'אחות הירח' מאת לוסינדה ריילי ; מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופרת לוסינדה ריילי הלכה לעולמה ביוני 2021 לאחר מחלה קשה. למרות מחלתה, הספיקה ריילי לסיים את כל הסדרה הנפלאה שלה הנקראת "שבע האחיות". הספר האחרון שתורגם בינתיים לעברית על-ידי דפנה לוי הוא 'אחות הירח', שהוא – החמישי בסידרה זו.

במרכז הבמה של ספר זה עומדת טיגי ד'אפלייה, האחות החמישית שאומצה על ידי פא סולט והובאה לבית האחוזה שלו, אטלנטיס. טיגי, אוהבת חיות, והיא מתלבטת כיצד לממש את אהבתה זו כמקצוע. היא מגיעה לראיון עבודה אצל ד"ר צ'רלי קינארד, שמחפש מי שייעץ לו איך לשמר חיות בר באחוזת קינארד, שהיתה שייכת למשפחתו מאות בשנים. באחוזת קינארד היא תהייה בהתחלה אחראית רק על מספר חתולי בר, אך הופעתו של אייל לבן ונדיר ביותר בתחומי האחוזה, תהפוך גורלית בחייה ובחיי הסובבים אותה.

הגעתה לאחוזת קינארד, תאפשר לה, בין השאר, לפגוש את צ'ילי, הצועני הזקן, שברח מספרד, שבעים שנה קודם לכן,  בזמן מלחמת האזרחים, לאחר מות אשתו האהובה. מהרגע שהיא מתוודעת אליו, היא מבינה שהם קרובי משפחה "הרוח העיפה אותך אליי לכאן. אחרי כל השנים האלה, את באת כמו שנאמר." "מה נאמר?" שאלתי בקימוט מצח. "שאת תבואי ואני אנחה אותך הביתה. כן, את נולדת במערה בסקרומונטה, הוצ'יוויצ'י קטנה ואני כבר ידעתי את זה," הוא הנהן בלהט. "שבע המערות של סקרומונטה. סקרומונטה..." "הרגשתי מוזר ונרעדתי כשנזכרתי פתאום בחזיונות שהיו לי, החזיונות שבהם הונפתי אל תקרה של מערה". 

לטיגי יש אינטואיציה חזקה, והיא מבינה שבמחיצתו היא רואה דברים מהעבר, ותחושות כלפי העתיד. פא סולט, אביה המאמץ נהג לומר לה: "החיים מתנהלים על פי אינטואיציה, עם טיפה של היגיון. אם תלמדי להשתמש בשניהם באיזון הנכון, כל החלטה שתקבלי תהיה בדרך כלל נכונה."

כשהיא סיפרה לאביה המאמץ, בהיותה ילדה,  על חלום שבו פֵיה בשם לוסיה רוקדת איתה ביער, אמר לה פא סולט, ששֵׁם סבתה היה לוסיה ושמוצאה של טיגי בגרנדה שבספרד, מול ארמון אלהמברה. במקביל לרמזים שהשאיר אביה המאמץ, לגילויים שהיא שומעת – מצ'ילי הזקן, ולאחר מכן מקרובי משפחתה בספרד, אנחלינה ופפה – מקבלת טיגי תמונה שלמה על שורשיה, שעליהם לא ידעה דבר ועל המסורת הצוענית. 

"אנחלינה הצביעה על הירח התלוי בשמיים מעלינו: הולדת האביב, עת לטהר את העבר ולהתחיל מחדש. "זה ממש מוזר, כי אני לעולם לא ישנה כשיש ירח מלא. ואם אני בכל זאת נרדמת, אני חולמת חלומות ממש מוזרים," אמרתי." ואנחלינה משיבה: "ככה זה אצל כולנו הנשים, בייחוד אלה עם הכישרון. בתרבות הצוענית, השמש היא האל של הגברים, והירח – האלה של הנשים."

