יום שני, 4 ביולי 2022

'אל תספר לאחיך' מאת מאיר שלו

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

איתמר- רווק יפה וקצר רואי, בן שישים וחמש, שחי כבר שנים רבות בארה"ב, ובועז, אחיו בן השישים ושלוש – שחי בארץ, נשוי למאיה ואב לבן ולבת – נפגשים אחת לשנה בארץ, בבית מלון ל"ליל אחים".

רק לאחר כמה כוסות של בוכא, משקה תאנים מיוחד, נפתחים השניים, וחרצובות לשונם משתחררות. לכאורה, רק בגלל היין. מאחורי הפגישות האלה, והלבבות שנפתחים זה אל זה, ברֵעוּת של אחים, מסתתר צבא שלם של נשים חזקות ושולטות, שמותירות את השניים, כנועים או בורחים, בחיק הסיפורים, שרק הם מאפשרים להם שליטה על חייהם, ובנייה של האגו שלהם – כל אחד לעצמו, ואחד של השני.

איתמר (איטה) מתאר בפני בועז אחיו, סיפור שהוא כותב, על פגישה מוזרה ומורכבת שהתרחשה עשרים שנה קודם לכן. מהרגע שבעלת הבר שבו ישב מזמנת את חברתה, שרון, לפגוש אותו, בשל היותו גבר יפה במידה בלתי רגילה. מכאן הדברים מתגלגלים בלא שתהיה לו שום שליטה עליהם: ההגעה של שרון, ההובלה שלה את איתמר בשבילים אפלים אל מקום מבודד, עמדת הכוח שהיא קונה עליו, כשהיא מבינה את גודל קוצר הראייה שלו "אז אתה ממש עיוור" היא אמרה. "זה מתחיל להיות מעניין ומלא אפשרויות", ואז היא לוקחת את משקפיו, והופכת אותו לכמעט עיוור, נתון לחסדיה. עד שהיא מגלה לו את מניעיה ותרמיתה, מחזירה לו את משקפיו ומשחררת אותו. בועז מכנה אותה "מטורפת" ומתאר כך את אחיו: "אתה היית בסך הכל אביזר במה בהפקה שלה".

מדוע מספר איתמר דווקא את הסיפור הזה לבועז? איתמר אומר: "אני מגיש לך אותו בתור סיפור, וסיפורים מסדרים את המציאות". ובועז מתייחס: "... ומה זה 'הייתי ממציא לך סיפור'? אולי כבר המצאת? הרי בכל ליל אחים שלנו אנחנו מדברים בעיקר על אבא ואמא, אז אולי כבר נגמרו לך הסיפורים האמיתיים והתחלת להמציא חדשים?" ואיתמר משיב: "אולי... אבל אתה חייב להאמין לי, אין לך ברירה, כי אני זה שמספר ואתה זה ששומע" ובתוך תשובתו עונה־לא־עונה איתמר לבועז. כי מה שהוא מנסה להסתיר ממנו זה סיפור אחר, שהוא באמת על הוריהם, ויותר נכון על אימם, ועל השמיעה שלה והתרמית שלה כלפי אביו. על ערש דווי מגלה האֵם לאיתמר, בנה האהוב, המועדף, והיפה, את הסוד שהסתירה מכל המשפחה. מגלה, ומתרה בו "אל תספר לאחיך". היא יודעת שהוא יתרגז, כי יש בסיפור מן הפגיעה באביהם, שהעדיף את בועז, והיה אהוב עליו. לא סתם חוזר ואומר איתמר במהלך הסיפור "אביך" ולא "אבינו", כשהוא מזכיר את האב.

נראה שסיבה נוספת לספר את הסיפור היא דווקא להקטין את דמות עצמו כְּיָפֶה, תכונה שֶׁבְּשֶׁלָּהּ מקנא בו בועז מאז ומעולם. כמו־כן נראה שיש כאן רצון של איתמר להדגיש בכוונה את התכונות המחלישות שלו, שהן: קוצר הראייה הגדול שלו, והיותו פחות חכם מִיָּפֶה. כל אלה, כדי לתת לאחיו במתנה את חולשותיו, ולהעצים את בועז, שכביכול היה נוהג בחוכמה רבה יותר, לוּ נקלע לסיטואציה כזו.

עוד ייתכן, והסיבה לסיפור כזה, כמו רבים לפניו, היא מתנה נוספת שהוא מעניק לאחיו: היכולת להיכנס איתו לסיטואציות אירוטיות, שבועז כגבר נשוי לא מרשה לעצמו: "עכשיו גם לי יש הוראות" אומר לו בועז "שמכאן והלאה לא תשכח לתאר כל פרט. אני רוצה לשמוע הכל. את כל הרגלינו על כתפינו ואת כל האנו נושאים לפידים, ובלי האסוציאציות שמקפיצות אותך כל הזמן לצדדים. אני רוצה כמה דקות בלי מיכל ובלי מאיה ובלי אבא ואמא. רק אתה ושרון בלילה ההוא ואתה ואני הלילה."

פעם נוספת שבה נאמר "אל תספר לאחיך" מופיעה על פי בקשה של מאיה הגיסה, ששמעה את הסיפור על שרון, עשרים שנה קודם לכן, וביקשה מאיתמר שלא לספר לאחיו לפני כן. רק אחרי שמאיה מאפשרת לו לספר הוא מספר, אבל נראה, שהמניעים שלו הם שקובעים מתי לספר, כי הם משמשים לו כְּסוּת למה שהוא מתאמץ לא לגלות לבועז.

מיכל, היא האקסית המיתולוגית של איתמר. אף היא, אישה כוחנית ודעתנית, כזו שזוכה בפרסי הצטיינות על חוכמתה, בניגוד אליו, שזכה פעם אחת בפרס הצטיינות על עגלת כושר שבנה, בזמן היותו מדריך אימון גופני בצבא. האמירות שלה, כמו של נשים אחרות ברומן, הן כאלה שבדרך כלל נאמרות לנשים על ידי גברים שוביניסטים בסגנון "תהיי יפה ותשתקי".

המשקפיים שלו, שרבות מבקשות שיסיר אותם כדי לראות איך הוא יפה יותר, מסמלות, אולי, את החוכמה. ומיכל, כמו כל היתר, מעדיפה אותו בלעדיהן: "איטה עם המשקפיים שונה מאוד מאיטה בלעדיהן," אמרה פעם מיכל לבועז ולמאיה, "אבל שניהם יפים." "וככה יש לי שני חתיכים," היא צחקה, "אבל זה לא כל כך משנה, כי לא המשקפיים שלו קובעים אלא אני..."  אמירות שכאלה אנו שומעים גם ממאיה גיסתו שאומרת: "רק להיות יפה וזהו, שזה כמוך, איטה". או חברים שאומרים לו: "למה אתה לא מתחתן? ... איך זה שגבר יפה כמוך לא מביא ילדים יפים לעולם?"

על הקשר שלו עם מיכל אומרת האם: "מיכל חזקה וחכמה מדי בשביל איתמר שלנו, קֻבַּעַת של ייסורים היא תגמיא אותו." גם האב, מתייחס לכך, כשהוא מספר לאיתמר, מה מאיה הגיסה אומרת על הקשר: "אתה יודע מה מאיה של בועז אומרת עליך, איתמר? שאתה הצאצקע של מיכל... היא כמו ילד שיורד לרחוב עם האופניים החדשים המבריקים שלו, להוציא לכל הילדים האחרים את העיניים... והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך, מראה אותך, תקנאו כולכן, ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שיהיה לה." מיכל אכן זורקת אותו, אחרי חמש שנות חברות, ושוברת את ליבו לכל החיים. אך גם אחרי שפיתחה קריירה מדעית, התחתנה, ילדה ילדים ויש לה כבר נכדים, כשהיא רוצה להעביר אליו מידע כלשהו, בשהותו הארוכה בחו"ל, היא מעבירה לו דרך אחיו, בועז, תוך ציווי: "אל תספר לאחיך", כדי שאיתמר לא יידע, שהיא זו שסיפרה.

בועז דווקא מספר תוך התמרדות: "כי אני מרגיש שליל האחים הזה שלנו הוא ליל אחים מיוחד... וחוץ מזה... מי שואל אותה? מי היא שתגיד לנו מה לעשות ומה לא לעשות? הגיע הזמן שגם אתה לא תשים עליה".

התנהלות כוחנית נשית אחרת היא זו של אמם של איתמר ובועז כלפי אביהם, כפי שמתלונן האב: "פולשת אל הטריטוריה שלי... אין לה גבולות. אם היא היתה בעל חיים, היא היתה פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש... זאת הדרך שלה לסמן בעלות." בתגובה מתמקם האב "בלמעלה" של הבית, בעוד היא "נאבקת בו" מ"בלמטה" של הבית. אולי יש סמליות בעובדה, שבין אוספיו של האב, עורך הדין ונוטריון, יש אוסף פליירים, שאמורים לשלוף, אבל לא יכולים לשלוף אותה מליבו.

איתמר הוא הבן המועדף שלה, ואת יופיו, היא הופכת למקדש ואומרת לנשים הרות, שרוצות לגעת בו "הילד הזה הוא נר חנוכה, לראותו בלבד. תיגעו בשני אם אתן כל כך רוצות... " וכשבועז מזכיר לו את המשפט האחרון, שאיתמר לא זכר, לגבי הבן השני שלה, הוא מוסיף: "השני, זה אני, איטה, לא היה קל להיות אח שלך... ועד היום זה לא קל... עם כל הנשים שמתחילות איתך והמראה של צעיר נצחי שיש לך... "

בתגובה מסביר איתמר לבועז מדוע לא התחתן מעולם: "בתור נקמה באמא. בשביל לחתוך לה את שלשלת הגברים היפים של המשפחה שלה". "על מה היה לך לנקום בה?" שואל בועז "הרי היית הילד שלה." "על זה בדיוק, בועז..." עונה איתמר.

 

מאבקי כוחות מגדריים רוחשים ברומן זה, ואהבה גדולה של אחים, למרות הכל ועל אף הכל. קיראו.

 

 

יום חמישי, 16 ביוני 2022

'תמיד פלורה' מאת יובל אלבשן

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

חמש שנים לאחר שאביה נפטר, מבינה פלורי-אלה, שהגיע הזמן להיכנס אל ביתו של אביה. כל השנים הללו, המשיכו היא ובעלה לשלם את החשבונות על הבית. עתה היא מבינה, שהיא צריכה לשחרר. להגיע. להתמודד באמת עם מות אביה האהוב, ולהמשיך בדרכה.

כשהיא מסירה תמונה של אמה החולה – תמונה שהאב ידע שהיא לא אוהבת, בגלל הכאב הניבט מעיניה של האם הגוססת – מגלה פלורי,  שאביה צפה את רצונה להוריד את התמונה ברגע שתוכל. מאחוריה, החביא מסמר דק ועליו תלוי מפתח קטן.

