'בבקשה תשגיחי על אמא' מאת קיונג סוק שין מאנגלית: מירב זקס-פורטל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופרת קיונג סוק שין, שהיא פופולארית ומוערכת מאד בדרום קוריאה, הצליחה ליצור רומן יפיפה, המשרטט את פארק סו ניו כדמות אימהית למופת. ההקרבה, הלחימה על הצרכים של ילדיה, הדאגה לאוכל שלא יחסר, במקום של עוני מרוד,  ההתעניינות בעולמם, גם לאחר שבגרו ועזבו את הבית. הכול נמצא שם, כפי שאנחנו מכירים אימהות מסורות. אבל כשהאמא הזו נעלמת פתאום בתחנת הרכבת של סיאול, לאחר שהאב עלה לקרון רכבת וגילה שהיא לא מאחריו, מתחילים כולם, במקביל לחיפושים אחריה, לעשות חשבון נפש. 

היא הייתה עבורם ה"מובן מאליו", והם מתחילים להבין, שאולי עכשיו היא לא תהיה יותר בשבילם, כמו שהייתה תמיד. כל אחד מהם מגלה עכשיו לחוד, איך בעצם הזניח אותה בשנים האחרונות, ואיך כמעט ולא נסע לבקר. כשהיא הגיעה אליהם עם אוכל מבושל ברכבת, הם לא טרחו לדאוג לה למיטה פנויה כדי שלא תצטרך לחזור בלילה לבד. הם מבינים פתאום שהתעלמו מהצרכים שלה עצמה. 

כשחלתה, לא הרשתה לעצמה להתפנק ולנוח, אלא המשיכה הכול כרגיל, למרות כאבי הראש האימתניים שתקפו אותה. האב, שכמעט ולא נכח בחיי ילדיו, ראה בה אף הוא בשלב מסוים, רק כאימא של ילדיו. התעלם כשראה אותה סובלת. הלך תמיד לפניה, למרות שביקשה ממנו להאט וללכת לצידה. גם באופן סימבולי, הוא מעולם לא הלך לצידה. רק עכשיו כשהיא נעלמה – הוא מבין ומתחרט. 

גם הילדים הבוגרים, מבינים עכשיו, שמעולם לא ראו אותה כאישה, כבן-אדם. אלא רק כאמא. מעולם לא ניסו להבין מה היו החלומות שלה. האם הגשימה אותם? האם זה מה שרצתה להיות? כשבתה שאלה אותה פעם אם אהבה לעבוד במטבח, ואם נהנתה לבשל, עונה האם: "אני לא אהבתי או לא אהבתי להיות במטבח. בישלתי כי הייתי צריכה לבשל. הייתי צריכה להיות במטבח כדי שיהיה לכם מה לאכול וכדי שתוכלו ללכת לבית ספר... יש דברים שצריך לעשות ולא משנה אם אתה נהנה מהם או לא... אם תעשה רק את מה שאתה אוהב, מי יעשה את מה שאנשים לא אוהבים לעשות?"

ואכן מסתבר, שהם לא באמת הכירו את האישה שהייתה אמא שלהם ובת זוג לאב. לא במחלותיה. ולא בחלומותיה. לא בעושרה הרוחני, ולא במעשים שמעולם לא נחשפו בפניהם. האם תהיה להם הזדמנות לתקן? 

ואולי בעצם העלאת הנושא על פני השטח, יש לכם, הקוראים, הזדמנות, שלא לחזור על טעותם. ואם עדיין יש לכם הורים בעולם הזה. השגיחו עליהם. תרימו טלפון. תתעניינו לא רק אם אכלו ושתו ולקחו את התרופות, אלא מה הם חושבים, ומה היו רוצים עוד להגשים כל עוד הם כאן איתכם. ספר שמעורר מחשבות. מומלץ.

תעלומה בשישה קולות מאת ויקאס סווארופ מאנגלית: נדנה אלעזר-הלוי

ד"ר רותי קלמן

ויקאס סווארופ, מחבר רב המכר "נער החידות ממומביי", מביא גם הפעם את פניה הרבות של הודו. 

נקודת המבט המעניינת של ויקאס סווארופ, מראה שיש בהודו עשירים ויש עניים, ויש קאסטות ברורות. אבל מצביעה, למעשה, על מה שמאחורי הסטריאוטיפ. העשירים הם לאו דווקא מאושרים, העניים ביותר – עשירים בדברים אחרים. יש מושחתים פוליטיים, כמו שר הפנים ג'גנאט ראי, שמשתמש בכולם ככלי משחק לטובת צרכיו, ומנסה להוציא מהבוץ, בכל פעם מחדש, את בנו היפה ויקי ראי, שחי חיים נהנתניים על חשבון חייהם של אחרים, שאותם הוא דורס או מחסל, בלי שמץ של נקיפות מצפון, ויש בפוליטיקה גם את הישרים, שישמרו על היושרה שלהם, גם כשמסביב הכל מושחת. 