וכך אנו נחשפים דרך סיפורי משפחתה, גם לחייה הסוערים של לוסיה, סבתה של טיגי, כשהייתה רקדנית פלמנקו ידועה, בספרד ומחוצה לה, בימי מלחמת העולם השנייה, ולאחריה. ריקוד שבו התבלטה כבר מגיל עשר, כשכולם באו לראות את לוסיה, ילדת הפלא הצוענייה המפליאה לרקוע ברגליה לצלילי המוסיקה, ואשר שאיפותיה, לכבוש את העולם בריקוד, לא ידעו שובע.

פרקים שלמים מספר זה כבר נכתבו על ידי לוסינדה ריילי ממיטת חולייה בבית החולים, אך לא רק שהיא מבריקה בכתיבה ומרתקת, ואי אפשר להרגיש את ייסוריה, היא אף השלימה מאז גם את הספר השישי "אחות השמש" שהוא סיפורה של אלקטרה, אחותן, המפורסמת בעולם הדוגמנות, וגם את הספר השביעי "האחות האבודה", על האחות הנעלמת, שמעולם לא הגיעה לאטלנטיס. שני ספרים אלה, טרם הושלם תרגומם, ואני, כמו ודאי רבים אחרים, מחכה כבר לקרוא אותם.

לאחר מותה, בישרה המשפחה של ריילי, שמתוכנן בכל זאת לצאת ספר שמיני: 'אטלס: מי הוא פא סולט". ספר זה יפתור את התעלומה הגדולה ביותר, על האב המאמץ. ספר זה ייכתב במהלך השנים הבאות על ידי בנה של לוסינדה ריילי, הארי וויטקר Harry Whittaker, שאף הוא סופר, ולו היא העבירה את כל המידע הנחוץ כדי להשלים את הפאזל של שבע האחיות. בהצלחה להארי.

'חנות הספרים של האתמול' מאת איימי מאיירסון ; מאנגלית: עידית שורר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

במרכז הרומן נמצאת מירנדה. צעירה בשנות השלושים לחייה. בשלב שבו היא מתחילה חיים זוגיים עם ג'יי, שאף הוא כמוה, משמש כמורה להיסטוריה בבית-ספר, היא מגלה, שדודה האהוב, בילי, נפטר. 

הקשר בין בילי, אחיה של אימה, לבין משפחתה, נותק שש-עשרה שנים קודם לכן בפתאומיות, לאחר מריבה בינו לבין אימה ואין לה מושג מה הוביל לכך. כשנותק הקשר, הייתה מירנדה בת שתים-עשרה, והיא לא הבינה, למה דודה לא הגיע ליום הולדתה, כהרגלו בכל שנה, ומדוע הוא עומד באמצע הלילה בפתח הדלת ורב עם אימה. אותו לילה, שלאחריו התמלא ביתם במתח ובדממה מלאת סודות, ובהיעדרו של דודה בילי.

מירנדה, מנצלת את החופש הגדול שבין שנת הוראה אחת לשנייה, וחוזרת להלוויה של דודה, ואל בית הוריה כדי לנסות לפענח את כל הסודות שניסו להסתיר ממנה כל השנים. הקרע בין ההורים לדוד גדול כל כך, עד שהם אפילו נמנעים מלהגיע להלוויתו. מירנדה כן מגיעה להלוויה, שבה היא מגלה פנים רבות לא מוכרות, שליוו את דודה, במהלך חייו. אין היא יודעת עליו הרבה. היא יודעת שהיה סיסמולוג, וחקר רעידות אדמה ברחבי העולם, שהיה בעל חנות ספרים בשם "ספרי פרוספרו" ושאת ילדותה מילא הדוד בילי בכתבי חידה, תובנות על רעידות אדמה, וסיפורים על המחזה "הסערה" שנכתב על-ידי שקספיר, ושבעקבותיו קיבלה מירנדה את שמה. 

