ניתוח 'שיר הקשת'

כתבה: ד"ר רותי קלמן

'שיר הקשת' נכתב על-ידי יהונתן גפן, כשהוא בוחר לשלב אותו בהתאמה מושלמת עם ה'קונצ'רטו ד'ארנחואז' שהולחן על ידי חואקין רודריגו*. את שירו של גפן מבצעת הזמרת ריטה, והשיר כלול באלבומה "ימי התום", אותו הפיק רמי קליינשטיין.

את ניתוח 'שיר הקשת' הבאתי בזמנו לתלמידי תיכון ליהמן בדימונה, אותם לימדתי בשעתו ספרות. השיר לא היה כלול בתוכנית מבחני הבגרות, והוא הובא כאתנחתא מוסיקלית מסקרנת ומהנה לתלמידים ולי. בפעמים נוספות העברתי את ההרצאה עליו לקבוצת 'אמצע החיים' של דימונה, וכן – למורות במסגרת גמול השתלמות.

לשם הבנת היצירה, אני מציעה לשמוע קודם כל את הביצוע היפהפה של ריטה, שרגעי השפל והשיא שבשיר מודגשים על ידה במדויק ובדרמטיות המשחקית שמאפיינת אותה. 

אם ננסה לתמצת במספר מילים את השיר ונושאו, נאמר, שהנושא הוא משבר בחיי בני זוג. השיר מתאר את רגע השיא השלילי ביחסי בני הזוג, כולל פרידה. האם המצב הפיך? עוד נראה.

השיר מתחיל כך: "זה סיפור / על אישה ואיש בלילה קר / מה שהיה בינינו כבר נגמר, / הוא אמר / והיא שתקה / אל החלון  / שענה לה בגשם." הצעד הדרסטי הראשון מבוצע על ידי הגבר. הוא מודיע לה, שהכול נגמר. והמצלול (אליטרציה) שאנו שומעים הוא שלילי ומופיע בחריזה משולשת "קר" נגמר" אמר", שמכילים קונוטציה של משהו מר ורע.

הלילה קר. אין חמימות באווירה. הם רק לכאורה ביחד "אישה ואיש". ברגע הראשון, שבו האישה מנסה לקלוט את דבריו, היא שותקת ומביטה אל החלון. לכאורה היא אינה מגיבה. אך בלילה, בחושך, החלון משקף בעצם את בבואתה, ולכן, הגשם, יכול לשמש מטונימי לדמעותיה המשתקפות במראת החלון.

בבית השני, הם כבר לא מוזכרים יחד אין "אישה ואיש" בנשימה אחת. מתחיל הריחוק, והיא זו שמדברת: "אל תלך / היא אמרה / חכה רק עד מחר / והוא הביט אליה ונשבר / הוא נזכר / באש אשר / פתאום כבתה / ויצא אל הגשם." לאחר שהתאוששה מהצהרתו הדרמטית של בן הזוג, מנסה האישה לשכנע אותו לתת עוד הזדמנות לקשר. "אל תלך... חכה רק עד מחר", והוא מביט באישה ועדיין המצלול שלו משדר משהו רע "נשבר" ו"נזכר" במה שהייתה פעם אש של אהבה ("באש אשר" שתי מילים שיש בהם מצלול של האות שין, שמשדרת חום ומשהו רך). אבל האש כבתה. הוא לא רואה תקווה, ויוצא מהבית. אל הגשם. אל הדמעות שלו. אל הלא נודע. אל התחלה חדשה של אחרי הגשם. 

למרות שבבית השני, היא זו שמדברת, היא לא מצליחה לשכנע. החריזה המשולשת עדיין משדרת קור וריחוק "מחר" "נשבר" "נזכר". המחר, העתיד המשותף, נראה קר וחסר סיכוי.

הבית השלישי שוב פותח במילים "זה סיפור". אך הפעם הם לא יחד. היא על סף הבית, והוא מתרחק: "זה סיפור / איש רטוב שמתרחק / מקול אישה זועק / תשוב אליי ושוב אולי / נבער כמו פעם בעיניי / תן לי יד רק עד / סוף הגשם." הוא מתרחק בגבו אליה. היא לא מוותרת. היא זועקת, כדי שישמע, כדי שהמילים יחדרו להבנתו, לליבו. המילים החמות "תשוב" "ושוב" (חריזה זוגית) יש בהן את האות שין החמה, ואת המשמעות החיובית של רצון להתחלה חדשה. כזו שתביא אותו בחזרה אליה "אליי" "אולי" (חריזה זוגית).  בחריזה זו יש גם תקווה וגם ניגון באמצעות השימוש הכפול באות למד. 

גם בשלב הזה, הוא עדיין לא נעתר. כי הוא לא רואה את מה שהיא רואה בעיניה. הוא לא רואה את האש שאולי עוד תבער, כפי שהיא מקווה.

עד שלב זה מתבטא הקרע ביניהם גם באמצעות התקשורת הלקויה ביניהם. אין דו שיח. מילים קצרות. פסיחות. כשהוא מדבר היא שותקת (והוא מדבר רק בבית הראשון), כשהיא מדברת, או זועקת, הוא שותק ומתרחק.

הבית הבא, אינו מכיל טקסט. זהו קטע נגינה שבא עם הפרידה והריחוק שביניהם (שימעו שוב את הביצוע של ריטה). היא בבית. הוא בחוץ. בלילה. בגשם. אין קשר. אבל המנגינה שהוא שומע, מכילה בעצם את כל מה שהאישה אמרה, והמילים מתחילות לחלחל לליבו, ולכן, מכאן מתחילה התפנית. רק כשהוא רחוק ממנה, הוא מתחיל להרגיש שהיא חסרה, שהיא חשובה, שהוא עדיין אוהב, שהוא עשה טעות.

"הוא עוצר / בין טיפות הגשם / הוא עיוור / שומע מנגינה ומצטער / הוא חוזר / אל האישה / הלבושה / בצבעים של הגשם." הפעם יש סביב פעילותו חריזה מרובעת (זוגית), שאין בה קונוטציה של קור: "עוצר" "עיוור" "מצטער" "חוזר", ויש בה מרכיב זוגי ותקווה לבני הזוג. כשהגשם מעוור את עיניו - מתחדדת בו השמיעה, ואז הוא שומע את המנגינה, את האהבה, את המילים הטובות ומלאות התקווה של האישה. 

בשלב זה הוא חוזר אל האישה הלבושה "בצבעים של הגשם" מהם הצבעים של הגשם? הרי הגשם הוא שקוף. כאן נכנסת הקשת שמופיעה בין השמש – המופיעה  עם האות שין במילים ובדמותה של האישה – לבין הגשם שהוא ספוג בו, אבל פוסק לאיטו. והקשת, אף שאינה מוזכרת במפורש,  על צבעיה הטובים המצטיירים בפניה של האישה, מביאה את התקווה עימה. יש כאן אימאז' (תיאור ציורי) שמתקשר לאישה, לאופטימיות שלה, לרוך ולחום הנובעים ממנה "האישה הלבושה..."

