'נגה באפלה' מאת רבקה כהנא ובת-עמי מלניק

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

במרכזו של סיפור חיים אמיתי זה, עומדת דמותה אצילת הנפש של הולנדית נוצרייה בשם יֶט. לימים, יט דה־לונג (לאחר נישואיה לדוד דה־לונג). אשה טובת לב זו, הייתה מוכנה לשמור, לטפל, ולגדל תינוקת יהודיה בשם רבקה כהנא, בתקופת מלחמת העולם השנייה.  היא דאגה לה כְּאֵם, בעזרתו של דוד, עד שהמלחמה נגמרה, והוריה שבו לקחתה.

מחברות הספר, שאחת מהן היא רבקה עצמה, מבקשות לציין, שהספר "מבקש להנציח את זכרה של המצילה שסיכנה את חייה יום יום ורגע רגע", והן מקדישות אותו "לכל מי שחמל, אהב, העז והסתכן למען זולתו כשמסביבו שוררת אפלה כבדה."

ראוי לציין גם את סיטייה ורניר בומר, הולנדים נוצרים, שאף הם, לא יכלו לעמוד מנגד, בתקופה אפלה זו, והם ממהרים להודיע ליהודים שמסביבם על כל אקציה, שמתעתדת להתרחש ברחוב היהודי. סיטייה היא גם זו, שמקשרת בין אלס וּבֶּנוֺ וייסברג לבין יֶט, מי שעתידה לשמור על בתם, ולגדלה כאילו הייתה בתה, ושגם לאחר מכן, היא עוזרת כמיטב יכולתה ליט ולאלס.

אלס ההרה, איבדה את תינוקה הראשון כשהיה בן כמה חודשים. לכן לא העלתה על דעתה אפשרות שתוכל להיפרד מהתינוק/ת לאחר שתלד. אבל המצב באמסטרדם מחמיר. כשסיטייה ורניר לא מצליחים להודיע להם על אקציה, מתבקשים אלס וּבֶּנוֺ, על־ידי אנשי S.S נאצים ועל ידי שוטרים הולנדים, לעזוב את ביתם תוך עשר דקות. הם נשלחים יחד עם כל היהודים למחנה וסטרבורק, שהוא מחנה מעבר. משם נאמר להם שהיהודים נשלחים למחנות עבודה. אבל לאמיתו של דבר, כל מי שנשלח משם, הגיע למחנה השמדה. מה שהתברר ליהודי הולנד, רק בסוף המלחמה.

למזלם של בני הזוג, הם מיועדים להשתחרר מהמחנה ולחזור לאמסטרדם. אבל היום המתוכנן יוצא בשבת, וְבֶּנוֺ  מתעקש, שהוא לא נוסע בשבת. במבט מהצד, וגם בעיני המנהל היהודי של המחנה, נראה שבֶּנוֺ יצא מדעתו "תגיד, אתה השתגעת?!" גוער בו מנהל המחנה היהודי בהלם "יש לך אישור לצאת לאמסטרדם! אשתך עומדת ללדת! אנשים מתחננים לצאת מהמחנה! ואתה מדבר על שבת?!" ובכל זאת מצליח בנו לשנות את התאריך, והם יוצאים בשלום מהמחנה וחוזרים לאמסטרדם, אך לא לביתם, שכבר ניתן לאחרים. הם מוצאים מקלט זמני בביתו של הרב ספרא, שחי שם בצמצום עם משפחתו הגדולה.

השניים ניצלים לאחר שאלס הוזהרה שלא ללדת בבית החולים היהודי. ובאמת, מיילד אותה רופא יהודי בביתה, והתינוקת, רבקה, באה לעולם. ביום שלמחרת הלידה, שומעת אלס, שהיתה פשיטה נאצית על בית החולים היהודי, וכל מי שהיה שם, נשלח למחנות ונספה. נס נוסף מתרחש, כשאלס מבינה שאין לה ברירה אלא להפקיד את התינוקת בידי אישה זרה. העברת התינוקת מצמררת:

"הפגישה מתקיימת ברחוב. אלס דוחפת את עגלת התינוק ובנו צועד לידה. יט מתקרבת, היא זרה לחלוטין, הם מעולם לא ראוה לפני כן. על צווארה מטפחת כחולה. היא מתקרבת אליהם וצועדת לצדה של אלס. היא מניחה יד אחת על ידית העגלה, אלס מורידה יד אחת, לאחר מכן מניחה יט יד שנייה,  ואלס מורידה את ידה. אלס ובנו פונים ימינה לעבר רחוב צדדי ויט עם העגלה ממשיכה קדימה. אלס מתאפקת שלא לפרוץ בבכי, היא באפיסת כוחות ורועדת בכל גופה. איך תצליח התינוקת לינוק מבקבוק? איך תדע האישה להחליף לה חיתול? לרחוץ אותה?..."

