יום רביעי, 31 ביולי 2019

'האישה היחידה בחדר' מאת מארי בנדיקט מאנגלית: שרה פרקול

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הֶדי (הדוויג) קיזלר נולדה יפה. כשבגרה, הסתבר שהיא גם יודעת לשחק. בגיל 19 היא כבר משחקת על הבמה, מִדֵּי עֶרֶב, את הקיסרית האוסטרית האהובה במחזה "סיסי".
התקופה היא 1933. היא ממשפחה יהודית שאינה שומרת מצוות. אביה מנהל את אחד הבנקים המובילים בווינה. אימה פסנתרנית קונצרטים לשעבר. הנערה מופיעה מדי ערב, כשחדר ההלבשה שלה מתמלא בזרי וורדים. היא מקבלת מכתב וממנו היא מבינה שלמעריצה קוראים פריץ (פרידריך) מאנדל. כשהיא שואלת עליו, מספרים שהוא בעל מפעלי נשק, עסקים אפלים, ורודף נשים. הוא מבקש להיפגש. היא אינה משיבה לו. אבל בבואה הביתה, מציף אותה ריח הוורדים. הוריה ההמומים מחכים לשמוע ממנה מיהו המחזר הנלהב.
כשהם קוראים את המכתב שנשלח עם הפרחים הם מחווירים. הם נאלצים להסכים לחיזוריו. להדי ההמומה מעצם הסכמתם, מסביר האב, שהקנצלר דולפוס השתלט על ממשלת אוסטריה ופיזר את הפרלמנט. צעד זה הפך את אוסטריה למשטר דיקטטורי. "מר מאנדל הזה" אומר לה האב "עומד מאחורי שלטונו של הקנצלר דולפוס. אבל יכול להיות שהוא גם האדם שמבטיח את המשך קיומה העצמאי של אוסטריה".
כך, בתמיכה המאולצת של הוריה, מתחילה הֶדי לצאת בחברתו של פריץ מאנדל., שנותן לה להרגיש מלכה, עד שהם מתחתנים. תפקידה של הנערה בת ה-19 הוא להיות מארחת יפה וזוהרת לצד פריץ. אל שלושת בתיו השונים מגיעים כמעט מדי ערב אורחים. חלקם אנשי עסקים, חלקם פוליטיקאים, ואפילו מוסוליני והיטלר. השיחות נסבות ברובן על ענייני נשק, מצבה של אוסטריה, והיהודים. הדי מקשיבה, ונעזרת בספרייתו של פריץ, כדי ללמוד יותר. כולם מדברים לידה בחופשיות, כי הם בטוחים שהיא לא מבינה כלום. אבל היא לומדת היכן נקודות התורפה של הצבא הגרמני. פריץ השתנה ביחסו אליה. הוא קנאי בטירוף. רכושני, אלים, וחסר פשרות. היא אינה יכולה להחליט על שום דבר, ואף לא לצאת מביתו ללא רשותו, כשמשרתיו מרגלים אחריה. היא מרגישה שהיא חיה עם מפלצת, וכלל לא בטוחה שהוא אכן מסוגל להציל את אוסטריה. אלא להיפך.

היא מצליחה לברוח ממנו, תחילה ללונדון, ואחר כך להוליווד, תחת חסותו של לואי בי. מאייר, בעל אולפני אם.ג'י.אם. מאייר, הוא שמעניק לה את שמה החדש, הלא גרמני, הדי לאמאר. כוכבת חדשה נוֹלֶדֶת בהוליווד. אבל לצד המשחק והסרטים הרבים, היא ממשיכה להתעדכן בנעשה באירופה. כשבליבה ייסורי מצפון על שלא עשתה יותר למען יהודי אוסטריה. היא מאמצת ילד יהודי, ואחרי שהיא שומעת על אונייה מלאה ילדים שנפגעה מהגרמנים, היא מחליטה לנסות לתרום את תרומתה למלחמה, עם כל מה ששמעה בשיחות הנשק בביתה שבאוסטריה. הפטנט שהמציאה, הוא הבסיס לטלפונים הסלולאריים שלנו כיום. סיפור אמיתי מרתק.