בעומדה שם, בין כל הזרים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון, ניגש אליה עורך הדין של בילי, דודה, ומזמין אותה אליו למשרדו לקריאת הצוואה של הדוד. מופתעת, מגיעה מירנדה אל משרד עורך הדין, ומופתעת עוד יותר, כשהיא מגלה, שהיא היורשת של חנות הספרים שלו. חבילות של כתבי חידה, שהותיר לה דוד בילי אחריו במקומות שונים, ואצל אנשים שונים, מובילות אותה לאט לאט אל פיתרון אל חידת חייו וחייה. 

"הוצאתי מהתיק שלי את 'הסערה' ופתחתי את הספר במערכה ראשונה תמונה ב', שבה פרוספרו מספר למירנדה את סיפור עברו. העברתי אצבע מתחת לשוות המודגשות. שבי, כי עכשיו עלייך עוד לדעת. "זאת הפסקה המודגשת היחידה. סיפרתי לג'יי את הסיפור של פרוספרו. בזמן שפרוספרו היה שקוע בלימודי קסמים, אחיו האכזר אנטוניו בגד בו וגזל ממנו את הדוכסות שלו." כשג'יי שואל אותה מה הקשר בין השורה המודגשת בעותק של 'הסערה' שקיבלה יומיים לאחר מותו של הדוד בילי, היא אומרת: 

"כשהייתי בת שתים-עשרה הוא ואימא שלי רבו נורא. היא עשתה לו משהו, או בכל אופן הוא חשב שהיא עשתה. אני לא יודעת בדיוק. אני חושבת שהוא משתמש בפרוספרו כדי לספר לי מה קרה"... ידעתי שהוא מוביל אותי לאיזשהו מקום... וכמו פרוספרו, גם בילי תכנן את שובו אך לא גייס כשפים ולחשים אלא את קסם החידות שלו, את קסם ההרפתקאות שתכנן למעני בילדותי. כבר לא הייתי ילדה, ובכל זאת הרגשתי את הקדחתנות שהתקשרה אצלי עם בילי, את ההתלהבות מהחידה הראשונה, שהובילה תמיד אל עוד רמז. אבל הפעם זה היה שונה, ובמתק ההתרגשות נמסכה מרירות. זאת תהיה הפעם האחרונה שבילי ינסה להגיע אלי. ההזדמנות האחרונה שלי לגלות את הסיפור שאימא לא היתה מוכנה לספר, את האמת על מה שהפריד ביניהם."

מירנדה תגלה דרך כתבי החידה של בילי, את האנשים שהיו חשובים בחייו, וגם את מקומה שלה בחייו של הדוד. רק כשתגלה את כל האמת של משפחתה, ואת העבר הנסתר מעיניה, תוכל מירנדה לשוב ולחיות נכון יותר את ההווה, ולהבין לאן ממשיכים משם. 

'אל אשר תלכי' מאת חוה עציוני־הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הרומן שלפנינו מתייחס לשתי תקופות תנ"כיות. זו של תקופת השופטים, המתוארכת בין המאה השלוש-עשרה ועד האחת-עשרה לפנה"ס. כשבתוך תקופה זו מתרחש סיפורה של רות המואביה. ובד בבד, אנו מוקפצים קדימה לתקופת המלוכה בישראל, שהיא סוף המאה האחת-עשרה לפנה"ס, כששאול עדיין מולך, ויחסיו עם דוד הצעיר, רועה צאן ישי אביו, רואים עליות ומורדות. אבל עיקר הסיפור הוא סביב דמות בדיונית בשם אסנת, שהיא לכאורה אחייניתו של שמואל הנביא. אסנת מתחילה את הסיפור בגיל חמש-עשרה ומבשילה בנשיותה עם הזמן, כשנוצרים קשרים בינה לבין שניים מבניו של ישי – אליאב הבכור, ודוד, הצעיר, כשעיקר התעניינותה הוא בסבתא רבא של שניהם, היא רות.

