במקרא וגם בשפה העברית של היום, שמות בעלי חיים הם פועל יוצא של מידת השימוש והחשיבות שלהם. אין הבחנה בין זכר לנקבה במלה "ציפור", כך גם במקרה של תיקן, נמלה, וזיקית. לעומת זאת יש הרבה מלים שמגדירות ומבדילות בין בעלי החיים ששימשו לצרכי האדם במשק ביתו. גמל, נאקה, ביכרה, תרנגול, תרנגולת, אפרוח, פרה, פר, שור, עגל וכדומה.
בספר שקראתי השבוע, הנקרא "הבושם" של פטריק זיסקינד, מרגיש ז'ן באטיסט גרנוי, כבר כילד קטן, שאין מספיק מלים בשביל לתאר את הדברים שהוא מריח. למשל, כשחילקה מאדאם גאיירד לאסופיה חלב. בחושים שלו משתנה טעמו וריחו של החלב מדי בוקר – על-פי דרגת חומו, הפרה שנחלב ממנה, המזון שקיבלה אותה פרה, מידת השמנת שנותר בו, וכן הלאה. ולמרות זאת, הוא נדהם לגלות שלכל דקויות החושים האלה יש רק שם אחד "חלב" ולכן "בגלל כל האי-התאמות הגרוטסקיות האלה בין עושרו של העולם הנתפס בחוש הריח ובין דלותה של השפה התחיל הנער גרנוי מפקפק אם אמנם יש לה טעם כל עיקר." (ע' 26- 27). בגיל שש הוא כבר המציא לעצמו שפה שלמה של ריחות וסוגים שאיש לא חש בהם.
בתור יתום, שגדל עם יתומים אחרים, הוא היה ילד מסוגר מאד, שאינו זוכה לאהבה. אלא רק למילוי צרכיו הבסיסיים והגופניים. למרות אפו הרגיש לריחות, לא היה לו ריח גוף משלו, מה שמהווה אלמנט חשוב בעלילה, לא פחות מאפו המפותח. הוא בורא לעצמו עולם משלו, עולם של ריחות, כשהוא ממיין את הריח שמגיע לאפו אפילו ממרחקים.
הנער גרנוי חי בעולם הזה, אבל העולם לא מכיר בו, הוא מהאנשים השקופים, שלא מעוררים שום תשומת לב. אין לו משפחה וחברים. יש לו רק אותם בשמים שהוא עובד אצלם ולומד מהם את תורת הבישום. באלדיני הוא הבשם הראשון שמבין את הפוטנציאל הגלום באפו של גרנוי, ובזכות גרנוי, הופך באלדיני למפורסם, ומבוקש, וכמובן עשיר מאד.
אבל באלדיני הוא רק תחנה ראשונה בשביל הנער. ממנו למד דברים חיוניים בתורת הבישום, וזכה בתעודת אומן. הוא ממשיך לגראס שבצרפת, שהיתה ידועה כמרכז ייצור הבשמים "למרות כל הלכלוך, למרות כל הרפש והצפיפות, דומה שהעיר מתפקעת מעסקנותם ומהמולתם של אומניה. לא פחות משבע מבשלות סבון מנה גרנוי בשיטוטו, תריסר בשמים ותופרי כפפות, אינספור מזקקות קטנות, יצרני משחות וחנויות תבלים, ולבסוף כשבעה סיטונאי בשמים."
בצרפת של המאה ה-18, בחיי ההישרדות היומיומית, בחיים הקשים של האנשים, הם לא מבחינים איך לידם חי מי שיהפוך לרוצח קר לב, שרוצח למטרה אחת בלבד, כדי להגיע לריח הריחות ולשלוט באנשים באמצעות הריחות שהוא יוצר.
הקורא מוצא עצמו מקוטב בין סימפטיה לנער, שהחיים הביאו אותו לדאוג לעצמו, שכן איש לא עוזר לו, ואיש לא מקל עליו את החיים, והוא מנצל את הכישרון היחידי שש לו, לבין הזעזוע מהקלות הבלתי נסבלת של מעשיו הלא-מוסריים. הספר הפך לרב מכר ולסרט. אין ספק שהסופר פטריק זיסקינד עושה עבודה נפלאה, גם בתחום הריח, וגם בתחושות האמביוולנטיות המתעוררות בנו לנוכח גיבורו המושחת.
