יום רביעי, 29 במאי 2019

'יצורים מופלאים' מאת טרייסי שבלייה מאנגלית: יסמין קלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן



טרייסי שבלייה, שכתבה את 'הגבירה והחד קרן' 'נערה עם עגיל פנינה', 'הבתולה בכחול' וספרים מדהימים נוספים, כותבת על ספרה זה, שהוא "יצירה בדיונית, אך דמויות רבות בה היו קיימות במציאות, ואירועים כמו המכירה הפומבית של קולונל ברץ' והישיבה של החברה הגיאולוגית... אכן התרחשו במציאות."

כך גם מרי אנינג, שכאשר הייתה קטנה מאד, היא ניצלה ממכת ברק שפגעה והרגה את האישה שהגנה עליה, ועוד שתי ילדות שעמדו לידן. מאז, ייחסו לה כוחות מיוחדים, והיא אכן בלטה בכישרונה לזהות ולמצוא מאובני חיות על חוף הים ליד ביתה. למאובנים קראו המקומיים בליים רג'יס "פלאים", ומרי, שהולכת לחוף עם סלה מדי יום, כשעול הפרנסה, הוא ברובו על כתפיה הקטנות, אוספת את מציאותיה ומעבירה לאמה שמוכרת אותם בחנות שפתחו בסמוך לביתם. כשהיא צדה את היצורים המופלאים, ומגלה חיות שנכחדו מהעולם, עובר בה תמיד זכר הברק שפגע בילדותה."כי הברק הוא אני. הוא נכנס בי כשהייתי תינוקת ואף פעם לא עזב. בכל פעם שאני מוצאת מאובן, אני מרגישה את הד הברק, מעין טלטלה קלה שאומרת, "כן, מרי אנינג, את שונה מכל האבנים שבחוף."

אליזבט פילפוט מגיעה עם אחיותיה מלונדון אל ליים רג'יס. הן לא לגמרי נטמעות בנוף האנושי, ואינן מצליחות למצוא בני זוג לעצמן. אליזבט מתאהבת אף היא במאובנים המופלאים, שהיא קוראת להם בשמם המקצועי "אמוניטים". אך שלא כמרי אנינג הצעירה, אין היא מוכרת אותם. העניין שלה, הוא בעצם הוצאת המאובנים ממקום כלאם. היא נהנית מהאסתטיקה של המאובנים, בעיקר של הדגים שהיא מוצאת. היא תְּלמד את מרי לקרוא, תספר לה על מחקרים מדעיים, ותִּלמד ממרי כיצד לגלות את אותן חיות שנחנטו בין אבני המקום "הערכתי את חֶברתה של מרי גם משום שלימדה אותי דברים רבים: כיצד מְסַדר הים אבנים דומות בגודלן במקבצים לאורך החוף, ובאיזה מקבץ ניתן למצוא מאובנים מסוימים, כיצד לזהות סדקים אנכיים בפני הצוק המתריעים מפני מפולת סלעים, וכיצד להגיע לשבילים שעל הצוקים אם הגאות אכן תסגור עלינו"

הקשר ביניהן יהיה מורכב. מקינאה. מאהבה ומכבוד הדדי, בעולם שבו, הנשים, אינן יכולות להיכנס לכל מקום (תחילת המאה התשע־עשרה באנגליה). כאשר מתגלות החיות שכבר נכחדו, והקהילה המדעית מגלה את ליים רג'יס ובעיקר את מרי אנינג, קשה מאד לגברים להכיר ביכולתה המופלאה של אנינג, וכשהם מפרסמים, הם לא ממהרים לתת לה ולאליזבט את הקרדיט המגיע להן.

שבלייה מציינת בסוף ספרה, מה אירע בהמשך לכל הדמויות בַּספר, המשלב תגליות מדהימות, ותמונת מצב של קהילה מדעית משכילה ממעמד גבוה, שלומדת להכיר בערכן של נשים, שנאבקות להכרה וכבוד, המגיעים להן, בעולם הנשלט על־ידי גברים ודעות קדומות.