חוה עציוני-הלוי, הופכת את אסנת – הדמות הבדיונית שהמציאה – לדוברת שלה. לזו שבסופו של דבר תספר את סיפורה של רות, וכמי שכתבה, כביכול, את מגילת רות. "היא ידעה לטוות אותיות למילים ולארוג את המילים לסיפורים... היא השתוקקה לכתוב סיפור על אירועים חשובים שהתרחשו במציאות ואשר זכרם אבד בנבכי הזמן".

וההזדמנות נקרית בדרכה של אסנת, כשהיא מתוודעת אל אליאב בן ישי, הפותח לפניה את לשכת הספרים שבביתו. שם היא מוצאת מגילה זעירה וחבויה עם שיר שכתב גבר לאהובה אדמונית שאוהבת אחר. אסנת סקרנית לגלות מי הגבר הכותב, ומיהי האישה האדמונית. והיא מנסה לתחקר את בני משפחת ישי. 

עד מהרה היא מבינה שהאדמונית היא רות, ותעלומת הגבר האחר, שאינו בעז, מתבררת לפניה אט אט, ולאחר מכשולים רבים, שכן איש מהמשפחה לא שש לשתף אותה בסוד אירועים איומים שהתרחשו סביב אותו הגבר ובעטיו. 

הבסיס לקיומו המקראי מופיע בסצנה שבשער העיר. באירועים שקדמו לסצנה זו, מתבקש בעז, על ידי רות, לגואלה, על-פי חוקי התורה, בתור קרוב משפחה של בעלה המנוח, ולכן הוא אמור ליבמה ולשאת אותה לאישה. ראו פגישתם בגורן: " וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה ". והוא עונה: " אָמְנָם כִּי אִם גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי... וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי ". (מגילת רות ג: ט, יב)

משמעות דבריו של בעז היא, שיש מי שקרוב יותר לבעלה המנוח של רות, ולכן הוא זה שאמור ליבמה, לרשת את נחלת בעלה, ולשאת אותה לאישה. אולם, למרות שבוודאות ידע בעז את שמו האמיתי של קרובו, אין הוא מציין את שמו של אותו קרוב באוזניה, וכך גם כשהוא מגיע לשער העיר, שם יושבים עשרה מזקני העיר. 

"וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב... וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב: וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם-תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדַע כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל" (מגילת רות, ד: א-ב; ד). ואז מגיע המפנה. כשבעז אומר לפלוני אלמוני, שעם הנחלה, צריך הגואל לקנות גם את רות המואביה אשת-המת, להקים שם המת על נחלתו,  חוזר בו הפלוני אלמוני מהבטחתו. " גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל " (מגילת רות, ד: ו).

תהיות הרבות מעלה הטקסט המקראי הזה בליבו של הקורא: מיהו הפלוני אלמוני? מדוע לא מוזכר שמו? מדוע לא רצה לשאת את רות לאישה? מדוע פנה אליו בעז, ולא גאל את רות בעצמו מלכתחילה? כל אלה הובילו את עציוני-הלוי לבנות סיפור שלם ומעניין על גבר נוסף ומעלה תעלומות, בחייה של רות. רות מתגלה, לא רק ככלה נאמנה לנעמי, חמותה, ולא רק כמי שהתעלתה על עצמה, והתמסרה גם לעם, לאלוהיו, ולמסורת של בני ישראל, אלא היא מצטיירת גם כנערה ועלמה בשר ודם, שגם נסחפת אחר רגשותיה, תחושותיה ויצריה.

בד בבד עם חשיפת סיפורה של רות, אנו נחשפים לחיי העם בתקופת נערותו של דוד, מצאצאיה של רות, דרך חייה של אסנת, המוצאת בסבך חייה של רות, גם את עצמה.