בית שישי חוזר, לכאורה, לנקודת ההתחלה של השיר. הם שוב יחד: "זה סיפור / על אישה ואיש / בלילה קר / מה שהיה בינינו עוד יבער / היא אמרה / אני ידעתי שתחזור / אתה לא איש / לא איש של גשם." וכאן צריך בהכרח להשוות בית אחרון זה לבית הראשון, כשהמנגינה מתעצמת בבית האחרון. 

בעוד שבבית הראשון אומר האיש "מה שהיה בינינו כבר נגמר" אומרת האישה בבית האחרון "מה שהיה בינינו עוד יבער" יש תקווה לקשר. גם ה"קר" ששלט בחריזה בבתים הקודמים, מפנה את מקומו למשהו חיובי יותר "יבער", וזהו חרוז מתהפך המרמז על השינוי שאכן קורה.

בעוד שבבית הראשון היא מגיבה בשתיקה להצהרתו שזה נגמר "והיא שתקה אל החלון", הרי שבבית האחרון היא בעצם מסבירה את שתיקתה "אני ידעתי שתחזור". "אתה לא איש של גשם", היא אומרת, אתה לא אחד שיוצא להרפתקאות בלילה קר בגשם. אתה לא כזה שיוצא אל הלא־נודע. אתה לא כזה שנוטש. אתה לא כזה, שייתן לגשם למחוק את כל מה שהיה בינינו. אתה לא איש של חוץ. אתה איש של בית. אתה האיש שלי. האהבה שלנו חזקה ובוערת גם בך. אתה לא יכול באמת לעזוב. אנחנו רק צריכים הזדמנות לנסות שוב, וללבות את האהבה שלנו.

שלוש השורות הראשונות של הבית האחרון, זהות לשלוש השורות הראשונות של הבית הראשון. אבל יש עלייה בעוצמת המוסיקה ובביצוע של ריטה. עכשיו יש בנעימה יותר צלילים, יותר חום, והיא מצביעה על השיא, ועל ההתרגשות של המפגש המחודש.

בסיפור המסגרת שלפנינו – ההתחלה של השיר נראית כסוף היחסים. אבל הסוף של השיר, נראה כמו התחלה חדשה ומתקנת, עם רצון טוב של השניים.

השיר נקרא 'שיר הקשת'. ולכן, היינו צריכים להבין מראש, שהמשורר יהונתן גפן, מדבר על תקווה, ועל הראייה מעבר לענן, מעבר למשברים. צריך לדעת לצלוח אותם, ביחד. לתת יד ולצעוד אל הקשת שתגיע בסוף.

*מילות השיר שכתב יהונתן גפן הוצמדו למנגינה אלמותית יפהפייה הנקראת: 'קונסיירטו דה ארנחואס' 'Concierto de Aranjuez' שחוברה על-ידי חואקין רודריגו, מלחין ספרדי ידוע. זוהי היצירה המפורסמת ביותר שלו, מבין מאות יצירות שהלחין. רודריגו, שהתעוור בגיל 3, כתב את היצירה הזו בשנת 1939. זהו קונצ'רטו לגיטרה קלאסית ותזמורת, והחלק השני מתוך שלושת החלקים, האדאג'יו, הוא אחד המוכרים במאה ה-20. 

ההשראה של רודריגו לנעימה זו, היא בגני ארמון ארנחואז, שבהם חש רודריגו העיוור את ריח המגנוליות, שמע את שירת הציפורים והקשיב לפיכפוך המזרקות. יש שחשבו שרודריגו כתב את היצירה בשל הפצצת גרניקה בשנת 1937, אך היה זה הצער על אובדן בנם הקטן, לפי דבריה של אשתו, שהוליד יצירת פאר זו.

אינספור ביצועים יש לנעימה היפה הזו, ומשוררים וזמרים רבים השתמשו בה בווריאציות משלהם. ביניהם הזמרת הלבנונית פיירוז, ששרה על-פי מנגינה זו את השיר על ביירות החבולה בזמן מלחמת האזרחים בלבנון (1975 – 1990), למילים שכתבו האחים רחבני.

 

ויש את השיר הצרפתי 'אהובתי, ארנחואז' 'Aranjuez, Mon Amour' שכתב גיא בונטמפלי הצרפתי ב-1967, וביצע ריצ'רד אנטוני. בשיר הצרפתי עם הלחן הזה, יש תיאורים של בחורים עם רובים, שושנים, מזרקות ומוסיקה. כל אלה משמשים נרטיב צרפתי ידוע, שמתקשר למלחמת האזרחים בספרד (ותודה לרינה אקוטונס, חברתי, על תרגום השיר); גירסה איטלקית לשירו של בונטמפלי ביצע מאסימו ראניירי; אף ישי לוי משתמש, בקטע קצר מתוך הקונצ'רטו, כפתיח לאחד משיריו.

יהונתן גפן נחשף ליצירות הספרדיות בשנות התשעים, ואף כתב מבחר בלדות ופזמונים ספרדיים, ב-1983, שהפכו לאלבום המוצלח "האישה שאיתי" בביצוע דיוויד ברוזה. יש לשער, שבתקופה זו התחבר גפן לקונצ'רטו ד'ארנחואז, ואז כתב את שיר הקשת, שבוצע על ידי ריטה באלבומה השני 'ימי התום' ב-1988. האלבום הופק על-ידי חברת התקליטים "כנען". 

השכיל גפן להעניק פרשנות יפה ומותאמת למנגינה, והשכילו רמי קליינשטיין (בהפקה) וריטה (בביצוע) להביא לפנינו שילוב זה באורח מושלם.

'צל ידו' מאת חיים באר ד"ר רותי קלמן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"במטוס, בדרך לווינה, חזר אבי ונגלה אליי פעם ועוד פעם. פעמים נראה כבשעה שהמתין לקונים בפתח סניף תנובה שלו... ופעמים כבלכתו בערב שבת לבית הכנסת "בת ציון", שהקים לזכר אשת נעוריו... ופעמים התלכדו כל המראות למראה פיו הפעור... האפוף ריחות כיליון, בבית החולים רמב"ם בחיפה, והוא מרים קלות את ידו השמאלית, הלא משותקת, ומנסה לומר דבר־מה לבנו יחידו העומד לידו ומלטף את פניו באצבעות רועדות. אך הבשר התם לגווע וצל ידו המורמת של האב הרתיעו עד כדי כך שנס כל עוד נפשו בו מן החדר, שרישומו של אור היום עדיין ניכר בו למרות הווילון הפרוש על פני החלון הרחב ומחשיכו..."