במקרה של ויקי ראי, בנו של שר הפנים, השחיתות הזו היא מעבר למה שהעם בהודו מוכן לסבול ולעבור בשתיקה. כששר הפנים, מצליח לשחד את השופטים במשפט של בנו, המואשם ברצח נערה, למרות עדים רבים שראו אותו רוצח, וויקי ראי יוצא זכאי. העיתונות וההמונים, אינם מוכנים יותר לעבור על מעשים אלו בשתיקה. הם יוצאים לרחובות, והעיתונים מלאים בקריאה לצדק שייעשה. כמו העיתונאי שאת טורו אנו קוראים בספר. הוא  עוקב כבר שנים אחרי ראי, אבל טוען שמה שחשוב לו זה הצדק, ולא בן אדם מושחת זה או אחר: "מסע הצלב שלי מעולם לא היה נגד ויקי ראי, הוא היה נגד המערכת שמאפשרת לעשירים ולבעלי הכוח להאמין שהם מעל לחוק. ויקי ראי היה רק סימפטום גלוי למגפה שתקפה את החברה שלנו."

ראי הזחוח, שהוכרז כזכאי על ידי בית משפט מושחת, מחליט לעשות מסיבה לרגל  זיכויו במשפט, אבל במסיבה הזו הוא נרצח. המשטרה שמגיעה בהקדם, מוצאת מבין קהל החוגגים שישה אנשים בעלי אקדחים, והם נעצרים כחשודים ברצח, והעיתונאי, למרות הרצח, מודיע שגם עכשיו הוא לא יקפא על שמריו, אלא ימצא בעצמו את הרוצח "אם הצדק באמת עיוור, אז רוצחו של ויקי ראי צריך לבוא על עונשו בדיוק כפי שוויקי ראי היה צריך לבוא על עונשו."

סווארופ מראה לנו לכל אורך הספר, שֶׁאַל לָנוּ להאמין למה שאנו שומעים. כי מה שנשמע אמת, הוא לא אמת, ומי שלא מאמינים לו, בגלל איך שהוא נראה או נשמע, הוא בעצם הזכאי, כמו במקרה של אקטי, בן השבט התמים שהגיע לאחר גלגולים רבים למסיבה של ראי, כדי להחזיר לבני שבטו, סלע קדוש שנגנב מהם. לכאורה הוא מגיע מהמקום הנמוך ביותר והפרימיטיבי ביותר, ומיד חושדים בו וטופלים עליו האשמות, אך דווקא הנער הצעיר הזה, הנמוך והשחור משחור, וה"לכאורה" פשוט, שלא מצפים ממנו לְיֶדַע וליכולות, מצליח פעמיים לרפא ולהציל חיים, בטבעיות רבה, ויש לו אפשרות לאבחן חֳלָיִים שאף אחד אחר לא רואה, כמו מהותו, ואפילו זהותו, של הצל שמלווה את אחד החשודים, מוהן קומאר.

נקודת המבט של סווארופ בולטת במיוחד בתיאור השחקנית הבלונדינית היפה והמוכשרת של בוליבוד, שבנאם סקסנה, שהיא מושא הערצתם של המוני העם והאליטה גם יחד. גם כאן, שובר סווארופ את כל הסטיגמות. השחקנית היפה והבלונדינית היא גם חכמה, וגם עשירה בידע, שבא לידי ביטוי בדברי חוכמה שהיא נזכרת, במחשבתה, מפי חכמים כגון ניטשה, הרודוטוס ואחרים. היא לא מצטטת אותם כלפי חוץ, כדי להישמע חכמה, אלא חושבת אותם לעצמה, ומפנימה את המסר. כשהיא צופה למשל בשידור שבו כפילתה זוכה להערצה גדולה, היא מביטה וחושבת: "ניטשה אמר, "כשאנו עוברים חוויה, צריך לשקוע בה ולעצום את העיניים, במקום להיעשות צופים מיד." כשהבטתי בתמונה הקפואה הזו של עצמי, הבנתי למה הוא מתכוון... בפעם הראשונה יכולתי להתבונן בעצמי בלי המטען הפסיכולוגי שכרוך בהתבוננות בעצמי... " 

בניגוד לסטיגמות של הצורך להיכנע לגחמות של מפיקי קולנוע, שבנאם עומדת בכך ביושרה אישית מדהימה, כשהיא מוכנה להקריב את הקריירה שלה, ואת עצמה רק למען אחותה הקטנה מתוך הארה והבנה של מה באמת חשוב בחיים. 