'אדוארד היקר' מאת אן נפוליטנו ; מאנגלית: יובל אהרוני

כתבה: ד"ר רותי קלמן

האקטואליה בתקשורת מרבה להזכיר את איתן בירן-פלג, הילד הקטן ששרד לבדו את אסון הרכבל באיטליה, ואיבד באחת חמישה מבני משפחתו: את הוריו, את אחיו הקטן, ואת סבה וסבתה של אימו, זיכרונם לברכה. אסון האוטובוס והמונית ליד חורפש, מוסיף עוד טרגדיה משפחתית גדולה וקשה, כשראובן בן־אלי ששרד יחידי את המונית המרוסקת, איבד ברגע אחד את כל היקרים לו, אשתו, מורן, ושלושת ילדיו: דקל, ליאם ואנאל, זיכרם לברכה. ליבנו איתו. אבל האם באמת אנו מסוגלים להבין ולקלוט איך נראה היום שאחרי לאותם ניצולים? במקרה של איתן, מדובר בטרגדיה נוספת שבה משפחות שני הוריו, אינן מצליחות להגיע להסכמה הדדית ומשותפת, באשר לשאלה מי מהן תגדל אותו, ובאיזו ארץ. במקרה של בן-אלי, הוא יצטרך הרבה מאד אהבה מסביב כדי שגם ליבו ישרוד, ולא רק גופו. אנו מאחלים לו כמובן להצליח להתאושש.

אני מזכירה את המקרים האלה, שכן בדיוק סיימתי לקרוא את הספר 'אדוארד היקר' מאת אן נפוליטנו. אדי (אדוארד) בן השתים-עשרה, הוא היחיד, ששורד התרסקות מטוס עם 191 נספים. ביניהם אימו ג'יין, אביו ברוס, ואחיו ג'ורדנו. 

דודתו לייסי ודודו ג'ון – שניסיונותיהם להביא לעולם ילדים משלהם עולים בתוהו – שוהים ליד מיטתו בבית החולים. כשהוא משתחרר הם מביאים אותו אל ביתם, ומנסים בכל כוחם לעזור לו להתאושש,  לחסוך ממנו את לחץ התקשורת מחד, ואת פניותיהם הרבות של קרובי הנספים, שרואים בו קשר אחרון ליקיריהם, מאידך. 

בשלב הזה של חייו – כשהכל עוד טרי, והוא עצמו אינו יכול להתמודד עם המחשבה על האובדן – ההרחקה מהתקשורת, מהמכתבים הטובים והתובעניים־משהו מתבררת כנכונה. אבל כשהאחות לוקחת אותו לטיול במסדרונות בית החולים, הוא נחשף בעל-כורחו לעיניים הסקרניות המביטות בו, ולאלה שבוכים. "הבוכים הם הגרועים מכולם. אדוארד משתדל לא להסתכל, אבל יפחותיהם רועמות כמו צלילי עוגב ושואבות את כל האוויר שבנמצא. לא נעים לו שהם תוחבים את רגשותיהם אליו בשעה שעצבותו ופחדיו שלו עצומים, עד שהוא נאלץ להסתתר מפניהם... ואז האחות מגיעה לקצה המסדרון והדלת האוטומטית נפתחת והם בחוץ. הוא מביט ברגליו הפצועות כדי לא לראות את השמים הקטלניים."

אדוארד אינו מסוגל לישון בחדר הילדים בבית דודיו, שהיה אמור להיות של ילדים שלא נולדו. כשהשכנה ובתה שיי, בת גילו, נכנסות, הוא מבין, אינטואיטיבית, שרק בחברת הילדה הזו הוא יהיה מסוגל להיות הוא. הוא מגיע כל לילה לישון למרגלותיה בשק שינה. היא מקבלת אותו בטבעיות. יודעת מתי לדבר, מתי לשתוק, ותמיד אומרת לו את האמת. הוא מרעיב את עצמו, כאילו להאשים את עצמו שהוא שרד וכל השאר לא. למה דווקא הוא? האם זה מזל? גורל? האם יועד לו למלא את משאלותיהם, חלומותיהם של הנספים? או של קרוביהם? כפי שהוא מבין מהמכתבים שגודשים את התרמילים שבמוסך דודיו, ומתחילים כמעט כולם במילים "אדוארד היקר". 