כשעה לאחר שנמסרה התינוקת, מתעקשת אלס לראות אותה פעם אחרונה. בנו מתעקש שמסוכן להם, מסוכן לתינוקת ומסוכן למצילה. הם הולכים להתייעץ עם הרב ספרא. הלה מקשיב לשניהם ואומר לבֶּנוֺ "שמע בקולה". הם מקבלים את הכתובת של יט ומגיעים אליה. אלס מלמדת את יט, כיצד לטפל בתינוקת, וכעבור מספר שעות, כשהזוג מתכוון לעזוב, מתקבלת הודעה, שהגשר הורם, ואין להם לאן לחזור. מסתבר שבאותן השעות, אספו את כל היהודים שנותרו באמסטרדם, כולל הרב ספרא וכל בני משפחתו. הם נשלחו למחנה, וניספו. אלס וּבֶּנוֺ  ניצלו שוב.

יט מציעה להם להישאר בביתה בינתיים. אלס שמחה להיות קרובה שוב לבתה התינוקת, והיא רואה עד כמה יט טובה איתה, מה שירגיע אותה בעתיד. אלס ובנו מוצאים בינתיים מקומות מסתור נוספים, עד שהם מקבלים תעודות מזוייפות, ונאלצים להיפרד. בנו יישאר עד סוף המלחמה בעיר אמרספורט, וייקרא פרנק. אלס תסתתר בכפר חמרן, ותיקרא דייזי.

יט הטובה שמרה על קשר מכתבים רציף עם שניהם, ודיווחה להם כל הזמן על התקדמות הילדה וגדילתה. היא אף הסתכנה ולקחה את הילדה, שגדלה בחממת אהבתה, לבקרם, כשהיא מספרת לילדה שהם הדודים שלה. בין מאמציה לגידול הילדה, ראוי לציין גם, שהקצבת המזון באותם הימים הייתה קטנה ולא מספקת. אין מזון בשווקים, אין ירקות ופירות ויט מסתכנת ברכיבה על אופניים למקומות  רחוקים, כדי לספק לילדה מזון חיוני, ואף הסתירה ילדים נוספים.

כשהייתה רבקה בת שנתיים וחצי, הסתיימה המלחמה, ומתברר שאז מתפרסם צו מלכותי אכזרי, שכל ילד שהוחבא אצל משפחה הולנדית יכול להפוך לילד חוקי שלהם, אלא אם ההורים הניצולים יוכיחו שהם כשירים לגדל את ילדם הביולוגי!  סטטיסטיקה המופיעה בסוף הספר, מציינת, שמתוך 4,500 ילדים, שהוסתרו בהולנד בתקופת המלחמה, הוחזרו למשפחותיהם היהודיות רק 1,417. 360 ילדים נותרו בידי המשפחות שהסתירו אותן ואומצו כחוק, ו-2,723 ילדים ניספו.

רבקה כהנא, התינוקת שניצלה בזכות יט, הקימה משפחה גדולה בישראל, למדה ספרנות ועוסקת בכך עד היום. היא שמרה על קשר עם מצילתה עד שזו נפטרה. יט ודוד דה־לונג זכו להיקרא "חסידי אומות העולם" מטעם יד ושם.

הספר נכתב כספר היסטורי, והוא מרתק, מעניין, וחושף בפני הקוראים פרק משואת יהודי הולנד, ש-80% מהם ניספו בשואה. יהי זיכרם ברוך.