"אז מה זה המפתח הזה? החזקתי את המפתח בידי, וניסיתי להבין לאן הוא יכול להיות שייך, ואז נזכרתי בשיר שאבא אהב לצטט... זה היה שיר של אנטון שמאס, שמרוב דקלומים שדקלם באוזני בהיותי ילדה, אני זוכרת אותו בעל־פה גם היום, אחרי כמעט ארבעים שנה: "יש לי מגירה ובה שירי ערש. והיא נעולה. אני עומד מולה וגדל, מתוך תקווה שיום אחד אגיע למפתח אותו תלתה אמי על וו מותה".

כשהיא פותחת את המגירה הנעולה של אביה, היא מגלה להפתעתה הרבה, עשרות מכתבים "כל המכתבים נכתבו לאישה אחת. כולם היו סגורים במעטפותיהם בלא שנעשה כל מאמץ לשלוח אותם. התיישבתי בתדהמה על הרצפה לרגלי השולחן, והמגירה מונחת לפני... השם על כל המעטפות היה לא אחר מהשם שלי. בתו. פלורי... על צדה האחורי של כל מעטפה נכתבה מילה אחת: אבא."

כל חייו לידה, לא הפסיק אביה, נעים, לדבר. לשאול אותה, לתת לה להחליט. כילדה, וכנערה היא סירבה להקשיב: "הרגשתי חנוקה מרוב מילים והברות וברחתי ממנו בהזדמנות הראשונה אל מי שמיעט במילים והעריץ רק מעשים... ברק".

פלורי-אלה מתחילה לקרוא במכתבים, ומבינה, שגם כשדיבר הרבה – היא לא ידעה לשמוע. מסתבר לה, שרק עכשיו, כשהיא קוראת את המכתבים, היא לומדת להכיר באמת את האדם שהיה אביה. את רגשותיו ומצוקותיו, בבית שבו גדל, עם אב שהתעלל בילדיו, שלא היה איש של רגשות חמים, שלא ידע לאהוב, ולדבר. גם אמו של נעים, אינה דמות להערצה. ומהפחד שבחיים לצד איש אלים ועריץ, אף היא אינה באה לידי ביטוי עצמי.

מי שתופסת את תפקיד האמא הגדולה והעוטפת את בני המשפחה, היא פלורה, האחות הגדולה. נעים, הוא המקורב ביותר לפלורה, למרות פער הגילאים ביניהם. איתו היא יכולה לדבר ברצינות, להפליג בפילוסופיות חייה. תמיד יש לה מה להגיד. תמיד יש לה אמירות גדולות, והתלהבויות גדולות. אין היא עושה חשבון לאיש, והיא נלחמת למען אחיה.

נעים מעריץ את אחותו, פלורה. ומבלי משים הוא מאמץ את דרכיה. כך הוא הופך לאב הדברן, לאב שכותב את חייו אל מכתביו, שייקראו רק לאחר מותו.

כשהוא מצטט באחד המכתבים את התלהבותה: "כל דבר היה אצלה גדול. הכי דרמטי שאפשר. תמיד משתמשת בסופרלטיבים שאין גדולים מהם. "קראתי את הספר הכי טוב שהיה לי בחיים," היא היתה אומרת לי בכל שבוע מחדש. "זאת המשוררת שאני הכי אוהבת," היתה קובעת אחרי כל שיר שכבש את לבה..."פלורי-אלה, הבת, תבין עד כמה הוא אימץ לעצמו את התנהגותה של אחותו. "חייכתי לעצמי כשנזכרתי באהבותיו הרבות של אבא – הן תמיד באו בסערות, מלוות במילים שאין גדולות מהן. "זה הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי," הוא אמר מדי שבוע. "זאת המשוררת שאני הכי אוהב"; "זה השיר האהוב עלי במיוחד"... עתה עם לכתו היא גם רואה שהחמיצה להראות לו עד כמה אהבה אותו. עד כמה הייתה רוצה לשמוע שוב את דבריו וסיפוריו.

רק במהלך קריאת מכתביו, תבין פלורי-אלה, מה חשב עליה אביה, מה היו חייו לפני בואה לעולם, ולפני שהכיר את אמה; ואיזה תפקיד חשוב, עוצמתי ובונה, היה לפלורה האחות הגדולה בחייו. היא היתה עבורו אותו בן־אדם אחד, שהאמין בו, שאיפשר לו את הכוחות הנפשיים לצאת מהביצה שבה גרו, בקטמונים שבירושלים, ומהבית הבעייתי, שבו גדל.

פלורה,האחות האינטלקטואלית, שלימים תסיים את הדוקטורט שלה שנקרא 'קוראות שותקות', תספר לו מדוע עזבה את בית בעלה: "כל אדם צריך מקום בטוח משלו. מקום שיאהבו אותו עד הסוף עם כל הפגמים שלו. מקום שבו הוא יכול להוריד את כל המסכות ולהסדיר לעצמו מחדש את הנשימות. ולי לא היה. באוניברסיטה ובעבודה ביקורת, אצל אבא ואמא ביקורת, ובבית שלי – מבצרי עלק – ביקורת... הוא לא היה יכול להניח לפגמים שלי. כל הזמן העיניים שלו שידרו לי 'מספיק בקושי'. בשביל זה לא צריך להתחתן, נכון? יש די הרבה אנשים אחרים שנותנים לך להרגיש ככה... ככה היה איתו. כל הזמן רק הצביע על המגרעות שלי. במקום להכיל את כולי, על הטוב ועל הרע. הוא התעלם מהטוב וראה רק את הרע..." אף אחד לא היה שם בשבילה. פלורה לומדת להתמודד עם הקשיים לבדה, וגם לעזוב – אם צריך.

והיא יודעת לעזוב, ולתת לבתה רונה לגדול ברווחה, בחדר לבדה, שלפלורה מעולם לא היה. וכפי שהיתה לו פלורה, "עוגן, ומצפן והרוח במפרשים גם יחד", כך ניסה נעים להיות לפלורי בתו. בין שהניחה לו, לעשות זאת, ובין – שלא. עתה כשהיא גדולה, והוא כבר איננו. מבינה פלורי, את כל מה שניסה להסביר, ולומדת להבין גם את עצמה. בכך יצליח נעים, להיות לפלורי, בתו, מה שפלורה, אחותו, היתה עבורו.

יום חמישי, 9 ביוני 2022

'הנער על ארגז העץ' מאת ליאון לייזון עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לייב לייזון, לימים, ליאון לייזון, הוא אחד מאלף הילדים והמבוגרים ששרדו בזכות אוסקר שינדלר, הנאצי שהיה לחסיד אומות העולם, בזכות החסות שפרש על היהודים. הם נקראו לעבוד בבתי החרושת לו, כשהוא מציל בכך את חייהם. היכולת שלו נבעה דווקא מהיותו שייך למפלגה הנאצית. ודווקא מהמקום ההוא, היתה לו גישה ויכולת לשחד נאצים למטרותיו הנעלות כמציל יהודים.

בספר 'הנער על ארגז העץ' אנו נחשפים לחייו שלפני המלחמה, לתופת שחווה במהלכה, להכרה שלפחות מאה מבני משפחתו נרצחו בה, ואת הרגעים שבהם התבשרו הוא והשורדים שהיו איתו, על-ידי אוסקר שינדלר, שהם חופשיים.

בהיותו בן עשר, הגיעה המלחמה אל ביתו של לייזון, וכל חייו הנוחים והרגילים של ילד יהודי שנולד בעיירה נרווקה שבפולין, ועבר עם משפחתו לקרקוב, נקטעו באכזריות רבה. בספר, הוא מספר תחילה על חייו בעיירה נרווקה, על חבריו הנוצרים שיפנו לו אחר כך עורף, ועל משפחתו. כשהיה ניצב ליד סבו בבית הכנסת, ניתן היה להבין איך הסב מהווה מקור השראה לילד: "בבית הכנסת הייתי עומד ליד סבי, מרכין את ראשי כשהוא הרכין את ראשו ומתלווה אליו בתפילה. אני עדיין זוכר כיצד נשאתי אליו את מבטי וחשבתי כמה חזק וגבוה הוא נראה, כמו עץ ענקי שמסוכך עלי. הרגשתי שהתמזל מזלי להיות נכדו, ותמיד רציתי לזכות בהערכתו ולהיות ראוי לאהבתו."

כשליאון נזכר באותם ימים בכפר, הכפר שהעניק לו זיכרונות רבים כל כך, הוא נזכר בשיר היידי, אותו נהג לשיר עם השכן לנסמן ובניו. השיר במקור נקרא "אויפן פאיפעטשיק"  והוא נכתב על ידי מרק ורשבסקי. בעברית תורגם השיר על-ידי פסח קפלן. שיר שנהגנו לשיר בבית הספר, לפחות את הבית הראשון: "חדר קטן, צר וחמים / ועל הכירה אש / שם הרבי לתלמידיו / מורה אלף-בית..." אחד הבתים האחרונים בשיר, מדבר על כך שהרב מזהיר את תלמידיו, שכאשר יגדלו הם יבינו כמה דמעות טמונות באותיות אלה, וכמה קינות. לייזון מעולם לא העלה אז בדעתו, שהמילים האלה מבשרות את עתידם הנורא של יהודי העולם.

כשהחיילים הגרמניים נכנסים לקרקוב ב-6 בספטמבר 1939, הוא מספר בדיעבד "לא ידענו אז, אך שנותינו בגיהנום החלו" כשהגרמנים פורצים לדירתם וגוררים את האב אל מחוץ לדירה, אלה הם רגעים קשים בחייו של הילד. "ואז הבנתי את האמת. ההבנה שיכנעה אותי שאסור לי להישאר פסיבי ; איני יכול פשוט לחכות לתבוסתם של הגרמנים. הייתי חייב לפעול הייתי חייב למצוא את אבי..." האב יחזור שבור ושונה. והמצב יילך ויחמיר בבית. האוכל אוזל. המגבלות הולכות ונהיות קשות יותר. הם מועברים לגטו, ורק העבודה של האב, של אחיו של ליאון, ואחר כך גם – שלו, בבית החרושת של שינדלר, מצילה אותם מהאקציות. המיונים של הגרמנים.

לייזון מספר על הדרך, שבה ניסו הרבה יהודים להתנגד: "רבנים התנגדו על ידי כך שהמשיכו לנהל תפילות בחגים היהודיים. רופאים ואחיות התנגדו על יד כך שנאבקו להציל את חייהם של החולים והפצועים והביאו חיים חדשים לעולם. שחקנים ומוזיקאים התנגדו על ידי כך שהקימו במות מאולתרות בחצרות חבויות והעלו מחזות ומערכונים וקיימו קונצרטים, שהוכיחו שהיופי והתרבות יכולים להתקיים אפילו בנסיבות החיים הזוועתיים של הגטו... יהודים התנגדו לסביבתם הקודרת בכך שחלקו זה עם זה את תקוותיהם וחלומותיהם וסיפוריהם, כפי שנהג מר לופטיג עימי. היו כאלה שהתאהבו כדי להתנגד..." ליאון עצמו, הלך לבית ספר יהודי חשאי של רב.

