'כורש הנסיך האחרון: רומן היסטורי' מאת יונתן ילון

כתבה: ד"ר רותי קלמן 

עוד ספר מעניין שלף מכובעו הסופר יונתן ילון, והפעם עם נגיעות היסטוריות.

זוכרים את "הצהרת כורש"? זו שאיפשרה ליהודים לחזור לארצם, לאחר גלות בבל? אז הנה הרקע הדימיוני-יצירתי שבנה ילון לדמותו של האיש המעניין הזה, שהיה הראשון להעניק זכויות אדם ללאום נרדף ומוגלֶה. וכפי שמזכיר ילון בהקדמתו, "זהו המלך הגוי היחיד שמוגדר ביהדות "משיח" (ישעיהו פרק מה, פסוק א, לצידם של דוד ושאול)".

מיהו כורש השני, כורש הגדול, בספרו של ילון? הסיפור מתחיל ב-576 לפני הספירה בעיר אֶקְבָּטָנָה, בירתה של ממלכת מָדַי, וכפי שקורה לפעמים כשמלך מרגיש מאויים, מקשיב מלך מָדַי, אסטיאגס, המלך העליון,  לנבואה האומרת כי זה שנולד בפרס הכפופה לְמָדַי, למלך אנשאן כנבוזי ולמנדנא נסיכת מָדַי, יהפוך למלך גדול, שיפיל אותו מכיסאו.

כמו בסיפור על שלגיה, שאמה החורגת מבקשת מהצייד לקחת אותה ליער, לחסל אותה, ולהביא לו את לבה, כך גם בסיפור שלנו. המלך העליון האכזר, אסטיאגס, מבקש משר צבאו, לקחת את התינוק שנולד לבתו מנדנא, ולהרוג אותו ביער, כדי למנוע את הנבואה מלהתגשם.

וכפי שקרה לצייד של שלגיה, גם לשר הצבא בספרנו, היה לב רחום, והוא לא יכול היה לחסל את התינוק הרך שבזרועותיו. הוא מגיע לכפר, מוצא זוג, שבאותו הלילה מתאבל על תינוקם שנפטר בלידתו. מחליף בין התינוקות וחוזר לארמון.

השנים חולפות. התינוק מקבל את השם "דיאוקס", והוא גדל באהבה על ידי אמו המאמצת קינו, ובפחות אהבה על ידי אביו המאמץ מיתרדטס. 

מי שהופך לחברו הטוב הוא שכנו הצעיר, שחושף לפניו את סיפור גלות בבל. זהו אראספס, או בשמו היהודי זרובבל בן שאלתיאל. לאחר שהוא מסיים לספר לדיאוקס את סיפור שריפת המקדש בירושלים והגליית היהודים הוא אומר: "ליתר בני משפחתי היה פחות מזל. כעת נותרתי הנצר האחרון לבית דוד ולמלכות יהודה.." על כך חושב דיואקס "ששכנו ואימו שרויים בסכנה בגלל אמונותיהם הדתיות... הדבר היה בעיניו לא סביר ולא צודק. מכל מה שלמד עד כה על גורמים שלטוניים, פעולותיהם נראו לו חסרות רחמים ושרירותיות לחלוטין. בעבור דיאוקס, נצר בלתי ידוע למלכות ויורשן הכמוס של שתי ממלכות, גילוי מורשתו של אראספס היה מפגש ראשון אך לא אחרון עם טוענים לכתר ועם סכנות המלוכה."

דיאוקס מתגלה עד מהרה כמנהיג כריזמטי בקרב ילדי הכפר, שמעריצים אותו והולכים אחריו. מי שינסה לפגוע בו או במישהו אחר – ייפגע על ידי לוחם הצדק הצעיר. מה שמביא אותו למשפט בפני המלך העליון, אסטיאגס. בשלב מסויים של ה"משפט" בין דיאוקס לנער השמן שהוכה על ידו, קולט אסטיאגס, בחושיו ובתבונתו, ששווה בעוצמתה רק לאכזריותו, שהנער שעומד לפניו הוא נכדו, שלא היה אמור לחיות.

