'אשת לפידות' מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אני אוהבת את ספר התנ"ך,עוד מהתקופה שבה מורתי בתיכון בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, הכריחה אותנו ללמוד היטב וביסודיות. וכל כך התקמצנה בציוניה, עד שבאמת עבדנו קשה, ושיננו וקראנו פרשנויות ולמדנו היטב, והיום אני יכולה רק להודות לה.

וחוה עציוני-הלוי כותבת נפלא, מביאה אותנו אל ההוויה המקראית במלוא עוצמתה. אחרי שאני קוראת עוד ספר שלה, אני מתחברת לגמרי לדמויות המקראיות. שמחה שהן קורמות עור וגידים וחיות ורבודות שלל תחושות אנושיות שנמצאות בכולנו. אהבה, שנאה, קנאה, חכמה, תשוקה וטעויות.

'אשת לפידות' הוא רומן שמתמקד הפעם בדבורה השופטת והנביאה, המוזכרת בספר שופטים " וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שׁוֹפֶטֶת עַל יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה " (שופטים ד,ד-ה). ברומן של עציוני-הלוי, אנו נחשפים לילדותה, לאביה שחשף אותה לקריאה וכתיבה, לחכמתה ולרגישותה לאנשים "ככל שבגרה והוסיפה חוכמה ודעת כן גברה יכולתה לחדור במבטה אל נבכי נפשם של גברים ונשים ולחזק את רוחם. היא אף היתה אמונה על גילוי הונאות ושקרים, שהיו שקופים בפניה כמים זכים. אוזניה היו תמיד כרויות לקולות המצוקה שבקעו מלבם של בני אדם ולשוועתם לעזרה... אף אם כבדה המועקה שנשאו כשבאו אליה, יצאו האנשים מעל פניה בתחושת הקלה..."

בגיל תשע עשרה, על פי הרומן שלפנינו, פוגשת דבורה בלפידות שהופך לבעלה ולמשענתה. בכך בוחרת עציוני-הלוי במילה "לפידות", כשם שצורף אליה עם נישואיה אליו (בניגוד לכמה פירושים אחרים שרואים במילה זו תואר לאשת-חיל וכולי), אבל נישואים אלה עולים על שרטון, בשל קינאתו של לפידות בברק בן אבינועם, שדבורה ממנה אותו לשר צבאה ולמנהיג שיעמוד בראש הלוחמים מבין שבטי ישראל. 

ברק מרשים בחזותו, בכריזמטיות שלו ובכישורי המנהיגות שלו, ובשעה שעשרת אלפים המתנדבים מבין שבטי ישראל נחים ומתכוננים לקרב, קמה דבורה על רגליה, ניצבה על סלע בראש ההר, "ובקול חוצב להבות אש, שנשמע עד למרחוק – מתת מיוחדת במינה שבה חנן אותה האל – כשניצוצות אש מרצדים בעיניה, נשאה את דברה באוזני ברק והלוחמים:

בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן אֲדֹנָי אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא אֲדֹנָי יָצָא לְפָנֶיךָ.

לשמע מילים אלה הריעו אנשי הצבא תרועה גדולה. בהביטו בהם נוכח ברק כי הם מאמינים באדוני ובדבורה ובניצחון המובטח. וכך, חשב ברק, גם היא עצמה..."  

ברומן שלפנינו, מתגלה ברק כגבר יצרי מאד, קשוח מצד אחד, רך ואוהב מצד שני. מערכות יחסים מתפתחות והופכות מורכבות ורגשיות בינו לבין הדמויות המרכזיות: יחסי ה"עבודה" עם דבורה אל מול יחסיו האישיים עימה, כשהיא מותרת מבעלה; יחסיו עם שבויתו, הנסיכה הכנענית בתו של יבין, שהיא אף אלמנתו של סיסרא, ונלקחת על ידו בשבי; והקשר המתפתח בינו לבין נוגה, בתה של אם יהודייה, שנפלה בשבי הכנענים, הרתה אותה למלך יבין, ומשוחררת על ידי ברק עם השתלטותו על הארמון הכנעני.

כתוב נפלא ומרתק. קיראו.

'כחוט השני' מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הרומן התנכ"י 'כחוט השני' של חוה עציוני-הלוי, מתמקד הפעם בחמש האחיות לבית צלופחד. התקופה היא סוף יציאת מצרים, סיום ארבעים השנים במדבר, וראשית ההתנחלות בארץ. כמו תמיד בספריה של עציוני-הלוי, קמות הדמויות לתחייה, חוֹווֹת קשת רחבה של רגשות, עטופות באהבה, מקנאות, טועות, כואבות וסוערות.
סיפורן של בנות צלופחד משבט מנשה מתאר סיטואציה שבה אב המשפחה נפטר, ואין בן שיירש אותו. באותה התקופה לא היה נהוג שבנות תירשנה נחלה. אך בניגוד למה שהיה מקובל, מחליטות בנות צלופחד לעמוד על שלהן, והן מתייצבות מול משה, רגע לפני ששבטי ישראל חוצים את הירדן ונכנסים לארץ כדי לקבל כל אחד את נחלתו, על פי משה.  "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן... לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר... וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." משה מתייעץ עם אדני "וִיקָרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפְּטָן לִפְנֵי אֲדֹנָי. וְיֹאמַר אֲדֹנָי אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהֶעֱבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כ"ז 1-7).