במהלך המלחמה ביצעו הנאצים טרנספורמים רבים, ובסופו של דבר רוקנו את הגטו כולו. משפחתו של לייזון עברה למחנה פלאשוב "המעבר בשערים האלה היה כמו הכניסה לחום הפנימי של התופת". אל מול רישעותו של מפקד המחנה פלאשוב, יעמוד ליבו החומל של אוסקר שינדלר, שיינסה למשוך מה שיותר יהודים אל בית החרושת שלו, וגם יעבירם בשלב מסויים לבית חרושת שיקים בצ'כיה, כדי להצילם. בנוסף, הוא טרח לדבר איתם, לזכור את שמותיהם, לדחוף לידיו של לייזון מעט מזון, להתייחס אל כולם כבני אנוש.

 כשנשלחו כל הנשים היהודיות לאושוויץ "אמרו לנו ששינדלר נמצא כבר בדרכו לאושוויץ, כדי להחזיר את הנשים, אך התקשינו להאמין שמישהו, אפילו הוא, יצליח בכך. אלא שאוסקר שינדלר הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. הוא שיחד את המפקדים הנאצים באושוויץ בסכומי עתק, וטען שוב ושוב שהנשים הן "מומחיות", "מיומנות מאד" ו"אין להן תחליף". באורח נס, מאמציו נשאו פרי, והנשים הועלו שוב לרכבת, הפעם לברינליץ."

כתיבה רהוטה. זיכרונות אישיים של נער קטן, שהם עולם ומלואו, מתקופה חשוכה, וסיפורו של איש אחד, במדים של נאצים, שסיכן את חייו שוב ושוב למען היהודים.

 "בעיני רבים מבני ארצו הגרמנים היה שינדלר בוגד בארצו "אוהב יהודים"... "הוא חשב עלינו, השינדלריודן, היהודים של שינדלר, בתור הילדים שמעולם לא היו לו. הוא ביקש להיקבר בירושלים... הוא קבור בהר ציון, החבר היחיד במפלגה הנאצית שזכה להיטמן שם".

 

 

יום חמישי, 2 ביוני 2022

'הרגע הנוכחי' מאת גיום מוסו ; מצרפתית: שי סנדיק

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

גיום מוסו נחשב לסופר המצליח ביותר בצרפת. הוא בנה של ספרנית, שחלם כבר מגיל עשר להיות סופר. כיום מתורגמים ספריו ל-40 שפות, שנמכרו עד כה ב-33 מיליון עותקים. על הרומן שלו 'הרגע הנוכחי' נכתב בעיתון הצרפתי 'לה פיגארו' "מותחן פסיכולוגי מסחרר עם סוף מטלטל... גיום מוסו הוא אמן המתח!"

הגיבור העיקרי ברומן זה הוא לכאורה, הגורל, המתעתע ושולט בדמויותיו באמצעות שבירת מושג הזמן ותלישה מהמקום. ורק בסוף הרומן המותח, נבין אם הוא באמת זה שקבע את השתלשלות האירועים, והאם יתאפשר להם לחזור לקבל מחדש את השליטה על חייהם.

ארתור קוסטלו, רופא מתמחה צעיר בבית חולים בבוסטון, יורש למורת רוחו מגדלור ישן, בשם מגדלור 24 הרוחות, שכבר אינו בשימוש, כולל השטח שלו. פרנק קוסטלו, אביו של ארתור, מספר לו שהמגדלור היה שייך לסאליבן קוסטלו, סבא של ארתור, שנעלם לפני שנים רבות, וארתור לא זכה להכירו.

עוד מספר לו האב, שישנה דלת פלדה במקום, ומה שמאחוריה כל כך מסוכן, שהוא אטם אותה בקיר לבנים. הוא מתרה בארתור, שלעולם לא יפתח דלת זו. כמובן שהצעיר אינו מסוגל להתאפק. כשהוא מגיע לחדר הקטן שבמרתף המגדלור, הוא שובר חלק מקיר הלבנים כשהוא בתחתוניו בלבד ולפתע מרגיש רע, הכל רועד, והוא מוצא עצמו בניו יורק, ונעצר על התערטלות. אבל מה שמדהים אותו, היא העובדה, שהוא מבין שחלפה שנה מאז שנכנס בעד הדלת, ועד לרגע שבו הוא חוזר למקום כלשהו. כשלמעשה, מבחינתו מדובר היה ביום אחד בלבד.

כשעורך הדין של אביו משחרר אותו מהמעצר, זועם עליו אביו, שגילה את קיר הלבנים פרוץ, ומגלה לו, שסאליבן, הסבא של ארתור, שהוא אביו של פרנק, בעצם עדיין בחיים. שהוא יצר קשר עם בנו אחרי ארבע שנים של היעדרות, ושהוא גילה לו על הקללה הרובצת על המגדלור. הסב התחנן אז בפני בנו,  שלא לפתוח את דלת הפלדה שבמרתף המגדלור.

לאחר שארתור חווה עוד חוויה של היעלמות ונחיתה במקום אחר, ושוב קולט שאיבד שנה – הוא מבין, שהוא חייב לדבר עם הסבא, שמעולם לא פגש, אבל אולי יידע לעזור לו להשתחרר מהחוויות המטורפות שטורפות את חייו ומקצרות את שנותיו.

כשיפגוש את סבו ויצליח לשחררו מבית החולים הפסיכיאטרי, יגלה לו הסב את האמת המרה על מגדלור 24 הרוחות: "סאליבן קם ופסע בחדר אנה ואנה. "רצית את האמת? הנה היא, בבקשה: כשפותחים את הדלת הזאת, נכנסים למין מבוך מהגיהינום. אתה תחיה עשרים וארבע שנים מחייך בעשרים וארבעה יום בלבד." הוא הניח  לי לעכל את המידע. לא הייתי בטוח שאני מבין את מה שניסה להסביר לי. "זאת אומרת שמכאן ואילך, החיים שלי יסתכמו בכך שאחיה יום אחד בכל שנה?" "הבנת מצוין. למשך עשרים וארבע שנים." הוא מספר לו שזה מה שקרה לו במשך עשרים וארבע שנים. הוא מספר לו על שרה, האישה שחיכתה לו במהלך השנים האלה, כדי להיות איתו יום אחד בלבד בכל שנה, ומה שקרה לה.

כשארתור ינסה להבין מה יקרה אחרי עשרים וארבע השנים הללו, אין לסאליבן בשורות טובות: "אז זאת הקללה האמיתית של המגדלור: הכול קורה כאילו חיית את השנים האלה רק בראש. אף אחד מהאנשים שפגשת לא יזכור אותך. כל מה שהקמת במהלך עשרים וארבע השנים האלה יהיה כלא היה... ידיו רעדו. הוא הישיר מבט אליי. "לצערך, נקלעת לאותה מערבולת תופת. אל תחזור על הטעויות שלי, ילד! אל תגרור איתך אחרים בדרך למטה! "ההיסטוריה אולי לא תחזור על עצמה," ניסיתי לשכנע את עצמי. סאליבן קם, יישר את הכובע ואמר בקול מקפיא: "תאמין לי, הכול יחזור על עצמו. אתה נלחם בגורל. זה קרב בין כוחות לא שווים, ואתה הפסדת בו מראש."

האם הגורל אכן ישלוט לחלוטין על 24 השנים הבאות של ארתור? לא לגמרי. הוא אמנם יעביר אותו למקומות אחרים, בפחות מיום במימד השינוי, ופחות משנה במימד ההווה, אבל ארתור לא נכנע לגמרי. הוא חוזר אל אהובתו השחקנית שמחליטה ביחד איתו לְנַצֵּחַ. "בלי לדבר על כך, הבנתי שהסכמנו בעניין אחד: לחיות את ההווה. לא לתת לדבר להכתים את יופיו של הרגע, לא לכובד משקלו של העבר ולא לאי־ודאות של העתיד. כל עיסוק אחר נראה לנו בזבוז זמן."

מפעם לפעם הם יוכלו לתאם את הזמן. כך קורה שכשאהובתו תשב ברחובות ניו יורק. המומה לאחר נפילת התאומים ב-11 בספטמבר ב-2001, ותייחל לבואו – הוא אכן מופיע. כך קורה גם כשסאליבן משאיר לו פתק על הדלת, שאם יש אלוהים, שיכוון את ארתור להגיע באותו היום, כי הוא עומד להפוך לאבא.

איך שומרים על זוגיות של פעם בשנה? איך אפשר להיות הורים כשמופיעים פתאום רק פעם בשנה? איך מצליחים להתעדכן במה שקורה בעולם רק פעם בשנה? והאם חשוב להתעדכן או שיש דברים חשובים יותר לעשות, בזמן היקר הזה? מה יחשבו הילדים על האב הנעלם שלהם? ומה יקרה לכל המשפחה כשייגמרו 24 השנים של גורל מתעתע, אם לפחות פעמיים הצליחו לזמן את ארתור להגיע על־פי משאלות ליבם? האם לא זו הדרך לשלוט בגורל? או שבכלל ארתור הוא שאחראי היה לניצול הזמן או אי ניצולו, ולא הקללה?

מעניין בהחלט, ומעורר מחשבה.

יום חמישי, 26 במאי 2022

'באהבתו אותה' מאת חוה עציוני-הלוי

  כתבה: ד"ר רותי קלמן

חוה עציוני-הלוי היא פרופ' אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן. אך במקביל לפרסומיה הרבים, בתחומי התמקצעותה, החלה עציוני-הלוי מ-2010 לפרסם מדי שנה רומנים מקראיים מרתקים. במרכזם – דמויות נשיות מקראיות, המוכרות לכולנו, אך נחשפות לפני הקוראים כדמויות מלאות, מועשרות ומועצמות, שלא כפי שהן מצטיירות בתנ"ך, לרוב, כדמויות פלסטיות שטוחות. לעיתים מקומן בתנ"ך מתבטא באיזכורים בודדים, במשפטים קצובים וללא אישיות.

הספר 'באהבתו אותה', של חוה עציוני-הלוי, יצא לאור ב-2021. זהו הספר האחד־עשר בסדרת הרומנים התנ"כיים שכתבה עציוני-הלוי, שעל שבעה מתוכם כבר כתבתי בבלוג ספריית דימונה.

כמו ביתר ספריה, גם עלילה זו נשענת על מקורות מקראיים ותלמודיים ועל ממצאים ארכיאולוגיים, כגון תכשיטים שנמצאו מהתקופה הנ"ל, אבני בישול, בגדים שמופיעים בציורי קיר, ומתוארכים לתקופת האבות והאמהות, ומאמרים.