רומן המתח "תעלומה בשישה קולות" מנסה, על פניו,  לגלות לנו מי רצח את ויקי ראי. אך בעצם, נותן לנו הצצה אל מאחורי הקלעים, לא של החשודים האפשריים, אלא של המגוון האנושי בחברה ההודית, שממש אינו מה שהוא נראה על פניו.

'הפינה של טריסטאן' מאת אביבית משמרי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

טריסטאן הוא בחור הולנדי צעיר בן 19, שהתייתם מאביו, פיטר, שלא גר באותו הבית, כשעוד היה תינוק. כשהאם, איבון, נפטרה, אף היא,  ממחלת הסרטן, בהיותו בן ארבע, הוא מעביר את ילדותו תחילה בביתו של דודו נורברט, ואחרי שנים, הוא עובר לבית מראייקה ויאפ, סבו וסבתו. אין הוא מקדיש זמן לעבר, אין הוא זוכר, וגם אינו מנסה לזכור. גם כשהוא עוקף באופן קבוע את הפארק, הוא לא בדיוק מבין מדוע, וגם לא מנסה להבין, כמו שאינו טורח להבין מדוע אין הוא מעוניין לגור באותה הדירה שבה נולד, ברחוב לינדנסטראט.

טריסטאן חי את הרגע. יש לו חברה חדשה בשם סנדרה, והוא עסוק בלהבין אותה, כשבעצם, הוא עוד לא כל כך מבין את עצמו. הוא אמור לפגוש אישה ישראלית, בשם איריס, שהוא אינו זוכר כלל, אך הייתה הבייביסיטר שלו לפני חמש עשרה שנה, כשאימו שכרה מפעם לפעם את שירותיה. והזרה הזו מישראל, התקשרה אליו והודיעה שהיא באמסטרדם, ושהיא תגיע לדירת ילדותו ברחוב לינדנסטראט, כדי להביא לו רישום שציירה אמו, שהייתה אמנית, ולספר לו עליה.

הוא נענה לקיום הפגישה, אך הוא אדיש למה שהיא מביאה עימה. אין הוא זוכר את אמו, והוא לא בדיוק מעוניין במידע שלה "הוא לא רוצה לדבר שוב עם האישה הזו, לא ברור לו מדוע אבל הוא לא רוצה לדבר איתה. "

ןהאישה הזו, הישראלית, היא איריס, אם ליובלי בן הארבע. אבל משום מה היא קצת תקועה בתקופת שהותה באמסטרדם, למרות שכשהייתה שם, נחשבה זרה, על אף ההולנדית שדיברה בה. והתלישות הזו, שבין שני המקומות, אינה מביאה לה שלווה. היא מרגישה שעליה לשוב להולנד, למקום ההוא, לדבר, לשחרר סודות ומועקות, ואולי אז תוכל לחזור ולהתמקם חזרה בארץ, ולהתחבר לאימהות, אותה אין היא חווה במלואה ומרגישה שזו אמהות מקולקלת. כשהיא עם הילד, היא לא לגמרי איתו, אבל החלומות שהיא חולמת, הם חלומות של סכנות לבן. סכנות שיש בהן אש, ומחלות ואסונות, וכשהיא במרחק מהילד, היא מלווה ביסורי מצפון על שהיא רחוקה מהילד שבוכה וקורא בשמה.

בהגיעה לאמסטרדם, היא מגלה שהעיר השתנתה. מקומות שבהם הסתובבה כבר לא קיימים. אנשים שהכירה, כבר אינם שם "הכל עברו לעיר אחרת או שהחליפו שם ופנים והתנהגות. מי שהולכים מולה ברחוב הם תיירים חסרי נקודת אחיזה. כמוה."

מי שעוד שקוע בתוך קונכייתו, הם הוריה של איבון, מראייקה ויאפ. הסבתא הזעומה, ששומרת סודות רבים, ומרירות רבה, ובעיקר את החודשים הקשים, שבהן סעדה את בתה החולה, ויאפ, שחזר ובגד בה, עד שחזר לחיות איתה ולצידה.

