטופר קולומבוס: יהודי בסתר'; 'פרשת קולומבוס' וגם בתוך: 'אשת הפיראט היהודי'). הספר 'פיראטים שומרי מצוות' מתאר אף הוא פרק מופלא הקשור לקולומבוס, ומוסיף הוכחות נוספות ליהדותו בסתר, כמו למשל, העובדה שבצוואתו הורה לבניו להפריש מעשר מהכנסותיו לכלות יהודיות עניות. 

הספר מתרכז בעיקר בהיסטוריה של אותן משפחות יהודיות, שהמירו דתן רק לכאורה, נמלטות מספרד, ומתנקמות באוניות הסוחר הספרדיות כנקמה על הגירוש, האינקוויזיציה, הרדיפות והחיסולים של הכנסייה הספרדית ומלכי ספרד, באמצעות פגיעה בין-דורית המתפרשת על-פני שנים רבות.

וכך מתאר אלברטו פלאצ'י את דברי אביו ערב הגירוש 1492: "בוקר אחד, בעוד העגלון מעמיס את העגלה שתוביל אותנו אל מחוץ למדינה המקוללת, חיבק אותי אבי, וחיבוקו עטף אותי באהבה שמעולם לא הרגשתי כמוה... הוא הביט עמוק בעיניי ובעיני אחי ובקול תחנונים השביע אותנו באבות אבותיו לנקום בהיספניה שגירשה אותנו. הוא סכך את ידיו על ראשינו כמו בברכת יעקב, בירך אותנו ונשבע שלא ישקוט ולא ינוח עד שימצא נקמה. שוב ושוב נשבע שמשפחתו, משפחת פלאצ'י, תנקום בספרדים, וביקש שאת צוואתו זו נעביר לנכדיו ולניניו ולבני ניניו ועד סוף כל הדורות, עד לקיום הנקמה בספרדים האכזרים."

הצלחת הנקמה התאפשרה משילוב של רשת מודיעין עולמית הכוללת יהודים וגם מוסלמים מהמוריסקוס (המוסלמים שנרדפו, ורק לכאורה התנצרו, וגורשו, אף הם, מספרד הנוצרית), בשילוב עם החלק הביצועי: אוניות פיראטים יהודיים, שמשתלטות על אוניות הסוחר הספרדיות, ומרוקנות מהן את תכולתן היקרה. 

מי שמגלים את שורשי משפחותיהם, ואת אבותיהם שחוו על בשרם את גירוש ספרד, הם ליאון מבית פלאצ'י דה קוסטה, מצאצאיו של אלברטו, שמשפחתו השתקעה והירבתה נכסים באמסטרדם של סוף המאה העשרים, ויסמין, מוסלמית ממרוקו, מבית משפחת דה קריז, שהיא סטודנטית לארכיטקטורה.

ליאון הצעיר, שאינו יודע דבר על עברה של משפחתו, וגם אינו מתעניין ביהדות, או במסורת, מנסה רק להבין לאן לנתב את חייו. הוא מגיע לפראפסיכולוגית ומגדת עתידות, שמכוונת אותו לנסוע לספרד. שם, אומרת לו מגדת העתידות, יתגלה לך גילוי מדהים, שיסיר מחסומים ויחבר אותך לעתידך. מישהי תחכה לך מעבר לאוקיינוס, היא אומרת, ובהצצה אל העבר, היא מאפשרת לו לראות את גירוש ספרד, את המלכים פרדיננד ואיזבלה, את השריפה הגדולה בחודרֶה של היהודים, ושומע את הציווי לנקום בספרדים על הגירוש האכזרי.


בספרד, הוא נתקל ביסמין, שבמסגרת לימודי הארכיטקטורה שלה באוניברסיטת מדריד, היא מבקשת לחזות במו עיניה במה שהותירו בני משפחתה האדריכלים בעבר הרחוק, ולהתמקד בשרידי הארכיטקטורה המורית מתקופת הכיבוש המוסלמי בספרד שנחשב לתור הזהב של שלוש הדתות 

"ייחדנו את היום לביקור בעיר העתיקה של קורדובה ובחודרה" מתאר ליאון את תחילת היכרותם. "הלכנו לאט, בלענו את המראות של הסמטאות הציוריות, התפעלנו מהבנייה הפשוטה והמתוחכמת. יסמין חיפשה גגות וחלונות עם מוטיבים של ארכיטקטורה מורית. אני חיפשתי שרידים יהודיים. היא הביטה אל על לעבר הצריחים, אני בחנתי את המשקופים בתקווה למצוא שקעים של מזוזות."