ועם הסצנה הלא פשוטה הזו, שפותחת את עלילת הספר 'צל ידו', ואשר נצרבה בזיכרונו של הסופר המספר, תנוע העלילה שישים שנה קדימה, ותוסיף להתרחש בין הצללים לאור, ובין המרחב הפתוח לווילון המסתיר.

הטיסה המוזכרת של הסופר, מגיעה בעקבות הזמנה לא שיגרתית, אך מושכת, להגיע לטירה מסתורית דמיונית באוסטריה, למשך מספר חודשים, ולהוביל פרוייקט כתיבה מיוחד, שייאפשר לשמר את זיכרון היהודים מהעיירה הקטנה אוברוץ' שבאוקראינה. אוברוץ', שבמאה ה-19 היתה מרכז חשוב של התנועה החסידית. 

אל הטירה, הנקראת שלוס מנסומינה – המרושתת במצלמות, וסגורה למבקרים זרים – הגיעו מספר דמויות, שנבחרו בקפידה, ואשר המכנה המשותף שלהן, הוא מוצאן מאוברוץ'. את היוזמה למפגשים אלה, הגה פילנטרופ רב אשכולות, ומסתורי לא פחות מהטירה, בשם ד"ר רפאל ליוורנו, שאמו באה מעיירה זו. לא במקרה רכש ליוורנו דווקא טירה זו באוסטריה. שם הטירה, מנמוסינה, הוא שמה של אלת הזיכרון במיתולוגיה היוונית, שאמה היא גאיה, אלת האדמה, ואביה, הוא אורנוס, אל השמים. מה שיתחולל בטירה זו, יהיה הצצה לזיכרונות העבר שמעבר לווילון. בין האדמה לשמים,  בין הגוף לנפש, בין החיים למתים.

בילדותו, נחשף חיים באר, בביקור אבלים עם אביו, לצייר יעקב שטיינהרדט. כשאביו של באר שואל את הצייר, אם הוא מאמין בהישארות הנפש, עונה שטיינהרדט: "לדעתי, כל עוד קיים בעולם אדם אחד בלבד שנוצר בליבו את זכרו של מישהו שנפטר... האיש הזה עדיין איננו בחזקת מת." והמשפט הזה, עומד בבסיס היצירה כולה.

לדיירי המקום "שער שמיים" שבתוך הטירה, שהוא כדיור מוגן לקבוצת העילית הזו, יש פגישות יומיומיות עם באר, המנחה את הקבוצה, ועוזר להם לבנות מסיפוריהם את ספר הזיכרונות של אוברוץ'. לכל אחד מהם יש כינוי, שבבסיסו בנוי על שמה של סבתו, מאוברוץ'. כך הם נקראים, חווקין, רחלין, שיפריס וכולי, וגם באר עצמו אינו מתגלה אליהם בשמו האמיתי, אלא בכינוי "מינדלין" על שם סבתו. 

מי שיתגלה כאביו, הוא חווקין. רהוט, נבון, ומספר סיפורים, שבאר נמשך אליו מלכתחילה. כשהוא מציע לקבוצה ישיבות אישיות איתו, בנוסף לפגישות הקבוצתיות, מבקש חווקין, את הזמן הפרטי הזה איתו, מבלי ששניהם יודעים בתחילה, שהם אב ובנו. 

ובאזור הדמדומים הזה, ניתנת לבאר הזכות הערטילאית, לשמוע מאביו את כל מה שלא שמע בחייו. על כל מה שחווה אביו לפני לידתו של באר, מאשתו השנייה של האב, וכל מה שהרגיש וחשב. ואפילו לגעת בקצוות כואבים של ההחמצות שביניהם. "שהרי בדבר זה בלבד מותר הסופר על מי שאינו סופר – היכולת לתקן בספר את מה שהוחמץ בחיים, ולשוב ולחיות כביכול את המציאות פעם נוספת, והפעם כשהיא מתוקנת וחפה מכל עוולה ומשגה".

ו"מותר הסופר" הזה, הוא שאיפשר להנחיל להם את זמן האיכות, שברא להם בעל הטירה, ד"ר רפאל ליוורנו, החוזה את "תחיית העצמות היבשות, שספרן, יאיר את אוברוץ' באלף אורות". אותו חוזה, שנברא כדי להבריא ולשמר, להנציח ולתקן, ולהפוך את רגעי הייחוד של האב והבן לרגעים מיוחדים וחשובים מאין כמותם. חלקם – מגע שבין לב ללב. חלקם – כפרה ותיקון, כמו אותו רגע אחרון לפני מותו, כשהילד מעל מיטת אביו הגווע, וידו הבריאה של האב, על צלה, מונפת.

'בנותיו של שומר המגדלור' מאת ג'ין פנזיוול ; תרגום: יסמין קלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כמו ספינה השטה בערפל, ומגלה את הכיוון רק בעזרתם של אלומת האור של המגדלור וצופר הערפל, כך מאירים יומניו הישנים של שומר המגדלור לבתו, אלומות אור של גילויים מדהימים, סודות שהוטמנו באי פורפרי, בחופה הצפוני של ימת סופיריור. בחושך, ביער ובמימי הימה.

אליזבת ליווינגסטון גדלה כל חייה באי פורפרי, צמודה לתאומתה, אמילי, שאינה מדברת, וחיה בעולם משלה. עולם שבו היא בעיקר מציירת. כל חייה של אליזבת, מוקדשים כדי להגן על אמילי, אבל בדיוק כשזו הכי זקוקה לה, היא מחמיצה את השליחות. תחושת הבגידה של אליזבת, ומצפונה, ימשיכו להדהד בה כל חייה.

עתה בזיקנתה, נמצאת אליזבת בבית אבות, ומרטי, איש התחזוקה של המקום, הוא איש סודה, ומשמש לה גם כעיניים, שכן היא התעוורה עם השנים. יחד הם מדברים על אמנות ומוזיקה ורגשות. ואז מופיעה מורגן. נערה יתומה הגדלה בבתי אומנה, זוכרת בערגה את הסב שגידל אותה, וכועסת על העולם. מורגן מתחברת לנער מסוכן, העוסק בגניבות וסמים, שמעודד אותה להגדיל את הציור הקטן של השפירית, שהוא רואה בידה, למימדי גרפיטי על קיר בית האבות. ציור השפירית, הוא העתק שעשתה לאחד מתוך כמה ציורים, שמצאה מורגן מתחת לַבַּד שבנרתיק הכינור שירשה מסבה. כשהיא נתפסת, היא מקבלת כעבודת שירות, לגרד את הגרפיטי מהקיר, לצבוע אותו בלבן, ולעזור בבית האבות, תחת פיקוחו של מרטי. בחושיו החדים והרגישים מֵבִין מרטי, שהשפירית בגרפיטי של מורגן, קשורה לציורים ולשפירית שראה בחדרה של אליזבת. הוא מפגיש ביניהן, ועם זאת, יש בו את התכונה הנפלאה של מי שלא מתערב, אלא יודע להביט מהצד ולהבין. 