יום רביעי, 24 ביולי 2019

'החדר הצהוב' מאת ג'ס וולאנס מאנגלית: דפנה לוי


אנה רודיק היא נערה בת שש עשרה. הוריה נפרדו כשהייתה בת ארבע. האב לא יוצר קשר עם בתו, ואמה המדענית עסוקה בעולמה, ואינה דואגת אפילו לצרכיה הבסיסיים של אנה, כמו חימום הבית בחורף, ואוכל מבושל. גם את רוב שעותיה בבית מבלה האם בחדר עבודתה. 

מי שיצליח לסלול דרך אל ליבה של אנה, הוא מי שיפגין התעניינות, חום, והבנה, בְּמָקוֹם, שגם שני חבריה הטובים של אנה, סיינה וג'ורג', אינם יכולים להיכנס, שכן היא צריכה מבוגר אחראי, חם ומקשיב. 
נער בשם ליאון, מטריד אותה. הוא יודע עליה משהו שאיש לא יודע, והוא משתמש בידע הזה כדי לסחוט אותה. הוא כופה עליה את חֶברתו, והיא נאלצת לסבול אותו. אנה אינה יכולה להסביר לחבריה. היא חוששת שמה שהיא מסתירה, יכניס אותה לכלא. ליאון ראה מה היה. ליאון יודע, והוא מנצל את זה. 
ואל תוך החיים הלא פשוטים האלה של הנערה המתבגרת, חודר יום אחד מכתב, שמיועד לה, ולא לאמה. את המכתב, הדרמטי והמוזר מעט, כותבת אידי סאות'ווד, מי שטוענת שהייתה בת זוגו של אביה של אנה במשך שמונה שנים. היא מודיעה לאנה, שבן זוגה, אביה של אנה, נפטר, שהיא אומללה ובודדה, והיא מבקשת להעביר לאנה משהו מהאב.
"אני קוראת את המכתב מההתחלה ועד הסוף, פעמיים. אני חושבת שאני בהלם. לא בדיוק עצובה אלא מופתעת, אין ספק, אלה ממש לא החדשות שציפיתי לקבל הבוקר בדרך לבית-הספר. "מה כתוב שם?" סיינה לוקחת ממני את המכתב ובוחנת אותו. "טוב. זה משונה. מי זה הג'יימס הזה?" אני מביטה מבעד לחלון. ברחוב, קשישה נגררת על ידי כלב שגדול ממנה פי שניים. "אבא שלי."
אנה לא יודעת איך להתייחס לידיעה, לכותבת, ואיך היא אמורה להתנהג עכשיו. היא רוצה לספר לאמה, אבל רואה שהאם עסוקה ולחוצה בענייני עבודתה, והיא מבינה שזה לא מתאים. "אמא חיה את חייה ואני חיה את חיי, ואני לא ממש מסוגלת לדמיין את שתינו מנהלות שיחה מלב אל לב על אבות ועל מוות ועל העבר. אני לא מסוגלת לדמיין את אימא מגלה חמלה כלפי אידי סאות'ווד והאבל והבדידות שלה, והתסביך המוזר שלה עם רוחות רפאים. אימא לא ממש יודעת להפגין חמלה". ואז חושבת אנה שאולי היא צריכה באמת להיפגש עם אידי. לא בגלל אותו חפץ שאביה רצה שתקבל, אלא כדי "לעזור במשהו לאלמנה המסכנה שממש ביקשה ממני עזרה."
המפגש בין אנה לאידי, הופך להיות אחד מִנִּי רבים. אידי מצטיירת כתימהונית. תמימה מצד אחד, ומקשיבה, מבינה וחכמה מצד שני. אנה אמביוולנטית אליה, אבל נמשכת לחום, להקשבה ולבישולים הטעימים שחסרים לה בביתה. 
עד שהמצב מסתבך והופך מסוכן ביותר. מותח. כתוב טוב ומעורר מחשבה.