על כל אלה מוסיפה עציוני-הלוי את תבליניה שלה, את הרוח המפעמת בדמויות; את עוצמתן וחולשותיהן; את התלבטויות הנפש; ואת האהבות הגלויות והנסתרות. עוד מאפשרת לנו הסופרת, לבחון את תפקודן של גיבורותיה; מקומן בתא המשפחתי ובחברה, וגינוני הכבוד המתקיימים או חסרים – מהן וכלפיהן. הכול – בהתאם להתרחשויות.

גיבורותיה של עציוני-הלוי, אינן תמיד גיבורות ידועות ובולטות בתנ"ך. וכך תמיד היא תדאג לקדם את הנסתרות והפחות מקובלות אל מרכז הבמה, כדי שתקבלנה אף הן את אור הזרקורים.

ברומן שלפנינו, מתקנת עציוני-הלוי עוול היסטורי, שהשתרש עם השנים. ומחזירה לשתי אמהות שהוזנחו, את מקומן המכובד. השתיים הן: זילפה, שפחתה של לאה בת לבן בן בתואל, ובלהה, שפחתה של רחל בת לבן בן בתואל. ארבע הנשים, תהפוכנה לנשות יעקב, ולארבע האמהות של שנים־עשר בניו של יעקב, שמהם יקומו שנים־עשר השבטים, המהווים את עם ישראל:

 לאה היא אמם של: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, ושל הבת היחידה במשפחה – דינה. בלהה תלד את דן ואת נפתלי, זילפה תלד את גד ואשר, ורחל – את יוסף ואת בנימין, שבלידתו, היא נפטרת.

עד כאן, העובדות ההיסטוריות שאותן אנו מכירים מהתנ"ך. אך שאלות רבות שישאל הקורא הסקרן, עדיין נשארות שם ללא מענה: האם זיהה יעקב את לאה, שניתנה לו בעורמה בליל כלולותיו, במקום רחל? כיצד חשו האמהות זו אל זו? האם קינאו האחת בשנייה על תשומת לבו של יעקב כלפיהן? מהו אופייה של כל אחת? מה הייתה הדינאמיקה המשפחתית שלהן? מה בליבן של בלהה וזילפה, השפחות, שניתנו ליעקב, כדי להוליד בנים נוספים? האם נאלצו להסכים להינשא לו? האם אהבו מישהו אחר, ונאלצו לוותר בגלל יעקב? כיצד גדלו הילדים? מה עשו? מה מקומו של לבן, אביהן של לאה ורחל, במערך המשפחתי שנוצר? ואת מי שיתף יעקב ברגעי חרדתו ולבטיו?

על כל השאלות האלה, נבנה הרומן. כשהוא מובא מתוך סיפוריהן-מחשבותיהן של ארבע האמהות: לאה, בלהה, רחל וזילפה, באופן שווה. ארבעה עולמות נפש, יתגלו בפנינו, על מורכבותם והקשרים שביניהם.

זילפה מצטיירת כחכמה מבין הנשים: "יעקב לא הרבה לפנות אליי בדברים, וחלפו שש שנים מאז בואו ועד אשר החמיא לי לראשונה: "את עולה על כולן בחוכמתך. דברייך לאורך השנים תמיד מלאי תבונה, ועינייך משקפות אותה."

בלהה מתאפיינת בחוש הריח שלה. למעשים ולאנשים מתלווה באפה ריח, שממנו נובעות הבנותיה: "אל בית לבן מגיע עוד איש זר. שמו חנוך. הוא גדול וחזק. הוא אוהב את רחל. כמו כולם. רחל לא אוהבת אותו. זילפה כן. היא לא אומרת את זה. אבל האהבה כתובה על הפנים שלה. ושולחת ריח מתוק אל אפי."

לאה החרוצה, האחראית על הבישול ועל משק הבית של בית לבן, מוצאת לאט את דרכה אל נפשו של יעקב, למרות שרחל תהיה תמיד מושא אהבתו הראשונה: "באותו זמן התגלה לי כי מלבד בישול, יש עוד דבר שאני יודעת: להקשיב ליעקב. הקשבתי גם לצליל קולו. לנשימותיו. לשתיקותיו. לתנועות ידיו. מתוך כל אלה הבנתי כי נפשו רוגשת מרוב פחד שאין לו יסוד: עשו לא יוכל להרע לו מפאת מקומו המרוחק, ויראתו של יעקב שאחיו ירדוף אותו עד חורמה נובעת... מתחושת האשמה על מה שעולל הוא לאחיו... ואשמתו, שהייתה גם חולשתו, רק הגבירה את אהבתי אליו... ידעתי כי הפצע שבנפשו יוסיף לדמם, לא במהרה יימצא לו מרפא, ואני אעמוד לצדו."

ורחל, רחל היפה, שכולם מתאהבים בה, אך אין לה דרך קלה, לא להרות, ולא ללדת. בכל זאת היא מצליחה ביסורים רבים: "לחצתי לחיצה אחת אחרונה, וחשתי כי גופי נקרע לגזרים... הוולד הבקיע את דרכו מתוכי, ובו־ברגע, רגע ההקלה, התעלפתי. כאשר התעוררתי שוב שכבתי במיטתי, רחוצה, לבושה, תלתלתיי מסורקים, הוולד המחותל בזרועותיי, ובשורת המיילדת, "ילדת בן זכר", מהדהדת באוזניי. ראיתי את בני, והנה הוא יפה אף יותר מאשר היה בחזיוני. יעקב נכנס... הוא לקח את העולל מידי, נשק לו ופצח בזמירות הלל ותודה לאל על החסד שעשה עמנו... חשבתי על רצונו העז של יעקב בבנים. הייתה בי תחושה שרצון זה הוא גם תכלית חיי שלי. ועתה קראתי את שמו יוסף, לֵאמֹר: יֹסֵף אֲדֹנָי לִי בֵּן אַחֵר. מרוב חולשה נרדמתי טרם שמעתי את הבשורה הרעה אשר בפי המיילדת."

דמויותיהם של הגברים – יעקב, לבן, תחש, ראובן וחנוך – לעומת זאת, תצטיירנה מתוך סיפוריהן של הגיבורות, ולעיתים מתוך יותר מזווית ראייה אחת.

כרגיל, בזכותה של חוה עציוני-הלוי, קם התנ"ך לתחייה אל מול עיניי, ונשותיו – חושבות, אוהבות ורוגשות – סיפרו לי את סיפורן ושבו את ליבי.

יום חמישי, 19 במאי 2022

אנה ואיש הסנונית מאת גבריאל סמיט ; מאנגלית: דנה פלג

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

הספר 'אנה ואיש הסנונית' הוא ספר, שחכמה ורגישות רבה שזורים בכל דף ודף שלו. בתקופה החשוכה של מלחמת העולם השנייה, בפולין, ינסה גבריאל סמיט, לתאר כיצד תתמודד ילדה קטנה ותמימה עם הרוע שמציף את הרחובות. איך אפשר להסביר, שהעולם יצא מדעתו, ושגם מבוגרים לא יכולים להכיל אותו בעצמם.

פעמים רבות בזמן קריאת הספר, חשתי כמו בקריאת 'הנסיך הקטן' של סנט אכזופרי. גם כאן, עומדים במרכז, איש מבוגר וילדה קטנה, ואמיתות, שפה ותרבות, בזמנים שבהם קשה למוצאם בין החורבות.

 אביה היהודי של אנה לאניה בת השבע גידל אותה לבד, לאחר מות אמה. הוא פרופסור לבלשנות באוניברסיטה בקרקוב, הוא מקנה לה שליטה מלאה בשפות רבות, ומלמד אותה כל מה שהוא יכול. אנה חכמה, ושואלת שאלות. אך היא נותרת ללא מענה ביום ההוא בשנת 1939, כשאביה נלקח, וחושב שהוא יוצא רק לכמה שעות, במבצע של הנאצים, כנגד אנשים משכילים ואנשי אקדמיה.

 אביה לא שב. והֶר דוקטור פוקסמן, ששמר עליה בשעות הראשונות, מוריד אותה ממכוניתו ליד ביתה, ואפילו לא מוודא, שדירתה פתוחה.  אנה בת השבע נותרת לבדה על המדרכה ליד ביתה הנעול. אין לה מושג מדוע אביה לא חוזר. אין לה בית לחזור אליו, ואין לה את מי לשאול. היא חוזרת לעמוד קרוב לבית המרקחת של ד"ר פוקסמן, אבל אינה מעזה להיכנס.

 מי שרואה אותה שם אבודה ובודדה הוא איש גבוה ומסתורי. היא מגלה, שכמו אביה, גם הזר יודע שפות רבות. הוא מנסה לברר איתה למה היא עומדת לבדה. שפה אחר שפה. היא מבינה את כולן, אך שותקת במבוכה.

 "הדבר הבא שעשה שינה את חייה של אנה לנצח" הוא היפנה מבטו לשמיים ושרק. סנונית צללה, היישר אל אצבעו. אנה מחייכת לראשונה, וכשהוא יוצא מבית המרקחת כעבור זמן קצר, הוא מלמד אותה שתי אמיתות ראשונות לתקופה איומה זו של האנושות: "היי נסתרת מעין" "זמן רב ככל האפשר".

 האיש הזר מתרחק ונעלם, ואנה – חכמה משנות חייה – כבר מבינה, "שמה שידעה – לא החזיק מעמד זמן רב, ומה שציפתה לו – נעלם", ולכן היא עושה את הדבר האחד שנראה לה נבון לרגע זה. היא עוקבת אחרי האיש הגבוה, שלימים תקרא לו "איש הסנונית", נסתרת מהעין, זמן רב ככל האפשר.

 כשהוא מגלה אותה אחרי דרך ארוכה, הוא מבין שיש לו תפקיד. לשמור על הילדה הקטנה והחכמה הזו, לא רק מפגיעות שבדרך, ומעולם שהתמוטט, אלא אף לשמור על נפשה הרכה. הוא לא יסתיר ממנה את האמת, אבל ייתן לה כלים להתמודד איתה, עד כמה שהוא יכול. בנוסף לכל השפות, ששניהם יודעים, הוא מלמד אותה את שפת הדרכים. "ובשפת הדרכים יש יותר מצורה אחת לומר כל דבר..." ומשמעות הדבר, להגיד דברים שהם לא תמיד נכונים, להתחפש למקומיים, לא להתבלט, ולנהוג בצורה שונה בכל מקום.