ולתוך כל אלה נכנסת איריס, כמישהי זרה ומכירה גם יחד. וכשהם מתחילים לחפש את הפינה של טריסטאן בוונדל פארק, אותו פארק שהוא עוקף בדרכו בכל פעם, ומוצאים אותה, מתחת לעשבים השוטים. הם בעצם, לא באמת מחפשים פינה מהעבר, אלא מנסים להבין היכן הפינה המטאפורית שלהם היום. מהו המקום שבו ירגישו בבית. ואולי זה יכול לקרות, רק כשהסודות יצופו על פני השטח. פיוס עם העבר, חטאים ישנים וסליחות.

כתיבה טובה, שאיכותה מתגלה עם חשיפות הזמן, כשהערפל של חיי הנפשות מתחיל להתבהר. ויש בכתיבה פיוט מרכך שמגיע עם רגעי האמת "כל אורותיו של הבית בלינדנסטראט כבויים, כל וילונותיו מוסטים. ספריו סיפרו כל מה שיש להם לומר, וכעת נדמו. איזו זכות יש לבית להתגעגע." 

וכל המטענים, שכל אחד מהם נושא, גורמים לאיריס ולטריסטאן, להתחבר ולהבין טוב יותר את עצמם: "טריסטאן נע תנועה אחת קדימה, ואיריס גם כן, תן לי רק להיות קרובה, וקרובה יותר, למי שאינו אני. הטלטלה הזו היא של שנינו... ובנגיעה נשפך גביע אל גביע... וזיכרונות חוזרים אל מקורם, התודעה זורמת אל התודעה האחרת ומרככת אותה, מקבלת ממנה חיות, סופגת ונספגת, וכל מה שאינה יכולה להכיל זורם בקלות, מאוחסן אצל האחר."

'שניים שניים' מאת ניקולס ספארקס מאנגלית: רותי ונעם אור

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" (בראשית ז, ט). כמה פשוט וטבעי זה נשמע כשמדובר בצו אלוהי. אבל כולנו יודעים, אפילו מגיל צעיר, שלמצוא את אותה נפש תאומה ומשלימה, נדרשת דרך חתחתים, שאין בה שום עַרְבוּת, שהיא אכן תִּמָּצֵא. לפעמים מי שנראה בתחילה כמי שהכי מתאים לנו, כשאנו מאוהבים, מתגלה אחר-כך, כמיקח טעות " הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּיו, בִּלְתִּי אִם נוֹעֲדוּ?" (עמוס ג, ג), והשאלה הזו עוד תישאל.

הספר העבה והמרתק הזה מלא בזוגות הפוסעים שְׁנַיִם שְׁנַיִם: ראסל גרין ואחותו מארג' גדלים במשפחה אוהבת מאד. זוג הורים מאד משמעותיים ומאד תומכים, שלכל אחד מהם דרך אחרת להביע אהבה. למרות שהָאֵם משפיעה על ראסל מאד בדרכו לְרַצּוֹת כל אחד, היא תעמוד לצדו בכל שלב בחייו. האב שמעסיק עצמו רוב הזמן בתחזוקת הבית, ובמשחקי כדורגל, שתקן מטבעו.  אך כשצריך עצה או עזרה, או תמיכה – הוא ייתן את נשמתו, בדרכו שלו. 

מי שגדלה לצדו של ראסל היא אחותו הגדולה מארג', המשמשת לו כמודל השראה ותעצומות נפש, כמו גם עומדת מולו כמראה, לראות מה טוב ומה לא. הוא הראשון שמארג' תגלה לו שהיא מעדיפה בנות. לימים תגלה מארג' את תאומת הנפש שלה, את ליז, שמחליקה אל לב המשפחה בקלות ובחיבוק גדול, הקשר ביניהן מדהים ומעורר השראה. 

עלילת הרומן פוגשת את ראסל כשהוא כבר נשוי לויויאן. אבל מהרגע הראשון, אנחנו מבינים, הרבה לפני שהוא עצמו מבין, שהם לא מתאימים. ויויאן הפכפכה ביותר, בזבזנית כפייתית, נתונה למצבי רוח, לא מוכנה לשמוע מילת ביקורת, ומאד מניפולטיבית. ראסל הוא ההיפך הגמור. הוא גדל עם דיבור ישיר ולא מתחכם. עם אמירות אמיתיות ועם כנות תמימה, שלא מבינה דרך אחרת. עם חישוב כלכלי נכון ועם אהבה גדולה, שמעוורת אותו מלפסול את ויויאן, או להעיר לה, וכל מה שהוא רוצה זה לְרַצּוֹת אותה. לכן, כל עוד הם רק זוג, והאהבה מכסה על הכל, הם מצליחים להסתדר. אך כשבתם לונדון, נולדת. מתחילים חריצי הַשּׁוֹנוּת, להתרחב ולהפוך למכשלה. לאט לאט מנכסת ויויאן את לונדון לעצמה, ודואגת כל הזמן לשלוט במרחב של בתה.

