'בריט-מארי היתה כאן' מאת פרדריק בקמן משוודית: יעל צובארי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר הזה היה עבורי כמו ממתק. רציתי להתקדם איתו בלהיטות מצד אחד, ובמתינות – מצד שני כדי שלא יסתיים מהר מדי. איזו רגישות יש בו לנפש האדם. איזה הומור דק ומעולה, ואילו דמויות עשירות ומלאות. 

הדמות הראשית בעלילה היא דמותה של בריט-מארי, אישה בת 63, שעוזבת יום אחד את בעלה הבוגד, מבלי לומר לו דבר ומחליטה לחפש עבודה. בריט-מארי לא מיומנת כל כך מבחינה חברתית. ייתכן וזהו מקרה של אספרגר, ייתכן וזו תוצאה של גדילה בצל מותה של אחותה הגדולה אינגריד, והתמוטטות הבית בעקבות המקרה. האב שנעלם, האם שגוועת בבית מבלי להתייחס כמעט לילדה שנותרה. 

נישואיה של בריט-מארי לחבר הילדות קנט, עומדים בסימן הוויתור על עצמיותה. היא מוותרת על עבודה כדי שהוא ימצא תמיד בית מוכן. היא מטפלת בילדיו מאשתו הראשונה, עד שהם עוזבים את הבית. היא נכונה תמיד, ממתינה תמיד, גם כשהוא חוזר מאוחר בלילה, או לפנות בוקר, עם חולצה שמדיפה בושם ופיצה. הוא מבלה בערב מול מסך הטלוויזיה עם תוכניות כדורגל. היא – עם תשבצים. הוא עוזר לה, כשמדובר בנושאים גיאוגרפיים "האהבה לא חייבת להיות זיקוקים עבור כולם. היא יכולה להיות גם חמש אותיות של עיר בירה ונעליים שאת סולייתן את יודעת מתי לחדש". 

העלילה מתחילה בצאתה לחיים חדשים. בקפיצה שהיא עושה, בעצם עזיבתה את הבית. רק מאוחר יותר, היא תבין, שלא תהיה זו הפעם הראשונה, שהיא תקפוץ למצבים שמעולם לא היתה חושבת שתגיע אליהם.

הצעירה שבלשכת התעסוקה, לא מבינה מה נופל עליה, כשבריט-מארי מתעקשת בנימוס רב שתמצא לה מיד עבודה. כדי לנפנף אותה מעליה, היא מוצאת לה תפקיד של אחראית על מרכז קהילתי בעיירה שכוחת־אל בשם בורג, שרוב עסקיה נסגרו, והמקום היחיד כמעט שמתפקד גם כמכולת, מוסך, בית קפה ועוד, הוא הפיצריה.

בריט-מארי מוצאת עצמה במקום חדש, ומוצאת חדר שצמודה אליו מרפסת. זהו העוגן שלה. כפי שתמיד הרגישה במרפסת שבבית שלה ושל קנט. "מי שעומד על מרפסת אף פעם לא לבד לגמרי כי שאון המכוניות והאנשים ברחוב מפיגים את הבדידות. אפשר להיות ובו־בזמן לא להיות חלק מההמולה".

בריט-מארי כפייתית לניקיון. כשאחותה אינגריד עוד טוותה חלומות להיות מפורסמת ולהתגורר בפריז עם משרתים, הסכימה בריט-מארי לתוכנית שאמורה לשמח את אחותה. אבל דאגה אחת היתה לה, מכיוון שאימה נהגה להתייחס בבוז רב לאמהות שלא יודעות לנקות והן נאלצות להיעזר במשרתים, מחליטה בריט-מארי, שכדי שלא יחשבו מחשבות כאלה על אחותה, היא תלמד לנקות. ובזה היא מתמחה. זו הנחמה שלה כשהיא מתרגשת, עצבנית, או לא יודעת איך לפתור מצב מביך. היא מנקה. הסודה לשתייה מסתבר, היא הפיתרון לכמעט כל דבר.

לאט לאט נכנסת בריט-מארי לליבם של תושבי העיירה בורג. הילדים בשכונה מבקשים שהיא תהיה המאמנת שלהם בכדורגל, משחק שהיא לא מבינה בו בכלל. 