גם הקורא מגלה במהלך הרומן, מִסְפָּר אובייקטים ותחומים שמקשרים בין אליזבת למורגן. הכורסה שאליזבת יורשת מאביה, שארית הפליטה מהשריפה במגדלור, מנחמת אותה, כמו הכיסא שמורגן זוכרת מִסָּבָהּ. הציורים, שמצאה מורגן בַּתַּחְתִּית הנסתרת של נרתיק הכינור, מכסים את גופה כשהיא מרגישה בודדה במשפחת האומנה, ומזכירים לה את סבה, כמו ששמיכת הטלאים שמכסה את אליזבת מחממת לא רק את גופה, אלא גם את ליבה, מנחמת ומעלה זיכרונות על אביה, שומר המגדלור. המוסיקה, אמנות הציור והכינור, יתגלו אף הם כמקשרים בין שתיהן, וגם הזאבים – להקת הזאבים, שאמילי מסתובבת ביניהם בלא חשש; איש שמסתובב ביער, וזוכה מאליזבת לכינוי "זאב בודד"; ומורגן הצעירה, הבודדה, שעיניה אפורות כשל הזאבים.

בינתיים הזקנה והצעירה מתקרבות זו אל זו באופן טבעי. כשמורגן מְטַאֲטְאָה בבית האבות, ואיש אינו מתייחס אליה, כאילו היא שקופה, היא קולטת ש"האדם היחיד שרואה אותי הוא אישה עיוורת" ואליזבת, שבאמת כבר אינה רואה דבר, אבל מבינה בדיוק מה קורה סביבה, מבקשת ממורגן להקריא לה את יומניו של אביה, שומר המגדלור, שהובאו אליה רק לאחרונה. דרך יומניו, מקווה אליזבת, לפתור כמה תעלומות שהעסיקו את מחשבותיה כל החיים. כמו גם לגלות את הסיבה לקבר הבודד שמצאה עם שמה, תאריך לידתה, ותאריך "מותה" – בת שנה וחצי. הקריאה אינה פשוטה, שכן יומן אחד, הקשור ללידת התאומות, חסר. גם כשהוא מתגלה בסופו של דבר, הוא ספוג מים, והאותיות לא ממש נראות. מורגן תגלה יצירתיות, ושתיהן תְּגַלֶּינָה לא רק את האירועים שלא יֵאָמְנוּ בעברה של אליזבת, אלא, את הקשר בין עולמותיהן.

קראתי את הספר בפורמט דיגיטלי, בסגר. האפשרות הזו היוותה פיתרון מצויין, למרות שאני מאד אוהבת להחזיק את הספרים ביד. מומלץ, כך, או אחרת.

'בבקשה תשגיחי על אמא' מאת קיונג סוק שין מאנגלית: מירב זקס-פורטל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופרת קיונג סוק שין, שהיא פופולארית ומוערכת מאד בדרום קוריאה, הצליחה ליצור רומן יפיפה, המשרטט את פארק סו ניו כדמות אימהית למופת. ההקרבה, הלחימה על הצרכים של ילדיה, הדאגה לאוכל שלא יחסר, במקום של עוני מרוד,  ההתעניינות בעולמם, גם לאחר שבגרו ועזבו את הבית. הכול נמצא שם, כפי שאנחנו מכירים אימהות מסורות. אבל כשהאמא הזו נעלמת פתאום בתחנת הרכבת של סיאול, לאחר שהאב עלה לקרון רכבת וגילה שהיא לא מאחריו, מתחילים כולם, במקביל לחיפושים אחריה, לעשות חשבון נפש. 

היא הייתה עבורם ה"מובן מאליו", והם מתחילים להבין, שאולי עכשיו היא לא תהיה יותר בשבילם, כמו שהייתה תמיד. כל אחד מהם מגלה עכשיו לחוד, איך בעצם הזניח אותה בשנים האחרונות, ואיך כמעט ולא נסע לבקר. כשהיא הגיעה אליהם עם אוכל מבושל ברכבת, הם לא טרחו לדאוג לה למיטה פנויה כדי שלא תצטרך לחזור בלילה לבד. הם מבינים פתאום שהתעלמו מהצרכים שלה עצמה. 

כשחלתה, לא הרשתה לעצמה להתפנק ולנוח, אלא המשיכה הכול כרגיל, למרות כאבי הראש האימתניים שתקפו אותה. האב, שכמעט ולא נכח בחיי ילדיו, ראה בה אף הוא בשלב מסוים, רק כאימא של ילדיו. התעלם כשראה אותה סובלת. הלך תמיד לפניה, למרות שביקשה ממנו להאט וללכת לצידה. גם באופן סימבולי, הוא מעולם לא הלך לצידה. רק עכשיו כשהיא נעלמה – הוא מבין ומתחרט. 

גם הילדים הבוגרים, מבינים עכשיו, שמעולם לא ראו אותה כאישה, כבן-אדם. אלא רק כאמא. מעולם לא ניסו להבין מה היו החלומות שלה. האם הגשימה אותם? האם זה מה שרצתה להיות? כשבתה שאלה אותה פעם אם אהבה לעבוד במטבח, ואם נהנתה לבשל, עונה האם: "אני לא אהבתי או לא אהבתי להיות במטבח. בישלתי כי הייתי צריכה לבשל. הייתי צריכה להיות במטבח כדי שיהיה לכם מה לאכול וכדי שתוכלו ללכת לבית ספר... יש דברים שצריך לעשות ולא משנה אם אתה נהנה מהם או לא... אם תעשה רק את מה שאתה אוהב, מי יעשה את מה שאנשים לא אוהבים לעשות?"

ואכן מסתבר, שהם לא באמת הכירו את האישה שהייתה אמא שלהם ובת זוג לאב. לא במחלותיה. ולא בחלומותיה. לא בעושרה הרוחני, ולא במעשים שמעולם לא נחשפו בפניהם. האם תהיה להם הזדמנות לתקן? 

ואולי בעצם העלאת הנושא על פני השטח, יש לכם, הקוראים, הזדמנות, שלא לחזור על טעותם. ואם עדיין יש לכם הורים בעולם הזה. השגיחו עליהם. תרימו טלפון. תתעניינו לא רק אם אכלו ושתו ולקחו את התרופות, אלא מה הם חושבים, ומה היו רוצים עוד להגשים כל עוד הם כאן איתכם. ספר שמעורר מחשבות. מומלץ.

'מצטיינים' מאת גלי וינרב

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שני גיבוריו הראשיים של הרומן 'מצטיינים', נפגשים בתוכנית בינתחומית למצויינות של אוניברסיטה ישראלית דמיונית בשם "רבין". 