 

 

'גם לנו יהיו פרחים' מאת פאם ג'נוף ; מאנגלית: יסמין קלין

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

גורלן של שתי נערות פולניות בקרקוב, בשנת 1943, נכרך יחד, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. סיידי, היא נערה יהודיה בת 18, שהוריה מבינים שהגטו הולך ומתרוקן, והם חייבים להימלט מהאקציה הבאה, שכנראה תרוקן את הגטו כליל. אלה היא נערה פולניה, לא יהודיה, בת 19, יתומה מהוריה, ומנושלת ממשפחה ואהבה, על־ידי אמה החורגת. לאחר מות בעלה, אביה של אלה, יורשת האם החורגת את הבית, מארחת גרמנים, ומתעמרת בנערה היתומה. גם החבר של אלה, קריס, מתרחק ממנה באותה התקופה בשל פעילויותיו המחתרתיות בצבא המולדת וכדי לא לסכן אותה. אלה בודדה וסובלת בבית שכבר אינו ביתה.

בעזרת פאבל, פועל ביוב פשוט וטוב לב, בורחים סיידי ומשפחתה, ועוד שלושה זרים, אל תעלות הביוב המצחינות והחלקות, כדי להסתתר. אך במקום מסויים, בשעה שהוא מנסה לעזור לסיידי לא ליפול, נופל אביה האהוב אל מותו. סיידי ואמה נאלצות לכבוש את צערן ולהמשיך במסע ההימלטות. הן נדחסות בתעלות צרות למנהרות הביוב, ומתמקמות בחדר בטון  4X 4 מ', ללא חלונות ומקור אור, שבו ספסלים מאולתרים, קמין חלוד ועכברושים. זה יהיה מקום מפלטן, ביחד עם המשפחה הנוספת של יהודים דתיים, המונה אב, בן, שאול, וסבתו. אמה של סיידי, בהריון, מה שעושה את המצב לקשה יותר. הריח בלתי נסבל, הצפיפות גדולה, ומתחושה של גועל נוראי מהסביבה בה הם נמצאים, הם נאלצים להסתגל לשהייה של חודשים במקום. הבלתי נסבל, הופך לנסבל כשמדובר בהישרדות. יציאה מתעלות הביוב, היא בשבילם מוות כמעט ודאי.

בהתחלה הם עוד יכולים לשלם לפאבל על המזון הדל, שהוא מצליח להבריח אליהם, מדי שבוע. אבל גם כשהכסף נגמר להם, הוא ממשיך ומביא להם מזון, למרות שהוא מתקשה לעמוד בכך, לנוכח השווקים הכמעט ריקים. קיומו ועזרתו עבורם היא הרבה יותר מהבאת מזון והחבאה "לפני המלחמה פאבל היה פועל שמעטים הבחינו בו. פה הוא היה המושיע שלנו... לפעמים הוא נשאר קצת ומספר לנו חדשות מהעולם שבחוץ."

סיידי תתוודע למנהגים הדתיים של תפילה, איסור התייחדות ואיסור מגע של המשפחה הדתית, משפחת רוזנברג, החולקת עימם את מקום המסתור. אך למרות זאת, הבדידות הנפשית של שני הצעירים, שהטרגדיות מקיפות אותם, המקום המשותף המהווה להם מקלט, והגיל הקרוב, גורמים לצעירים להתקרב ולשתף זה את זו במחשבות וברגשות.

בערבי שבת תנסה המשפחה הדתית לשמור על קדושת השבת עם שני בדלי נרות וכוס יין לקידוש. סיידי, שבאה מרקע לא דתי, לא מבינה זאת בתחילה. "בהתחלה נראתה לי ההתעקשות הזאת מטופשת. אבל אז הבנתי שהטקסים האלה הכניסו בחייהם ארגון ותכלית, כמו סדר היום של מאמא, אך עם יותר משמעת. פתאום הצטערתי שאני לא שומרת מסורת, כי כך הייתי יכולה לסמן את הימים החולפים. הם אפילו התקינו מזוזה מאולתרת בפתח החדר."

באחת הפעמים, בהן מתרחקת סיידי מכולם בתוך תעלות הביוב, כדי למצוא רגע לעצמה, וכדי להציץ אל מראהו הצר של העולם שבחוץ, כפי שהוא נגלה מבעד לשבכת הביוב, היא מוצאת עצמה פנים אל פנים מול אלָה, ההמומה לגלות פנים מלוכלכות של נערה בגילה המציצות אליה מתוך הביוב. כשסיידי רואה את הנערה הנקייה והיפה שבחוץ, הבוהה בה ובידה פרחים, נעמדת אמה מאחוריה ולוחשת לה" "יום אחד גם לנו יהיו פרחים". סיידי מתקשה להאמין. "המחשבה על חיים מחוץ למנהרת הביוב, על דברים יפים ורגילים, נראתה לפעמים כמו חלום נשכח..."