לאחר הבירור שהוא עושה עם אביו (המאמץ) של הנער, ועם שר צבאו, הוא מבין, שהנער הוא אכן נכדו. מכאן יתחילו העניינים להתגלגל. הנער מקבל את השם "כורש", מבין את אכזריותו של סבו, חוזר למדי ומתארגן ללחימה בצבאו של סבו, כשהוא מבין שרק כך יוכל לשחרר את העמים הכבושים והסובלים שסביבו.

ההמשך ישולב בטקטיקות טובות של מלחמה, אבידות רבות לשני הצבאות, וסוף טוב, גם לעמנו. 

יונתן ילון, כתב ספר שמעניק לנו חווית קריאה נפלאה ומעניינת, שמאירה באור חיובי וכריזמטי את כורש השני, כורש הגדול.

בכך נותן ילון כבוד בספרו, לאיש שהיטיב עם היהודים. הוא כורש, הנסיך האחרון. מומלץ.

'מסע אל הלב' מאת סוזן ויגס. מאנגלית: יסמין קלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופרת ג'יין גרין, כותבת על ספרה של סוזן ויגס: "ממלחמת העולם השנייה ועד לארצות הברית של ימינו, ממעמקי הלב ועד לקצה גבול האהבה, מסע אל הלב הוא סיפור מרגש ומתוחכם על אבות ובנות, על אהבה ואובדן, על סודות ושקרים, על מרדנות ועל גאולה" ובקיצור – ממה שהעולם שלנו בנוי.

קמיל אדמס איבדה חמש שנים קודם לכן את בעלה בנסיבות טרגיות. הפחד מאובדן, גורם לה לחנוק את צעדיה של בתה המתבגרת, ג'ולי. לאטום את אוזניה ועיניה לניסיונות הנערה לחופש, לניסיונותיה הנואשים למצוא את דרכה, בסבך גיל ההתבגרות הבעייתי. גופה שעדיין לא הֵנֵץ, כשל יתר הנערות בגילה, עומד לה לרועץ. היא מוצאת נחמה באוכל, ובכך מגבירה את לעגם של בני כיתתה. ג'ולי מנודה. מתבודדת. מוצאת רק בֶּן־שִׂיחַ אחד בדמות טארק, ממשפחה של פליטים, שאף הוא מוקצה מהחברה. ההליכה לבית הספר, הופכת עבור ג'ולי לסיוט יומיומי.

קמיל, אמה, אינה רואה ואינה רגישה להתפתלויות בתה. שכן, כדי שתוכל להיות רגישה לזולת, היא צריכה להיות קודם כל פתוחה לעצמה. להקשיב לקולות לִבָּהּ. נראה, שאם מות בעלה, נסגר עבורה העולם. המקום החשוב ביותר בשבילה הוא חדר החושך. שם. בחושך המוחלט היא עסקה בפיתוח סרטי צילום ישנים. זו היתה הִתְמַחוּתָהּ. "היא לא נזקקה לאור כדי לדעת היכן הם מונחים. הם היו מסודרים כמו כלים על מגש מנתחים: חומר מְפַתֵח, חומר עוצר, חומר מקבע, חומר לשטיפה... היא אהבה את החלק הזה בעבודה שלה, לחשוף אוצרות אבודים, לפתוח כמוסות זמן נשכחות באבחת אור אחת."

בשעה שקמיל עומדת בחדר החושך כדי לטפל ולחשוף סליל צילום ישן שנמסר לה בדחיפות על ידי שליח, היא מתבשרת שבתה ג'ולי עברה תאונה עם הגלשן שלה, והיא בבית החולים. קמיל מזנקת לקחת את חפציה, פותחת את חדר החושך, חושפת לאור תוך כדי כך את הסליל עם העבודה הדחופה, וטסה לבית החולים. ג'ולי מתאוששת וקמיל מחזירה אותה הביתה.

כשהיא מגיעה לביתה, היא מוצאת זר ממתין לה. זהו פרופ' פינמור, שחיכה לשווא לשליח שיביא לו את התמונות שהיתה אמורה קמיל לְפַתֵּחַ, ולכן נסע אליה, לאחר שהקשר איתה נותק. 