ימי, ים דבורין, בחור מבריק ומלא רעיונות בן עשרים ואחת ומשהו. מגיע ממשפחה מבוססת של הורים אקדמאיים, שמשקיעים בבנם הבכור, ודואגים שיהיה לו טוב. חדרו בבית הוריו, מאפשר לו פרטיות ומרחב, וכמובן מצוייד באטרקציות הכי מעניינות. ההורים דואגים לכל צרכיו. לדמי כלכלה, לבגדים חדשים, לכביסה, לארוחות חמות. והכל באווירה תומכת. כשהם חושבים שהוא צריך עזרה, הם מנסים לעזור, ויודעים למי אפשר לפנות לשם כך. 

למרות המשפחה התומכת, יגלה ימי, שבחיים העצמאיים שלו, הוא צריך להתמודד לבד עם לא מעט קשיים. כיצד להתמודד עם תגלית מדעית, ועם העובדה, שֶׁהוֹצֵאתָ מאמר מבריק על תגלית אָקָדֵמִית, ובכל זאת אתה מופיע שני ברשימת הקרדיטים, אחרי הפרופסור שֶׁהִנְחָה אותך במאמר, כפי שמקובל באקדמיה. מה עושים כשראש התוכנית למצוינות מתחיל לְמַדֵּר אותך, ומה עושים עם רגשות ותחושות, שאינן בדיוק במיינסטרים, ושבתחום הזה, גם ההורים לא בדיוק יכולים לעזור, מלבד לתמוך נפשית, גם כשהם מתנגדים לדרכך.

שץ, שאול צדוק, אף הוא בחור מבריק בן עשרים ואחת, מגיע משכונה מוזנחת בנתניה. המשפחה מעוטת יכולת, וההורים עובדים קשה. אין להם כוחות נפשיים להקדיש לילדיהם, עד כדי אדישות כמעט מוחלטת. הָאֵם מבלה את רוב זמנה בבית מול הטלוויזיה, לכאורה בשל כאבים בגב, ואינה מתפנה להתעניין בו, אפילו לכדי משפט אחד, או מבט. הוא גדל לבד, בלי תשומת לב, ובלי הכוונה, ועדיין מקווה, שבכל זאת יתייחסו אליו, שיגידו לו שהם גאים בו, שיזכרו את יום ההולדת שלו, שיקנו לו מתנה, שיחבקו, שיפגינו חום כלשהו של משפחה. 

מגיל שש עשרה עובד שץ בדוכן הפלאפל של מוטי, שגם שולח אותו מפעם לפעם לשליחויות לא חוקיות, וגם יודע שהוא צורך סמים קלים, אך לא אומר לו לא להשתמש. במהלך כל הרומן, יְחַפֵּשׂ שץ את המבוגר האחראי שידאג לו יְחַכֶּה שמישהו יגיד לו להפסיק "אז מי אמור להגיד לי לא לעשות סמים? לא ההורים שלי, לא דמארי, לא ימי ולא אבא של ימי. אין אף אחד בעולם שיגיד לי לא לעשות סמים?" שהרי גם להגיד למישהו "אל תעשה משהו שמסוכן לך", בעצם מראה על דאגה ואיכפתיות, שחסרים לו כל כך. 

מי שכן מתעניין בו הם הלקוחות הקבועים של דוכן הפלאפל "כדאי לכם לקנות את כל הפלאפל שאתם צריכים היום," אמר עמרם. "מחר שץ הולך לאוניברסיטה." כולם הביטו בי מעבר לדלפק בהפתעה גמורה. "אל תדאגו," אמרתי. "אני לא הולך לשום מקום. אני באמת מתחיל ללמוד, אבל אני עדיין אהיה פה גם מחר, כמו בכל יום." הגשתי לסוויסה שני מרלבורו, כמו תמיד, והוספתי למנה שלו הרבה טחינה כדי להדגיש את הנקודה: שום דבר לא הולך להשתנות. "לאוניברסיטה?" אמר הולצמן. "פשי, איזה שדרוג.""תמיד ידעתי שהוא גאון," התלהב עמרם. "בחישובים של הסיכויים של הטוטו הוא תמיד מספר אחד." ... שץ ה... סטודנט," צחק סוויסה. "מה אתה הולך ללמוד?"

ואחרי ההתעניינות החמימה של הלקוחות, שהם לכאורה הזרים, מגיע שץ לביתו, ואימו כמו תמיד מול הטלוויזיה שצווחת. "אימא?" היא הסיטה עיניה מהטלוויזיה לחצי שנייה... "מחר אני מתחיל ללמוד," אמרתי. "אה, נכון... "היא אמרה, ואחרי דקה הוסיפה: "בהצלחה." אתן לה שעה, חשבתי, אם במהלך השעה הקרובה היא סוף סוף תיזכר שאין לה מושג מה אני הולך ללמוד ותשאל משהו, אני אספר לה שנבחרתי לתכנית מצטיינים באוניברסיטת רבין בתל אביב. אני. לתכנית מצטיינים של ממש! שיש בה שני טייסים ומשורר אחד חצי מפורסם. אני, שאול צדוק מנתניה, שבגיל 15 בכלל לא היה בטוח שיסיים בית ספר, אתחיל מחר ללמוד יחד איתם."

אבל האֵם לא שואלת, וגם במהלך תקופת הלימודים, גם אחרי שהוא מצליח לשכור חדר קטן מאחורי חנות בתל-אביב, המשפחה לא מתקשרת לשאול איך הוא מסתדר, איך הלימודים, ורק קצת יוצאים מאדישותם, כששץ משתתף בפאנל מדעי בטלוויזיה. הם מצטיירים בדיוק כצד ההפוך והקיצוני להוריו של ימי.

שני הצעירים, ימי ושץ, השונים כל כך ברקע שלהם, מתחברים די מהר אחד לשני, והופכים לחברים טובים ואוהבים מאד, מה שיהפוך עליהם את עולמם, את תפישותיהם, את עצמם, את מקומם במשפחה, בחברה, בלימודים, ובעיקר – מי הם כבני אדם. כשניים שמצטיינים מאד בתוכנית האוניברסיטאית שאליה נכנסו, הם שואלים שאלות. את עצמם, אחד את השני, ומתמודדים גם עם שאלות של זהות מינית, ועם חוויות שמעולם לא חוו קודם.

בְּשׁוּלֵי הַנּוֹחוּת' מאת סַיַיקָה מוּרַטָה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

קייקו פורוקורה, צעירה יפנית בת 36, מבינה את העולם בעיקר כשהוא מתנהל בהוראות מדוייקות. לא כשהוא ניתן לפרשנות. רק בדרך זו היא יכולה להתנהל בחיים בלא שתגרום מבוכה לסביבה בפרשנויות השנויות במחלוקת שלה, שהסבו בילדותה מבוכה רבה להוריה ולסביבה. היא חכמה, אבל משהו בתפיסתה החברתית שונה מהרגיל, ואין היא מבינה מהו.