יום רביעי, 22 במאי 2019

'מקור' מאת דן בראון. מאנגלית: אסף שור

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הסופר דן בראון, מחברם של: 'צופן דה וינצ'י', 'מלאכים ושדים', ועוד, מותח אותנו בגדול בספרו 'מקור', שתרגומו לעברית יצא לפני כשנה. כמו ביתר ספריו, ניצב הגיבור שלו, רוברט לנגדון, בפני חידות רבות, בכמה מישורים, בכמה חזיתות, ועם כמה חשודים ותיאוריות קשר בשפע.

לנגדון, איקונוגרף (חוקר סמלים) ידוע, מוזמן על ידי תלמידו לשעבר וחברו, אדמונד קירש, למוזיאון גוגנהיים, שבבילבאו, ספרד. קירש, מתמחה בתורת המשחקים ובמידול ממוחשב, שחוקר תבניות כדי לספק תחזיות לעתיד.
קודם למצגת שמיועדת לחשוף במוזיאון גוגנהיים בפני ציבור גדול של מוזמנים, וכן לצופים רבים מרחוק, את התשובה לשתי השאלות של קיומנו: מאיפה באנו? ולאן אנו הולכים? מנצל קירש את פרלמנט הדתות העולמי, המתקיים בברצלונה במנזר עתיק, כדי לפגוש שלושה אנשים, נציגי שלוש מהדתות: רבי יהודה קובש, פילוסוף יהודי, בעל שם בקוסמולוגיה לפי הקבלה, עלאמה (חכם דת) מוסלמי, בשם סייד אלפאדל, והמארח, אבי המנזר, הבישוף אנטוניו ואלדספינו, שהוא בעל השפעה רבה בספרד, וגם חברו ויועצו הקרוב של המלך הספרדי. במפגש הדיסקרטי מול שלושת נציגי הדתות מציג קירש מצגת, שמשאירה את השלושה המומים. קירש מודיע להם, שהוא הולך לחשוף את תגליתו בפומבי בעוד חודש, והם מנסים לחשוב יחד כיצד למזער את הנזק, שהרצאתו תגרום.

מרגע שנחשפו למידע שהובא לידיעתם, הם מגלים שהם בסכנה גדולה, ולאמיתו של דבר, קירש מזמין את צופיו לחוויה המיוחדת במוזיאון גוגנהיים, לא בעוד חודש, כפי שאמר לנציגי הדתות, כי אם כעבור שלושה ימים בלבד, מה שלא מאפשר להם לעשות דבר. ומסתבר שאדמונד קירש הולך להטיל "פצצה" רצינית. כפי שהוא אומר ללנגדון רגע לפני ההרצאה "לא אגזים אם אומר לך שלתגלית שלי יהיו השלכות בסדר גודל של המהפכה הקופרניקאית." לרגע חשב לנגדון שהמארח מתבדח, אבל ארשת פניו של אדמונד נותרה רצינית בתכלית. קופרניקוס?...".

אך הכל משתבש. גם לפני ההרצאה, וגם במהלכה. התגלית לא באמת נחשפת במוזיאון. האם מי שמתיימר לדעת את סודות הבריאה וסודות העתיד, צפה מראש את כל התקלות? רק בסוף נדע את התשובה לכך, ובינתיים, ינסו רוברט לנגדון, ביחד עם אוצרת המוזיאון, אמברה וידאל, ארוסתו של נסיך ספרד, חוליאן, להגיע לביתו של קירש בברצלונה, בעזרת וינסטון, המחשב־על המופלא שלו, כדי לחשוף את הסיסמה המורכבת מ-32 אותיות מתוך שיר לא ידוע, על־מנת שיוכלו לפרסם את התגלית המדהימה של אדמונד קירש.