בפעם הבאה כשתיפגשנה השתיים, תחייך אלה לסיידי. "זה היה החיוך האמיתי הראשון שראיתי מאז שירדנו למערכת הביוב" תחשוב סיידי באותו הרגע. בפעם הבאה, מצליחה אלה להגניב אליה חתיכת לחם קטנה, ומופתעת כשסיידי אומרת לה שהיא תחלק אותה בין אלה שמתחבאים איתה. "האושר שהסבה לה חתיכת לחם שבר את לבי" היא חושבת, ומבינה באיזה מצב נמצאת הנערה היהודייה שמסתתרת בביוב.

סיידי ואלה תיפגשנה שוב ושוב, משני עברי השבכה, למרות הסכנה. כשהן מספרות זו לזו את קשיי חייהן ומגלות הבנה וחיבה האחת לשנייה. אלה תנסה לעזור ולהבריח להם מעט מזון, למרות המעקב הקפדני והאכזרי של אמה החורגת, ותסכן את עצמה שוב ושוב למען חברתה.

בחודשים הבאים, יעברו משברים רבים על המתחבאים היהודים, כמו־גם על העולם שבחוץ, ועל חייה של אלה. בין השאר, תיעלם אמה של סיידי, שסיכנה עצמה ויצאה מהמחבוא, כדי להסתיר, בלית־ברירה, את התינוקת, אחותה של סיידי, שנולדה בתנאים־לא־תנאים. שכן בכייה של התינוקת, יכול היה להסגיר את כולם.

העולם יתהפך, יתיישר איכשהו, והנפשות הפועלות, אלה שנותרו, יחיו את חייהן. פגישה מרגשת של שתיים שלא פגשו זו את זו שנים רבות, ולא ידעו מה עלה – האחת בגורל השנייה – תתקיים בערוב ימיהן, וזר של פרחים, יסמן הבטחה שהתגשמה.

בהערת המחברת, בסוף הספר, נאמר, שהספר מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי של קבוצה קטנה של ניצולים יהודים ממלחמת העולם השנייה, שבאמת הסתתרו במנהרות הביוב של העיר לבוב בפולין.

'פגישה בקצה הערב' מאת רחל טלשיר

  כתבה: ד"ר רותי קלמן

שלושה אחים בערוב ימיהם יושבים ומחכים לעת ערב לאורח או לאורחת. מירקה, האחות הגדולה, בת ה-85, זאב בן ה-82, ובצלאל בן ה-81. קצה הערב, אינו רק זמן מוחשי של אותו יום בהווה, אלא סמל לגילם, לערוב ימיהם. ולמרות הגיל, ולמרות כל מה שעברו, כל אחד לחוד, ובמשותף, כולל הבגידות והכעסים והשתיקות, הם עדיין שרויים יחד, מקובצים בחדרה הקטן של מירקה בקיבוץ 'נאות מדבר', ומחכים.

שני האחים יודעים מי אמור/ה להגיע. אך מכיוון שגזרה על עצמה שתיקה והעמדת פנים של תשושת נפש, אין מירקה יכולה לשאול אותם מי האורח שאמור להגיע. היא רק מבינה זאת –  מההכנות שהכינה אותה מריוויק, המטפלת הפיליפינית טובת הלב שלה, שיודעת להעניק לה רוך וחיבה שלא קיבלה מאימה מעולם, ומהחולצות החגיגיות של אחיה, כמו גם, מהיותם יחד איתה, שעה ארוכה מול מסך הטלוויזיה הגדול.

במסך מוקרנת תוכניתה של מאיה מצליח, המראיינת בחור שמספק אקסטזי, ולעיתים מנווטת השיחה שעל המסך, את כיוון הרהוריה של מירקה, שלמרות העמדת הפנים של מי שאינה מבינה מה קורה סביבה, היא צלולה לחלוטין. מחשבותיה, הנפרשות לפנינו, מגוללות את סיפור חייה וחיי אחיה, מבית ילדותה העני ברחוב נטרוביצ'ה 7 בלודז'; בית המלאכה המשפחתי, שבו הועסקו הילדים, שעות על שעות בכל יום; גטו לודז'; המחנה, נוילנד, שהשתתפו בבנייתו בהוראת הנאצים, ועד הגעתם לארץ, ולקיבוץ.