בעלת הפיצריה/המוסך/בית הקפה וכולי, המתניידת על כיסא גלגלים, הופכת לחברה, שיודעת מתי לדבר ומתי לשתוק איתה. כנ"ל בעלת הבית הזעופה, בנק, כבדת הראייה. סמי הנער, שמגדל לבד את אחיו וגה ועומר, מוצא איתה שפה משותפת ועמוקה, וסוון השוטר היצירתי, שלא מפספס שום קורס בסביבה, מנסה ליצור איתה קשר, למרות ביישנותו הגדולה. 

בריט-מארי, אינה מתאמצת ליצור קשר, אבל אישיותה כובשת, אפילו את הבלתי חברותיים ביותר, ואפילו את אותה פקידה צעירה בלישכת התעסוקה בעיר, שבריט-מארי עוד מטרידה מפעם לפעם בשאלות. דווקא היא, שקנט אמר עליה תמיד שחסרים לה כישורים חברתיים, לעומת החברותיות הגדולה שלו, מגיעה ללב כולם. הרצון שלה להיות בסדר עם כולם, בא לידי קיצוניות במקרה של החולדה, המבקרת מדי ערב במרכז הקהילתי. היא מדברת איתה, מספרת לה את שבליבה, ומניחה לה מדי ערב חטיף סניקרס על צלחת עם מפית.

לקרוא, להתענג, וגם קצת לצחוק ולבכות, לחילופין.

'מחברת הלב' מאת לורי נלסון ספילמן. מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אריקה היא סוכנת נדל"ן מצליחה, שעומדת רגע לפני כניסה למועדון 50 הסוכנים הטובים ביותר בשטח הנדל"ן. אבל ההצלחה תובעת קורבן. היא הבטיחה לבנותיה, אנני וקריסטן, בנות ה-19, לקחת אותן בבוקר לקולג'ים שלהן. אך ברגע האחרון מתרקמת עיסקת נדל"ן חשובה לקידומה, והיא חוזרת בה מהבטחתה להסיען ומבקשת מהן שתיסענה ברכבת. לכאורה, לא סיפור גדול. הן ילדות גדולות, שצריכות ללמוד להיות עצמאיות, ואין שום רע בלנסוע ברכבת. אבל, הנסיעה ברכבת לא באמת עוברת בשלום, וכל עולמה מתהפך, כולל כמובן רגשי האשמה על שלא עמדה בהבטחתה להן, ולא הסיעה אותן בעצמה. תעלומה אופפת את תאונת הרכבת, ואריקה נקרעת בין השלמה לתהיות, בין רגשי אשמה כלפי בנותיה, לרגשי האשמה שלה כלפי אמה, בין חיפוש ברחובות לחיפוש בתוך נפשה. 

מה שעוזר לה הם משפטי המפתח של "מחברת הלב". מסורת עוברת במשפחתה של אריקה, מסורת של משפטי מפתח שעוברים מדור לדור ונשמרים ב"מחברת לב" "אני מדליקה את מנורת הלילה שלה ופותחת את המחברת במשפט מקורי של אמי. כשהחיים מושכים לך את השטיח מתחת לרגליים, נוצרת רחבת ריקודים. החזה שלי מתכווץ. אמא צירפה לי פתק עם המשפט הזה לארוחת העשר יום אחרי שגברת לילי, המורה האהובה עלי, הכריזה שהיא קיבלה עבודה חדשה ועוזבת את מילווקי. לבי נשבר. אני עדיין רואה את אמי עומדת במטבח הקטן שלנו אחרי שחזרתי הביתה מבית הספר ומשדלת אותי לרקוד איתה טוויסט. "את תמצאי את רחבת הריקודים שלך, חכי ותראי. " ואני מצאתי. כעבור שבוע פגשתי את מיס טייסי, מורה חדשה ונלהבת שהחדירה בי אהבה לספרים ולאמנות ואפילו לחילוק ארוך. ואת המשפט הזה, שמה אריקה בעבר בארוחת העשר של אנני, כשלא קיבלו אותה לנבחרת הכדורסל בכיתה ו'. כמו אימה, גם אריקה מעבירה לה את המסר, תוך ריקוד "חיבקתי אותה והסתחררתי איתה. "ווהו! צעקתי. "השטיח נעלם והנה רחבת הריקודים. עכשיו תירשמי לחוג לכתיבה יוצרת אחרי הלימודים." אנני  מצאה את קולה בחוג הכתיבה ההוא, הודות למאמן הכדורסל שמשך את השטיח מתחת לרגליה."