הוא זועם, אינו מודע לדרמה של הכמעט-טביעה של הבת, ועוד יותר רותח, כשהוא מבין, שסרט הצילום הזה, שאולי היה חושף משהו על אביו שנעדר מהמלחמה, הושמד. הם נפרדים בכעס. אבל בין כל המילים הקשות שנאמרות, נובט איזה רגע טמיר של כימיה בין השניים. פינמור יחזור ויתנצל. קמיל תתרכך. וכשמתגלה ארגז ישן שיכול לחשוף משהו מעברה של משפחת אדמס, מתחילים דברים להשתנות.

החשיפה – לא בחושך כי אם באור, של כל מה שהיה פגום – תוביל ישר אל הלב.

'הסיפור השלושה־עשר' מאת דיאן סטרפילד מאנגלית: עפרה אביגד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לפני זמן לא רב, ביקרתי בהווארת' שבמחוז יורקשייר שבאנגליה. אחד הדברים שמושכים את התיירים באזור הזה של אנגליה, הוא ההתחקות אחר שורשיה של משפחת ברונטה, ובעיקר – של האחיות ברונטה: שרלוט, אמילי ואן, שגרו עם משפחתן בכפר זה במאה התשע־עשרה. בתוך חדרים רבים, אך קטנים ועם הרבה נפשות, הצליחו האחיות ברונטה, לכתוב יצירות גדולות, שלפחות שתיים מהן קנו להן שם עולם. 'ג'יין אייר' של שרלוט ברונטה, ו'אנקת גבהים' של אמילי ברונטה.

הרומן 'ג'יין אייר' נכנס להיכל התהילה של הספרים האלמותיים. הוא מצוי בקריאת החובה של כל לומדי הספרות האנגלית, מאז ועד היום. הוא קיבל עיבודים שונים, ולא מעט ספרים נכתבו בהשראתו. 

גם הספר שלפנינו, הוא ספר שנכתב בהשראת 'ג'יין אייר', שעובר כחוט השני לאורך כל הרומן – אם במרומז ואם במפורש. היוצרת דיאן סטרפילד, היא פרופסור לספרות צרפתית, שעברה להתגורר במחוז יורקשייר שבאנגליה, מחוז משפחת ברונטה. אין ספק שנחשפה למפעל ההנצחה למשפחה זו, וחזרה וקראה בספרי האחיות המוכשרות. הכפרים המסתתרים מאחורי סבך שיחים ועצים, האחוזות הגדולות הזרועות פה ושם בדרך המתפתלת והצרה, ושדות המרעה המשתרעים למרחקים, ודאי איפשרו את האווירה המתאימה לספר שלפנינו.

במרכז הספר 'הסיפור השלושה עשר' נמצאת דמות בדיונית של סופרת מפורסמת ונערצת בשם וידה וינטר, הידועה לא רק בספריה הטובים, אלא גם במסתוריות העוטפת את סיפור חייה. פעמים רבות סיפרה הסופרת לעיתונאים וביוגרפים פרטים על עברה, שהתגלו כבדייה. לכן, כאשר מרגרט לי, אוהבת ספרים מושבעת וביוגרפית, מקבלת הזמנה לבוא לאחוזתה של וידה וינטר ולכתוב את האוטוביוגרפיה שלה, היא מהססת, ומתפתה לקבל על עצמה את המשימה, רק לאחר שהסופרת מציינת שהסיפור מכיל תאומות תינוקות. כאן נוגע הדבר ביסוד קיומה של מרגרט לי עצמה, והיא נכנסת לסיפור.

מיס וינטר, כפי שקוראת לה מרגרט, מצהירה כבר בישיבתן הראשונה, שהיא אינה מרכז הסיפור, ושהיא רק דמות משנית. כשמרגרט שואלת אותה לשמה האמיתי, היא אומרת "אדלין מארץ'", ומספרת את סיפורן של התאומות אמלין ואדלין, ואת מה שקדם לבואן לעולם. אבל למרות הצהרתה, שהיא דמות משנית, אנו נמצאים בתחושה, שאכן תתגלה כמוטעה, שהיא הדמות הראשית. גם מרגרט הולכת שולל אחר סיפורה המטעה של מיס וינטר. מה שמקשה עליה לחשוף ולהבין את מהלך ההתרחשויות, מי גרם למה, ומה מסתתר מאחורי רוחות הרפאים המשוטטות בבית, בעבר ובהווה.