יום רביעי, 17 ביולי 2019

'חנות ספרים על גלגלים' מאת ג'ני קולגן מאנגלית: ניצן לפידות

כתבה: ד"ר רותי קלמן


נינה רדמונד, אנגליה צעירה בת 29, שכל חייה עד כה כללו בעיקר קריאת ספרים בכל מצב, והמלצה על ספרים לקוראי הספרייה שבה עבדה, עומדת בפני תפנית חדה בחייה. סניף הספרייה – שאת ספריו הכירה, אהבה, ולמדה להציע לכל אחד על פי אופיו ונטיות ליבו – עומד להיסגר. אין לה תמיכה כלכלית, והיא אינה יודעת מה לעשות, שהרי הספרים הם כל עולמה ותחום התמחותה. היא רואה איך אורזים את כל הספרים שיעברו לספרייה המרכזית. רבים נותרים "יתומים", והיא אוספת אותם באהבה רבה למכוניתה, ומביאה אותם לדירה אותה היא חולקת עם שותפה. השותפה מבקשת שתמצא לספרים פיתרון אחר, כיוון שהם גודשים כל פינה. נינה יודעת שהיא תצטרך למצוא להם בית חדש.

במהלך סדנת פרישה של הצוות, מבינה נינה שאין היא מתאימה להיות בין המועמדים הבודדים שיצטרפו לספרייה המרכזית והמודרנית, והיא מתחילה לגלגל בראשה רעיון. אם אין היא יכולה לעבוד בספרייה, וברור, שהיא חייבת להמשיך לעסוק בספרים, אך מזווית אחרת, היא תקנה רכב מסחרי גדול, ותהפוך אותו לחנות ספרים על גלגלים. ביחד עם החנות המתגלגלת, היא תגיע למקומות שבהם אין ספריות, ותמכור את ספריה לאנשים שמתגעגעים לקריאה.

נינה אינה מניחה לאף אחד להרוס את החלום החדש שהיא בונה. למרות הססנותה, מתחיל לנבוע בתוכה, אולי מתוך מצוקת הצורך למצוא פיתרון, נתיב חדש להלך בו. הדמיון שלה, שכולל ניסיון להיעזר במחשבה של מה היו גיבורי הספרים עושים במקומה, מעצים את רצונה וביטחונה. כשהיא מביטה במודעת המסחרית שבעיתון, היא מצליחה לדמיין בעיני רוחה את המדפים שתשים בפנים, את מראה הרטרו המקסים שיהיה לה, ואז היא קולטת. המסחרית נמצאת בסקוטלנד...

לאחר שכל מסחרית אחרת בעיתון, אינה מצליחה לעמוד בציפיות של נינה אל מול זו שבסקוטלנד, היא מרהיבה עוז, מתגברת על פחדיה, ונוסעת לשם, כדי לבחון אפשרות לקנות אותה. באוטובוס, כשהיא צופה בנופיה היפים של סקוטלנד, היא מתחילה להיכבש ותחושה משונה מציפה אותה "עמוק בפנים, ברגע זה היא הרגישה שחזרה הביתה...". היא מגיעה לכפר קטן ומבינה שאין בכל הכפרים שבסביבה ספרייה. היא מצליחה להתגבר על דעות שוביניסטיות, לרכוש את הרכב, להתחבב על תושבי המקום החקלאי, ומתחילה סוף סוף לחיות גם מחוץ לספרים שלה את החיים האמיתיים. במקום שבו אנשים עוזרים זה לזה בטבעיות, כדבר המובן מאליו. שעובדים אמנם קשה במשך שעות רבות, אבל גם מצליחים לשמר מסורת חברתית, וחגים, והוויה עליזה ושמחה, שבה כולם לוקחים חלק, ונינה לומדת לחיות.

חנות הספרים הניידת שלה זוכה להצלחה גדולה. בזכותה, מתחברים כולם מחדש לעולם המופלא של הספרים, שבא להשלים ולהעשיר את העולם האמיתי, לא לבוא במקומו.