בנוסף, מתחילה אריקה לקבל אימיילים ממקור לא ידוע שבכתובתו מופיעה המילה "נס". האימיילים מצביעים על: "בת אבודה" ומכילים ציטוטים מהמחברת, כגון: "חפשי את החתיכה החסרה", "סיירת נבונה בודקת מה קרה במסעה הקודם לפני שהיא ממפה את המסלול הבא".

כשנמצאים בתוך תהומות של כאב, חשוב שיהיה מישהו שישלח לך גלגל הצלה. "משפטי המפתח" – שמקורם באם חכמה; הקשר הטוב שלה עם אחותה, קייט; והאהבה המתגלית בכמה מובנים ובאופן מפתיע – הם אלה שיהוו גלגל הצלה לאריקה בדרכה אל האמת שלה, ואל הידיעה, שמה שמשמעותי בשבילה, חשוב יותר, מכל דבר אחר.

'מיכאלה' מאת מירה מגן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הנה עוד יצירה נפלאה של מירה מגן. כתיבה מצוינת זורמת. קולות שונים ודיאלקטים שונים, על-פי הרקע האישי של הדמויות. 

רונה היא המספרת. היא עומדת במרכז הרומן, אבל לא באמת מודעת לכך, כי הפנים שלה וההתעסקות שלה מעמידים במרכז את אחותה מיכאלה, הגדולה ממנה בחמש שנים. רונה מחפשת את נקודות התורפה של כל אחד, כדי לנסות להרגיש מעל. היא חריפה, עם המון חכמת רחוב, שפה יפה והשכלה ספרותית רחבה שהסתיימה לצערה כבר בגיל 8. 

אז מוצאות האחיות את עצמן ללא הוריהן, שכן האֵם הקצינה את אמונתה הדתית עד שהצליחה להרחיק את בעלה מהבית, וכל תשומת ליבה היה נתון רק לתפילות ולאמונה, עד לשליחתה למוסד לחולי נפש. התערערות התא המשפחתי מביאה את רשויות הרווחה להעבירן לחסות הדודה חדוה. 

אבל הדודה לא הייתה בנויה ומוכנה לבעיות הדידקטיות והפסיכולוגיות שהגיעו עם הבנות. מיכאלה הייתה הילדה הממושמעת, שעשתה הכול באופן מסודר וצייתני. רונה הייתה המורדת, הבעייתית, והדודה משתלחת בה כל הזמן, תוך שהיא מראה לה את ההבדל הגדול שבינה לבין אחותה "המושלמת". לאחר תקופה קצרה מחליטה הדודה לשלוח את רונה לפנימייה. רונה לא מוצאת את מקומה שם והיא נפלטת לרחוב. 

כשהיא נעצרת על אלכוהול, ומובאת אל מפתן בית אחותה על ידי המשטרה, מחליטה מיכאלה – האחות הבוגרת, שכבר נשואה עם ילדים – לקחת אחריות על האחות הסוררת, ומשכנת אותה ביחידת הדיור שבביתה. 

רונה חיה בתחושת אפסיות והחמצה. היא ללא מקצוע, ללא בעל ומשפחה משלה, ומטבע הדברים היא לא מפסיקה להשוות בינה לבין אחותה היפה, היועצת לענייני נישואין, הנשואה לפסיכולוג מצליח, שהקימה משפחה עם חמישה ילדים, ושהכל אצלה בבית מסודר , מאורגן למופת ובשפע. 

למרות שהיא לא מעריכה את עצמה לחלוטין, אנחנו הקוראים יכולים להבחין במה שהיא לא רואה. למרות היחס של האם אל הבנות, מבקרת רונה את האם כמעט בכל יום במוסד לחולי נפש, למרות שלא תמיד האם מתייחסת אליה יפה. כשנדמה לה שחוסה אחרת "מתלבשת" על אמה ומנסה להתנהג כבתה, נלחמת רונה על מקומה בכל כוחה. היא גם מצליחה לתפקד יפה עם בּוּדְקֶה קטן של חטיפים שאירגנו לה מיכאלה ובעלה, כצעד לקראת עצמאות. היא מצליחה להתנזר מאלכוהול תקופה ארוכה, וכשהאם משתחררת ומגיעה אף היא לבית מיכאלה, חולקת רונה איתה את יחידת הדיור, לומדת להסתדר איתה, למרות משקעי העבר, ועוזרת לה כשצריך. היא גם מצליחה להיפתח רגשית אל הילד המיוחד של אחותה, אליקו, ואף נוהגת בחכמה עם הבן הבכור של המשפחה, עידו.