לפי הבנתה של מירקה, יש רק ארבעה שיכולים להגיע. ועם כל אחד מהם יש לה סיפור ארוך: האשק, אותו הכירה בילדותה, שהיה אהבתה הראשונה, וגם אבי בתה, דפני. האשק, שעזב אותה ואת הקיבוץ אחרי סיפור ארכיון המרי; דפני, הבת, שהיתה כרוכה אחרי אביה, האשק, בקיבוץ "האשק נשא אותה על כפיו כאילו היתה פעימת הבריאה". דפני, בתה, שעזבה את הקיבוץ, כשהבינה שחברי הקיבוץ מתקשים בשל המנגנון החברתי שלהם, לקבל התנהגות שונה מהמקובל, כשהחבר שלה, מביא את מאכליה המיוחדים של אמו, לחדר האוכל של הקיבוץ, ופורש אותם בתמימות ובנדיבות על השולחן. שעזבה גם באכזבתה ממירקה, שלא ידעה להיות אמא חמה, כפי שלא קיבלה חום מאמה, שלה; דולפי, העציר הגרמני, שעימו היתה לה מערכת יחסים בתוך נוילנד, המחנה שהקימו הנאצים, כאחיזת עיניים להתיישבות יהודית כפי שמירקה מסבירה "הם רצו שניראה לעיני צבאות בעלות הברית כמו שמורת טבע של יהודים". דרכי השניים נפרדים כשהיא יוצאת משם. אך מהקיבוץ היא שולחת לו אינספור מכתבים, למרות שאינה מקבלת ממנו אף מכתב, למעט שרשרת אחת; ורובי, בנו של בצלאל, אחיה. רובי שנקשר אליה באופן מיוחד, גורש מהקיבוץ והפך לאמן מפורסם.

"נשארו רק ארבעה אנשים שהסיכוי לראות אותם עדיין מתעתע בי עד כדי כך. רק בשביל לראות פעם נוספת, אולי אחרונה, את הַאשֶק או את דוֺלְפִי או את רוּבּי או את דפני אני מסוגלת לשבת ככה כל הערב. תשושה מרוב סקרנות, מכורסמת מרוב ניחושים. האחים שלי שבוהים בטלוויזיה מאמצים את כל כוחות ההתאפקות שלהם כדי להתנהג כאילו עוד ערב רגיל. "מירקה?" זאב קורא בשמי בקול רם ומתבונן בי כדי לאמוד עד כמה אני מנותקת וכלואה בתוך עצמי... ויש לי סיפוק מהאופן שבו הציפייה אוספת אותנו בתוך חדרי, מלכדת את שניהם לצדי ומשכיחה כעסים. המחלוקות שהפרידו בינינו, המבוכות, הבגידות, הכול כאילו חלף."

לאחר שאנו נחשפים לסיפורים של כל המועמדים להגיע, לדעת מירקה, אנו הופכים לסקרנים גם־כן. אך נאלצים, כמוה, להמתין, ובינתיים אנו נחשפים ליתר הסיפורים המעסיקים את מוחה, ומעסיקים אותנו, ביחד איתה, עד שיגיע האורח, או האורחת.

נראה, שהקשר שלה עם רובי, בנו של אחיה, הוא המקשר בין כל האירועים. דרכו מצליחה מירקה לבטא את כל מה שעבר עליה בחייה. להוציא מילים, שהיו כלואות בתוכה, כשרובי מעבד אותן למיצג אמנותי, שבו משולבות טראומות חייה (ביניהן התינוקות שאבדו בחייה – תינוקת אחות, אחותה רייזלה החולה, התינוקת שאיבדה במחנה, ובתה שאבדה לה – כל אלה שבכו את חייהן וכאבן, ובמקרה של דפני, את הלילות הבודדים שלה בחדר הילדים בקיבוץ). רובי הוא האקסטזי שלה. הוא שמאפשר לה להיפתח ולהשתחרר, כפי שלא עשתה מעולם.