"המשימה שלך מאז הפעם הראשונה שבה נפגשנו, היא ללמוד לחיות עם זה" אומר לו בסוף ד"ר מייק, הפסיכולוג שאליו הוא נשלח על ידי דודתו ודודו. השנים הבאות לא יצליחו להרחיק ממנו את המקרה, אפילו לא לדקה. אבל, הוא מבין, שלמרות שלא יוכל להיות כל מי שהם היו, ולא יוכל להגשים את שאיפותיהם לטובת קרוביהם, הוא יוכל לנצל את זה לטובה. כפי שאומרת לו מאדאם ויקטורי, המזכירה, לא בכדי, את פלורידה, האישה הצבעונית עם הפעמונים בחצאית, שהיתה במטוס, וטענה שהיא זוכרת את כל גלגוליה הרבים. בעזרת מעשים למען אותן משפחות, ובעזרת שיי, ודודיו האוהבים. הוא יתאושש.

אן נפוליטנו, מחברת הספר נוקטת במספר דרכים מיוחדות להנציח וּלְשַׁמֵּר אֶת זִכְרָם של 191 הנספים בתאונת המטוס: 

1. אנדרטה יפה מוקמת לזיכרם, ובה מפוסלת להקה בת 191 סנוניות כסופות בצורת מטוס, שנוסקות אל האוויר. כאילו הם עדיין בתנועה, בהמראה, בחיים.

2. מאדאם ויקטורי, גלגול של פלורידה, האישה מהמטוס, מאפשרת הנחה מנחמת קמעה, שאולי הנשמות של כל נוסעי המטוס, ממשיכות להתגלגל אי שם בעולם בתוך גופים אחרים.

3. אן נפוליטנו בנתה את הרומן כך שתבנית הפרקים בספר, מטיילת בין אדוארד המתאושש לאיטו, וגדל, ומתקדם בחייו, ובין אותן שעות אחרונות של הנוסעים, שמתמלאות באין ספור מחשבות, חלומות, תהיות, תשוקות, אהבות, ותקוות לעתיד, שמילאו את ליבם ומחשבותיהם של הנוסעים בשעות הטיסה, מה שנותן הרגשה שהם עדיין חיים.

4. זיכרונו ומשאו של הילד, אדי-אדוארד ש"גורר בעקבותיו 191 מתים, כמו מצנח שנופל" ויודע ש"אם הנוסעים הם חלק ממנו וכל הזמן וכל האנשים מחוברים זה לזה, אז האנשים במטוס קיימים בדיוק כמותו. ההווה אינסופי וטיסה 2977 ממשיכה הלאה, חבויה בעננים."

'הרצח המסתורי בסטאייל' מאת אגאטה כריסטי עברית: א. בן דן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

חזרתי לקלאסיקה הבלשית העולמית עם הספר הראשון מפרי עטה של דיים אגאטה כריסטי (הדיים הוא תואר אבירות שהוענק לה במסגרת מסדר האימפריה הבריטית). 78 ספריה של כריסטי תורגמו ל-44 שפות, ונמכרו בכ-2 מיליארד עותקים.

כריסטי יצרה במהלך שנות כתיבתה שני גיבורים אלמותיים: הראשון, והידוע יותר מבין שניהם, הוא הרקול פוארו, הבלש הבלגי, נמוך הקומה, הנקלע לפרשיות מסתורין שונות ברחבי העולם. הוא עוזר, במחשבתו הבהירה, המסודרת וההגיונית, למשטרה ולבולשת לפתור אותן. הדמות השנייה שיצרה כריסטי בחלק מספריה היא מיס ג'יין מארפל, המתגוררת בכפר שקט מאד ועוזרת למשטרה ולבולשת לפתור אותן תעלומות.

