יום רביעי, 25 בספטמבר 2019

חידת מותי מאת אמנון ז'קונט

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אמנון ז'קונט בספרו "חידת מותי" יוצר דרמת מתח, שבסיסה בעדויות שמביא לנו התנ"ך, והמשכה בהרפתקה מסוכנת הקשורה לגדליהו בן אחיקם בן שפן, שהיה הנציב היהודי מטעם נבוכדנצר. הטֶבַח של גדליהו, עוזריו היהודים ועולי הרגל לעיר מצפה בידי ישמעאל בן נתניה, נותר כחידה לא מפוענחת ומצויין עד היום בצום גדליהו (ג' בתשרי). 
פרופ' גדעון לוריא, אלמן ואב לרונה בת השש עשרה, עומד במרכז הרומן, כשהוא מוצא עצמו מול גוויל עתיק ביותר שנכתב על ידי גדליהו "הנני, גדליהו בן אחיקם, יודע יום מותי. חושן משפט, ממון וכלי יקר נתתי בקופת התרומות ואצפינה בתהום מתחת לעיר, מאחורי אבן הסוגר, ואיגרת זו אתן בידי שר צבאי יוחנן בן קרח והשביענו כי ינצרנה עד שיימצא המבורך אשר ישוב לעיר קודשנו ויקיים שפיללתי." האם יצליח פרופ' לוריא, לפענח את חידת גדליהו, להתגבר על כל המכשולים ולהבין את שנים־עשר הציונים המתוחכמים המופיעים בגוויל, אשר אמורים בסופו של דבר להביא למציאת החושן של הכוהן הגדול?
בעזרת חמשת תלמידיו, מפענח גדעון ציון אחר ציון, ועל פי הצעתה של הילה, סטודנטית מחקר שלו, שהיא אף עורכת הדין שלו לעת מצוא וגם אהובה, הם יוצאים לשטח. הם מגיעים למקומות שאליהם אסור להיכנס, כשבעקבותיהם רודפות דמויות מסתוריות יותר ומסתוריות פחות, אשר מנסות לחמוד את הגוויל שבידיהם, וכמובן את האוצר הטמון בסופה של הדרך. 
רבים מבקשים לגנוב את הגוויל, או לרכוש אותו בהון תועפות. גדעון מסרב לוותר עליו. גם כי הוא חוקר, שאינו רוצה לוותר על המחקר הנדיר שנפל בחלקו, וגם כי הוא מרגיש שהוא נועד לעשות זאת. "אני מרגיש מחוייבות לגוויל" הוא אומר לרותי הספרנית "בעצם לגדליהו. תחשבי על זה: בשנת 586 לפני הספירה, לפני שסוקרטס נולד... ישב איש, בן לתרבות היחידה בעולם שיצרה אלוהות רוחנית, וכתב את הגוויל הזה מתוך ידיעה שתוך כמה ימים הוא עומד להירצח. הוא לא ניסה להציל את עצמו. כל מה שביקש היה למות בידיעה שיש תקווה, שאולי מישהו – אי פעם – יציל את הזהות הלאומית שלו ושל עמו... ואלפיים ושש מאות שנה אחר-כך אני זכיתי להיות הראשון שקרא אותה..."
והוא באמת צריך לשמור היטב, שכן רבים הם העומדים בדרכו. חוקר אחר חומד את המחקר שלו, האוניברסיטה עומדת בדרכו, ותובעת ממנו להפסיק את המחקר ולהעביר לידיה את המימצאים, יהודים דתיים עוקבים אחריו, מעקבים מסתוריים, מכתבים מאיימים, פריצה לביתו, ואפילו מוות.
כל אלה אינם מרתיעים את גדעון, שלמרות שהוא לא יכול לסמוך על אף אחד, כולל על תלמידיו, הוא מצליח לפתור בעזרתם את ציוני הדרך, לגלות גילויים מפתיעים, למצוא דרך לליבה של בתו, ולהגיע להחלטה אמיצה ויוצאת דופן.

יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

'כדאי שתשבי' מאת שרי אלפי-ניסן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספר ראשון לשרי אלפי-ניסן. כתיבה זורמת ומצחיקה מתוך מוחה חסר המנוחה של דפני, צעירה בת 29, שעדיין אינה מוצאת את מקומה. לא בעבודה, לא בזוגיות ואפילו לא במשפחה.
ההורים גרושים. האם מסתובבת בטראקים בעולם עם חבר'ה צעירים, לא מתפקדת כאם ומסבה מבוכה רבה לבתה האב נשוי בשנית ללוסי, שדפני סולדת ממנה, וירון, אחיה התאום, נחשב למוכשר ולמוצלח שביניהם, והם כמעט ולא בקשר.
מי שנכנסת לתפקיד המבוגר האחראי עוד בילדותם של השניים, היא הסבתא איילין. ליידי בריטית עם מנהגים בריטים מובהקים, השונים מאד מהמנטאליות הישראלית, וכך מתארת אותה דפני: " ...סבתא שלי, בת השבעים וחמש, נהנית להסתובב בנעלי עקב, בגדים מהודרים, שיער קצר צבוע לבלונד שנחפף, נשטף ומתפנפן רק אצל הספר, ולשתות תה כמו כל גברת מכובדת מהממלכה המאוחדת." 
סבתא איילין מקפידה ללכת בחליפות מכנסיים מחוייטות, והשעה ארבע אחר הצהריים היא אצלה שעה קדושה של שתיית תה רותח. בין השאר, היא מחנכת את הילדים, שכאשר מישהו מתקשר אליהם ופותח במילים: "הכל בסדר" – מוטב שיישבו. ולכן כשהיא מתקשרת לדפני יום אחד בשעה שבע בבוקר, ופותחת במילים: "הכל בסדר". דפני מזנקת מהמיטה כשכל הנורות האדומות נדלקות. "הכל בסדר? מה קרה?! מה בסדר?! וסבתא, באותו איפוק אנגלי אופייני, אומרת בקול צלול ואיטי: "הכל בסדר, דפני. אני רק קצת נדרסתי. תגיעי למעבר החצייה ברחוב הירקון פינת אלנבי." 
התאונה שעוברת הסבתא משנה את עולמן. הסבתא הגאה שרגילה לעשות הכל לבד, ריסקה את שתי רגליה ונאלצת להתרגל לעזרה של אנשים סביבה בבית החולים. היא לומדת לשחרר, ללבוש שמלה ולקבל את המצב, כשהיא כופה על כל סביבותיה את רצונותיה.
דפני, שבדיוק מפוטרת מעבודתה, מנצלת את הזמן שהתפנה לה כדי לסעוד את סבתה במסירות, אך עם לא מעט כפיות טובה מצד הסבתא, הממשיכה להתנהג כמו ליידי שצריך לשרתה. מתחת לאיפוק ולתביעות, ניכר שהיא אוהבת את נכדתה, לה היא קוראת "סוויטי פיי".
דפני מגלה צדדים חדשים בסבתה וגם בעצמה. היא מנסה לשחרר את נפשה מרותם, האקס שלה. מנסה להיות עצמאית ולא להיוועץ בשתי חברותיה כל הזמן, ומנסה להתמודד עם רגשי הנחיתות שלה מול ירון, אחיה המוכשר "ירון מתחתן," אני אומרת לבסוף, בדיוק כמו ליידי אמיתית, מסווה כל שמץ של מרירות. "באמת? ומי הבחורה בת המזל?" ההיגיון פשוט: מי שמתחתנת עם ירון היא "בת מזל". את מי שיתחתן איתי, סבתא תחבק חזק ותגיד לו: "תודה רבה!".
ללא סיוע משפחתי נוסף, היא כורעת תחת תחושת הכישלון של חייה, ונטל העזרה היומיומית לסבתה. אך כשהיא פונה לקבל עזרה בטיפול בסבתא, מתחילים גם הדברים מסביבה להסתדר, כמו גם הביטחון שלה בעצמה.


יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

'הפיתוי להיות מאושרים' מאת לורנצו מַרונֶה מאיטלקית: יערית טאובר


כתבה: ד"ר רותי קלמן


צ'זרה אנוניציאטה, אלמן בשנות ה-80 שלו, הגיע לגיל, שבו כבר ממש לא משנה לו מה אומרים עליו. הוא אמיתי באמירותיו, ולא מהסס להגיד אותם, לכל מי ששואל, ובמיוחד למי שלא שואל. עד שזה מגיע לרגשות. 

הוא מעולם לא הביע רגשות לבתו, סוובה, עורכת דין, עם בעל, בן ומאהב, שעליו היא כמובן לא מספרת לאביה, ולבנו, דנטה, איש אמנות, שיש לו בן זוג קבוע, וגם הוא לא מעז לספר על כך לאביו. למרות שאינו מפגין רגשות כלפי ילדיו, יש להם צורך נואש ועיקש לזכות באהבתו, בהערכתו, ובהכרה. סוובה ודנטה הם בן ובת טובים לצ'זרה. הם מתעניינים במעשיו, עוזרים לו כשצריך, דואגים לו, וסופגים בשקט, לפחות דנטה, את מה שיש לו להגיד עליהם.

במקביל לאמירותיו הבוטות והכֵּנות "מדי" של צ'זרה. הוא מתחיל להביט פנימה ולהבין שבעצם פיספס חיים שלמים. "הינה, בדיוק, הבלתי ממומש. עמלתי יותר משבעים שנה להבין שאני שם, במצב הבלתי ממומש. הקיום האמיתי שלי, התשוקות, האנרגיה והאינסטינקט, נשמרו בכל מה שרציתי לעשות... לא קל להחזיר את הזמן שאבד, בתוך שנים מעטות אתה צריך לתקן קיום שלם. כמעט בלתי אפשרי." 

רגע לפני הסוף, הוא מחליט לעשות את הבלתי אפשרי. ההבנה מתעוררת בו לאחר שהוא מגלה, שאֶמה, שכנתו הצעירה בבניין היא אישה מוכה. הוא לא יכול לעמוד מנגד. הוא אוסף אותה אל ביתו, והופך לאיש סודה. "אני מסתובב ומוצא את אמה ישנה, מצונפת בתוך עצמה. ככה היא נראית עוד יותר חסרת אונים. מעניין למה לאנשים מסוימים אין מלאכים שישמרו עליהם. אני הכי רחוק שאפשר מלהיות מלאך, ובכל זאת טבעי לי לקום ולהביא לה שמיכה. אני עוטף את אמה באריג הצמר, מכבה את המסך, אחר כך את האור, והולך למיטה... הייתי רוצה לסייע לך, אמה, לעזור לך להינצל, באמת, אבל אני חושש שאיני מסוגל. לא הספיקו לי חיים שלמים כדי ללמוד להושיט את היד בלי לרעוד." 

ביחד עם מרינו, שכנו וחברו, הם מנסים לחשוב מה הם יכולים לעשות למען אֶמה. מרינו מפחד לכתוב מכתב, כי הוא חושש שהבעל המכה ייצא נגדם, וזה חסר היגיון לשני זקנים להתגרות בגברתן. צ'זרה מנסה לשכנעו: "מרינו, אתה בן שמונים ועד כמה שאני יודע אף פעם לא שברת את הראש. כבר עשר שנים אתה יושב בכורסה הזאת ואם אתה קם הצורה שלך נשארת מוטבעת בתוכה. אתה לא חושב שלפני שתמות שווה לעשות משהו חסר היגיון?"

צ'זרה מוכן לעזור לאֶמה להילחם. מנסה לשכנעה להגיש תלונה. היא מסרבת. מאשימה את עצמה. מאמינה שבעלה ישתנה. 

סיפור מהחיים. מצחיק. עצוב. על זיקנה, חברוּת, קבלת החיים והמוות.