דרכם רצופה במכשולים מצד מתנקש הדולק בעקבותיהם, מצד מאבטחי המלך, הגווארדיה ריאל, מצד המשטרה, ולצד חוסר הידיעה והצורך לפענח סמלים ורמזים שהושארו בדרך.
במהלך המסע רווי המתח, מתוודעים הצופים לברצלונה היפה, לאדריכלות של גאודי, ולתיאוריות בריאה שונות, דתיות מול מדעיות. מרתק ומעניין. קיראו. 

יום רביעי, 15 במאי 2019

'אי התפוחים' מאת הילה ארוון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


עוד ספר נפלא מבית היוצר של הסופרת הילה ארוון. הפעם מתרחשת העלילה בלונדון של סוף המאה ה-19, בתקופה הוויקטוריאנית. המעמד הגבוה של האצולה הלונדונית, נחשף לפנינו ביחסו לנשים – הן אינן יכולות לבחור לעצמן בעל. הן אינן יכולות להסתובב לבד ברחוב, ללא ליווי, והן אינן עובדות. כל עיסוקן, במדידות ותכנון שמלות לאירועי חברה שונים ונשפי ריקודים. וכן הקפדה על נימוסי שולחן ושיחות סלון, שבהן הן אמורות להיראות במיטבן. כדי שיחזרו אחריהן, והן תזכינה לבעל עשיר ומרובה נכסים ככל האפשר.

אל העולם הזה נחשפת מג אלישיביץ, בת השש-עשרה, היתומה משני הוריה האהובים שנפטרו מדלקת ריאות. מהוריה ספגה מג אורח חיים יהודי צנוע, ואהבה רבה. לאחר מותם, בעת שהיא מנסה למצוא עבודה ראויה כדי להתקיים, היא כמעט ונדרסת על ידי כרכרה. כשהיא מתעוררת מעלפונה, היא מוצאת עצמה בביתם העשיר של בני משפחת אליוט. אז מתברר לה, שבצירוף מקרים היא נדרסה על-ידי כרכרתם של אנתוני ומייגן אליוט, ושהיא בעצם קרובת המשפחה האבודה, אותה ניסו לאתר זה זמן רב בעזרת בלש.

מג מסרבת להאמין, אך המשפחה מאמצת את מג אל חיקה.  למעט אגנס הצעירה, שאינה מפסידה כל הזדמנות ללעוג לה, או להתעלם, ואנתוני, שמג אינה מצליחה להבין את יחסו אליה. אנתוני חושד, בעקבות מפגש מפוקפק קודם שהיה ביניהם, שמג מתחזה, וכל רצונה הוא לחדור למשפחה העשירה, ולצאת משם בשלל גדול, או אפילו לזכות בחלק מהירושה של צעירי המשפחה. מג מנסה בכל דרך להוכיח לו, שאין היא גנבת ורמאית, כפי שהוא חושב, ולא היא הייתה זו שיזמה את הקשר עם בני משפחתו. אנתוני קר וחושד. עוקב אחריה כל הזמן, וגורם לה לעוגמת נפש ולרצון לקום וללכת. למרות קרירותו, הוא מציל אותה מספר פעמים ממצבים לא נעימים, וטוען, שהוא עושה זאת לא למענה, אלא רק לשמה הטוב של משפחתו.
במהלך הרומן, מתפתחת בין מג לאנתוני, מערכת יחסים דואלית, של משיכה וחוסר הבנה, שיגיעו לשיאם בהמשך. לעומת זאת, מתקיימת מערכת יחסים יפה בין דארן, אחיה של אגנס, שהוא רופא, לבין מג. הוא זה שטיפל בה, כשנדרסה, והוא זה שמגן עליה לאורך כל הדרך, כמו אחות קטנה. כשיתחתן עם אנה, תמצא מג בביתם קן של אהבה, אותה גם תעניק לשני ילדיהם, להם היא משמשת כאומנת.

לייט מוטיב (מוטיב חוזר ומתמשך) בספר, הוא המוטיב של אוהב ממעמד גבוה, שמוכן לוותר על נכסיו כדי לחיות עם אהובתו מהמעמד הנמוך.
אנתוני מספר למג על אי התפוחים, הוא גן העדן אבלון, שבו חיה גבירת האגם על-פי אגדה קלטית, ושם היא טיפלה במלך ארתור. האם תמצא מג את אי התפוחים שלה? קיראו.


