כתבה: ד"ר רותי קלמן
בגב הספר נכתב: "גבר שעזב את ירושלים הבוערת עם אשתו וילדיו והיגר לאמריקה, מקבל – אחרי שנים של ניתוק מוחלט מהוריו ומאחיו – הודעה מאביו "אני בבית חולים". הוא עולה על מטוס כדי ללוות אותו במחלתו ומתעמת עם עברו וגם עם חייו בהווה, בצלן של שתי פרידות טראומתיות. זאת שכבר אירעה, הפרידה הכפויה מטירה שבה נולד וגדל; וזאת שצפויה. הפרידה האחרונה מאביו. מדוע נידו אותו בני משפחתו? ומדוע גם בארצות הברית הוא נאלץ לחיות בבדידות מוחלטת, מורחק על ידי אשתו מביתם המשותף?"
הוא מעיר את ילדיו בבוקר, לוקח אותם לבית הספר ומחזיר. לכאורה זה הכל. אך הוא מצטייר כהורה חרדתי כלפיהם. כאילו מנסה להצילם מטעויות, כמו זו שגרמה לו לשיבוש חייו. שכן בסופו של יום, הוא חוזר לדירתו לבד, למרות שהוא נשוי זה ארבע עשרה שנה. שניהם מטירה. אך הם לא הכירו עד יום חתונתם. וגם החתונה לא הייתה, אלא הסכם כתוב וחתום, כשהם קושרים את גורלם זה בזו. מתחילים ברע, וממשיכים ברע, כאילו אין ברירה אחרת. כל השנים, היא אינה סולחת לו, למרות שהוא לא אשם. דעת החברה היא, שהפכה את הסיפור לסיפור רע. והוא יודע, שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
הוא מתגעגע לכפרו, לילדות ולבית, ואת הגעגוע הוא מכניס לביוגרפיות שהוא כותב לאנשים. כשהוא מרגיש שחסרה שם אהבה, או שקיימת שם בדידות, הוא מכניס זיכרונות טובים מחייו. כשהזיכרון – שם, הוא הופך נחלת האחר. הגבול בין ספרות למציאות מיטשטש, כשהוא מדחיק מה באמת קרה, ולמי, ואיך אביו קשור לסיפור שכתב.
כשהוא יושב ליד אביו בבית-החולים, אפשר לראות בין המלים את האהבה והקשר, וכשהאב נפטר הוא נמצא, ומחזיק בידו. כואב גם את אי השתתפותו בהלוויה, ואי יכולתו לנחם ולהיות עם המשפחה.
"ולא הייתי שם בסוף הערב, עם אמא שלי, כדי להצחיק את האחיינים שרק איבדו את סבם שלידו נולדו ושבביתו גדלו ושאיתו אכלו בחורף תפוזים שהוא ידע לקלף ולהשאיר סלילי קליפה מקורזלים שבהם אפשר לשחק כמו בקפיצים... לא הייתי שם בשביל לגעת בו, ללטף את ידו ולנשק את מצחו, שישרוף לי הלב כשמוציאים את ארונו מהסלון, ותיעתק נשימתי כשמורידים אותו לקברו, ופחד מוות יקשור את הלשון כשחול יכסה אותו."
ונראה שהפעם, הוא כתב את הביוגרפיה שלו, את הסיפור שלו, הנכון. אולי כדי להצליח לבסוף לכַפֵּר, להגיע לליבה של אשתו, ולהתחיל התחלה חדשה וטובה.