לכאורה, אין שום קשר היסטורי בין משפחותיהם של יסמין וליאון, אך מסך ההיסטוריה נגול אט אט בפניהם, ועימו, לא רק הקשר בין משפחותיהם ומשפחת קוריאל היהודית, אלא בעיקר נגלים לפניהם סיפורם המופלא של הפיראטים היהודים, שהשיבו מלחמה שערה.



יום ראשון, 2 באוגוסט 2020

'אפרסקים לאדוני הכומר' מאת ג'ואן האריס

כתבה: ד"ר רותי קלמן


את הספר הזה רצוי לקרוא לאחר קריאה קודמת של הספר 'שוקולד' (שאותו היזכרתי בכתבתי 'שוקולד', ראו 'ספריית דימונה – בלוג סקירת ספרים'), שכן זהו ספר ההמשך. 

בספר 'שוקולד' שהוא ספר נפלא ושווה קריאה, מגיעה וויאן רושה עם בתה אנוק לכפר לאנסקנה שבדרום מערב צרפת. תושבי הכפר רדומים, כל אחד שקוע בבעיותיו, וגם בבעיות שכניו.  ויאן פותחת חנות שוקולד המעוררת תגובות נרגשות ומתלהבות מצד אחד. אך זועמות ומתנכלות מצד שני, בעיקר מצד כומר הכפר, פיליפ רנו. סערת החושים שמעוררת חנות השוקולד בקהילתו, מהווה מבחינתו סוג של איום וכפירה. ויאן רואה את הצבעים המקיפים את התושבים. מין סוג של הילה, שמאפיינת אותם, והיא מכינה שוקולד המתאים למה שהיא רואה. לאחר שהיא גורמת למהפכה בחייהם של בני המקום, אך עדיין חשה תחושות של בית מצד אחד, וזרות, מצד שני. היא עוזבת את המקום ביחד עם רו, צועני מ"עכברי הנהר", כפי שהם נקראים.

עתה, שמונה שנים מאוחר יותר, בספר 'אפרסקים לאדוני הכומר', היא מקבלת מכתב שכתבה ארמנד חברתה בעודה בחיים, תוך בקשה שנכדה לוק, יעביר לוויאן את המכתב רק כשימלאו לו עשרים ואחת שנים. במכתב רומזת ארמנד, שהכפר לאנסקנה זקוק לוויאן, ושהאפרסקים שעל העץ בחצרה זקוקים לקטיף.

ויאן לוקחת את שתי בנותיה, אנוק המתבגרת ורוזט הקטנה, ללאנסקנה, ובעודה מנסה להבין את השינויים שחלו בכפר, היא מתגוררת עם הבנות בביתה של ארמנד. קבוצה של אנשים ממוצא מוסלמי התיישבו מעבר לנהר בשכונת לה מארו. בהתחלה הם לבושים כרגיל, ואנשי הכפר חשדניים בהתחלה, אך מקבלים אותם. מי יותר, ומי פחות. אך אז מגיעה לשם אינס בינשרקי העטופה מכף רגל עד ראש בשחור, וכולן מתחילות להתלבש כמוה. אינס פותחת בית ספר לבנות במקום חנות השוקולטרי שהייתה בעבר של וויאן. אך מישהו שורף את המקום. 

בני המקום חושדים בכומר רנו, ומאשימים אותו בחוסר סובלנות דתית. ההגמון מנשל את הכומר רנו מתפקידו ומביא כומר צעיר במקומו. רנו מוצא עצמו מנודה מקהילתו, והוא נע בין הרצון לקום ולעזוב, לבין הצורך להישאר עם צאן מרעיתו "רוח אוטן הלבנה מביאה שיגעון, כך אומרים; רוח אוטן השחורה, תוהו ובוהו וייאוש. לא שאני מאמין בסיפורים האלה. אבל איכשהו הרוח השתנתה שוב, ובפעם הראשונה בחיי, אבי, אני מרגיש בקסמה האפל... בנקודה זאת קולה של הרוח מפתה מכול, הרוח שנודדת עם מטען קל בלבד, הרוח שפונה להיכן שמתחשק לה..." מי שדווקא מאמינות בו ומצדדות בחפותו הן ז'וזפין וויאן. 

מי באמת שרף את בית הספר המוסלמי לבנות? האם יצליח הכומר לטהר את שמו? ומה עומד מאחורי דמותם המסקרנת והמשפיעה של אינס בינשרקי ו"אחיה" היפה כרים? קיראו.