קייקו עובדת בחנות נוחות, מסוג החנויות הקיימות בארץ בתחנות הדלק, או כמו החנויות של רשת "סֶבֶן אִילֶבֶן". העבודה במקום כזה, מאויישת, בדרך כלל, על ידי סטודנטים וצעירים בתחילת דרכם. אך קייקו עובדת כבר שמונה עשרה שנים באותו המקום. היא מודעת לדאגת משפחתה ולהרמת הגבות של הסביבה, אבל היא מסבירה את מצבה כך: "נראה שהיום הדבר מדאיג קצת את משפחתי – הם לא מבינים מדוע אני ממשיכה לעבוד בחנות נוחות ולא במקום רגיל, במשרה קבועה. התשובה לכך היא שבחנות הנוחות יש ספר הוראות שבזכותו אני מצליחה להיות "עובדת חנות" ; אני לא יודעת אם אוכל להיות בן אדם מן המניין ללא ספר הוראות כזה."

ובהיותה עוף מוזר לסביבה, היא שמחה שכ"עובדת חנות" היא נחשבת ל"נורמלית". כמו התחושה שחשה בפעם הראשונה כשקיבלה לקוחות. "באותו רגע, לראשונה בחיי, הצלחתי להיות רכיב בעולם הזה. ברגע זה נולדתי, חשבתי לעצמי. כן, היום יצאתי לאוויר העולם, כחלק נורמלי ממנו." 

היא עובדת חמישה ימים בשבוע, קונה ואוכלת רק ממה שבחנות, חיה בחנות, ואפילו כשהיא בדירתה, היא חושבת עליה. מוכנה תמיד למלא מקום, ומצטיינת בתפקידה הברור. כשהסביבה מאותתת לה, שהיא כבר יותר מדי זמן שם, ולמה היא עוד לא נשואה, היא מנסה להבין מה עליה לעשות כדי להיות בסדר. 

הניסיונות שלה להיות "רגילה" מתבטאים גם בחיקוי שהיא עושה לדיבור של חברותיה לעבודה, והחיקוי שהיא עושה לאופנת הלבוש כפי שהיא לומדת מהן, וכפי שהיא רואה שהחברות גם מחקות זו את זו "אני חושבת שככה אנחנו משמרים את עובדת היותנו בני אדם, משפיעים זה על זה." חושבת קייקו. אבל כשהיא מדברת כמוהן, ומתלבשת כמוהן, היא הופכת ללא טבעית, בעיני אחרים, כמו חברות שלה מהלימודים, או בעיני משפחתה. ושוב היא בקונפליקט. מה נכון לעשות, כדי להיחשב ל"בסדר".

חנות הנוחות, היא משל, לחברה. החברה מצפה ממך להתנהגות מסויימת, לכללי התנהגות כעובד טוב, עם המדים והברכות, והמסירות ללקוחות. אם אתה עומד בכל זה כראוי, תקבל תשבוחות, והלקוחות (החברה) יהיו מרוצים, רגועים, נינוחים, לא מציקים. אם אתה לא עובד כמו שצריך, יקיאו אותך מהחנות. גם בתור לקוח, אם אינך מתנהג לפי הכללים.

 אבל האם אתה תרגיש נוח, לעשות רק מה שמצפים ממך, ולא ללכת אחרי תחושותיך ורצונותיך? האם זה גם איזור הנוחות שלך? 

מכיוון שקייקו אינה הולכת על פי ה"כללים" החברתיים, הרי למרות שהיא נמצאת בחנות "נוחות", היא נחשבת למי שנמצא בשולי החברה בשולי ה"נוחות" של מה שטוב לחברה. כפי שמגדיר זאת שיראבה, בחור מוזר אף הוא, שמנסה לעבוד בחנות הנוחות שלה ונזרק בגלל מוסר עבודה לקוי "תביני, לאנשים שלא מביאים תועלת לכפר אין פרטיות. כולם מרגישים מאוד בנוח לדרוך להם ברגליים מלוכלכות בתוך החיים שלהם. אנשים שלא תורמים לכפר בצורה נאותה, כלומר לא מתחתנים ולא יולדים ילדים, או לא יוצאים לצוד ומרוויחים כסף, הם כופרים. ואנשי הכפר יטרידו אותם כמה שבא להם."

שניהם, יוצאי הדופן, חיים בשולי החברה. אבל האם זה ייאחד אותם? האם קייקו תתחתן כדי להשביע את רצון החברה? תעזוב את חנות הנוחות כדי להשביע את רצון החברה? האם קייקו תעזוב את אזור הנוחות שלה למען נוחות החברה? או – שלא. מעניין ומעורר מחשבה. קיראו.

'כשניפגש שנית' מאת קריסטין הרמל מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אמילי אמרסון מוצאת עצמה מובטלת בגיל שלושים ושש לאחר שפוטרה מכתיבת טור בעיתון. החיים לא פינקו אותה עד כה, ופעמים רבות היא הזכירה יחסי משפחה בעייתיים בטור שלה כשהיא מנסה לפתור בעיות של אחרים. מרגרט סבתה גידלה אותה לאחר שאמילי איבדה את אמה בגיל שבע עשרה. זמן רב קודם למותה של האם, עזב אביה של אמילי את הבית לטובת בת זוג חדשה ולא שמר על קשר, אפילו לא כשאשתו נפטרה. אמילי עצמה נכנסה להריון בגיל שמונה עשרה, ומסרה את התינוקת שלה לאימוץ, כשהיא עוזבת את ניק, אבי בתה, מבלי לספר לו אפילו, על ההיריון. מאז, אין יום שבו לא חשבה על גורל בתה.

בתקופה זו של חייה, נפטרת סבתה מרגרט, ואביה נפרד מבת זוגו, ועובר לגור בסביבתה של אמילי, כשהוא מנסה לזכות בסליחתה, על התנהגותו כלפיה בשנים שבהן נזקקה לו, והוא לא היה. אבל אמילי, אינה מסוגלת לסלוח, למרות ניסיונותיו הרבים. 

מה שמשנה את מסלול חייה הוא משלוח שמגיע אליה מגרמניה. במשלוח נמצא ציור יפיפה של מישהי צעירה בשמלה אדומה, על רקע של שקיעה סגולה ושדה תירס "היא נראתה בדיוק כמו גרסה צעירה של סבתא שלי מרגרט. רק חודשיים קודם לכן כתבתי על מותה בטור שלי, ובתצלום המשפחתי הישן שהתפרסם עם הדברים – תצלום של סבתי המחזיקה בידו של אבי כשהיה ילד קטן – היא נראתה מבוגרת בשנים ספורות בלבד מהאישה בציור שניצב עכשיו לפני." 

לציור היפה צורף פתק אנונימי שבו נכתב: "קראתי את הטור שלך, ואת טועה, סבא שלך מעולם לא חדל לאהוב אותה. מרגרט הייתה אהבת חייו".