אבל במידה ותינשאנה לבני שבט אחר אמורה הנחלה לעבור לידי הבעלים מבין השבטים האחרים, וכך תיגרע נחלה משבט מנשה. הפיתרון שהוצע על-ידי משה "... אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים". הן הוגבלו להינשא רק לבני שִׁבְטָן.
עציוני-הלוי לוקחת את חמש הבנות האמיצות הללו, שאינן מוותרות לגברים ולזקני העדה, ופורטת את עולמן לסיפורי חיים שלמים. מַחְלָה, האחות הבכירה, שהפכה מגיל צעיר לאם לארבע אחיותיה. היא מנסה להגן עליהן, על צניעותן, על הקשרים שביניהן, ועל מעשיהן, שלא תמיד חופפים את רצונה והחינוך למידות טובות, שאותן היא מנסה להקנות להן. היא עצמה, מאוהבת בפינחס הכהן, נכדו של אהרון הכהן משבט הלוי. נועה, היפיפייה, שנעה בין התאהבותה ביאיר בן שגוב, קרוב רחוק שלה ממשפחת מכיר, לפלטיאל, בן-דודה שאוהב אותה. נועה נמשכת לרפואה, והיא שמחה לקבל שיעורים על צמחי מרפא וטיפול בחולים מבן דוד אחר שלה, בשם אחיעזר.

מי שמלווה אותה במפגשיה עם אחיעזר מטעמי צניעות (שכן לא היה נהוג שאישה תתהלך לבדה עם גבר זר) היא אחותה מילכה, שאליה היא הכי קרובה. מילכה החכמה, מאוהבת באחיעזר, ונועה מתרחקת פעמים רבות, כדי לתת להם הזדמנות לשוחח. אחותה התאומה של מילכה היא חוגלה. הן אינן דומות. לא במראה ולא באופיין. חוגלה שקטה, וכל כולה בנפש פנימה, אך רואה למרחוק. גם כשהיא חוזה את העתיד, אין היא נוהגת להתערב, ונפשה נקשרת בלב נעמן, אחי אחיעזר. הקטנה ביותר היא תרצה, השובבה והפרועה ביותר.
חוויה מקראית עם נשים בשר ודם. מומלץ.

מלכת החידות מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לקרוא את ספריה של חוה עציוני-הלוי זו חוויה אמיתית! אני מתענגת על כל ספר שלה, ומתפעלת מהיכולת שלה להפוך את עולם התנ"ך לממשי כל-כך ואת דמויותיו – לדמויות עגולות, עשירות במבע ובתבונה. גיבוריה עושים שגיאות אנושיות היכולות לנבוע מתקשורת לקויה, מטעויות בהבנת המניעים של הזולת, ומעצם העובדה, שאין אדם מושלם, שרואה את כל התמונה ויודע מה בנפש האחר. הדיאלוגים טובים. היא משתמשת במבנה משפטים מודרני, אבל זרוע במלים מקראיות.
לגבי העלילה היא מסבירה בסוף הספר: "הרומן נאמן לרוח התנ"ך, ואין בו סטייה מן הכתוב בו. אך כמו ברומנים התנ"כיים הקודמים שלי, מילאתי פערים שנותרו במסופר, ותוך כך הוספתי דגשים ועלילה. בזאת הסתמכתי על מפרשים של הטקסט המקראי ועל מקורות נוספים... וגם על הפירוש והדמיון שלי, כפי שנחוץ ולגיטימי לעשות ברומן." התוצאה – קריאה שוטפת ותחושת אמינות. שאפו.

במרכז הבמה של "מלכת החידות" עומדת מלכת שבא, שהסופרת העניקה לה את השם "בשימה". בשימה היא נערה יפיפייה בת 18 בלבד, אבל יש בה תבונה רבה, כריזמה, הדרת מלכות טבעית, וידע שהוענק לה בעיקר על ידי אביה, מלך שבא, שהכין אותה מילדות למלוך אחריו.
לכאורה מגיעה בשימה לירושלים, אל שלמה המלך, כדי לחוד לו חידות ולבדוק האם חוכמתו גדולה, כפי ששמעה. אבל מאחורי מטרה מוצהרת זו, מסתתרת מטרה חשובה אחרת. בשימה מנסה לשכנע את שלמה לוותר על הסחר הימי שלו בים סוף דרך עציון גבר, הפועל באמצעות קו אוניות משותף עם חירם מלך צור. סחר זה פגע מאד מבחינה  כלכלית בשבא ובנייראן הסמוכה אליה, וגם במצריים של פרעה-שישק, שנוכחותו בספר נכלולית וחזקה.