יום רביעי, 4 בספטמבר 2019

'נשיקה איטלקית' מאת אדריאנה טריג'יאני מאנגלית: דפנה לוי



כתבה: ד"ר רותי קלמן




ניקי קסטונה עובד כנהג מונית בפילדלפיה, בעסק המשפחתי של דודיו, וגר בביתם ביחד עם בני הדודים שלו. נראה שחייו מסודרים. יש לו עבודה שסידר לו דודו. יש לו ארוסה בשם פיצ'י כבר שמונה שנים, ולהשלמת הכנסה הוא עובד קצת בערבים כלחשן וכעוזר במה בתיאטרון שקספירי מבלי לספר על-כך לארוסתו. הוא מרגיש שהיא לא תבין את החשיבות של התיאטרון בחייו. 


הרומן מלווה את כל המשפחה האיטלקית המורחבת של ניקי, משפחת פלציני, המתגוררת בפילדלפיה. עם המריבה הישנה שבין הדודים דומיניק ומייק, שחצתה את המשפחה לשניים. האחים עצמם אינם מדברים זה עם זה כבר שנים רבות, וכל היתר, בני דודים, והדודות עצמן, נפגשים מפעם לפעם בסתר. סיבת המחלוקת כמעט ונשכחה וצריך למצוא טריגר שייחבר שוב בין שני האחים ומשפחתם.


יש נקודות מפגש בין המחזה "הלילה השנים־ עשר", המוצג בתיאטרון לבין חייו של ניקי. לדוגמא מוטיב ההתחפשות שהוא מוטיב מרכזי במחזה, ואילו ברומן שלפנינו, ניקי מתחפש לקרלו גווארדינפנטה ראש העיר של רוזטו ולפורטורֶה. או כשניקי נקרא למלא את תפקידו של סבסטיאן במחזה. הוא יושב עם קאלה הבמאית, והם עוברים על הטקסט. היא אומרת: "כשאתה מספר לנו מה קרה, תשתף אותנו במה שאתה מרגיש." וניקי חושב ואומר: "אני חושש שאני הולך לאבד את אוליביה כשהיא תגלה מי אני באמת." ומתכוון ליחסיו עם פיצ'י.


נקודת המפנה הראשונה והחשובה בחייו של ניקי מתרחשת לאחר שהוזמנה נסיעה לשדה התעופה. ניקי מגיע לקחת זוג מבוגר בדרך לשדה התעופה, אך אז מסתבר שהבעל מקבל התקף לב, ובמקום לשדה התעופה הוא מסיע את השניים לבית החולים. המסע מסתיים במות הבעל. ניקי מרגיש צורך להגיע לכנסייה לטקס ההלווייה. הוא מרגיש שהוא נחנק. הוא זוכר את עיניו של מר אליסון ביום ההוא. הוא לא רצה למות, אבל "הכול נלקח ממנו ולא היתה לו שום השפעה בעניין הזה."


ניקי בורח החוצה מהכנסייה. בעודו עושה את דרכו באטיות בחזרה אל המונית שמע את תקתוקו של השעון הגדול, השעון שקובע את הרגע המדוייק ללידתו של האדם ואת רגע מותו המתקרב המסומן על כל שעון שבעולם..." כל שעוני חייו עוברים על פניו "הוא שמע כל שעון שאי־פעם תקתק, צלצל, צרצר, זמזם ומשך אותו לעבר סוף חייו, שאת תכליתם הוא שִׁעְבֵּד כדי להשביע את רצון כולם חוץ מרצונו שלו עצמו... הגיע הזמן שניקי קסטונה יחיה חיים של תוכן, שהשעות הארוכות של ימי חייו יוקדשו לעבודה שהוא אוהב, שמדברת על לבו, שמביאה משמעות לעולם ושרק הוא יכול לעשותה, ושבה סיכון פירושו צמיחה והתגמול בא מתוך העשייה... ניקי קסטונה החליט שאסור לו למות לפני שיחיה."