כדי לנסות לפענח את תעלומת הציור, מי צייר אותו? מי הכיר את סבתה? ומי שלח את הציור מגרמניה אליה. היא פונה בראשונה לאביה כדי להראות לו את הציור. מכאן, היא תקרב ותהדוף אותו חליפות. נקרעת בין הרצון לחוות שוב קשר עם האב, לבין הכעסים שנצברו נגדו במהלך חייה בלעדיו. במהלך הזמן, הוא ימצא את הנתיב לליבה, ושניהם יחד יעברו במנהרת הזמן של סבתא מרגרט, אמו של אביה, ויגלו מי היה אביו של אביה, ומדוע מעולם לא שמעו עליו.

האם הפורמט של נטישה, אכן עובר מדור לדור? האם באמת נטש אהובה של סבתא מרגרט את אהבת חייו? במה עסקו שבויים גרמניים על אדמת ארה"ב? ומדוע לאחר המלחמה, עוד נמצאו שבויים גרמניים שלא חזרו הביתה, והגיעו לבריטניה. האם תסלח אמילי לאביה? והאם החרטות שלה, כלפי ניק, וכלפי בתה, יביאו אף הם לתיקון?

הסופרת קריסטין הרמל, נעה בין עבר להווה, מביאה את מעשיהן, מחשבותיהן, ופעולותיהן של דמויותיה. מחברת ומרחיקה, מרחיקה ומקרבת. היסטוריה אמיתית משתלבת כאן יפה בסיפורי חיים וברגשות שמעולם לא דעכו, ומוצאים דרכם אל הדורות הבאים.

כתוב יפה. קיראו. 

'מסע אל הלב' מאת סוזן ויגס. מאנגלית: יסמין קלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופרת ג'יין גרין, כותבת על ספרה של סוזן ויגס: "ממלחמת העולם השנייה ועד לארצות הברית של ימינו, ממעמקי הלב ועד לקצה גבול האהבה, מסע אל הלב הוא סיפור מרגש ומתוחכם על אבות ובנות, על אהבה ואובדן, על סודות ושקרים, על מרדנות ועל גאולה" ובקיצור – ממה שהעולם שלנו בנוי.

קמיל אדמס איבדה חמש שנים קודם לכן את בעלה בנסיבות טרגיות. הפחד מאובדן, גורם לה לחנוק את צעדיה של בתה המתבגרת, ג'ולי. לאטום את אוזניה ועיניה לניסיונות הנערה לחופש, לניסיונותיה הנואשים למצוא את דרכה, בסבך גיל ההתבגרות הבעייתי. גופה שעדיין לא הֵנֵץ, כשל יתר הנערות בגילה, עומד לה לרועץ. היא מוצאת נחמה באוכל, ובכך מגבירה את לעגם של בני כיתתה. ג'ולי מנודה. מתבודדת. מוצאת רק בֶּן־שִׂיחַ אחד בדמות טארק, ממשפחה של פליטים, שאף הוא מוקצה מהחברה. ההליכה לבית הספר, הופכת עבור ג'ולי לסיוט יומיומי.

קמיל, אמה, אינה רואה ואינה רגישה להתפתלויות בתה. שכן, כדי שתוכל להיות רגישה לזולת, היא צריכה להיות קודם כל פתוחה לעצמה. להקשיב לקולות לִבָּהּ. נראה, שאם מות בעלה, נסגר עבורה העולם. המקום החשוב ביותר בשבילה הוא חדר החושך. שם. בחושך המוחלט היא עסקה בפיתוח סרטי צילום ישנים. זו היתה הִתְמַחוּתָהּ. "היא לא נזקקה לאור כדי לדעת היכן הם מונחים. הם היו מסודרים כמו כלים על מגש מנתחים: חומר מְפַתֵח, חומר עוצר, חומר מקבע, חומר לשטיפה... היא אהבה את החלק הזה בעבודה שלה, לחשוף אוצרות אבודים, לפתוח כמוסות זמן נשכחות באבחת אור אחת."

בשעה שקמיל עומדת בחדר החושך כדי לטפל ולחשוף סליל צילום ישן שנמסר לה בדחיפות על ידי שליח, היא מתבשרת שבתה ג'ולי עברה תאונה עם הגלשן שלה, והיא בבית החולים. קמיל מזנקת לקחת את חפציה, פותחת את חדר החושך, חושפת לאור תוך כדי כך את הסליל עם העבודה הדחופה, וטסה לבית החולים. ג'ולי מתאוששת וקמיל מחזירה אותה הביתה.

כשהיא מגיעה לביתה, היא מוצאת זר ממתין לה. זהו פרופ' פינמור, שחיכה לשווא לשליח שיביא לו את התמונות שהיתה אמורה קמיל לְפַתֵּחַ, ולכן נסע אליה, לאחר שהקשר איתה נותק. 

הוא זועם, אינו מודע לדרמה של הכמעט-טביעה של הבת, ועוד יותר רותח, כשהוא מבין, שסרט הצילום הזה, שאולי היה חושף משהו על אביו שנעדר מהמלחמה, הושמד. הם נפרדים בכעס. אבל בין כל המילים הקשות שנאמרות, נובט איזה רגע טמיר של כימיה בין השניים. פינמור יחזור ויתנצל. קמיל תתרכך. וכשמתגלה ארגז ישן שיכול לחשוף משהו מעברה של משפחת אדמס, מתחילים דברים להשתנות.

החשיפה – לא בחושך כי אם באור, של כל מה שהיה פגום – תוביל ישר אל הלב.

'הזריחה' מאת ויקטוריה היסלופ מאנגלית: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כבכל ספריה, בוחרת הסופרת ויקטוריה היסלופ בנושא היסטורי מעניין, שבדרך כלל ידוע רק לתושבי אותו אזור, או להיסטוריונים, והופכת את העובדות היבשות לסיפור מרתק, מלא ברגשות של אנשים, תכונות אופי, ומעשים טובים ורעים, סיפור שמשמעותו המקומית, תובן על כל מורכבויותיה, בכל העולם.

הפעם בחרה היסלופ להתמקד בבעיה של קפריסין התורכית וקפריסין היוונית. כיצד נולד הסכסוך שגרם לקרע הפוליטי הדרמטי בין צפון לדרום, ואיך חווים תושביה הקפריסאים, היוונים והתורכים, את הבעייה בזמן אמת. 

מ-1571 שלטה האימפריה העות'מנית על קפריסין, כשרוב תושבי האי קפריסין הם יוונים-אורתודוכסים. הרוב היווני תמך באנוסיס, סיפוח קפריסין ליוון, אבל האי נותר תחת שלטון תורכי נוגש. ב-1960 הופכת קפריסין לרפובליקה עצמאית, אך עם הגבלות של זכות התערבות מצד בריטניה, יוון ותורכיה. המצב נפיץ ותקריות אלימות ממשיכות להתרחש במהלך השנים. בשנת 1974, פורץ הצבא התורכי לפמגוסטה, עיר התיירות היפיפייה של קפריסין, ומחלק אותה באכזריות לשניים. הצד התורכי נותר ב-40 השנים האחרונות, עיר רפאים. הצד היווני פורח. הטראומה, היתה ונותרה בלב הקפריסאים משני הצדדים, שנקרעו זה מזה, ומעירם.