 כדי להסביר לה על  מה שקורה באותה עת בפולין, על החיילים הגרמנים מצד אחד, ועל הרוסים מצד שני – שמבתרים את גווייתה של פולין, ומשתלטים עליה – הוא  ממשיל אותם לעולם החיות: "אלה שבאים מהמערב הם זאבים, ואלה שבאים מהמזרח הם דובים. הם מתחפשים לבחורים צעירים כי כך קל להם יותר לעבור במקומות של בני אדם... הם כאן כי הם רוצים שהעולם יהיה מלא בחיות כמותם. הם מפנים לעצמם מקום בעולם, כשהם הורגים אנשים, ובכל רגע נתון את יכולה להיות האיש הזה..."

 כשאנה שואלת אותו איך היא אמורה להבדיל בין הזאבים לדובים, הוא הוא מתאר לה את בגדי החיילים הרוסים והגרמנים כך: "הדובים לובשים מעילים חומים והזאבים לובשים מעילים אפורים". והכי חשוב, הוא מסביר, להימנע בכל מחיר מכל מי שלובש משהו אדום על בגדיו, כשהוא מתכוון למפקדים.

 הם נעים ממקום למקום, נוקטים תכסיסים למעברי גבול. מתלבשים בהתאם למקום, וכדי שלא ייראו נוודים. בגבול הזאבי של הגרמנים, הם לובשים בגדי עיר, ובגבול דובי של הרוסים – בגדי עבודה. במקומות שונים, הם מתחברים למקומיים, ואיש הסנונית מפליג בסיפורים שונים ובהתאם לנסיבות. למרות קירבתם הגדולה, במהלך ארבע שנות שוטטות, מבינה אנה, שעדיין לא הצליחה לפענח עד הסוף את מסתוריותו "היא רצתה לדעת באיזו שפה דיבר ליבו".

 כשאנה תשאל אותו, שאלה שהציקה לה זמן רב בנדודיהם, לאן הם בעצם הולכים. יסביר לה איש הסנונית מהו מין בסכנת הכחדה, ושהתפקיד שלהם הוא להציל ציפור נדירה, הנמצאת בסכנת הכחדה. "הזאבים והדובים רוצים לאכול את הציפור הנדירה.. הם חושבים שמי שיאכל אותה, יהיה מאד חזק.... "הזאבים והדובים אכלו את השאר. אני אדאג שהציפור האחרונה שנותרה תישאר בחיים." ואז שואלת אנה מה מיוחד כל כך בציפור הזו. ואיש הסנונית נאנח ואומר: "היא ציפור. היא ציפור שעפה ושרה, ואם הם ישיגו אותה, היא לא תעוף ותשיר באותה דרך. "האם יש דבר מיוחד יותר מזה? האם תעזרי לי לשמור על חייה? דבר לא יכול היה לעצור בעדה. אנה הנהנה בראש נמרצות."

 הספר החזק הזה, אינו מתאים לילדים, אלא יותר לבני נוער, ובמיוחד למבוגרים.

 

 

יום שישי, 13 במאי 2022

'חיפושית הזהב של מיס בנסון' מאת רייצ'ל ג'ויס ; מאנגלית: טל ארצי

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספרה של רייצ'ל ג'ויס 'חיפושית הזהב של מיס בנסון', היה לרב מכר על-פי הניו יורק טיימס. ואכן הרומן היפה והמעניין הזה, מכיל שתי גיבורות, הפוכות לחלוטין זו מזו, שתיהן משולי החברה, שנפגשות בנסיבות יוצאות דופן. הן תלמדנה להוביל זו את זו להעצמה אישית והגשמה עצמית, רק לאחר שתלמדנה להכיל זו את שונותה של זו, ולהכיר מה נמצא מתחת למסיכות השתיקה, הסודות, והמראה החיצוני.

מרג'רי בנסון נחשפת לקיומה הלא רשמי של חיפושית הזהב, בספר מיוחד שחושף אביה לפניה, בהיותה בת עשר. הוא מראה לה כל מיני תרשימים של מוטציות – גבר עם זנב, חרקים, ויצורים, שמספרים עליהם, אך מעולם לא הוכח קיומם. ברגע הראשון, נראית לה החיפושית הזעירה, שהוא מראה לה, כלא מיוחדת כלל. אבל אז היא רואה אותה בהגדלה "זאת היתה שוב החיפושית – מוגדלת פי עשרים בערך. והיא טעתה. היא כל כך טעתה שהיא התקשתה להאמין למראה עיניה. מקרוב היצור הקטן והסתמי לא היה סתמי כלל. הוא היה אליפטי ומוזהב כולו, והוא זהר. ראש זהב, חזה זהב, בטן זהב. אפילו הרגליים הזעירות היו מוזהבות, כאילו הטבע לקח תכשיט ועשה ממנו חרק. החיפושית היתה מרהיבה לאין שיעור מגבר עם זנב. "החיפושית המוזהבת של קלדוניה החדשה," אמר אבא שלה. "תתארי לעצמך איך ירגיש מי שימצא אותה ויביא אותה הביתה."

עד כה, חלק אביה את אהבתו לחרקים, עם ארבעת אחיה הגדולים. אבל הם יצאו למלחמה, והוא חולק את אהבתו איתה. היא מרגישה הארה. "כאילו ניצוץ התעופף והעתיד שלה נגלה. היא הרגישה חום וקור בכל גופה. היא תמצא את החיפושית..."

אבל אז, מקבל אביה את הבשורה המרה מכול. שכול ארבעת בניו, נפלו באותו הקרב. הוא חוצה את דלת הזכוכית של משרדו, נוטל את אקדחו ומתאבד. מרג'רי הקטנה, אינה מבינה כלום. ועוד שנים לא תבין מה אירע לאביה, ומה אירע לאחֶיה. החיפושית, שהציתה בה ניצוץ רגעי, שקעה אל תהומי הנשייה.

אימה, הלא מתפקדת, לוקחת את הילדה אל שתי אחיותיו התאומות המתנזרות של אביה. לאחר שהאם נפטרת, מגדלות אותה שתי הדודות. כל שעליה לעשות הוא לא להרעיש, ולא לקפל פרחים. מלבד זאת, הן מתעלמות מנוכחותה, והיא גדלה בלא חינוך, בלא אהבה, ובלא הערכה עצמית. השיא של עליבותה מתגלה בבית הספר לבנות, שבו שימשה כמורה לכלכלת בית, בתקופה שלאחר המלחמה. כשהכול עוד היה בקיצוב.

התלמידות מעבירות קריקטורה נלעגת ביותר שלה, וכשהיא תופסת את הנייר שעובר ביניהן, ורואה את הלגלוג והצחוק שלהן עליה, היא מבינה שהן צודקות. שכך היא באמת נראית. על גודלה הלא טבעי, שמלתה המרופטת, ונעליה הקרועות. בטירוף חסר שליטה, היא נוטלת נעליים חדשות של סגנית המנהלת מחדר המורים, אוספת עוד כמה פריטים בדרך, ויוצאת כרוח סערה מבית הספר, שלא על מנת לחזור.

היא נכנסת למוזיאון הטבע במקום, ופרופסור סמית, האנטומולוג, שעובד במוזיאון, הופך למורה ולמדריך שלה בעולם האנטומולוגיה. אבל לאחר שלמדה ממנו הכול, והתאכזבה מבחינה רגשית, היא מבינה שהיא צריכה לעזוב את המקום, ולצאת לקלדוניה החדשה.

היא מפרסמת הודעה שהיא מחפשת עוזר/ת למסע. ומבין המועמדים, היא תמצא את עצמה, עם זו שהכי פחות מתאימה לתפקיד.

איניד פריטי היא נערה המונית פשוטה, דיסלקטית, שאינה מתעניינת בחרקים כהוא זה. איניד אוהבת בני אדם, מתחברת אליהם בקלות, משתוקקת לתינוק, ומדברת המון. הן יוצאות למסע, ונאלצות לחלוק תא קטן מאד באונייה שתישא אותן אל האי הקטן והנידח, קלדוניה החדשה: "הן סובבו במעגלים. אולי היתה משתררת שתיקה מביכה, אלא שמרג'רי היתה תקועה בחלל קטן מאוד עם האישה הפטפטנית ביותר בעולם. הסיכוי שאיניד תשתוק היה קלוש מהסיכוי להיתקל בחרק זהב שטרם התגלה..."

לאט לאט, תבין מרג'רי, שבעצם הן דומות בתשוקה להגשמת ייעודן: "שתיהן מרגישות אותו דבר. הן לא יהיו מאושרות עד שאיניד תלד תינוק ומרג'רי תמצא את החיפושית. למרות ההבדלים ביניהן הן זהות. והן יצטרכו לתת הכול כדי להשיג את מה שהן"

תלאות רבות וקשות עוד מצפות להן, ואיש מסתורי שעוקב, מבלי שהן יודעות. אבל הן תלמדנה להיות חברות עם אהבת אמת ועזרה הדדית.

הספר מלא בקטעים מצחיקים מאד, כתוצאה מהשונות שביניהן, וגם בקטעים מרגשים של האמיתות הכואבות, שכל אחת החביאה בליבה וחושפת בפני השנייה. לקרוא, לצחוק וליהנות.

 

 

  

יום שני, 2 במאי 2022

'הספרייה בפריז' מאת ג'נט סקזליאן צ'ארלס ; מאנגלית: מור רוזנפלד

  כתבה: ד"ר רותי קלמן 

מהלך העלילה בספר 'הספרייה בפריז', נע בין פריז, ערב מלחמת העולם השנייה, לבין העיירה פרויד שבמונטנה מ-1983 ועד שנת 1988.

פריז 1939. אודיל, צעירה פריזאית, שחייה כרוכים ושלובים בספריה האהובים, מוצאת עבודה בספרייה האמריקאית בפריז. המקום הופך לביתה השני, אם לא הראשון, ומילוי צרכי לקוחות הספרייה - ביחד עם צוות הספרייה הנאמן, כמו בוריס ובייטסי, מרגרט המתנדבת, והמנהלות, מיס רידר והרוזנת – עומדים בראש מעייניהם. הם יהפכו את המקום לעוגן הצלה, בעת שתפרוץ מלחמת העולם השנייה, והעולם יילך ויחשיך, כפי שמתארת אודיל ביומניה את המשלוחים שהכינו ושלחו צוות הספרייה לחיילים. "יריות בודדות בלבד נורו בשטח צרפת אף על פי שהמצב סביב קו מאז'ינו הוסיף להיות מתוח. הגנרלים שאיישו את החזית היו בטוחים שהאויב עומד לפתוח במתקפה. שלחנו לחיילים שם מאות ספרים..."