המהפך יגיע, כשראסל, שקץ במדיניות הלא נכונה ומושחתת של מקום העבודה הגדול שבו הוא עובד, ובו הוא משמש רק כְּפִיּוֹן קטן, מחליט לעזוב את העבודה, ולהפוך לפרסומאי עצמאי. אבל כשאין תמיכה מהבית, אין את הגב של ויויאן להאמין בדרכו, אלא להיפך, הוא אינו מצליח, הלקוחות לא מגיעים, והמצב הכלכלי מתדרדר. 

במקום לתמוך, לעודד ולהציע פתרונות מעשיים, מעמיקה ויויאן את הפער ביניהם ואת הזלזול כלפיו. היא פונה לאחד מהאנשים הכי עשירים ומושחתים, שראסל מכיר, ומתחילה לעבוד אצלו, כשבתוך זמן קצר היא הופכת ליד ימינו של הבוס, שהוא רודף נשים ידוע. בד בבד עם ההתבססות, היא שבה ומשפילה את ראסל, שלא מבין, באהבתו ותמימותו, את דרכה, ואינו מסוגל לראות את כל הסימנים והרמזים, שכל אחד אחר יכול לראות. ויויאן מתחילה להיעדר מספר ימים בכל שבוע בתירוץ של עומס עבודה, וכל הטיפול בלונדון, בתו, נופל עתה עליו. 

בתחילה הוא מתקשה לעמוד בקצב המשימות, והחוגים, והטיפול בקטנה. אך עד מהרה הוא לומד להסתדר איתה, וכבר אי אפשר להפריד בין ראסל ולונדון. כשאשתו מגיעה, היא מבינה שהוא מתחיל לתפוס את מקומה כְּאֵם וּכְאָב יחידני. ומבלי להתכתש אל מול הילדה, היא נוטלת אותה לעצמה בכל הזדמנות של זמן חופשי, כשהיא מוציאה את ראסל מתוך המשוואה המשפחתית. יש אם ובתה, אל מול אב ובתו. זו כבר לא משפחה. בשלב זה ראסל וויויאן כבר נמצאים במדרון יחסיהם ונישואיהם, עד שיובהר לו סופית, שהיא כבר לא איתו.

מוטיב הזוגיות של שְׁנַיִם שְׁנַיִם עובר לאורך העלילה כחוט שני: הספר האהוב ביותר על לונדון הוא הספר " שְׁנַיִם שְׁנַיִם" המתאר את סיפור תיבת נח; כשלונדון נכנסת לראשונה לכיתת גן החובה תחת עיניהם הנרגשות של בני המשפחה, היא נכנסת עם כל בני הכיתה בזוגות, כאל מקום שיהווה את תיבת הנח שלהם. שם לונדון תכיר את בודהי, מי שיהפוך לחבר הכי טוב שלה; בגן החיות יתרוצצו לונדון ובודהי יחד, ואילו ראסל ואמילי, חברתו לשעבר, ואמו של בודהי, פוסעים בעקבותיהם; כשארבעתם מגיעים לטיול באקווריום, מתנגן ברקע שיר בשם " שְׁנַיִם שְׁנַיִם" וראסל, בספונטניות רבה, מתחיל לרקוד עם לונדון "באופן מוזר מילות השיר נגעו לליבי שעה שרקדתי עם בתי. היא התנועעה וקיפצה והחזיקה בידי כשהיא חושפת הבזקי תמונות של האישה הצעירה שתהיה בעתיד ושל הילדה התמימה שעדיין הייתה..." "זה היה הדבר הכי נוגע ללב שראיתי בחיי" מגיבה אמילי לריקוד הלב של השניים. יש לשער, על פי התנהגותה בשלב זה של יחסיהם, שאילו הייתה ויויאן נחשפת למחזה הזה, היא הייתה מגיבה בהצגת קינאה ובזעף.

דברים שהתקלקלו, יילכו ויסתדרו, כשכל אחד ימצא את בן הזוג המתאים לו, ואת ההבנה המלאה של המהות הזוגית הזו, יבין ראסל, לאחר שיעבור את השנה הקשה בחייו.

 ובהבנה זו הוא ילמד לצעוד בדרך בטוחה ומוצלחת יותר. כתוב מצויין.