יום רביעי, 10 ביולי 2019

'רילוקיישן' מאת ליאור הראל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


משפחת קציר עוזבת זמנית את הקיבוץ ונוסעת לשלוש שנים לברצלונה בעקבות עסקיו של תמיר, אב המשפחה. חייהם בברצלונה מועברים אלינו, מנקודת הראות של דרור, אימן של מיקה, שי ונועה, ולעיתים גם מהרהורי ליבו של תמיר.
לחיות שלוש שנים בארץ זרה, הוא מצב לא פשוט, שמתאפשר בעיקר במציאת משפחה חלופית – זוגות ישראלים וחצי ישראלים, שעוזרים להם לעבור משברים, כשכולם מחוברים בטבור לדבר אחד עיקרי, לישראל ולישראליות. זה מתבטא לדוגמא במצרכי "יסוד" ישראליים שהם מרגישים בחסרונם, כמו: שוקולד השחר, שקדי מרק ומלפפונים חמוצים.
כשהם קופצים לחודש לארץ, היא רואה את הבנות קורנות כשהן רואות את המגן דוד על המטוס. "היא שלפה את הנייד מהתיק וצילמה את הבנות הקורנות על רקע מגן הדוד הקטן. 'לא יעזור כלום,' חשבה, 'הרגשת השייכות למשהו שגדול מהיום-יום, אין לה תחליף, והיא בטח לא קיימת בברצלונה. לא משנה כמה שנים נגור כאן, תמיד נהיה זרים."
הישראליות שלה שם, היא גם להיצמד לחברות ישראליות אחרות. לחגוג חגים ישראליים יחד על חומוס ופלאפל ו"על האש", ולראות כל בוקר תוכניות ישראליות במחשב, להתעדכן על הנעשה בארץ, ולדאוג כשהמצב מתחמם.
המגורים רחוק מהבית בארץ ומהמשפחה האוהבת ועוזרת ומבקרת, גורמים גם ליחסים בין דרור לתמיר להתחדד, להשתנות, להגיע לנקודת רתיחה, וללמוד על עצמם דברים חדשים. כמובן השהות הקרובה עם הילדות, משנה את הקשר ביניהם, תוך התמודדות גם עם הבעייה הנוירולוגיות של מיקה, בתם הבכורה. השריטה הכי גדולה של דרור קשורה לזמר יהודה פוליקר, כשהיא מאד מחוברת לשיריו ולו עצמו, בדרגה של מעריצה בת עֶשְׂרֵה. היא גם צריכה להתמודד עם תכונותיה הרעות, כמו הצעקות וההתפרצויות והקניות שנובעות משיעמום.

שעות הפנאי יאפשרו לה ללמוד ריקודים, ולהכיר את פראן המדריך, את רוז מבית גיל הזהב, את ארז שיהפוך לידיד נפש ולמורה לספרדית לבנות, ואת בן זוגו ג'ורדי, שיישמש לה מעסה ומנטור כאחד. "לפני הקטע הפיזי," ג'ורדי הסביר לה באנגלית-ספרדית ייחודית, "נטפל קצת בנפש. חוץ מהבנות ותמיר, מה את רוצה? מה היית רוצה שיקרה לך, דרור, בלי קשר לאף אחד אחר?" היא הביטה בו מופתעת, לא היה לה מושג מה לענות, "כל כך הרבה שנים אני אימא של... והאישה של... בחיי שאין לי מושג..." כשהוא מתעקש שהיא תביט בעיניו ותחשוב על משהו – היא קולטת "אתה יודע, יש משהו... אני רוצה לכתוב ספר, רומן." פרפקטו, מואי ביין," לקח את ידה השנייה, "אז זה מה שאת צריכה לעשות בזמן הפנוי שלך פה. לשבת ולכתוב."
דרך הכתיבה, תלמד דרור להיפתח אל עצמה, ולהקשיב לרצונותיה. הספר הזה יאפשר לה לראות את הדברים אחרת, להבין מה חשוב, לקבל משוב חיובי ולהתעצם.