נשאלת השאלה, כיצד סופרת מפורסמת כמו וידה וינטר, אינה יכולה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה עצמה. רק בסוף הספר, נבין, עד כמה מורכבים היו חייה, וכמה שכבות הגנה, עטתה הסופרת וידה וינטר על עצמה, כדי לא לחשוף את מי שהייתה באמת. כל כך הרבה שכבות, שגם כשרצתה כבר לספר את כל האמת ורק האמת, לא הייתה מסוגלת. מרגרט תצטרך לגלות פרטים רבים בעצמה.

חלק מהרמזים מגיעים מעצם ההתכתבות עם הרומן 'ג'יין אייר'. שריפה שהתרחשה באחוזה שברומן 'ג'יין אייר', מתרחשת גם בבית האחוזה באנג'לפילד ב'סיפור השלושה עשר'. אילו הייתה מרגרט מנסה לחפש את המקבילה של המציתה ב'ג'יין אייר', בסיפור שהיא מנסה לפענח – אולי הייתה מבינה מוקדם יותר את מה שארע, ומקשרת בין רוחות הרפאים והאירועים המסתוריים בשני הסיפורים.

היתומה הענייה ג'יין אייר של ברונטה, שימשה כאומנת וכמורה, והיא מתאהבת בבעל האחוזה העשיר, אדוארד רוצ'סטר, גם ברומן שלפנינו ישנה אומנת שמנסה לעשות סדר בכאוס של בית אג'נפילד, וגם כאן תתגלה יתומה ענייה.

מוטיב נוסף עובר כחוט השני ברומן כולו. זהו מוטיב התאומים. מרגרט לי, חושבת שנולדה כתאומת סיאם על-פי צלקת שנותרה בצד גופה. אחותה לא שרדה. אדלין ואמלין היו תאומות זהות, שהופרדו בשלב מסויים. הילדים הבלונדינים הגרים בסביבה הם בן ובת, אבל קיים ביניהם קשר טלפטי כמו אצל תאומים "שני ראשים זהובים ששערם שמוט מעל שני זוגות עיניים חומות זהות בצורתן. שני פיות שנפערו באותה הבעה מופתעת. אמנם לא תאומים, אבל דומים... , והכול עשו כאילו מתוך תיאום טלפטי. הם היו כשני רקדנים שנעים לצליליה של אותה מוזיקה פנימית, שני עלים הנישאים באותו משב רוח." היותם בן ובת, מהווה רמז מטרים למה שיתגלה בהמשך, כמו לדוגמא, בקשר הטלפטי שנוצר בין האומנת הסטר לרופא המשפחה במהלך מחקרם המשותף. 

סבן של התאומות מסתגר בחדרו בשל מות אשתו, וצ'רלי בנו מסתגר בחדרו לאחר שאיזבל עוזבת. גם מראה וחלון שקוף גורמים למרגרט, וגם למיס וינטר במהלך סיפורה, לטעות שהן רואות תאומה ולא את עצמן.

גם המספר שלוש הוא רמז לבאות: "עמדתי וידי על ידית הדלת השלישית. כלל השלוש, אמרה מיס וינטר, אבל לבי כבר לא היה נתון לסיפור שלה... ואז הרגשתי שידית דלת החדר השלישי שמתחת לאצבעותי מתחילה להסתובב." ידית של דלת שנפתחת אט אט מופיעה גם בספר 'ג'יין אייר'.

למרות הדימיון במוטיבים, ובכמה נקודות שבין שני הרומנים. הם בכל זאת שונים מאד זה מזה. כל אחד וייחודו. ה'סיפור השלושה עשר' הוא ספר מרתק על אהבת ספרים, על טבע אנושי, על הישרדות ועל תעלומה גדולה ומפתיעה. "היה היו תאומות," קראה אחרי מיס וינטר באותו ערב ראשון בספרייה, כשעמדתי ללכת משם. המילים, שמתוכן הדהד במפתיע סיפורי שלי, קשרו אותי אליה באופן שלא ניתן לעמוד בפניו... היא הפנתה אותי לכיוון הנכון כבר באותו לילה ראשון, לו רק ידעתי להקשיב."