יום רביעי, 8 במאי 2019

'מה שאליס שכחה' מאת ליאן מוריארטי. מאנגלית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן 


בגב הספר 'מה שאליס שכחה' נכתב: "כשאליס מתעוררת על רצפת חדר הכושר היא בטוחה לגמרי שהיא בת 29, מאוהבת בבעלה עד הגג, ובהיריון עם ילדה הראשון. הדבר היחיד שלא ברור לה זה מה היא עושה בחדר כושר. היא הרי שונאת להתעמל!". אבל אז היא נלקחת לבית חולים, בשל זעזוע מוח שנגרם לה במהלך התעמלות מדרגה.

"אלף תשע מאות תשעים ושמונה?" רופאה טרודה למראה הביטה בה מבעד למשקפיים עם מסגרת פלסטיק אדומה. "את בטוחה?" "כן," אמרה אליס. "אני יודעת שהשנה 1998 כי התינוק שלי אמור להיוולד ב-8 באוגוסט 1999. שמונה בשמיני תשעים ותשע. קל לזכור." "כי, תראי, השנה היא למעשה 2008,"... "לא יכול להיות,"... "ולמה זה לא יכול להיות?" "כי עדיין לא התחיל האלף החדש," השיבה אליס בפיקחות. "מתברר שכל החשמל יכבה בגלל איזה באג מחשבים."... "נדמה לי שאת מבולבלת. את לא זוכרת את המילניום? זיקוקים ענקיים מעל גשר נמל סידני?"

עם הזמן מגלה אליס, שהשנה היא אכן 2008. שהיא ילדה שלושה ילדים: מדיסון בת התשע, טום בן השמונה, ואוליביה בת החמש. היא לא זוכרת אותם, ולא זוכרת שגידלה אותם. היא לא זוכרת שיחסיה עם אחותה התקלקלו, וקשה לה לגלות, שבעלה ניק שאותו אהבה כל כך, עזב את הבית, והם נמצאים בהליך גירושין לא נעים. עוד מגלה אליס, שמצבם הכלכלי השתפר בינתיים לאין ערוך, שלאליס החדשה, הלא זכורה לה, יש טעם טוב בבגדי מעצבים, שהיא פעילה חברתית ובבית הספר של הילדים, שהיא, בניגוד לעבר, מכורה לכושר, ושהיא חייבת כל הזמן להיות בשליטה מוחלטת על כל מה שקורה סביבה. אליס הבוגרת, הפכה להיות רכלנית, בוחשת בעניינים אחרים, ושונאת את בעלה ניק.

כשניק מבין שהיא איבדה את הזיכרון, ובעצם, כל מה שהיא זוכרת ומרגישה כרגע הוא אהבה גדולה אליו, הוא מבין שאולי יש עוד סיכוי לקשר ביניהם. אבל מה יקרה אם זיכרונה יחזור אליה? אז, אומר לה ניק, את שוב תשנאי אותי. אליס אינה מאמינה שזה יכול לקרות, כמו שכולנו חשים כשיש אהבה גדולה בלב, ולא יכולים לתאר לעצמנו שהיא עלולה להיגמר.

לאחר שהיא כבר שומעת הכול על עשר השנים החסרות, ומבינה למי היא הפכה בזמן הזה, מבינה אליס, שהיא יכולה לעשות אחד משני דברים: להמשיך להתנהג כפי שמתנהגת אליס בת הארבעים על-פי הדיווחים שהיא מקבלת מהסביבה, ובהתאם לזיכרון שמתחיל לחזור אליה. או להיות בת ארבעים, אבל להתחיל מחדש לעצב את חייה, את יחסיה האישיים עם בעלה או עם דומיניק מנהל בית הספר, ולשפר את יחסיה עם ילדיה, כפי שאליס הישנה היתה רוצה לעשות.

ספר מאתגר מחשבה.