מעבר לפעילות היומיומית שלה בספרייה, מצליחה אודיל למצוא זמן מפעם לפעם לבלות עם אהובה פול, שהוא שוטר בתחנת המשטרה, שמנהל אביה של אודיל. אבל הכאב הגדול שלה באותם ימים הוא על אחיה התאום, רמי, שהתגייס לצבא "הבית היה שקט. זאת היתה הפעם הראשונה שרמי ואני נפרדנו ליותר מארבעה ימים. כמו זריחת השמש, כמו הלחם על שולחננו, הוא תמיד היה שם, גומע את הקפה־או־לה שלו, מגרגר אחרי שצחצח את שיניו, מהמהם בזמן שישבנו וקראנו יחד. רמי היה הליווי המוזיקלי של חיי. עכשיו החיים היו דוממים. הוא היה בטוח בבחירתו להתגייס לצבא, ואני מניחה שזה היה אמור לנחם אותנו במידה מסויימת. בפועל, שאבתי את כל הנחמה והעידוד ממאמא ופאפא."

 אבל אז המצב נהיה קשה יותר. כשקו מאז'ינו נפרץ, והגרמנים נכנסים לפריז, ונוהגים בה כבתוך שלהם. בעיתות מצוקה אלו, נרתם הצוות בכל דרך, להמשיך ולעזור למנוייה הנאמנים של הספרייה. הם מביאים ספרים למנויים היהודים, שכבר מנועים מלהיכנס לספרייה, על־פי התקנות הנאציות, תוך שהם מסכנים את עצמם. ליבה של אודיל כבד. לא רק בגלל ההפגזות והכבדת העול הנאצי על התושבים בפריז, אלא גם מהידיעה שרמי נשבה בשבי הגרמנים. במכתביו למשפחה, הוא מנסה להיות אופטימי, ולעודד אותם, אבל ניכר שמצבו אינו טוב, והדאגה לו, אינה מניחה לה, וגם מונעת ממנה להתחתן עם פול. שכן היא מרגישה, שהיא חייבת לחכות שאחיה יחזור, ואז היא תוכל להינשא לאהובה.

העלילה תלך קדימה ואחורה בזמן. ב-1983, אנו מוצאים את אודיל המזדקנת בעיירה פרויד שבמונטנה. ללא קרובי משפחה סביבה. מתבודדת, אינה מתערה במקום, עד שלילי, ילדה שגרה בבית שלידה, מצליחה למצוא את הדרך לפתוח דלת אל עולמה.

אימה של לילי גוססת, ואודיל, שבשלב מסויים בתקופת המלחמה ההיא, טיפלה בחיילים פצועים בפריז המופצצת, מתנדבת לטפל בה. מכאן היא תשמש ללילי, כמורת דרך, ותספר לה את קורות חייה, במשורה.

העלילה פורשת לפנינו את התקופה הקשה והאפלה של הפריזאים. את שיתוף הפעולה של ממשלת וישי עם המשטר הנאצי; את הרזיסטאנס, תנועת ההתנגדות הצרפתית, שחבריה נלחמו כנגד הכיבוש הגרמני; את משתפי הפעולה; ואת אלה שעזרו ותמכו והצילו, כמו צוות הספרייה של אודיל.

 

 

יום שלישי, 26 באפריל 2022

'ספר השמות האבודים' מאת קריסטין הרמל ; מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

עוד ספר נפלא מבית היוצר של קריסטין הרמל, המתמקד גם הפעם באירועי מלחמת העולם השנייה בצרפת. אחד מזוויות הראייה הפעם, היא הזווית של הקורבנות היהודיים. אלה, שנאלצים להשאיר הכל מאחור ולהימלט מביתם, חסרי כל. אותם מסמלת אווה טראוב היהודייה ואמה, שבורחות מביתן, לאחר שאביה של אווה, נלקח על ידי המשטרה הצרפתית, ומדאם פונטיין, השכנה הבוגדנית, מגרשת אותן ומאיימת להלשין עליהן.

 בנוסף, מתמקדת קריסטין הרמל בספר זה, באותם שהפכו לזייפנים מכורח, כדי להציל אלפי ילדים ומבוגרים יהודים, מאבדון, ועזרו בהברחתם של אלה לשווייץ.

 אווה, שעומדת במרכז הספר, כשהעלילה נפתחת לפנינו, היא כבר אישה רבת שנים, אך עוד כוחה במותניה, ועדיין עובדת בספרייה מקומית. מוחה צלול, ואת כל מאורעות ומוראות המלחמה, שהתרחשה שישים ושלוש שנים קודם לכן, שמרה בסתר ליבה, ולא גילתה, אף למי שאמור להיות הכי קרוב אליה, לבנה.

כשהיא נתקלת בכתבה על ספרן גרמני בברלין, ששם לעצמו מטרה להחזיר לבעליהם ספרים שנלקחו על ידי הנאצים, היא רואה אותו מחזיק בידיו ספר הנקרא 'איגרות ובשורות'. ספר זה נדפס בשנת 1732, והספרן מציין, שהספר מכיל אניגמה, שאין הוא מצליח לפענחה.

אווה מבינה שקון מחזיק את הספר שלה. הספר שבו רשמה בשנות המלחמה ההיא, את השמות האמיתיים של הילדים היתומים, שלהם הכינה ביחד עם בחור נוצרי בשם רמי, מסמכים מזוייפים ושמות מזוייפים, כדי שאפשר יהיה להוציאם בשלום מצרפת ולהעבירם לשווייץ.

בעבר, כשאווה ביקשה מהאב קלמון להשיג לה את השמות האמיתיים של הילדים, הוא היסס, שכן ידיעות כאלה עלולות היו להעמיד את הילדים בסכנה. "למה זה יועיל, אווה? שאל האב קלמון בקול עדין. "ככה אני אדע מי הם," היא אמרה חרש. " בבקשה. זה... חשוב לי מאוד שלא ישכחו אותם." הוא בחן אותה לרגע בעיניו. "אני אבדוק מה אפשר לעשות, ואווה?" כן, האב קלמון?" "תודה רבה. נדמה לי שמדאם נוארו צדקה כשחשבה שאלוהים שלח אותך הנה."

רמי ואווה קראו לספר 'ספר השמות האבודים'. חשוב היה להם לשמר את שמם האמיתי של הילדים, גם כדי שאולי בעתיד יוכלו לגלות בעזרתם את קרוביהם, שאולי ניצלו מהתופת ומהמחנות. כדי לטשטש את כתיבת שמות הילדים, השתמשו רמי ואווה בסדרת פיבונאצ'י כדי להצפין שמות. מי שעוזר להם לכל אורך הדרך הוא האב קלמון, האחראי על הכנסייה. כמוהו, שיתפו פעולה עם הזייפנים ומבריחי היהודים, גם כמרים נוספים, קתולים ופרוטסנטים, ונוצרים רבים, שהבינו שהם חייבים לעשות ככל שביכולתם להציל חפים מפשע.

בשלב מסויים נאלצו רמי ואווה לברוח, כל אחד לכיוון אחר, מהספרייה הסודית שבכנסייה של אוריניון, שם עסקו בזיוף המסמכים, והנאצים, שהגיעו לאותה הספרייה, ניתצו את המקום, ונטלו את רוב רובם של הספרים, כולל הספר 'איגרות ובשורות'.

והנה היא רואה את הספרן קון במאמר שבעיתון. מחזיק בספר השמות האבודים, הוא הספר 'איגרות ובשורות' שבין דפיו מסתתרים עשרות שמות של ילדים, והיא יודעת שהיא חייבת להגיע לברלין, אל הספר, למרות שניסתה להשאיר את העבר מאחוריה, והיא מרגישה שהיא צריכה לחזור לעצמה. הספר וקורות המלחמה בצרפת, שבה המשטר משתף פעולה עם הנאצים, והאזרחים מוצאים עצמם משני צדי המתרס לעיתים, מעוררים את שאלת הזהות האישית. האם השם שניתן לאדם כשהוא נולד, הוא זה שמגדיר אותו? האם שמירת הדת, באשר היא, היא זו שמגדירה את הזהות?

כשאווה חוששת שאהבתה לרמי, הנוצרי, מרחיקה אותה מהדת היהודית, כפי שאמה מטיחה כלפיה, אומר לה האב קלמון: "אווה, אפשר בהחלט לדבר בזכות הקיום המדוקדק של מצוות הדת. אלוהים יודע שמצוות אלה הן חלק גדול  מחייו של כומר. אבל אם יש משהו שלמדתי מאז פרוץ המלחמה, הרי זה שכל עוד אנחנו מאמינים והמניעים שלנו טהורים, אנחנו נושאים איתנו את הדת, בכל דבר שאנחנו עושים ובכל מקום שאנחנו ממצאים בו"

"ומי אני בכלל?" היא אומרת לעצמה, בדרך לברלין, "הסטודנטית? הזייפנית? הרעייה המסורה שאין לה עבר? ספרנית קשישה ועייפה שהיתה צריכה לראות את הכתובת על הקיר ולפרוש? ואולי אני אף לא אחת מאלה, או שאולי אני כולן."

אווה תפגוש את הספרן קון, את הספר שלה, ותגלה עובדות חדשות על עצמה ועל מה שקרה לרמי אהובה, ושותפה לזיופי המסמכים.

 

 

יום חמישי, 14 באפריל 2022

משה ויציאת מצרים בציורי הקיר של בית הכנסת בדורא אירופוס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בית הכנסת העתיק ביותר, שהתגלה עד היום, נמצא בדורא אירופוס שבסוריה. הוא נבנה לראשונה בין 113 לפנה"ס – 165, והתאים ל-60 מתפללים ולארון הקודש. שטחו הוכפל בשנת 245 לספירה, כך שיכול היה לשמש ל-120 מתפללים, בתקופה בה מנתה הקהילה היהודית 250 נפש. 

בשנת 256 נאלצו תושבי המקום ביחד עם חיילים רומיים להכין את העיר למיגננה מפני האימפריה הסאסאנית ולכן מילאו את הבתים ואת בית הכנסת, שהיה צמוד לחומה, בעפר. העיר נכבשה, אבל לא שוקמה, תושביה גורשו, ובית הכנסת נותר מכוסה ולא ידוע. רק ב-1932 החלו חפירות במקום, לאחר שפגז חשף חלק מהעיר. כשהוציאו את העפר שמילא את חלל בית הכנסת, גילו החופרים מראה מדהים של קירות שלמים מכוסים בציורים מסיפורי המקרא, מנורות, כלי המקדש ועוד.

דורא אירופוס מראה כללי.jpg



בגלל העפר שמילא את בית הכנסת, נשתמרו הציורים להפליא למרות השנים הרבות, מי שחקרו את ציורי הקיר היו חוקרים מאוניברסיטת ייל שבארה"ב. ציורי הקיר של דורא אירופוס נמצאים כיום במוזיאון הלאומי בדמשק. 

ציורים אלו מגלים לנו דברים מדהימים על תולדות היהודים ומסורתם, על הפולמוס בינם לבין הנוצרים, שהיו אז מיעוט כמוהם, וכן הבנות חדשות על האמנות היהודית הקדומה. שכן ציורי הקיר של דורא אירופוס, הם הקדומים ביותר שבמחזורי תמונות מקראיות, שהתגלו עד כה (בין החוקרים: גודאינף, גוטמן, רד-ריינה, צבר, וישניצר-ברנשטיין, רבל-נהר, מאלי,  ורבים אחרים). 