הרעיון להגיע לשלמה בירושלים, היה של אביה, ימים ספורים לפני שנפטר: "הייתי שולח אליו שליח נוסף, שיציע לו בושמי זהב ובשמים במשקל רב מזה שהצעתי לו זה כבר... אבל אני צופה שיסרב גם לכך. אולם, העניין חשוב ודחוף מכדי שיידחה שוב, והגיתי רעיון. את, בתי אשר אהבתי, תיסעי אליו ותגדילי לעשות – כנסיכה וכיורשת המלוכה בארץ שבא תציעי לו נוסף לכל אלה לכרות ברית-אחים בין הממלכות שלנו..."
לאחר מותו של אביה האהוב, הופכת בשימה למלכת שבא, ומחליטה להגיע לירושלים. היא יוצאת למסע, עמוסה במתנות לשלמה המלך. בדרך, היא עוצרת אצל הנסיך חדד מנייראן, ומצרפת מתנות גם ממנו לירושלים, שכן מטרתם משותפת.
בפגישה זו, לאחר שהתוודעה אל הנסיך חדד לראשונה, הם מצליחים לעשות שני דברים: מצד אחד - לריב ולא להבין זה את זה כלל, ומצד שני להתאהב מבלי משים. אהבה שתלך ותעמיק בליבם, עד לפגישתם המחודשת, חודשיים לאחר מכן, כשתחזור בשימה מירושלים.
חוויה צרופה של קריאה, ועל-כך תודתי לחוה עציוני הלוי.

ולו שתי נשים מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופרת חוה עציוני-הלוי, שהיא פרופ' אמריטוס (בגימלאות) באוניברסיטת בר-אילן מתמקדת בספריה בדמויות הנשיות שבמקרא. את הנשים האלה, היא הופכת לנשים בשר-ודם, עם אמירה משלהן, ועם אופי, המתחשל, מטבע היותן חלק מחברה גברית בתקופת המקרא.
הפעם אלו חנה ופנינה. "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתֵים צוֹפִים מֵהַר אֶפְרַיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה... וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים... וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים... וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפַּיִם: כִּי אֶת חַנָּה אָהַב, וַאֲדֹנָי סָגַר רַחְמָה. וּכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כָּעַס, בַּעֲבוּר הרְּעִמָה..." מה שהפריע לסופרת, בקוראה את הפסוקים המקראיים היה, שהסופר המקראי מפגין אהדה רק כלפי חנה העקרה, ולא כלפי פנינה. חנה מצטיירת כאשה האהובה והפגועה, ופנינה, כאישה, שאינה אהובה על בעלה, וכמי שפוגעת בחנה.

הספר מביא את הספרים שכתבו חנה ופנינה, שתיהן סופרות, ושתיהן מלמדות תלמידים קרוא וכתוב, במשולב, תוך השלמה זו עם זו באחרית הימים.
השילוב בין קולותיהן העולים מן היומנים, הוא שילוב כרונולוגי, המשלים את התמונה משתי זוויות המבט של שתי הנשים.

מתוך ה'פתח דבר' של חנה: "אולי קראתם על תולדות חיינו... אבל מה שכתוב שם... הוא רק אפס קצהו של מה שאירע... אספר אף על המהמורות בחייו של בני, שמואל. הוא נביא ושופט מהולל בישראל, ואיש זולתי וזולת פנינה אינו יודע את אשר התחולל בנפשו... היו תקופות שבהן חיינו כנהר, שעל פני השטח מימיו בהירים ונוצצים ובתחתיתו מחלחלים זרמים עכורים, לבסוף חדר אליהם אור השמש ורווח לנו..."

מתוך ה'פתח דבר' של פנינה: "בספרי אספר על האורות וגם על הצללים החשוכים בחיי. על הסודות הכמוסים שלי. על הסערות שהתרגשו עליי, כשאישי אלקנה וצרתי חנה השליכו אותי לגיא צלמוות. אך אני בחרתי בחיים... איני בושה בחטאיי... לכן שפטו אותי, אך אנא, אל תחרצו את דיני לשבט."
זוהי סאגה רבת שנים, של שתי החברות, חנה ופנינה. חנה, יפיפיה, המחוזרת על-ידי בחורים רבים, ובמיוחד על-ידי חנוך העשיר, המוכן להעניק לה הכל. חנה מרגישה שאין הוא המיועד. היא מהססת. יש לה תחושה שנועדה למישהו אחר. שיש משימה בחייה, שאין היא יודעת טיבה, ולכן משיבה את פניו ריקם.

פנינה, נאה, אך – פחות מחנה. היא יצרית מאד, נכנעת לפיתויו של אלקנה הנער, ומתרצה להתמסר לו מבלי להבין את הסכנות שבכך.
לחרדתה, היא מגלה שהיא בהריון. אלקנה נוטל אחריות, מופיע עם אביו בביתם, והם מתחתנים. בליל הכלולות רואה אותו חברתה חנה, המבינה לתדהמתה שהוא המיועד שלה. מכאן העניינים הרגשיים מסתבכים. אלקנה מדגיש בכל הזדמנות את אהבתו לחנה. פנינה, הנותרת מושפלת ברבים, מוצאת את הדרך שלה לחיות.