יום רביעי, 1 במאי 2019

'תקווה 9' מאת עדי לויתן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


יש כאן הכל בספר הזה. מה שהייתם מצפים מעיירה בלב מדבר, וגם מה שלא הייתם מצפים לו. יש את תושבי המקום, שמכירים זה את זה, כמעט לגמרי, חוץ ממה שייחשף לעיניכם בלבד. ויש כאלה, שלפעמים נשארים, ולפעמים הולכים, מותירים אחריהם חותם.

זהו רומן על עיירה מדברית. הוא בנוי מסיפורים. כל פרק וסיפורו. כל סיפור וגיבורו, שיהפוך לדמות משנית, אבל כבר מוכרת, בסיפור של מישהו אחר. כי כל אחד בעיירה, כך אנחנו מבינים, הוא עולם ומלואו. יש לו אינטראקציה גם עם הנוף המדברי, העובר כחוט השני בין כולם, וגם – עם הדמויות האחרות, שסיפורו נארג עם סיפורן, לכדי תמונה אחת.
בפתיחה, כמו במחזה, מוצגים על קצה המזלג רוב הדמויות, שעוד נשמע עליהן. דמויות כגון: רפאל מדוכן הירקות, הַפַּסָּל חזקיהו והוונוס שלו, ברנאר ולואיז מבית הקפה "פטיט פלר", ורוניקה השחקנית, אביגיל המורה, נמרוד הנער בן השבע־עשרה, הבטלנים א' ב' ג' וד', אלדורדו, גבר־גבר, איש־שטח, המיור השחור, הַשֶּׁרִיף, והנגר. ויש גם את המשורר. זה שנוגע במדבר, כדי לכתוב, בין שנסתר לגלוי, בין מה שפואטי לפרוזאי, ובין כל הדמויות, יש אחת, שזוכה לתשומת הלב הגדולה ביותר. זוהי תקווה, צעירה רְפַת־שֵׂכֶל, שמחפשת אהבה.

אותה אנו שומעים בגוף ראשון. מה שהיא אומרת, מה שהיא חושבת, וכיצד מהצד שלה, היא רואה את האנשים סביבה. יש שמנצלים זאת, כמו איציק מעמידר, או קיריל מה"סופר". אבל תקווה רואה רק אהבה, כפי שֶׁהִפְנִימָה מדברי אִמָּהּ. "... וגם את, מויה מלאנקיה, אף פעם אל תפסיקי להאמין באהבה." ובאמת אף פעם לא הפסקתי."
הנאיביות שלה תגיע לשיאה בסיפור החתונה. אוטובוס מלא חיילים עוצר במקום. תקווה רואה חייל צעיר בשם יוסי "היו לו עיניים סגולות ושיער שחור והוא חייך אלי הרבה. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. אמא שלי היתה אומרת, "אהבה ממבט ראשון, מרגישים אותה כבר במבט השני," וזה בדיוק מה שאני הרגשתי עם יוסי. כשהוא חייך אלי היו לי דפיקות בלב..." כשתקווה אומרת לו בתמימות שהיא התאהבה בו ממבט ראשון, הוא צוחק ואומר לה "אז בואי נתחתן!" ואז אני צחקתי וגם קצת בכיתי ואמרתי, "באמת?!" והוא אמר, "בטח.""אז מתי נתחתן?" שאלתי, כי אני רוצה להכין שמלה, ויוסי צחק ואמר... "עוד שבוע ניפגש כאן בתחנת אוטובוס ונלך ישר לרבנות." וכל החברים שלו צחקו, וגם אני צחקתי... וההסעה לקחה אותו ואת החברים שלו לבסיס של הצבא שלהם. הייתי בעננים והלב שלי התרחב כאילו צומח בו שדה של ורדים... וצעקתי, "אני מתחתנת! אני מתחתנת!"
שמונה אהבות מונה תקווה, אבל יש גם תשיעית, זו שממבט שני. ספר מלא צבעוניות אנושית. ללא שיפוטיות, ומלא הומור. קיראו.