משה שמר במאמרו "בית הכנסת שבדורא אירופוס שבסוריה", מציין, שהעובדה שיהודי דורא אירופוס לא חששו מאמנות הציור, מעידה על הגישה האוהדת של ההנהגה הרוחנית שלהם לאמנות. זו באה לידי ביטוי גם בפסיפסים של בתי הכנסת הקדומים בישראל. תלמוד ירושלמי מעיד, מזכיר שפר, שבימיו של רבי יוחנן התחילו מציירים על הכתלים "ולא מחי בידייהו (ולא מחה בידם)" (עבודה זרה, פרק ג, הלכה ג גמרא).

ציורי הקיר בנויים כפאנלים לאורך 3 רצועות. בכל פאנל צויירה דמות מקראית או סצנה מקראית. לעיתים הפירוש החזותי הוא על פי המקרא עצמו, ולעיתים על-פי המדרש. ליד חלק מהתמונות יש כיתוביות המסבירות את התוכן. משה והסנה הבוער דורא אירופוס.jpg

לדוגמא: את  ארון הקודש, מקיפות ארבע תמונות של מנהיגי האומה. משה והסנה מופיעים ברצועה העליונה מימין לגומחת ארון הקודש. ליד התמונה כתוב: "משה ליד הסנה הבוער באש, משה בר (עמרם) לוי". על-פי מחקרה של יעל מאלי במאמרה "גאולה הבוקעת מן הנמוך" הטוגה שהוא לובש, מאפיינת פילוסופים בעת העתיקה (דורא היתה אז תחת שלטון רומי), מה שמסמל את חכמתו של משה. מהטוגה משתלשל גדיל, אולי פתיל של ציצית, ושני הפסים הכחולים המעטרים את הכתונת מזכירים טלית.

סיפור משה בתיבה, נמצא שתי תמונות מימין לגומחת הארון, והוא מתואר בשלוש סצנות: הראשונה מימין: פרעה יושב בין שני יועציו, ומכריז על השלכת בני העברים ליאור. באמצע, יוכבד, אם משה, מניחה את תיבתו ביאור, ומשמאל, בת פרעה מחזיקה במשה כשהיא בתוך המים, ואחר כך, היא מוסרת את הילד למרים, המציעה לה את יוכבד (אמו) כמינקת (שמות ב' ד-ח). 

בתמונת קריעת ים סוף, הנמצאת בחלק העליון מימין לגומחת הארון, מופיעים בני ישראל בסצנה הימנית בארבעה טורים, חמושים בכלי נשק (שמות יג, יח), כשלפניהם עמוד שחור (עמוד העשן) ועמוד אדום (עמוד האש), משמאלם משה גדול מימדים, מניף את מטהו. מתחת לדמותו כתוב: "משה כד נפק מן מצרים ובזע ימא" (משה כאשר יצא ממצרים ובקע את הים). בסצנה האמצעית: חיילי פרעה טובעים, כשמשה מניף את ידו, ובסצנה השמאלית, בני ישראל ערוכים עם 12 שלטי השבטים, משה מוריד את מטהו למים, והמצרים טובעים בין הדגים. ים סוף נראה מבוקע ל-12 רצועות.

קריעת ים סוף דורא אירופוס.jpg

בהגדה של פסח נכתב שהמכה שהיכה אלוהים את המצרים בים סוף, שקולה פי חמש מעשר המכות במצרים. שכן על עשר המכות נכתב "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים היא" (אצבע אחת) ואילו על קריעת ים סוף נכתב "וירא ישראל את היד הגדולה..." (שמות יד, לא) (כלומר, חמש אצבעות, ולכן כפול חמש). בציורי הקיר של דורא אירופוס, מופיעה פעמים רבות יד ה'. הגשמת היד תואמת את הסיפור המקראי, במיוחד בהקשר לסיפורי יציאת מצרים, המרבים להשתמש מילולית בדימוי היד החזקה של ה'. 

משה מופיע בעוד ציורי קיר בבית הכנסת: באחד מהם, הוא מבקש מפרעה לשלח את העברים לחופשי, בציור אחר הוא מקבל את עשרת הדברות, ובציור נוסף הוא עומד מול באר המספקת מים ל-12 השבטים. ציור זה מספר את סיפור מי המריבה במדבר. בני ישראל מתלוננים שוב על היעדר מי שתיה בקדש ברנע "ולמה העליתנו ממצרים... ומים אין לשתות" (במדבר, כ, ה). ה' מורה למשה  לדבר אל הסלע. אבל משה פועל בניגוד להוראת ה', ובמקום לדבר הוא מכה "וירם משה את־ידו ויך את־הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם" (במדבר, כ, יא). מה שמעניין בציור של דורא אירופוס, הוא הפירוש המדרשי המופיע בציור. לא סלע, כי אם באר. 


ומשה היכה על סלע דורא אירופוס.jpg

אומר ה': "ודברתם אל־הסלע לעיניהם". מדוע כתוב "הסלע" בהא הידיעה? כי לדעת רז"ל מדובר בבאר של מרים. מכיוון שמתה מרים, יבשה הבאר, ובזכותו של משה, חזרו המים. שימו לב לשנים-עשר הזרנוקים, דמויי הצינורות, שכל אחד מהם מגיע לשבט אחר, וכך שותה כל העדה מהמים.

יעל מאלי, (מוסף שבת 'מקור ראשון, 4.1.13) מסכמת את דמות משה הרועה, כפי שהיא מצטיירת בציורי הקיר של דורא אירופוס. מאלי רואה בו דוגמא למנהיג שמוביל עם שלם אל חירותו. ומשערת, שרצו מעצבי הציורים בבית הכנסת, לעודד את אנשי הקהילה המקומית, לקראת המלחמה שאיימה על קיומם, להעצים את האמונה באל, ואת תחושת הקהילה היהודית, שביכולתה להשפיע על גורלה.


יום חמישי, 7 באפריל 2022

'גלויה מאיטליה' מאת: אלכס בראון ; מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


גרייס קווין נעה בשני מסלולים. האחד, טיפול סיעודי קשה ומתיש באימה התובענית, קורה, שדורשת תשומת לב אינסופית, ביום ובלילה, בלא שום התחשבות בבתה. והשני – עבודה מאתגרת במחסני האיחסון של לארי ובטי כהן בלונדון, עירה. בעיקר מתרחב ליבה ודימיונה, כשנפתחים מחסנים נטושים, שהפסיקו לשלם עליהם, והיא מגלה בהם אוצרות, רגע לפני שהם עוברים ליורשי המחסן הנטוש, או למכירה פומבית, במידה ואין קרובים לבעל המחסן.


כך קורה, שכשאחת מלקוחותיהם, קונסטנס (קוני) די דונאטו, מפסיקה לשלם את דמי השכירות למחסן מספר 28 בחברה של בטי ולארי כהן. הוא עוד מחכה במשך שנתיים, שייווצר קשר עם השוכרת, וכשזה לא קורה – מורה לארי לגרייס, להתחיל לרשום את תכולת המחסן, כדי להעמיד את התכולה למכירה פומבית. 

כשהשניים פותחים את מחסן 28, הם מגלים ציורים ותכשיטים שנראים אמיתיים ויקרים מאד. לארי מתייעץ עם אחיינו, אליס, שמבין בנושא, אבל גר בניו־יורק. הם סורקים לו את הציורים, ומגלים שהציורים, וגם התכשיטים, אכן שווים הון. אבל כשהם מנסים לאתר את קוני, הם מבינים שהיא נפטרה, שנתיים קודם לכן, בבדידות איומה, בעוני רב, וללא קרובי משפחה כלל. 

גרייס, מגלה במחסן יומנים רבים של קוני, ומבינה שסיפור גדול, מסתורי וטרגי, מסתתר מאחורי אישה זו, שנפטרה לבד, ובבית דל וחסר כל. כשבאופן תמוה ולא מובן, הסתתרו במחסן שלה אוצרות גדולים ויקרים מאד, שבעזרתם יכלה לחיות חיים טובים בהרבה.

לארי מוכן לתת לגרייס זמן של שבועיים, לקרוא את יומניה של קוני, כדי לנסות ולגלות אם יש גברת די דונאטו בכל זאת איזה קרוב משפחה, שאפשר לאתרו. גרייס מסכימה "זה המעט שהיא יכולה לעשות למען אישה שהתאהבה וליבה נשבר, שחיה חיים זוהרים באיטליה... אבל איכשהו חזרה לבדה לבית ילדותה בנסיבות שונות מאד מאלה שנהנתה מהן בשנים הקודמות..."

לארי ובטי מחבבים מאד את גרייס העוזרת הנאמנה שלהם, והם מודעים לכך שהיא עוברת תקופה קשה עם אימה. בעדינות רבה, הם תומכים בה, אך גרייס מסרבת להסגיר את קשייה, ואפילו בושה בהם. שהרי זו אימה, והיא יודעת, שאף אחת מאחיותיה ואחיה, לא יעזור לה. האֵם סירבה בעקשנות לקבל עזרה סיעודית ממישהי שאינה בתה, וסירבה לשמוע על האפשרות לעבור לבית אבות. כך נופל כל העול על כתפיה של גרייס, שגם מנסה להתאושש מפרידה מארוסה, לאחר שגילתה שבגד בה.

מי שעוזר לה לחשוב ולצאת מהמצב, הוא חבר ילדות. שכן בשם ג'יימי, אח מוסמך וגיי. בישירותו הרבה הוא מצליח לפתוח את סגור ליבה, להחליף אותה בטיפול באם, ולשחרר אותה למסע חיפושים באיטליה אחר קוני, כשאליה מתלווה אליס, שהגיע לשם מניו יורק. 

הנסיעה הזו לאיטליה, משחררת את גרייס מעולה של האם, ומשחררת אותה לחופשי גם בהיבטים אחרים, כגון תחושת ההתבטלות ואובדן הבטחון העצמי, כתוצאה מבגידת הארוס. "נמאס להיות הסמרטוט של המשפחה, לטפל לבדה באמא שלהם, וזה מה שהיא אמרה לברני. היא לא ידעה איך ג'יימי הצליח לשכנע את קורה, אם כי הוא תמיד ידע לפייס אותה, אבל ידעה שתכיר לו טובה לנצח נצחים... הרגש שחשה כרגע היה צער על החלק בה שהיה עצוב יותר מדי זמן. היא הרגישה חמלה כלפי האישה הזאת שבתוכה. אפילו ריחמה עליה. היא ידעה שזאת קלישאה, אבל החיים באמת קצרים מדי לחרטות גדולות כמו אלה שהיו לה. ג'יימי צדק, גרייס הקודמת צריכה לחזור, כמו פרפר שמגיח מהפקעת..."