'הזריחה' מאת ויקטוריה היסלופ מאנגלית: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כבכל ספריה, בוחרת הסופרת ויקטוריה היסלופ בנושא היסטורי מעניין, שבדרך כלל ידוע רק לתושבי אותו אזור, או להיסטוריונים, והופכת את העובדות היבשות לסיפור מרתק, מלא ברגשות של אנשים, תכונות אופי, ומעשים טובים ורעים, סיפור שמשמעותו המקומית, תובן על כל מורכבויותיה, בכל העולם.

הפעם בחרה היסלופ להתמקד בבעיה של קפריסין התורכית וקפריסין היוונית. כיצד נולד הסכסוך שגרם לקרע הפוליטי הדרמטי בין צפון לדרום, ואיך חווים תושביה הקפריסאים, היוונים והתורכים, את הבעייה בזמן אמת. 

מ-1571 שלטה האימפריה העות'מנית על קפריסין, כשרוב תושבי האי קפריסין הם יוונים-אורתודוכסים. הרוב היווני תמך באנוסיס, סיפוח קפריסין ליוון, אבל האי נותר תחת שלטון תורכי נוגש. ב-1960 הופכת קפריסין לרפובליקה עצמאית, אך עם הגבלות של זכות התערבות מצד בריטניה, יוון ותורכיה. המצב נפיץ ותקריות אלימות ממשיכות להתרחש במהלך השנים. בשנת 1974, פורץ הצבא התורכי לפמגוסטה, עיר התיירות היפיפייה של קפריסין, ומחלק אותה באכזריות לשניים. הצד התורכי נותר ב-40 השנים האחרונות, עיר רפאים. הצד היווני פורח. הטראומה, היתה ונותרה בלב הקפריסאים משני הצדדים, שנקרעו זה מזה, ומעירם.

במרכז הספר נמצא החוף התיירותי המדהים של פמגוסטה, רגע לפני הדרמה הגדולה. 'הזריחה' מתאר את ימיה היפים של התיירות הקפריסאית. את תושביו המעורבים של האי, יחסי החברות של חלקם, העבודה המשותפת, הפריחה הגדולה של בתי המלון וגם את התחושה של המקומיים, שמשהו עומד לקרות. תחושה שנעלמת לגמרי מעיני התיירים הצובאים על בתי המלון בחוף המדהים של פמגוסטה, מתענגים על הפינוקים המורעפים עליהם, ומבלים בכיף את ימי חופשתם על החוף, ואת לילותיהם במסיבות מפוארות.

סאוואס פפקוסטה, הוא בעליו היווני של מלון פרדייז ביץ' (חוף גן העדן) בפמגוסטה. כל עולמו הוא בענף התיירות, והנה הוא מזמין את אורחי בית המלון הזה שלו, לראות את בית המלון החדש שהקים "סנרייז" (זריחה). " אשתו ארטמיס, משמשת עבורו כקישוט הכרחי למעמדו. אין הוא מתעניין בעולמה, והיא רק מנסה למלא את תפקידה כראוי, בשמלות שהיא בוחרת על פי המודל של ז'קלין אונאסיס קנדי, ובביקורים תכופים במספרה. כשמלון "סנרייז" המפואר והמשוכלל, הופך עכשיו לגולת הכותרת של עסקי פפקוסטה, ולחוד החנית בין בתי המלון, מחליט פפקוסטה, שהוא נכנס לבנייה של בית מלון שלישי ומפואר עוד יותר. הוא מתעלם מאותות הסכנה של המצב הפוליטי המשודר ברדיו מדי יום, מפקיד את האחריות של סנרייז בידיו של מרקוס, הקפריסאי התורכי, שעליו הוא סומך בעיניים עצומות, ובידיה של אשתו. התעלמותו מצרכיה, וזמנו, המוקדש כל כולו לאתר הבנייה החדש, לא מאפשר לו לראות, שהוא בעצם חושף את אשתו לסכנות גדולות, והוא עלול לאבד, לא רק אותה, אלא את כל מה שבנה.

כשהחיילים התורכים יעמידו טריז של גדר איומה בין שני חלקי העיר ביום אחד, ייעלמו התיירים,  ותושבי פמגוסטה, יוונים ותורכים כאחד, יימלטו בבהלה אל מחוץ לגדר, כשרק בגדיהם לעורם. דרמה אנושית גדולה, משורטטת בעוצמה מרגשת בידיה של היסלופ. מומלץ.