בשלב מסויים דברים משתנים בתוך המשפחה הקטנה הזו, דברים שמשנים את מעמדה של רונה, את יחסה אל עצמה ואל האחרים, ואת יחס הסובבים אליה.

'כשניפגש שנית' מאת קריסטין הרמל מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אמילי אמרסון מוצאת עצמה מובטלת בגיל שלושים ושש לאחר שפוטרה מכתיבת טור בעיתון. החיים לא פינקו אותה עד כה, ופעמים רבות היא הזכירה יחסי משפחה בעייתיים בטור שלה כשהיא מנסה לפתור בעיות של אחרים. מרגרט סבתה גידלה אותה לאחר שאמילי איבדה את אמה בגיל שבע עשרה. זמן רב קודם למותה של האם, עזב אביה של אמילי את הבית לטובת בת זוג חדשה ולא שמר על קשר, אפילו לא כשאשתו נפטרה. אמילי עצמה נכנסה להריון בגיל שמונה עשרה, ומסרה את התינוקת שלה לאימוץ, כשהיא עוזבת את ניק, אבי בתה, מבלי לספר לו אפילו, על ההיריון. מאז, אין יום שבו לא חשבה על גורל בתה.

בתקופה זו של חייה, נפטרת סבתה מרגרט, ואביה נפרד מבת זוגו, ועובר לגור בסביבתה של אמילי, כשהוא מנסה לזכות בסליחתה, על התנהגותו כלפיה בשנים שבהן נזקקה לו, והוא לא היה. אבל אמילי, אינה מסוגלת לסלוח, למרות ניסיונותיו הרבים. 

מה שמשנה את מסלול חייה הוא משלוח שמגיע אליה מגרמניה. במשלוח נמצא ציור יפיפה של מישהי צעירה בשמלה אדומה, על רקע של שקיעה סגולה ושדה תירס "היא נראתה בדיוק כמו גרסה צעירה של סבתא שלי מרגרט. רק חודשיים קודם לכן כתבתי על מותה בטור שלי, ובתצלום המשפחתי הישן שהתפרסם עם הדברים – תצלום של סבתי המחזיקה בידו של אבי כשהיה ילד קטן – היא נראתה מבוגרת בשנים ספורות בלבד מהאישה בציור שניצב עכשיו לפני." 

לציור היפה צורף פתק אנונימי שבו נכתב: "קראתי את הטור שלך, ואת טועה, סבא שלך מעולם לא חדל לאהוב אותה. מרגרט הייתה אהבת חייו".

כדי לנסות לפענח את תעלומת הציור, מי צייר אותו? מי הכיר את סבתה? ומי שלח את הציור מגרמניה אליה. היא פונה בראשונה לאביה כדי להראות לו את הציור. מכאן, היא תקרב ותהדוף אותו חליפות. נקרעת בין הרצון לחוות שוב קשר עם האב, לבין הכעסים שנצברו נגדו במהלך חייה בלעדיו. במהלך הזמן, הוא ימצא את הנתיב לליבה, ושניהם יחד יעברו במנהרת הזמן של סבתא מרגרט, אמו של אביה, ויגלו מי היה אביו של אביה, ומדוע מעולם לא שמעו עליו.

האם הפורמט של נטישה, אכן עובר מדור לדור? האם באמת נטש אהובה של סבתא מרגרט את אהבת חייו? במה עסקו שבויים גרמניים על אדמת ארה"ב? ומדוע לאחר המלחמה, עוד נמצאו שבויים גרמניים שלא חזרו הביתה, והגיעו לבריטניה. האם תסלח אמילי לאביה? והאם החרטות שלה, כלפי ניק, וכלפי בתה, יביאו אף הם לתיקון?

הסופרת קריסטין הרמל, נעה בין עבר להווה, מביאה את מעשיהן, מחשבותיהן, ופעולותיהן של דמויותיה. מחברת ומרחיקה, מרחיקה ומקרבת. היסטוריה אמיתית משתלבת כאן יפה בסיפורי חיים וברגשות שמעולם לא דעכו, ומוצאים דרכם אל הדורות הבאים.

כתוב יפה. קיראו.