'גלויה מאיטליה' הוא סיפור אהבה רומנטי, שמשלב בתוכו סיפור אהבה רומנטי אחר, טרגי, אנשים רעים ואנשים טוכים, ואיך שני הסיפורים משתלבים ונכרכים זה בזה, עד לסוף המעניין בהחלט.


יום שני, 28 במרץ 2022

'אחות השמש' מאת לוסינדה ריילי ; מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

'אחות השמש' הוא הספר השישי בסדרת 'שבע האחיות' של לוסינדה ריילי (ראו כתבותיי הקודמות בבלוג זה). במרכז הספר נמצאת אלקטרה, האחות השישית שאומצה על ידי פא סולט. אלקטרה היא דוגמנית ידועה ויפהפיה, שחומת עור, ומתנשאת לגובה של 1.80 מ'.

כבר מילדותה, נחשבה אלקטרה לאחות הסוררת מבין האחיות. זו שמסרבת ללכת בתלם, זו שתובעת את שלה, אפילו על חשבון האחרים. שמנבלת את פיה, ובורחת מכל מסגרת אפשרית. בהפסקות שבין עבודותיה בניו יורק, ואפילו תוך כדי עבודתה, היא מכורה לוודקה ולקוקאין, ובקושי מבינה איפה היא נמצאת ומי היא.

גם כשהיא מבקרת ב'אטלנטיס', הבית שבו גדלה עם אחיותיה, היא מגלה, שהקירות של חדר ילדותה, לא שיקפו שום דבר "החדר הזה ביטא כמדומה את כל מה שהיה אפשר לומר עליי – שהייתי סתם קליפה ריקה. לא הייתה לי אף פעם תשוקה למשהו, וגם, חשבתי כשטמנתי את הבקבוק בחזרה בקן הקשמיר שלו והוצאתי את החפיסה הקטנה שהייתה תחובה בכיס הקדמי של התיק כדי לעשות שורה, לא ידעתי מי אני אז, ואני לא יודעת מי אני עכשיו."

העוזרת האישית שלה, היא מריאם, בחורה מוסלמית טובה וחרוצה, שמנסה לעזור לה. אבל במצבה של אלקטרה, היא חייבת ללמוד לעזור לעצמה. ואז בשיא השפל, כשהיא זרוקה בדירתה שבניו יורק, עם אינספור בקבוקי וודקה ושורות קוקאין, היא לוקחת שוב ושוב כדורי שינה כדי לשקוע בשינה ובמנוחה, שכל כך חסרה לגופה ונשמתה.

 אבל רגע לפני שהיא נרדמת, אולי לתמיד, בשל השילוב הקטלני של אלכוהול, סמים וגלולות שינה, היא מרימה טלפון לאחותה מאיה. מאיה מבינה שמדובר בקריאת עזרה לא מכוונת, ושולחת את העוזרת האישית של אלקטרה, מריאם, לבדוק מה קורה לאלקטרה. מריאם, בעזרת טומי, מעריץ של אלקטרה שהיה בקירבת מקום, מצליחים להזעיק עזרה, ואלקטרה מגיעה לבית החולים ברגע האחרון. לאחר שהוציאו אותה מכלל סכנה, חוזרת אלקטרה להבראה לאטלנטיס.

 שם מתחילה נפשה להתאושש, כשהיא נזכרת באהבת הריצה שלה, והיא עולה על ראש הגבעה "כאן למעלה, במקום שבו אף אחד לא יוכל למצוא אותי. הרגשתי חופשייה, והמחשבה על טיסה בחזרה לניו יורק ולהרים מעשה ידי אדם של מנהטן הפכה את קיבתי. שם הכול מזויף וחמדני וחסר משמעות, ואילו פה הכול ממשי וטהור ונקי... "איך זה שלכאורה יש לי הכול, אבל אני מרגישה כאילו אין לי שום דבר?" שאלתי את ההרים סביבי. כשירדתי מההר ידעתי שאיכשהו אני חייבת למצוא לעצמי חיים אמיתיים – וגם אהבה. אבל איפה להתחיל לחפש, רק השמיים – ואולי פא שם במרומים – ידעו."

 בעידוד משפחתה מגיעה אלקטרה למוסד לגמילה ועוברת את התהליך הקשה, אך בלתי נמנע, של גמילה מאלכוהול ומסמים. מה שמחייב אותה לשמור על כך יום יום בהמשך חייה. מלבד מא – שטיפלה בה כאם כל חייה, ומלבד אחיותיה האוהבות, שנפוצו ברחבי העולם – עוזרים לה בתהליך אנשים טובים נוספים: מריאם, עוזרתה האישית, מיילס, שנגמל חמש שנים קודם לכן, וסבתה, סטלה, שמתחילה לחשוף בפניה את נסיבות הולדתה, ואת סיפור חיי משפחתה האמיתית, זו, שהיא מעולם לא שמעה עליה דבר.

 במרכז סיפורה של סטלה, סבתה, נמצאת ססילי פורסיית. אישה לבנה אצילית, שמוצאת עצמה בחוות בקר בקניה, נשואה לביל. ביל אינו טיפוס חברתי, הוא חוואי בכל רמ"ח איבריו, ומנסה, ולפעמים מצליח, להיות רגיש לצרכיה של אשתו. הוא קשור מאד לפועליו המסאים, ילידי קניה. ברגע מסויים, הוא נחלץ לעזרת הצ'יף המסאי ומאפשר לבתו המלכותית, הלא־נשואה, לעבור הריון לא רצוי בחלקת היער השייך לביל. ססילי והנערה ההרה, נג'אלה, נקשרות זו אל זו, למרות בעיות השפה. והקשר בין השתיים יהפוך לגורלי, ולבעל משמעות הרת גורל עבור אלקטרה.

 סיפוריהן של אלקטרה ושל ססילי, מדגישים גם צדדים שונים הנוגעים לזכויות האדם ולמאבק לשינוי מעמד האישה וכהי העור. ההיבטים והניסיונות לשינוי המצב יבואו אף הם, לידי ביטוי במהלך הרומן, ואלקטרה תלמד להיות אדם טוב יותר. בהיותה מפורסמת, היא גם תוכל להשפיע, להקמת מוסדות חיוניים נוספים לטיפול במכורים לסמים ולאלכוהול, ולהעצמת נשים וכהי עור.

 הסיפור מרתק וכתוב היטב, כפי שלוסינדה ריילי ידעה תמיד לעשות. ואנחנו כבר מחכים לספר הבא שיתורגם.

 

 

יום שני, 21 במרץ 2022

'מה המספר שלך?' מאת סופי קינסלה מאנגלית: דנה טל

  כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

בחורה צעירה בשם פופי מאורסת לד"ר מאגנוס טאוויש, בנם של ונדה ואנטוני, שניהם פרופסורים באקדמיה. בבית שלהם, היא מרגישה נחותה לגמרי, שכן השיחות איתם, מראות לה עד כמה היא לא יודעת, ומכאן היא מסיקה שהם לא מעריכים אותה כלל, ולא רוצים שמאגנוס בנם, יישא אותה לאישה. בתור מי שאיבדה את הוריה, עשר שנים קודם לכן בתאונה, אין היא יודעת כיצד לנהוג וכיצד להבין את התנהגותם של הזוג טאוויש, מה שלא מאפשר לה להיות טבעית, אלא בעיקר לנסות "לשחק" במגרש שלהם.

כשהיא מאבדת את טבעת הברקת המשפחתית שמאגנוס נתן לה כמתנת אירוסין, היא נתקפת חרדה איומה מתגובת ארוסה והוריו, והיא משפילה עצמה עד כדי חיטוט בפחי המלון – שבו חגגה עם חברותיה מסיבת רווקות קטנה – בין קפלי השטיחים, במפיות נייר מלאות פירורי קאפקייקס, ומאחורי כל כיסא מוזהב. היא מציקה בייאושה לעובדי המלון שיעזרו לה לחפש, ומבחינתה, שיפסיקו לתפקד, ויקדישו את כל זמנם לחיפוש הטבעת.

אבל מסתבר, שהטבעת אינה האבידה היחידה שלה. כשהיא מחוץ למלון, בניסיון להשיג קליטה לטלפון, שעצר באמצע הודעה הקשורה לטבעת, חולף מאן דהוא עם אופניים וחוטף את הטלפון הנייד שלה מהיד.

 "אאאאאאא!" אני שומעת את הצעקה המזועזעת שלי עוד לפני שאני מבינה בכלל מה קרה. אני מרגישה פתאום כאב בכתף. האצבעות שלי שרוטות. דמות על אופניים מדוושת במהירות לכיוון קצה הכביש... היד שלי ריקה. מה לעזאזל – אני בוהה בכף ידי בתדהמה משתקת. הוא נעלם. הבחור הזה גנב לי את הטלפון. הוא גנב אותו, לעזאזל. הטלפון שלי הוא החיים שלי. אני לא יכולה לחיות בלעדיו. הוא איבר חיוני... כל האינסטינקטים שלי רוצים לשלוח למישהו הודעת אומייגד, איבדתי את הטלפון שלי!" אבל איך אני יכולה לעשות את זה בלי הטלפון שלי לעזאזל?".

כעת ניצבת פופי בפני בעייה כפולה. מי שימצא את הטבעת, לא יוכל ליצור איתה קשר ולהודיע לה על כך. היא נמצאת שבוע לפני חתונתה, וכל ההכנות, בהכרח מחייבות טלפון צמוד. ואז היא מוצאת טלפון שהושלך לפח. הוא נראה מתפקד, והיא מתאוששת. אבל מסתבר, על-פי המדבקה הצמודה אליו, שזהו טלפון של מישהי בשם ויולט מקבוצת הייעוץ וייט גלוב, והמספר רשום עליו.

קומדיית מצבים משעשעת מתפתחת מכאן והלאה בין סאם, מנהל קבוצת הייעוץ, שיוצר קשר ומצפה שהזרה שאוחזת בטלפון של ויולט מזכירתו, תחזיר לו את טלפון החברה, לבין פופי, שמסרבת לוותר על הטלפון, כל עוד אין לה טלפון אחר. היא מבטיחה לו להעביר אליו את כל ההודעות של החברה שיגיעו אליה, ובינתיים מתנהלת עם הטלפון ועם חייה המבולבלים. סאם מסכים כמעט בלית ברירה לעיסקה המשונה. הסיטואציה שאליה נקלעו כשהם חולקים את אותו הטלפון, יוצרת מצבים משעשעים והופכת אותם לשותפים וחולקי סודות וקשר.

רק בהמשך, תבין פופי, מה באמת היא מרגישה כלפי מאגנוס, כלפי החתונה עימו, וכלפי סאם, שחודר פתאום לחייה. הספר קליל, ומלא דרמות קומיות ומצבים מצחיקים בהחלט.