הרקול פוארו הוא המככב בסיפור הבלשי שלפנינו, כשהוא ועוד מספר פליטים בלגים מוצאים בבריטניה מקלט זמני במהלך מלחמת העולם השנייה. חברו, קפיטן האסטינגס, קצין בריטי בדימוס, פוגש אותו בסביבת אחוזת סטאייל שבמחוז אסקס. כשמתרחשת הדרמה עם מותה של הגבירה, מרת אינגלתורפ, אמו החורגת של חברו, ג'והן קאוונדיש, מהרעלה, נזכר האסטינגס ביכולתו המופלאה של פוארו לפתור תעלומות בלשיות, ואת עובדת הימצאו בסביבה, ולכן בהסכמת ג'והן קאוונדיש, האמור לרשת את אחוזת סטאייל, הם מזמינים את הבלש הבלגי לחקור.

העלילה מותחת. הקורא ייסחף בחשדות שמעוררים כמעט כל הגיבורים. אלפרד אינגלתורפ, הבעל הטרי, הצעיר והדוחה של הגבירה, שאת שמו הגתה הגבירה פעמיים לפני מותה; ד"ר בראונשטיין, המומחה לרעלים, המבקר לעיתים קרובות מדי באחוזה; לאורנס, אחיו של ג'והן המתעניין ברעל מסויים במעבדתה של סינתיה; ג'והן שאמור היה לרשת את האחוזה על פי צוואה ישנה, ואשר המריבה בינו לבין אימו החורגת נשמעה על־ידי כולם, ואשתו, מרי קאוונדיש, ששוחחה עם הגבירה לפני לכתה לישון.  

כשהחשד יתחזק לגבי אחד מהם, תדאג כריסטי  להזיז את החשדות לכיוון אחר. היחידי שמבין יותר מכולם, ולפני כולם, הוא פוארו, שמנווט את שאלותיו, לכיוונים הנראים לעיתים, רק לכאורה, תמוהים ולא רלוונטיים. כמו במקרה של  התיחקור שהוא עושה בעניין הגננים. "למעשה, אני בטוח שצוואה זו נערכה ונחתמה לא לפני אתמול אחר הצהרים", הודיע פוארו בבטחה. "מה? לא ייתכן!" קראו שני הגברים פה אחד. פוארו פנה אל ג'והן. "אם תרשני לשלוח לקרוא לכאן את הגנן שלך, אוכל להוכיח את דברי". "הו, אדרבא, שלח וקרא אותו לכאן, אולם --- אינני מבין מה הקשר בין הגנן..." 

כשמתברר שהמנוחה ביקשה מהגננים להביא טופס צוואה, והחתימה אותם כעדים, קורא ג'והן "אל אלהים... איזה תזויג מקרים מוזר" "מה כונתך – 'תזויג מקרים'?" "עריכת צוואה חדשה בדיוק ביום בו מתה!" אמר ג'והן. מר וולס כעכע בגרונו והעיר ביבושת: "האם אתה בטוח, קאוונדיש, שזהו תזויג מקרים בלבד?". 

את שאריותיה המפוחמות של צוואה אחרונה זו מצא פוארו בתוך האח. מי היה היורש בצוואה האחרונה? מדוע שינתה מרת אינגלתורפ את צוואתה? ומי היה נהנה בעיקר ממותה? כולם חשודים, עד שמתבררת האמת המפתיעה.

אגאטה כריסטי – מי שאחראית לספרי מתח רבים וטובים, שחלקם הפכו לסרטים, ביניהם 'רצח באוריינט אקספרס', ו'מוות על הנילוס' – מותחת, מלהטטת, מביימת, ושומרת אותנו תוהים עד הרגע האחרון. ספרות בלשית במיטבה.