'סטיוארט ליטל' מאת אלוין ברוקס וייט. תרגמה: רנה ורבין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

'סטיוארט ליטל' הוא ספר ילדים, שגם מבוגרים אוהבים לקרוא. בעקבותיו הופקו שלושה סרטי 'סטיוארט ליטל', שתי סדרות טלוויזיה ושלושה משחקי מחשב. הספר נכתב ב-1945 על ידי אלוין ברוקס וייט לאחייניתו, והיה הראשון מבין ספריו.

במרכז הסיפור עומד עכבר חכם, בעל כישרונות רבים והרפתקן, שמגיע (נולד) למשפחה רגילה ומתנהג כבוגר כבר מילדותו. הספר נכתב אמנם ב-1945, שנה שעדיין לא דיברו בה הרבה על קבלת האחר, אבל אני ראיתי בספר הזה, ניסיון ללמד ילדים ומבוגרים לקבלת השונה בצורה טבעית. 

למרות שהוא חי עם משפחה של אנשים נורמטיבים, הוא שונה מהם ביותר. גובהו ששה סנטימטרים וצורתו כשל עכבר. מר וגב' ליטל, וכן אחיו הגדול ג'ורג'. מתייחסים אליו בטבעיות. מנסים לפתור את הקשיים שבפניהם הוא עומד: חוט עד הריצפה להדלקת אור, הגבהה לכיור כדי לצחצח שיניים ופיתרון לפתיחת הברז. גב' ליטל תפרה לו בגדים למידותיו, ומשתמשת בציוד לבובות ובקופסת גפרורים כמיטה, כדי לספק את צרכיו. כשהמשפחה חושבת שנעלם, ניכר שהחרדה לגורלו אמיתית.

סטיוארט מצידו גומל להם בעזרה ככל יכולתו. כגון: הבאת כדורי פינג פונג שמתגלגלים למקומות לא נגישים, כניסה לפסנתר בגלל קליד רופף, וקפיצה בין הקלידים מבפנים בזמן שמשפחתו מנגנת מבחוץ, ונכנס לפתח הביוב להציל טבעת שהתגלגלה. 

יפה לראות שגם כשקשה לו – הוא לעולם לא מתלונן, שגם זה ניסיון דידקטי מצד הסופר לחנך את הילדים המיוחדים לקבל את המצב, גם אם הוא לא קל.

מוזכר, כי היתה אפשרות להחזירו, (כמו שהורים לפעמים מוותרים ומשאירים בבית החולים ילד שנולד עם פגם כלשהו) ובכל זאת הם לוקחים אותו אליהם, עם כל ההתעסקות הנובעת מכך.

יפה לראות איך גם הסביבה מקבלת אותו. כגון: רופא השיניים בעל סירת הצעצוע, המתפקדת כסירה אמיתית, רק קטנה מאד, ומפקח בית הספר, שמוכן להפקיד בידיו כיתה, כשהמורה איננה. במקרה זה ממלא סטיוארט את התפקיד בהצלחה. הוא מתייעץ עם התלמידים, וביחד איתם יוצר שיעור מעניין של מה חשוב בחיים. גם הילדים מקבלים את סטיוארט באופן רגיל לגמרי, ואפילו שהוא רק מורה מחליף, הם ממש משתפים פעולה, לומדים לחשוב עצמאית, ומתקשים להיפרד ממנו. גם כאן מתגלים המסרים שמעביר וייט: קבלת האחר; תושייה לָאַחֵר עצמו; איך להתייחס למורה מחליף; ורמז למורים, לשיתוף התלמידים בתוכנית הלימודים, תוך הקניית כלים לחשיבה עצמאית.

בתוך כל המצבים, הנראים בלתי אפשריים – של עכבר  במשפחה רגילה שמסתובב ברחוב כמו אדם רגיל, והמצבים שאליהם הוא נקלע כמו הכיתה הנמסרת לו על ידי המפקח – הכל נראה בעצם אפשרי מאד בשני המישורים: המישור של המסרים הדידקטיים, והמישור מזווית הראייה של ילדים, שבעולמם – הדמיון והמציאות גולשים זה לזה בטבעיות.