רובי מבין כבר בילדותו, שהוא אמן. ובשם האמנות, הוא פורץ את גבולות הכללים החברתיים, שעמדו גם בבסיסה של המהות הקיבוצית. כשהיו ילדים, נכנסו דפני והוא יום אחד לחדרה של מירקה, ובשעה שישנה, הוא יוצר. "נרדמתי והתעוררתי ונכנסתי אליהם כדי להציע להם משהו מתוק לאכול ומשהו חם ללגום. כשנכנסתי לחדר המשפחה איבדתי שליטה והתחלתי לצרוח. כל חומר נוזלי, דליל או סמיך, שהיה בבית נמרח על הרהיטים, על הקירות ועל הרצפה. רובי ודפני נצצו מרוב גאווה. "רובי," אמרה דפני הטובה שלי, "רצה שנכין לך הפתעה." התגובה של מירקה מתבטאת בצרחות. דפני מגיבה בבכי, ואילו רובי, אינו מתחרט לרגע, ורק עומד נפעם אל מול יצירתו.

בשל אירוע שלו בצבא – שבעקבותיו הוא מסתגר שנה בחדרו, מעמיק הקשר בין רובי האחיין למירקה. אחר כך, כשייצור את בובות הענק הבוכות, ממסמכי ארכיון המרי של הקיבוץ, תכפר מירקה, על הצעקות שצעקה עליו בילדותו, כשצבע את קירות חדרה. היא תיכנע לאמנות, זו שאינה נכנעת למוסכמות. זו שאומרת ומביעה כל מה שהיא מוכרחה להביע. היא לא תמנע ממנו להשתמש בכל התעודות והמסמכים שנאגרו שם מתקופת השואה, ואף תשתף איתו פעולה, כשהיא מנקבת את כל הניירות לבקשתו. היא לא תפסיק לדבר, כשהוא יאיץ בה לשחרר את כל מה ששמרה בליבה, כל מה שהיא סוחבת איתה כמשא כבד, כמצפון שמכה על חטא. בכי התינוקות של ילדותה, הילדות שלה, השואה, והילדים בבית הילדים שבקיבוץ. המילים שלה, תשמשנה אבני בניין ליצירתו, ומקור ההשראה.

כשמתגלה המעשה – מגורש רובי מהקיבוץ, ומירקה מתחפרת בשתיקתה. עם השנים הוא יהפוך לאמן אוונגרדי מוערך ברחבי העולם, שבובות הענק הבוכות שלו הופכות לדבר החם ביותר בעולם האמנות."... התינוקות המורעבים. רעבים לאהבה, רעבים לליטוף, רעבים לתשומת לב. בכל פעם שמישהו צועד לקראתם, מתקרב, מתגברת מקהלת היבבות המיוסרות, בכיות ואנחות, כל הצרחות שהצלחנו להיאטם אליהן, כל היללות שנותרו בלי מענה... הקהל נסוג לאחור ומפקיר את הבובות לגורלן... מדי שנה, ביום השואה, בא מישהו לצלם את התינוקות של רובי, ובדרך כלל מעמידים ביניהם את בצלאל גן-ניר כדי שיספר על הסערה שעוררו פעם תינוקות הנייר בציבור הישראלי. התפקיד של בצלאל הוא להגיד: "האמנות של רובי גניר דוחסת. רובי גניר המציא את הדרך לדחוס אמיתות, מרחבים, מציאויות, משמעויות וזמנים לתוך גוף אחד." "התפקיד של מריוויק" אומרת מירקה על המטפלת הפיליפינית האימהית כל כך "הוא להתחנן אל הבובות שיפסיקו כבר ליילל..."

וכמו רובי גניר, אחיינה של מירקה, מצליחה גם הסופרת, רחל טלשיר, בספר זה, להחזיק אותנו, הקוראים, גם במתח, גם בעניין, וגם בתנועה – היסטורית, רגשית, אישית. ובדיוק כמו רובי גניר, האמן, גם היא מצליחה לדחוס אמיתות, מרחבים, מציאויות, משמעויות וזמנים לתוך גוף אחד, גופה של מירקה, שרק מבחוץ נראה דומם. אך אנחנו הקוראים, זוכים להיות שם איתה, אורחים לרגע. מתחילת זיכרונותיה ועד קצה הערב.