יום חמישי, 4 ביולי 2019

'אישה מעבר לים' מאת שרית ישי-לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אין ספק ששרית ישי-לוי יודעת לפרוש בפני הקורא יריעות חיים של דורות ולרקום ביניהן את החוטים הנכונים. חוויה נָכוֹנָה למי שייקח לידיו את ספרה "אישה מעבר לים", כפי שהרגישו מאות אלפי הקוראים של ספרה 'מלכת היופי של ירושלים'.
כפי שאנו יודעים, קשה לבנות הווה ועתיד, בלא שיהיה הנדבך המהותי – העבר. אך מה קורה, כשהעבר לוט בערפל? שלילי צורף, אמא לרון חיים, בנה בכורה המת, ולאליה, בתה, ואשתו של שאול צורף, אינה יודעת דבר על עברה. כל מה שהיא יודעת הוא שהונחה תינוקת ביום היוולדה, ביום שלג קר מאד, על מדרגות מנזר בירושלים. על גופה הייתה פתקה ובה שמה "לילי", ושרשרת זהב עם מגן דוד, שהונחה על גופה הזעיר והעטוף בבגדים חמים. בשנים שבהן גודלה במנזר לא סיפרו לה הנזירות שהיא יהודייה. אבל ברגע שאחת הנזירות חשפה טפח, הבינה לילי שהיא יהודייה. המשך השהות במקום הפך לבעייתי, ויום אחד היא עוזבת. בלא שתדע שהיה גם מכתב מצורף. את זאת היא תגלה שנים מאוחר יותר, כשתהיה מוכנה נפשית לגלות משהו על עברה.
ועד אז, היא גְּדֵלָה ממורמרת, מרת נפש, כעסנית, לא מסוגלת להביע אהבה לבתה, שאינה מסוגלת לתפוס את המקום הרחב והגדול שהיה לבנה המת בליבה. 

אליה גְּדֵלָה בעיקר על ידי אביה שאול, שנקרע בין שתי הנשים של חייו. אישתו הנירגנת, שהוא אוהב מאד, ובתו האהובה, אליה, שלא מצליחה למצוא את מקומה הנכון בחיים. לילי נעזרת בבשארה הערבייה מיפו, שקוראת לה בקפה, אבל מסרבת לשמוע על עברה. מתוך פחד וכאב. שבוייה בבדידותה, בכאבי ליבה, היא פותחת ליבה רק לבשארה הזקנה, וכשזו נפרדת מהעולם, היא מוצאת נחמה ושלווה רק ליד קבר בנה, שנפטר בן שנה. אליה מתאהבת ונישאת לארי, בחור אגוצנטרי, שמתעלל בה נפשית, מבלי שתהיה מסוגלת להתנתק ממנו. אחרי שהוא מודיע לה בלי הנד עפעף שיש לו מישהי אחרת ושהוא עוזב, חוזרת אליה לבית הוריה ומסתגרת בכאבה.
רק אחרי שתנסה להתאבד, ותתחיל לפתוח את ליבה בפני דוקטור קמינסקי, היא תתחיל להבין מה צריך לעשות. הוא אומר לה: "... עד שלא תתירי את הסבך, תישארי תקועה במקום. עד שלא תביני את חידת חייה של אימא שלך, לא תביני את חידת חייך, ולכן אני מבקש, אזרי אומץ ודברי איתה, אחרת את באה לכאן לחינם." והיא בתגובה מביטה בשעון החול שעומד על השולחן, ורואה שהזמן אזל. וכאן יש שלוש משמעויות: 1. שעת הטיפול אצל דוקטור קמינסקי נגמרה. 2. הזמן של חייה אוזל 3. היא צריכה להשתחרר מהטיפול אצלו, ולהתחיל לטפל בעצמה. 
מכאן ישתנו היחסים בין לילי לאליה, ושתיהן תצטרכנה להתעמת עם העבר.