במרכז הספר נמצא החוף התיירותי המדהים של פמגוסטה, רגע לפני הדרמה הגדולה. 'הזריחה' מתאר את ימיה היפים של התיירות הקפריסאית. את תושביו המעורבים של האי, יחסי החברות של חלקם, העבודה המשותפת, הפריחה הגדולה של בתי המלון וגם את התחושה של המקומיים, שמשהו עומד לקרות. תחושה שנעלמת לגמרי מעיני התיירים הצובאים על בתי המלון בחוף המדהים של פמגוסטה, מתענגים על הפינוקים המורעפים עליהם, ומבלים בכיף את ימי חופשתם על החוף, ואת לילותיהם במסיבות מפוארות.

סאוואס פפקוסטה, הוא בעליו היווני של מלון פרדייז ביץ' (חוף גן העדן) בפמגוסטה. כל עולמו הוא בענף התיירות, והנה הוא מזמין את אורחי בית המלון הזה שלו, לראות את בית המלון החדש שהקים "סנרייז" (זריחה). " אשתו ארטמיס, משמשת עבורו כקישוט הכרחי למעמדו. אין הוא מתעניין בעולמה, והיא רק מנסה למלא את תפקידה כראוי, בשמלות שהיא בוחרת על פי המודל של ז'קלין אונאסיס קנדי, ובביקורים תכופים במספרה. כשמלון "סנרייז" המפואר והמשוכלל, הופך עכשיו לגולת הכותרת של עסקי פפקוסטה, ולחוד החנית בין בתי המלון, מחליט פפקוסטה, שהוא נכנס לבנייה של בית מלון שלישי ומפואר עוד יותר. הוא מתעלם מאותות הסכנה של המצב הפוליטי המשודר ברדיו מדי יום, מפקיד את האחריות של סנרייז בידיו של מרקוס, הקפריסאי התורכי, שעליו הוא סומך בעיניים עצומות, ובידיה של אשתו. התעלמותו מצרכיה, וזמנו, המוקדש כל כולו לאתר הבנייה החדש, לא מאפשר לו לראות, שהוא בעצם חושף את אשתו לסכנות גדולות, והוא עלול לאבד, לא רק אותה, אלא את כל מה שבנה.

כשהחיילים התורכים יעמידו טריז של גדר איומה בין שני חלקי העיר ביום אחד, ייעלמו התיירים,  ותושבי פמגוסטה, יוונים ותורכים כאחד, יימלטו בבהלה אל מחוץ לגדר, כשרק בגדיהם לעורם. דרמה אנושית גדולה, משורטטת בעוצמה מרגשת בידיה של היסלופ. מומלץ.

חידת מותי מאת אמנון ז'קונט

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אמנון ז'קונט בספרו "חידת מותי" יוצר דרמת מתח, שבסיסה בעדויות שמביא לנו התנ"ך, והמשכה בהרפתקה מסוכנת הקשורה לגדליהו בן אחיקם בן שפן, שהיה הנציב היהודי מטעם נבוכדנצר. הטֶבַח של גדליהו, עוזריו היהודים ועולי הרגל לעיר מצפה בידי ישמעאל בן נתניה, נותר כחידה לא מפוענחת ומצויין עד היום בצום גדליהו (ג' בתשרי). 

פרופ' גדעון לוריא, אלמן ואב לרונה בת השש עשרה, עומד במרכז הרומן, כשהוא מוצא עצמו מול גוויל עתיק ביותר שנכתב על ידי גדליהו "הנני, גדליהו בן אחיקם, יודע יום מותי. חושן משפט, ממון וכלי יקר נתתי בקופת התרומות ואצפינה בתהום מתחת לעיר, מאחורי אבן הסוגר, ואיגרת זו אתן בידי שר צבאי יוחנן בן קרח והשביענו כי ינצרנה עד שיימצא המבורך אשר ישוב לעיר קודשנו ויקיים שפיללתי." האם יצליח פרופ' לוריא, לפענח את חידת גדליהו, להתגבר על כל המכשולים ולהבין את שנים־עשר הציונים המתוחכמים המופיעים בגוויל, אשר אמורים בסופו של דבר להביא למציאת החושן של הכוהן הגדול?

בעזרת חמשת תלמידיו, מפענח גדעון ציון אחר ציון, ועל פי הצעתה של הילה, סטודנטית מחקר שלו, שהיא אף עורכת הדין שלו לעת מצוא וגם אהובה, הם יוצאים לשטח. הם מגיעים למקומות שאליהם אסור להיכנס, כשבעקבותיהם רודפות דמויות מסתוריות יותר ומסתוריות פחות, אשר מנסות לחמוד את הגוויל שבידיהם, וכמובן את האוצר הטמון בסופה של הדרך. 

רבים מבקשים לגנוב את הגוויל, או לרכוש אותו בהון תועפות. גדעון מסרב לוותר עליו. גם כי הוא חוקר, שאינו רוצה לוותר על המחקר הנדיר שנפל בחלקו, וגם כי הוא מרגיש שהוא נועד לעשות זאת. "אני מרגיש מחוייבות לגוויל" הוא אומר לרותי הספרנית "בעצם לגדליהו. תחשבי על זה: בשנת 586 לפני הספירה, לפני שסוקרטס נולד... ישב איש, בן לתרבות היחידה בעולם שיצרה אלוהות רוחנית, וכתב את הגוויל הזה מתוך ידיעה שתוך כמה ימים הוא עומד להירצח. הוא לא ניסה להציל את עצמו. כל מה שביקש היה למות בידיעה שיש תקווה, שאולי מישהו – אי פעם – יציל את הזהות הלאומית שלו ושל עמו... ואלפיים ושש מאות שנה אחר-כך אני זכיתי להיות הראשון שקרא אותה..."

והוא באמת צריך לשמור היטב, שכן רבים הם העומדים בדרכו. חוקר אחר חומד את המחקר שלו, האוניברסיטה עומדת בדרכו, ותובעת ממנו להפסיק את המחקר ולהעביר לידיה את המימצאים, יהודים דתיים עוקבים אחריו, מעקבים מסתוריים, מכתבים מאיימים, פריצה לביתו, ואפילו מוות.

כל אלה אינם מרתיעים את גדעון, שלמרות שהוא לא יכול לסמוך על אף אחד, כולל על תלמידיו, הוא מצליח לפתור בעזרתם את ציוני הדרך, לגלות גילויים מפתיעים, למצוא דרך לליבה של בתו, ולהגיע להחלטה אמיצה ויוצאת דופן.